אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

ירושלים, 2019 (צילום: בני עורי)

מאת עמי צורן

א. פתיחה

לפני מספר חודשים, בעודי ממתין בתחנת אוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, משכה את תשומת לבי מודעה בכתב יד שהודבקה על גבי שכבה עבה של מודעות ישנות: 'בס"ד, נמצאה שקית [לפני הרבה זמן] ובתוכה חבל. המאבד יפנה לטלפון'.

אין זו מודעה יוצאת דופן, ורבות כמותה, מופרכות ככל שתהיינה, מודבקות במקומות שונים במרחב האורבני, בעיקר בשכונות החרדיות. המודעה סקרנה אותי: כיצד התמודדו אנשי הדורות הקודמים, בעידן הטרום דיגיטלי, עם אבדות רכוש? באילו אמצעים השתמשו כדי להשיב חפצים לבעליהם?

כדי להשיב על השאלה בחנתי כ-250 מודעות 'השבת אבדה' שהופיעו בעיתונות העברית בין השנים 1930-1900. רובן ככולן התפרסמו בשלושת העיתונים המרכזיים הארץ, דבר ודואר היום, והשאר בעיתונות מוקדמת, כמו החירות, חבצלת, הצבי, הפועל הצעיר ומוריה.

לא תמיד ניתן להתחקות אחר הסיפור שמאחורי המודעה, אך כאשר בעלי האבדה היו אנשים ידועים מלאכת השחזור קלה יותר והסיפור מעניין יותר. נפרוש כאן את סיפור האבדות של ארבע דמויות מוכרות. פרק נפרד יוקדש בהמשך לאבדותיו של חיים נחמן ביאליק. 

ב. השבת אבדה במסורת ובתרבות היהודית

ירושלים, 2019 (צילום: ארי הולצברג)

במסורת היהודית מוקדשת תשומת לב רבה לסוגיית השבת אֲבֵדָה, ופרק שלם במסכת בבא מציעא בתלמוד ('אלו מציאות') דן בהיבטים שונים של מצווה זו. חז"ל מפרטים את סוגי האבדות השונים, את אופן הזיהוי באמצעות סימנים ואת ההליכים המשפטיים הכרוכים בהשבתה. כשבית המקדש עמד על תלו, נוצלו שלושת הרגלים (פסח, סוכות ושבועות) גם לתפקודים חברתיים בסיסיים כמו השבת אבדות. במסכת בבא מציעא (כח ע"ב) שנינו: 

בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון – שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו [...] אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין, ונוטלה.

בית המקדש כבר לא קיים, ואבן הטוען (או אבן הטועים) איננה מזוהה. לאחר החורבן, תיקנו חכמינו שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי הכנסת או המדרש הסמוכים למקומו, יטפל במציאה כדי שלא תאבד את ערכה, ואף אפשרו לו להשתמש בה כדי שלא תתקלקל, ואפילו התירו למוכרה אם היא גורמת להוצאות יתרות.

לרשותו של מי שמאבד בימינו חפץ במרחב הציבורי – ולמי זה לא קרה? – עומדות דרכי דיווח מגוונות, החל בהודעה למשטרה, עבור בתליית מודעות בסביבת מקום האובדן, וכלה בפרסום ברשתות חברתיות או באפליקציות לאיתור חפצים. לעומת זאת, 'בימים ההם', נאלצו תושבי הארץ להסתמך על אמצעי תקשורת מוגבלים בהיקפם ובתפוצתם. העיתונים העבריים המעטים שימשו פלטפורמה עיקרית להעברת מידע בין חברי הקהילה: חדשות מהארץ ומהעולם, ברכות לרגל שמחות והשתתפות בצער במקרה של אסונות, וכמובן גם הודעות על אבדות ומציאות.

ג. בוריס שץ מאבד את השלט של 'עגלת מונטיפיורי'  

בוריס שץ (1932-1866) נחשב לאחד מאבות האומנות הישראלית המודרנית. הוא עלה ארצה ב-1906, התמקם בירושלים והקים בה את 'בצלאל', בית הספר הראשון לאומנות בארץ.

בוריס שץ (דף פייסבוק של בית שץ)

במודעה חתומה שהתפרסמה ביומון הירושלמי האורתודוקסי מוריה, ב-14 במארס 1911, סיפר שץ על אובדן השלט של 'עגלת מונטיפיורי'. הכוונה היא כמובן למרכבתו של הנדבן המפורסם, שעשתה את דרכה מיפו לירושלים, אל המוזיאון שהוקם בחצר מבנה בצלאל, ובדרך נשמט כנראה השלט שהיה צמוד לדלתותיה.

מוריה, 14 במארס 1911

המודעה מופנית ל'מי שמצא'. סביר ששץ ניסחה בעצמו, שכן יש בה קורטוב של הומור עצמי ('כמו להכעיס') החורג ממודעות שגרתיות. אין מדובר באבדה פרטית אלא בחפץ בעל חשיבות היסטורית, ומעניין ששץ השתמש בטרמינולוגיה דתית ('מצוות השבת אבדה'). השלט ממוסגר כאבדה ייחודית שאין לה מחיר, וממילא גם לא הוצע תגמול כספי עבור השבתו. גם אזכור המצווה, שנועד אולי לעורר סנטימנט דתי בקרב הקוראים, סוגנן באופן מנוכר ומעט אדנותי: 'נא לקיים'. מצווה מקיימים מתוך הכרה דתית ותחושת חובה ולא בגלל שמישהו דורש זאת ממך.

ניכר בשץ שהוא כועס. על מי? לא ברור. עצם האבדה נתפסת כפגם במעשה הציוני, שאירע דווקא לקראת השלמת הפרויקט – הגעתה של המרכבה בשלמותה אל היעד הסופי. יש כאן אולי גם שמץ של התקרבנות על שהמוצג ההיסטורי החשוב, ששץ עמל על הבאתו למוזיאון בצלאל, נפגם דווקא בסוף הדרך. שץ לא מסר כתובת להשבת השלט, ונראה שלא היה בכך צורך. ביישוב החדש בירושלים, באותן שנים, כולם ידעו מיהו שץ ומה כתובת מגוריו, סמוך לבית הספר לאמנות בצלאל.

מה היה הקשר בין 'עגלת מונטיפיורי' לבוריס שץ ולבצלאל, ומדוע השלט שפיאר אותה היה חשוב כל כך? מדובר כמובן במרכבה ההיסטורית ששימשה את מונטיפיורי ורעייתו יהודית במסעותיהם ברחבי אירופה – בערי צרפת ואיטליה, ואחר כך גם בנסיעתם לפגישה עם הצאר בסנקט פטרבורג שברוסיה (בביקוריהם בארץ ישראל שכרו בני הזוג מרכבות מקומיות).

שנה קודם לכן, ב-15 באפריל 1910, סופר בעיתונו של אליעזר בן יהודה האור (השם הזמני שניתן לעיתון הצבי שנסגר) על מיזם הבאת המרכבה לירושלים:

האור, 15 באפריל 1910, עמ' 2

כמה ימים אחר כך, ב-18 באפריל 1910, פורסמה בהאור רשימה שכותרתה 'עגלת מונטיפיורי' ובה תורגמה לעברית כתבה מעיתון אנגלי, ששמו לא נרשם, שתיארה בפירוט את תולדות המרכבה, שנקנתה ב-1816.

אפשר לשער שבשל טלטולי הדרך הרבים ורוב המהומה שהתעוררה במהלך המסע המורכב, ניתק השלט שהוצמד למרכבה ונשמט אי שם בדרך שבין יפו לירושלים. 

האם נמצא השלט והוחזר? בתמונה שצולמה בחצר בצלאל בתאריך לא ידוע נראה שלט על הדופן. האם מדובר בשלט המקורי שאבד ואולי אין זה אלא ציור או שחזור? לא נדע.

עגלת מונטיפיורי בחצר בצלאל ועליה השלט

בין כך ובין כך, מה שהותקן על מרכבת מונטיפיורי, המוצגת היום ליד טחנת הרוח המפורסמת בשכונת משכנות שאננים בירושלים, אינו אלא שחזור.

שלט המשפחה המשוחזר של מרכבת מונטיפיורי (צילום: תמרה; ויקימדיה)

ד. ישראל טלר מאבד ספר תנ"ך

איש העלייה הראשונה, המורה והסופר ישראל טלר (1921-1835), היה דמות מפתח בתחיית השפה העברית בארץ ישראל. הוא נולד בזלוצ'וב שבגליציה ובשנת 1897 עלה לארץ ישראל עם שלוש מבנותיו. הוא קבע את מקומו במושבה רחובות וגם בה המשיך בפעילותו כמורה.

ישראל הלוי טלר, גלאץ לפני 1897 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ב-11 בספטמבר 1919 פרסם טלר בעיתון הארץ הודעה על אובדן כרך של ספר תהלים-משלי שהיה שייך לו. לדבריו, 'לפני שנים', השאיל את הספר לידידו המורה אברהם אברונין (1917-1869), אך במהומה שנוצרה עם גירוש יהודי תל אביב ויפו על ידי הטורקים ב-1917 ('ויהי בצאתו מיפו עם הגולה') אבד הספר: 

הארץ, 11 בספטמבר 1919, עמ' 4

המודעה נוסחה בגוף ראשון ובלשון אישית. טלר משתמש בביטויים רגשיים, כמו 'האבדה הזאת, היקרה לי מאד' או 'תודת לבבי', כדי להדגיש שהספר יקר ללבו מעבר לערכו הכספי. מהו ספר זה?

מדובר בכרך אחד (מתוך שמונה) של מהדורת תרגום התנ"ך לגרמנית פרי עטו של הרב הרפורמי לודוויג פיליפסון (1899-1811). מפעלו של פיליפסון, Die Israelitische Bible (התנ"ך של בני ישראל), הושלם בשנת 1854, זכה לתפוצה רחבה וראה אור בשש מהדורות. זה היה תרגום פשוט, שלווה בפירוש מדעי ובמאות איורים. לו טלר חי בימינו הוא היה יכול בקלות לעיין בתנ"ך של פיליפסון (לייפציג 1858), שסרוק כולו בארכיון האינטרנט, כאן. 

דף מתוך ספר תהלים במהדורת התרגום של פיליפסון (ארכיון האינטרנט)

נוסף על קיום המצווה ורגשות התודה, טלר הציע למוצאי האבדה גם תגמול חומרי (החזר הוצאות ותוספת). הוא הפנה את המוצא הישר לחנות ספרים ביפו או בירושלים ולא לכתובתו האישית. 

אכן, הלל שמעון קרוּגליאקוב, שעלה לארץ ב-1905, היה הבעלים של 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' ביפו (החנות הייתה ברחוב בוסטרוס; היום רחוב רזיאל). זו הייתה החנות הראשונה ביפו שמכרה ספרים בעברית ובשפות אירופיות והיא שימשה גם מקום מפגש לאנשי העלייה הראשונה והשנייה, פועלים, מורים וסופרים. שותפו הירושלמי, ישעיהו דב קרלין (1955-1880), היה מורה בזכרון יעקב ובשנת 1914 עבר לירושלים ופתח חנות ספרים.

מחברת לתלמיד בהוצאת 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' של קרוּגליאקוב (הארכיון הציוני)

אברונין, שאיבד את הספר, היה מן הדמויות הידועות ביישוב וידיד אישי של טלר. טלר לא האשימו ולא דרש ממנו פיצוי; מן הסתם הבין כי אי אפשר לבוא בטענות למי שאיבד ספר תוך כדי בהלת הגירוש. אברונין ובני משפחתו גורשו מיפו ב-1917 ועברו לצפת. על אברונין מפעלותיו וגורלו, ראו במאמרו של דוד אסף, 'סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי', בלוג עונג שבת, 15 בפברואר 2021.

אברהם אברונין (ויקימדיה)

 

ה. דוד יודילוביץ מאבד ארנק

איש ביל"ו, דוד יודילוביץ (1943-1863), היה איש רב פעלים. הוא נמנה עם מייסדי המושבה ראשון לציון והיה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל, מורה, סופר, עיתונאי והיסטוריון. 

דוד יודילוביץ (מוזיאון ראשון לציון; האקדמיה ללשון העברית)

יודילוביץ פרסם מודעה בעיתון הארץ, ב-9 במאי 1928, ובה דיווח על אבדה, ושמא גניבה, של ארנק מסמכיו. האירוע קרה עשרה ימים קודם לכן, בעת שביקר בתל אביב: 

הארץ, 9 במאי 1928, עמ' 4

אבדן ארנק, והכסף והמסמכים שבתוכו, היה הרווח ביותר מבין אבדות הרכוש ביישוב היהודי בארץ (כך עולה בבירור מניתוח סטטיסטי של המודעות). יודילוביץ מנסה לדייק בתיאור מאפייניו החיצוניים של הארנק ותכולתו, כמו גם באשר למועד האובדן ומיקומו המשוער, כאילו מסר עדות במשטרה. למוצאים הישרים הבטיח 'מתנה', ומן הסתם הכוונה היא למתנת כסף. גם כאן לא צוינה כתובתו של המאבד, ומן הסתם יודילוביץ סמך על כך ששמו ומענו ידועים במושבה ראשון לציון.

'תחנת תל אביב', מקום האבדה, היא תחנת 'רכבת דרום', שנחנכה ב-1920 ברחוב הרכבת (סמוך לבית המכס), והייתה חלק מקו הרכבת ההיסטורי יפו-ירושלים.

תחנת תל אביב, 1924 (צילום: צבי ארושקס-אורון, תל.אביב.פדיה)

מעניין השימוש בביטוי 'קלף של זהות'. מהו 'קלף' זה? הכתיב הצרפתי identité מציין שמדובר בסוג של תעודת זהות צרפתית, שקשורה אולי לימים שבילה יודילוביץ בפריז (1887-1886). 'בנק עותומן', ובשמו הרשמי 'הבנק העות'מאני', כשמו כן הוא, היה בנק טורקי, שפעל בארץ החל משנת 1905 והיה לו סניף גם ביפו (ברחוב עג'מי, היום יפת). 

ו. שאול טשרניחובסקי המאבד הסדרתי 

שאול טשרניחובסקי, 1936 (איור: אריה נבון)

המשורר שאול טשרניחובסקי (1943-1875) היה גם הוא מן הדמויות הידועות בארץ, עוד קודם עלייתו 'הראשונה' לארץ ב-1925 (אחרי ארבעה חודשים עזב ועלה סופית ב-1931). הוא חילק את זמנו בין תל אביב, בה גר ועבד, לבין ירושלים, שבה גרה מלאניה רעייתו.

בעיתון הארץ מ-21 במאי 1925 פרסם את המודעה הזאת: 

הארץ, 21 במאי 1925, עמ' 4

ב-1925, זמן לא רב לאחר שעלה לארץ, חיפש טשרניחובסקי עבודה כרופא. הוא אכן שימש זמן מה בתפקיד זה בגימנסיה הרצליה ובקופת חולים, אך מאמציו לקבל עבודת קבע בבית החולים 'הדסה' בתל אביב לא צלחו. מתברר כי בצאתו לשפת הים לא לקח איתו ספר פנאי אלא ספר מדעי ברפואה, והוא שאבד. הוא לא ציין את שם הספר או שפתו, וסמך כנראה על כך שהמוצאים יבינו כי מדובר בספר 'מדיציני'. הוא ביקש שאת הספר ישיבו לו למקום עבודתו בקופת חולים, ולא לכתובתו האישית. היכן היה סניף זה של קופת חולים? הסניף הראשי של קופת חולים בתל אביב היה אז ברחוב גרוזנברג, אך אולי הכוונה לסניף החדש שנפתח בראשית 1925 ברחוב שְׁלוּש שבשכונת נוה צדק (הארץ, 18 בינואר 1925, עמ' 3).

התמורה שהציע טשרניחובסקי למוצא הישר אינה כספית, אלא 'אחד מספרי שירי'. קשה לדעת לאיזה ספר התכוון, משום שעד אותה עת כבר יצאו קרוב לתריסר מספריו. אפשר להניח שאם אכן הוחזרה האבדה, המוצא זכה גם להקדשה אישית.  

'שירים' מאת שאול טשרניחובסקי, מהדורה חמישית, הוצאת מוריה 1923 

במודעה ציין טשרניחובסקי גם את המיקום המדויק של חוף הים: 'קצה רחוב גאולה', כלומר חוף גאולה של היום, במרכז הטיילת, בין הרחובות הירקון, יונה הנביא והרב קוק.

טשרניחובסקי (מימין) והמציל אמיל אבינרי בשפת הים בתל אביב (תל.אביב.פדיה)

השנים חלפו. טשרניחובסקי, שניסה את מזלו בארה"ב, חזר ארצה בשנת 1931 לישיבת קבע והתגורר בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89. במארס 1937 התפרסמה בעיתון הארץ 'בקשה' אישית שלו – לא מודעה בתשלום – על אבדה נוספת שהייתה מנת חלקו: שיח צבר שהונח על אדן מרפסת ביתו. אפשר להניח שבמקרה זה מדובר בגניבה פשוטה. 

הארץ, 31 במארס 1937, תוספת ערב, עמ' 11

טשרניחובסקי ידע היטב מהו צבר, שכן צמח זה מופיע בשיריו, ובראשם 'הוי ארצי! מולדתי!', שנכתב בתל אביב בשנת 1933: 'אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה! / דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם. / גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע'. ספק אם במקרה של גניבת העציץ מדובר בצמח הצבר המוכר, שהוא צמח משוכות גדול שאינו מתאים לגידול במרפסת. נראה אפוא שהכוונה לעציץ קקטוס כלשהו דמוי צבר, ואולי עציץ צבר קטן שנגזם בהתמדה כדי שלא יגדל יתר על המידה. מכל מקום, ברור שהעציץ המסוים היה יקר ללבו – אולי קיבלו מאדם אהוב? – שכן הוא מוכן לתת למחזיר עציץ צבר אחר. 

יואל גילינסקי, עציצי צבר, 2013 (ויקימדיה)

היכן היה הפנסיון 'לתייר'? בעיתונות העברית אין לו זכר, אך הציון הנוסף, 'מול מגדל המים' ממקם אותו ברחוב מזא"ה. מגדל המים, שנחנך ב-1924 ברחוב מזא"ה 36, עומד במקומו עד היום. לא מצאנו את הכתובת המדויקת של הפנסיון, וגם לא ברור מדוע עבר המשורר לגור במלון לא הרחק מדירתו הקבועה ברחוב אחד העם. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה, 1934 (צילום: הנס לוירר, ויקימדיה)

עוד לא תמו כל אבדותיו של טשרניחובסקי. בספטמבר 1941 התפרסמה ידיעה בעיתון דבר:

דבר, 7 בספטמבר 1941, עמ' 3

גם כאן אין מדובר במודעה שעליה שילם המשורר. הידיעה התפרסמה בעיתון ככרוניקה שוטפת מטעם מערכת העיתון. הבקשה להשיב את האבדה למערכת דבר דווקא, מעוררת את החשד שהאבדה קשורה אולי לביקורו של טשרניחובסקי במערכת העיתון, ששכנה באותה עת ברחוב אלנבי 113. שלא כמו האבדות הקודמות, שתמורת מציאתן הציע המשורר תגמול אישי, כאן לא נזכר מאומה. ההנחה היא שאף אדם (פרט לגנבים) לא ימצא שימוש בצרור מפתחות שאינם שלו.

ועוד אבדה מעניינת של טשרניחובסקי, שהמידע עליה נדפס משום מה דווקא בעיתון הדתי-לאומי הצופה:

הצופה, 14 בפברואר 1943, עמ' 4

שוב אין מדובר במודעה בתשלום, אלא בכרוניקה מערכתית שנדפסה במדור 'הודעות'. אות ההצטיינות הקטן, שקיבל טשרניחובסקי עבור שירותו כרופא צבאי בצבא הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בלי ספק בעל ערך רגשי גדול. לא ברור כיצד אבד האות, ואולי נשכח או נגנב? התיאור המפורט של האות האבוד מצביע אולי על כך שהמשורר פשוט לא מצא אותו בביתו, ועתה הוא חושש שמא הוא נמצא בידי אדם אחר. בהודעה התבקש המוצא הפוטנציאלי להחזיר את האבדה לכתובתו הפרטית של טשרניחובסקי, שמצדו הבטיח כי 'יבא על שכרו'. שמונה חודשים אחר כך, באוקטובר 1943, מת טשרניחובסקי בבית הפטריארך בשכונת סן סימון בירושלים (דוד אסף, 'האמנם מת שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?', בלוג עונג שבת, 20 בפברואר 2011).

אות ההצטיינות שקיבל טשרניחובסקי על שירותו כקצין רפואה היה 'אביר מסדר סטניסלב ואנה', הדרגה השלישית והנמוכה בהיררכיית העיטורים הרוסית. מובן שבידיעה בעיתון הצופה התקשו להזכיר את השם המפורש 'סנטה אנה', והסתפקו בתיאור החיצוני של האות. גם בצוואתו של טשרניחובסקי יש התייחסות לאותות ההצטיינות שקיבל, שאותם הורה לחלק בין אשתו לבתו. אגב, ב-1935 קיבל טשרניחובסקי גם את עיטור 'השושנה הלבנה' מממשלת פינלנד על תרומתו לתרבות הפינית (תרגום האפוס 'קאלוואלה'), אך אותו ביקש להחזיר לפינים. העיטור לא הוחזר ונמצא היום בחדר טשרניחובסקי בבית הסופר בתל אביב (ראו עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים, כרמל, 2017, עמ' 489, 561, 651).

אות מסדר אנה הקדושה מהדרגה השלישית שכמותו קיבל טשרניחובסקי

לוח הזיכרון ליד ביתו של טשרניחובסקי בתל אביב (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

ז. סיום  

מודעות השבת אבדה של ידועי השם, שאותן דָּגַמְנוּ כאן, מציגות פן אינטימי של אישים מפורסמים שנתפסים בדרך כלל כ'גדולים מהחיים'. המודעות והידיעות השוליות הללו חושפות עולם של דאגות יומיומיות טריוויאליות, של רגשות ומערכות יחסים, וככאלה הן מעשירות את הבנת התקופה והדמויות הפועלות בה.

המודעות הללו – ולא רק השבות אבדה (ראו למשל מאמרי 'סליחה שביקשתי סליחה': בקשות סליחה בעיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 2 בספטמבר 2022) – הן סוג של ארכיון תרבותי ייחודי שבכוחו להצביע על הקשר בין התפתחות התקשורת העברית לבין חיי החברה והתרבות בתקופת היישוב. המחקר שלהן מראה כי גם למקורות מידע שוליים יש מקום בתמונה הכוללת של חקר התרבות.

נסיים את מסענו בשירם היפה של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'אני מבקש את עזרת הציבור' (1969), ששר ליאור ייני. כאן הרבה יותר קשה להחזיר את האבדה, שכן מי שהלכה לאיבוד – מן הסתם מרצונה – היא נערתו של המשורר...

אני מבקש את עזרת הציבור
שקצת יעזרו לי, ולא בדיבור,
למצוא נערה שהלכה לאיבוד
עם לחי סמוקה ועם חוטם חמוד.
ומי שמוכן להושיט לי עזרה –
הרי לפניו תאורה:

עיניים חומות ומבט ממזרי,
שיער מקורזל ופרוע,
שפתיים שורקות בחיוך מסתורי,
פזמון מחוצף אל הרוח.

היא לאחרונה נראתה בחולצת
טריקו אדומה ומחוצפת
וזוג מכנסיים דהוי במקצת
וכובע של קש לתוספת.

_________________________________________

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית amizoran@gmail.com

בין אימה לחוסן: עיון בכמה שירי מלחמה וזיכרון

רמת אביב (צילום: איתמר וכסלר)

מאת שלמה הרציג

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא. כדי לסבר את האוזן: במוסף השבת של העיתון ישראל היום, מיום 26 באוקטובר 2023, התפרסם ריאיון עם הפסיכולוג ומומחה החוסן, פרופ' שאול קמחי, וזו כותרתו: 'כן לעולם חוסן: למרות הכל – עלייה ברמות התקווה': 

ישראל היום, 26 באוקטובר 2023

הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

תיבת דואר בקפה 'ארומה', צומת בית קמה (צילום: אבי בלדי)

ומפסיכולוגיה לספרות: מהי משמעותו ותפקידו של החוסן בכמה משירי המלחמה והזיכרון העבריים הקלאסיים? נבדוק זאת בכמה שירים מוכרים. למותר לציין, שדבריי אינם מתיימרים להציע אפיון גורף של מאות שירי המלחמה והזיכרון שנכתבו במהלך השנים, גם לא להציע פרשנות חדשה, אלא רק להצביע על הפוטנציאל הגלום במושג העכשווי 'חוסן נפשי-מנטלי' ככלי לחשיפת מבני עומק האופייניים לשירי זיכרון ומלחמה רבים שנכתבו בדורות האחרונים.

א. אלהים מרחם על ילדי הגן

הנה למשל הבית הראשון משירו הידוע של יהודה עמיחי 'אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַן', שנדפס בשנת 1955 בספרו עכשיו ובימים האחרים (הוצאת לקראת; שם הספר לקוח מהשורה האחרונה של שיר זה): 

בניגוד למשתמע מכותרתו ושורתו הראשונה – לא אלוהים הוא גיבור השיר. זו טיבה של המציאות הישראלית, רווית המעקשים והמלחמות, מתקופת היישוב ועד ימינו, שעומדת במוקדו של השיר. בבית הראשון מעמיד המשורר בטכניקה של 'הזרה' איזו היררכיה מדומיינת של רחמים (כלומר, חסות והגנה) על רקעם של אימי המלחמה. רחמים אלו הולכים ופוחתים, לפי שכבות הגיל, מילדי הגן, דרך ילדי בית הספר ועד ל'גְּדוֹלִים'. למרבה האירוניה, דווקא האחרונים אינם זוכים ברחמי ה'אל', לאו דווקא, בשל בגרותם ויכולתם המשוערת להסתדר בכוחות עצמם. נהפוך הוא, בזחילתם על ארבע בחול הלוהט של שדה הקטל, כשהם שותתי דם, בדרכם לתחנת האיסוף (מוות והצלה באותה מילה), הם מדומים לתינוקות חסרי ישע – השלמה אירונית מרה של שכבת הגיל ה'חסרה' בפתיחת השיר – וזקוקים מאד לרחמים. 

בבית השני מכריז המשורר על חסותו המסויגת ('אולי') של 'אלוהים' על קבוצה ספציפית: 'הָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת'.

במילים אחרות: רחמי האל, שהם למעשה האהבה עצמה, מהווים נחמה פורתא, מעין כיפת ברזל רגשית, לאוהבים באמת. 

אך שיאו של השיר, והביטוי העָצמתי בו לדרכי רכישת ההגנה מפני אימי המלחמה, מצוי בבית השלישי החותם את השיר: מטבעות החסד המטפוריים של ימי ילדותנו, מורשת בית אמא, הם אלו המסייעים בידינו ב'רכישת מניות' באושר האהבה, וזו בתורה מחזקת את החוסן המנטלי שלנו, הן בעתות שלום ('עכשיו') הן בימות מלחמה קשים ('בימים האחרים'). אגב, השימוש בגוף ראשון רבים בסיום השיר רחוק מאד ממשמעותו בשירת ה'אנחנו' של דור המדינה, שעמיחי היה חלק ממנו. 

ניתן לומר שהמבנה הסמנטי של שיר אנטי-מלחמתי זה, שנכתב שש שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות, הוא מעניין ועקרוני, שכן הוא מעמיד בפנימיותו איזו תבנית דינמית המיוסדת על מתח דיאלקטי שבין אימת המוות של המלחמה, כמתואר בפתיחת השיר, לבין תשוקת חיים וכמיהה להגנה מפני המוות הקטלני בקרב, בסיומו. תבנית דו-קוטבית זו אופיינית לרבים משירי המלחמה והזיכרון העבריים (אך לא לכולם), והיא מגוונת מאד במופעיה השונים. זאת ועוד, התבנית 'אימה-חוסן', הממזגת כאמור בין אימי המלחמה ליכולת להפיק מהם עָצמה והעצמה, מובילה אותנו, הקוראים או השומעים – שהרי רבים מן השירים הללו גם הולחנו וזכו לביצועים פופולריים, ולא רק בטקסי זיכרון – דווקא לגילויים של זיכוך, התרוממות רוח ותקווה ('קתרזיס'). 

ואכן, בשנת 1973 זכה שירו של עמיחי לשתי הלחנות יפות ביותר. ככל שבדקתי שני הלחנים נעשו לפני מלחמת יום כיפור, אך המלחמה נתנה להם תוקף מיוחד ובשנה העוקבת הם הושמעו רבות באמצעי התקשורת.

מתי כספי ושלמה גרוניך הלחינו את השיר במשותף בסגנון רוק והם גם שרו אותו (נכלל בתקליטם 'מאחורי הצלילים'). הנה כאן בהקלטה נדירה מהופעתם לפני חיילים במלחמת יום כיפור:

< 

באותה תקופה, פחות או יותר, הלחין את השיר גם גידי קורן עבור להקתו, 'האחים והאחיות':

פרט מעניין הקשור לשיר זה: בדצמבר 1994 זכה יצחק רבין בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר עראפת). הוא הזמין את יהודה עמיחי להתלוות אליו כאורחו האישי. בנאומו ציין רבין כי עמיחי נוכח באולם וציטט את השורות הראשונות של השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'.

ב. ראי אדמה, כי היינו בזבזנים

אחד הביטויים המעניינים של שילוב בין חוסן לאימה מצוי בשירי מלחמה וזיכרון המיוסדים על השדה הסמנטי החקלאי של אדמה, צמיחה, פריחה וכדומה. אין תמה בכך, שהרי מטפורות אלה הן החזקות ביותר בעיצוב חוסן אישי ולאומי, שמוגדר כצמיחה מתוך שבר. 

כזה הוא למשל שיר הקינה והמחאה הידוע של שאול טשרניחובסקי משנת 1938 'רְאִי אֲָדמָה'. השיר נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והפך ברבות השנים לאחד השירים הנקראים ביותר בטקסי זיכרון לנופלים במערכות ישראל. 

הקריאה המקובלת בשיר מצביעה על הסתירה המוּבְנֶת והבלתי פתורה בין שתי עמדות רגשיות מנוגדות: קוטב קורבנם הנורא והמיותר של אנשים צעירים שנרצחו, כנרמז בפתיחת השיר ובסיומו: 'רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!', וגם: 'פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנוּּ'; והקוטב המרפא של גאולה ונחמה המעניקים ערך ומשמעות לקרבן: 'וְאַתּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! / מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! / בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד...'. 

לשון אחר, הדינמיקה הבולטת בשיר היא המהלך ה'חיובי' שבו, שמתפתח מתחושת כאב טרגית על בזבוז חיים משווע, בפתיחתו, אל תחושת התעלות מזקקת, שמברכת על הקורבן, בסיומו. זה אינו שיר שרק נועד לקריאה בטקסים, אלא הוא עצמו מהווה מעין טקס השבעה, שמבקש לבטא חוסן לאומי באמצעות מבנה סמנטי של מעבר משֶׁבֶר לצמיחה, ומחוסר אונים לגאולה ותקווה. יתר על כן, לשיר זה יש גם משמעות מכוננת: הוא מבקש, במגוון אמצעים רטוריים ופרוזודיים, לנטוע את תחושת החוסן בלבות הנמענים של השיר. לכאורה הפנייה בפתיחת השיר ובסיומו מציבה את האדמה כנמענת הגלויה של השיר, אך 'מעל לראשה' הוא מופנה אל משתתפים מדומיינים וממשיים בטקסי הזיכרון לנופלים, שאותם מבקש המשורר 'לחסן' מפני דיכאון הבזבוז.

גם שיר זה הולחן בידי חיים אלכסנדר, כנראה בשנת 1957, אך הלחן לא התפשט וכמעט שלא הושמע. הוא נותר באוצר ההקלטות של מקהלת קול ציון לגולה:

ג. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ומחוסן לאומי לחוסן אישי. 

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

השיר בפרסומו הראשון בקובץ 'בסער', תש"ג (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

ד. החיטה צומחת שוב

ומכאן לשיר אבל וזיכרון אישי וקיבוצי כאחד, שאף הוא מיוסד על דימוי חקלאי: 'החִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. השיר – שעליו דובר לאחרונה בבלוג עונג שבת ('שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על "החיטה צומחת שוב"', 22 בספטמבר 2023; 'החיטה תצמח שוב', 27 באוקטובר 2023) – נכתב כידוע בשנת 1974 על ידי חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת לזכרם של אחד-עשר מבני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בשיר פונה הדוברת בפנייה אישית-אינטימית אל הנופלים במערכה, תוך שהיא נותנת ביטוי לפער הטרגי שבין נופי הקיבוץ וסביבתו (עצי חרוב וזית, שדות חיטה ופרחי עירית, רכס הרי הגלבוע, עמק יזרעאל) לבין האובדן הקשה ('אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּּב').

ושוב, בניגוד אולי לצפייה משיר הקינה והאבל לתחושות של ייאוש קיומי, מוות וחוסר אונים, שאכן נרמזים בשיר ('עַיִט', 'הֶעָפָר הַמַּר', 'זָרַח הַשֶּׁמֶש, שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא') השיר פועל עלינו הקוראים פעולה הפוכה, או לפחות אמביוולנטית, ומחזק אותנו, בעיקר בזכות השורה החותמת את הפזמון החוזר בשיר: 'אַך הַחִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. שלא כמו בפואמה הידועה של ח"נ ביאליק 'בְּעִיר ההריגה' (1903), רוויית הייאוש הקיומי: 'הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט', כאן הסמיכות המחזורית בין חיים למוות היא המקור לחוסן נפשי, שכן צמיחת החיטה מגלמת את כוח החיים, ומהווה סמל של המשכיות, שלא ניתן לגדוע אותה.   

הנה ביצוע מחודש ו'מעודכן' של השיר. חברי הגבעטרון במחווה מרגשת לתושבי 'עוטף עזה' ולחטופים: זה לא אותו הנגב... אתם אינכם וחייבים לשוב.

ה. הנה מוטלות גופותינו

אחתום בבחינת מקומו של החוסן המנטלי בשירי המלחמה והזיכרון הידועים ביותר של חיים גורי. תקצר היריעה מלתאר את שפע ביטויי המוות הבוטים בשיר הקינה שלו על מחלקת הל"ה, 'הִנֵה מֻטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ' (עיתים, פברואר 1948). הנה  כמה מהם: 'הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה'; 'הַמַוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ'; 'אֵינֵנוּ נוֹשְׁמִים, וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְׁבִילִים שָׁעַל-שָׁעַל'; 'נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים'; 'עַד הַמָוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ'. וכבר כתבו מבקריו של השיר על התפרצות החיים המחודשת שבו, כגון: 'הֵן נָקוּם, וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשָבְנוּ שֵׁנִית לִִתְחִיָה'. 

החיוניות והוויטליות, המתגברות כביכול על מותם של הלוחמים, הן רק אחד מגילויי החוסן הלאומי. ביטוי נוסף לחוסן זה מגולם במבנה הסמנטי של המונולוג הדרמטי של המתים. השיר נפתח בשעות הדמדומים ('פָּנִים נְגוֹהוֹת אַחְרוֹנִים, וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר'), נמשך אל תוך החשיכה ('רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָדּוֹל וְרָחָב'), ומסתיים בתיאור לידתו המחודשת, הכמעט עליזה, של יום חדש: 'וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְלָלִים רוֹנְנָה'. גם התיאור האסכטולוגי של שובה של 'מַחְלֶקֶת הָהָר' כפרחים אדומים הוא חלק מהבניית החוסן הלאומי כניגוד לחוויית האובדן והתבוסה בקרב.

הפרסום הראשון של השיר, 'בנכר, פברואר 1948' (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

גם בשני שירי הזיכרון הקלאסיים של גורי – 'הָרֵעוּת' (אוקטובר 1948) ו'בָּאבּ אֶל-וָאד' (1949) – שוקעה אותה תבנית סמנטית של מתח בין אימה לחוסן. 

אם בבית השני ב'הָרֵעוּת' הובלט היעדרם של הנופלים ('מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵנוּ'), הרי שבהמשך השיר מופיעה הבטחה לזכור את הנופלים באופן המנכיח אותם מחדש ביננו. בבית הרביעי בשיר, הרֵעוּת עצמה הוצבה ככוח חיים מואר, העומד במפורש בניגוד לחשכת הלילה האיומה של המלחמה: 'מִלֵילוֹת הָאֵימָה הַגְדוֹלִים / אַת נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקָת'.

האנדרטה לזכר בוגרי בית הספר כדורי שנפלו במערכות ישראל ועליה ציטוט מתוך 'הרֵעוּת'
(צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

באופן דומה מומחש החוסן הלאומי גם ב'בָּאבּ אֶל-וָאד'. בחלקו הראשון, ובמיוחד בפזמון החוזר בו, השיר מעמיד את המוות 'בַּדֶרֶך אֶל הָעִיר' (ירושלים) כתמה מרכזית: 'בְּצִידֵי הַדֶרֶך מוּטָלִים מֵתֵינוּ'. אך לקראת סופו חל היפוך לטובת המשפחתיות המחזקת ('כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'). גם פריחת הרקפות והכלניות, המדומיינת בבית האחרון, אינה אלא גילום של עתיד פסטורלי של תקווה, כזה המעניק (שוב) 'זריקת חוסן' נגד המוות הנורא בקרב: 'יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִפְרַחְנָה / אֹדֶם כָּלָּנִית בָּהַר וּבַמוֹרָד'. 

אין זה מקרה שבסיום מבצע 'צוק איתן' בשנת 2012 ניבא הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ב'נאום הכלניות' שלו, כי יום יבוא ושדות היישובים בעוטף עזה, ההרוסים מרקטות ובלוני תבערה, יפרחו בשלל כלניות: 

יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה...

לו יהי! 

שלט על חלון ראווה בחנות 'סידקית' ברחובות (צילום: זיוה לוי)

לקריאה נוספת

חן מלול, 'האמנם עוד יבואו ימים? לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 28 במאי 2017.

נתי גבאי, 'הנה מוטלות גופותינו': חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה', שם, 31 בינואר 2018.

חזי עמיאור, 'יפי הבלורית והתואר: הרעות של חיים גורי', שם, 15 באפריל 2018.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net