 |
| מעפילי 'אקסודוס' שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק' הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר) |
מאת שמריה גרשוניבמלאת 75 שנים לגירוש 'אקסודוס'
קורות חייהן של שלוש הדמויות שנעסוק בהן דומות למדי, עוד בטרם נפגשו. שלושתן נולדו בעיירות חסידיות קטנות בפולין, בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. שלושתן הספיקו לחצות את הגבול בין פולין לברית המועצות עם פלישת הגרמנים לפולין, ורוב שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליהן בסיביר ובמחוזות מרוחקים של בריה"מ. הפגישה ביניהן אירעה רק לאחר המלחמה. נציג אותם לפי סדר הולדתם:
אביגדור נודל
נולד בט"ו באדר א' תרפ"ז (7 בפברואר 1927) בעיירה טומשוב לובלסקי. למד בחדר ובישיבה, ועשה חייל בלימודיו. עם פלישת הנאצים
לפולין נמלטה משפחתו והתגלגלה לסיביר, שם
התקבל בגיל 12 וחצי לכיתה ה' בבית ספר רוסי (הלימודים בתקופה זו החלו בגיל שמונה), והיה אחד התלמידים הטובים. הוריו לא יכלו לעמוד בעבודה הקשה שהוטלה עליהם,
ואביגדור, שנאלץ לתמוך בהם, עבד כעוזר במטבח 15-12 שעות
ביום. אחר כך נעשה גם מזכיר מחסן המזון. לאחר שעות העבודה מצא בעצמו כוחות ללימוד עצמי של גמרא. בסיביר למד גם את מלאכת התפירה. אחיו
הגדול, שלמד בישיבת מיר, נספה בשואה.
אפרים-פישל וולוך נולד בכ"ו באדר ב' תרפ"ט (7 באפריל 1929) בעיירה בילגוריי ולמד ב'חדר' ובבית ספר עממי פולני. בראשית מלחמת העולם נהרג אביו והמשפחה בת שש הנפשות, ובראשה האם-האלמנה, יצאה מהעיירה השרופה לחיי נדודים: אוקראינה, סיביר, אוראל וקזחסטן. בכל המקומות עבד הנער אפרים עבודה קשה, כדי להציל את אמו ואֶחָיו מחרפת רעב. בסיביר עבד ביערות, ובקזחסטן –
בקולחוז שהיה רחוק כ-120 ק"מ מהעיר. הוא למד ללבן לבנים ועזר לאיכרים בבניית בתים ובכל עבודה בשדה.
ברכה שטרן
נולדה בכ' בתשרי תרצ"א (12 באוקטובר 1931) בעיירה הורודלה (מחוז הרוביישוב שממזרח ללובלין). לאחר זמן קצר התיישבה המשפחה בעיירה הרוביישוב הסמוכה ושם למדה ברכה בבית ספר
עממי פולני. גם היא נדדה עם משפחתה מזרחה –
למחוזות סיביר, אוראל ובוכרה. היא הצטרפה ללימודים בבית ספר רוסי באוראל, ולאחר מכן בבית ספר פולני בבוכרה.
אחת מאחיותיה נפטרה שם. גילוי נאות: ברכה שטרן היא סבתא שלי, והדברים שיובאו להלן הם פרי זיכרונה וסיפוריה.
עם תום מלחמת העולם השנייה החלו יהודים לשוב לפולין, אם כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל או לאמריקה, אם כמקום לדירת קבע מחודשת –
תוחלת שנכזבה עד מהרה. הניצולים מבני משפחת שטרן, למשל, שבו אל ביתם בהרוביישוב, אך מתוכו יצאה
גויה פולנייה שאמרה כי רכשה את הבית בכסף מלא לאחר המלחמה. הסוכנות
היהודית הקימה משרדים בכמה ערים מרכזיות בפולין, וכך הגיעו בני משפחותיהם של שלושת גיבורי סיפורנו לעיר הפולנית שצ'צ'ין. אחרי השואה עברו בעיר זו יהודים
רבים, שכן הייתה זו עיר נמל ששכנה לחופו של הים הבלטי. שם
התחילו אנשי ארגון 'הבריחה' להעביר יהודים לגרמניה בדרכם לארץ
ישראל.
בעצת אנשי הסוכנות היהודית, הוריה של ברכה רשמו אותה, כמו גם את אחיה הקטן בנימין, ברישומים שניהלו אנשי המוסד לעלייה ב'. הם הניחו שליחידים, בוודאי לילדים, יהיה קל יותר לעלות ארצה, מאשר למשפחה שלמה.
בנימין
וברכה שטרן הצטרפו לקבוצה של כמאה ילדים שנקראה בשם 'שח"ל' (על שמו של הרב שמואל חיים לנדוי, ממנהיגיה של תנועת הפועל המזרחי). גם אביגדור נודל הצטרף עם אחותו
לאה (לימים גבירץ) לחברת הנוער, ופישל וולוך הצטרף לקבוצה עם שתי אחיותיו הקטנות.
אחרי כמה חודשים הועברו ילדי חברת הנוער לברלין. הילדים הוכנסו למשאית אטומה בברזנט, וכיוון שמעבר הגבול
לא היה חוקי נאסר על הילדים לזוז, לדבר או להשתעל עד חציית הגבול. המשאית
הייתה מלאה בילדים והיה מחניק וקשה לנשום בה, אך לבסוף הגיעו בשלום ליעדם.
ברלין דאז הייתה מחולקת בין ארבע
המעצמות שהביסו את הגרמנים: בריטניה, צרפת, ארצות
הברית וברית המועצות. חברת הילדים שוכנה במחנה עקורים ליד עיירה קטנה בשם אשאו (Aschau) במחוז רוזנהיים שהיה בתחום השליטה האמריקני ואליו היה קל להסתנן.
 |
במחנה העקורים: אביגדור נודל ופישל וולך בשורת העומדים משמאל; בנימין יושב באמצע
|
 |
במחנה העקורים: אביגדור עם בנימין (מימין)
|
במחנה אשאו, שהוקם על ידי אנשי 'הפועל המזרחי', היו כמאה ילדים בגילאים 18-5. כולם היו ניצולי שואה, מקצתם יתומים ולאחרים היו הורים שגרו
במקומות אחרים. במחנה היו חיי קהילה פעילים: היה רב, בית ספר ומוסדות קהילה. חצי שנה לאחר מכן לקה בנימין בדלקת ריאות קשה ושב אל הוריו. ברכה, אביגדור ופישל, שהיו בין הבוגרים, תפקדו כמדריכים וכך נוצרה ביניהם קירבה מיוחדת. אביגדור היה מהיר החלטה וניחן בכשרון
לימודים ובתבונת כפיים. הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו ויחד עם פישל ונערים נוספים השתלם במחנה בעבודות מסגרוּת.
 |
מחנות העקורים: אביגדור נודל (משמאל) ופישל וולך
|
באותה תקופה, החלו ללבלב בין ברכה לאביגדור
ניצניה של אהבה.
 |
מחנות העקורים: אביגדור (מימין) ולאה אחותו (מתחתיו), פישל (משמאל) וברכה שטרן (מתחתיו)
|
בכל יום חיכו ילדי הקבוצה
להודעה שהם יכולים לעלות ארצה. באחד מימי חודש פברואר 1947 חזר המנהל אלקולם (זה כנראה היה שמו) מישיבת מנהלי
מוסדות, והודיע לילדים כי מתארגנת אוניית מעפילים גדולה מאוד וקבוצתם תקבל עשרה מקומות (ההקצבה ניתנה לפי מפתח מפלגתי-תנועתי). לכולם
היה ברור שעלייה באוניית מעפילים לא חוקית היא סכנה ברורה וממשית, ובמיוחד כאשר מדובר באונייה גדולה שבה יפליגו אלפי אנשים והיא תהיה תחת מעקב. אף על פי כן, כל הנערים והנערות רצו לעלות. נערכה הגרלה וברכה, אביגדור ופישל היו בין המאושרים שעלו בגורל. אפשר להניח שההגרלה כוונה מלמעלה, ולרשימת המועמדים נכנסו רק כאלה שהיו מסוגלים לצאת למסע הקשה בכוחות עצמם וללא ליווי של מבוגרים.
ליוצאים נתפרו בגדים מיוחדים והם צויידו בדברים לדרך. עשרת הנבחרים נסעו למינכן, שם היתה נקודת האיסוף, ומשם עברו בהרבה מחנות עקורים, נסעו ברכבת עד הגבול עם צרפת וחצו אותו. מסע זה נמשך
זמן רב. הם שהו במחנה ליד מרסיי שבדרום צרפת, ושם המתינו להפלגה המיוחלת.
הציפייה ארכה חודשים. האוניייה הייתה ישנה ונועדה ל-600 איש; צריך היה להכשיר אותה לקלוט אלפי נוסעים. העולים המיועדים, כ-4,500 נפש, השתכנו בינתיים בכמה
מחנות מחוץ לעיר. תנאי המגורים לא היו נוחים, אך כולם ידעו שמדובר במצב זמני וקיבלו זאת באהבה. במחנה לא
היתה תעסוקה, ולכן בני הנוער עצמם יזמו פעילויות, קצת למדו (כולל לימודי עברית), יצאו לטיולים, וגם התבטלו...
ויום אחד הודיעו להם
שהאונייה תצא לדרך בלילה הקרוב, ב-11 ביולי 1947. בלילה הגיעו משאיות אטומות
בברזנטים והמארגנים הורו למעפילים להיכנס לתוכן ולשתוק, כדי שלא יידעו שבמשאיות יש אנשים
ולא סחורות. הם הגיעו לנמל סט שבדרום צרפת, וראו את האונייה העוגנת בו. על דפנותיה נכתב: 'אקסודוס 1947'. מכאן ואילך מתחיל סיפורה של ספינת המעפילים 'אקסודוס', שכבר סופר ונחרש מכל כיוון אפשרי. מבחינתי מדובר ב'סיפורי סבתא', במובן הטוב של המילה, ואביא אפוא בקיצור את זיכרונותיה של סבתי ברכה כפי שהגיעו אליי מפיה.
כולם התרגשו ושמחו שהרגע המיוחל הגיע סוף סוף. על הסיפון עמדו המארגנים והורו לקבוצות השונות את דרכם. הנערים ירדו לסיפון
התחתון ועמדו המומים: הסיפון היה מחולק לשלוש
קומות של דרגשים מעץ, שנמתחו מקצה אל קצה, ללא רווח ביניהם. נאמר
לצעירים שהם יישנו בדרגשים העליונים. כולם שכבו צפופים ודחוקים, ואם באמצע
הלילה רצה מישהו להסתובב, היה עליו להעיר את כל השורה בדפיקה על הגב ובכך להודיע
לכולם להסתובב...
 |
| מעפילי אקסודוס בבטן האונייה (צילום: רות גרובר) |
אנשים רבים חלו במהלך ההפלגה וברכה, שהרגישה טוב, הביאה לחולים אוכל, מים ותרופות שחולקו במקום
מרכזי. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היו מפקד האונייה אייק אהרונוביץ' (יצחק ארן), ומנהיג המעפילים הכריזמטי, איש השומר הצעיר מרדכי רוזמן, מעדכנים את הנוסעים באמצעות הרמקול: היכן הספינה נמצאת ומה
קורה בארץ ישראל, הקריאו קטעים מעיתונים וכיוצא בזה.
ההפלגה ארכה שבוע. בשלב מסוים כרזו המפקדים למעפילים כי שלוש ספינות קרב בריטיות
נמצאות בקרבתם. העולים לא יכלו לראותן כי היו בסיפון התחתון.
במשך שלושה ימים עסקו הבריטים בלוחמה פסיכולוגית וכרזו ברמקולים: 'היכנעו! לא תצליחו להגיע
לארץ! אנו רואים אתכם!'. בתגובה הודיע מפקד האונייה לאנשיו: 'הם
יכולים לצעוק. אנו נגיע!'. המפקדים הצהירו שהם
יילחמו בבריטים ולא ירדו מהאונייה ללא מאבק. לכל קבוצה נתמנה אחראי, ניתנו קופסאות
שימורים כנשק ונקבעו מקומות בהם יעמדו אנשי הקבוצה כשיחל הקרב.
לפתע התחילו שלוש המשחתות הבריטיות לנגוח באונייה בבת
אחת. העולים ששהו בסיפון התחתון הרגישו היטב בנגיחות. בשלב כלשהו חדרו מים לאונייה והם נצטוו לעלות לדרגשים העליונים. חיילים בריטיים עלו על
האונייה ומקצתם נהדפו ונזרקו לים. העולים שעל הסיפון הטיחו את
קופסאות השימורים שבידיהם בחיילים, בעוד הבריטים, כסיות
לבנות על ידיהם, היכו בשוטים, שגולות גומי בקצותיהם, ולא ריחמו על זקנים וטף. במהלך האירועים הללו נפצעו אנשים רבים, ונהרגו שלושה.
בשעת לילה מאוחרת, ובתחושה של אין ברירה, הודיעו מפקדי
האונייה על כניעה. בראשים מורכנים עשו המעפילים את צעדיהם הראשונים על אדמת
הארץ בנמל חיפה. הבריטים הודיעו כי המעפילים יועברו לשלוש ספינות גירוש. את תחושותיהם הקשות של המעפילים, כולם ניצולי
שואה, אין לתאר במילים.
 |
| נוסעים באקסודוס (צילום: הנס פין) |
לפני הירידה מאקסודוס ציוו הבריטים על המעפילים להתפשט ולעבור תהליך חיטוי. חבילותיהם האישיות נלקחו בטענה שאין מקום על אונייות הגירוש. ברכה התעטפה בכמה שכבות בגדים והשאירה אצלה שקית קטנה שאמהּ תפרה לה ובה שמרה תמונות ומסמכים אישיים. כשירדה ברכה מהאונייה היא לפתה בחוזקה את יד חברתה ואמרה לה: 'אני מרגישה כמו משה על הר נבו, שראה את הארץ המובטחת, ולא זכה להיכנס אליה. אבל אלוהים הוא שהחליט כי משה לא יכנס לארץ המובטחת, ולכן גזירתו התקיימה, עלינו נאסרה הכניסה בידי הבריטים, ולכן גזירה זו לא תתקיים'.
למרות המחאה הציבורית בארץ ובעולם, הבריטים לא ויתרו ולאחר שלושה ימים, ב-20 ביולי 1947, הועלו המעפילים על
אונייות הגירוש. איש לא ידע לאן מועדות פניהם, אך ההערכה הייתה שלא לקפריסין, מכיוון שהמחנות שבה כבר היו מלאים וגדושים. רוב המעפילים נסחבו לאונייות
הגירוש, מכיוון שלא הסכימו לעלות מרצון. ברכה הועלתה על האונייה 'ראנימיד פארק'. באונייה
גילו המעפילים כמה אנשים שלא היו בהפלגה המקורית ומאוחר יותר התברר שאלה היו עיתונאים ואנשי 'הגנה', שהסתננו לאונייות כדי לעזור למגורשים להסתדר. תנאי המגורים על הספינה היו טובים יותר, ולכל אחד הייתה מעין מיטה, אך רגשות הכעס והחרון מנעו מן המעפילים להודות למגרשיהם על 'הטוב' לו זכו מידם.
שומרי המצוות, שהיו כשלושים אחוזים מכלל עולי אקסודוס, נתקלו בקשיים: המטבח מבשל אוכל לא כשר,
ואיך יאכלו ממנו?! הם ארגנו משלחת שתבקש ממפקדי האונייה לתת להם את מוצרי המזון על מנת שיוכלו להכין לעצמם אוכל כשר. ברכה, שידעה מעט אנגלית, נבחרה כאחת הנציגות. המשלחת התקבלה בנימוס רב על ידי מפקדי האונייה שהרשו להם לקבל ממטבח האונייה את מוצרי המזון. הם באו לשם וכליהם בידיהם, אך הטבח, בין מחוסר הבנה בין מרוע לב, שפך
לתוך כליהם את האוכל המבושל הלא כשר. האכזבה הייתה רבה, ומכאן ואילך הסתפקו באכילת פירות
וירקות.
המעפילים לא רצו לבזבז את זמנם
באונייה. וכך, ללא ספרים, התארגנו בקבוצות וכל אחד לימד את מה שזכר מלימודיו. היו
להם מכשירי כתיבה מעטים, ובעזרתם תרגלו את כוחם בעברית. גם סידורים לא היו להם ולפיכך התפללו מזיכרונם ובעל-פה (מאוחר יותר כתבו את התפילות שזכרו על דפים). את ילדי האונייה הקטנים לקחו הצעירים תחת חסותם ושיחקו עימם.
לאורך כל ההפלגה נאמר להם על ידי הבריטים כי אין אף ארץ שמוכנה לקבלם. בצרפת ניסו
להורידם, אך המעפילים סירבו, שרו 'התקווה' והודיעו כי לא יסכימו לרדת בשום מקום פרט לארץ ישראל.
לאחר מסע של שישה שבועות בין נמלי אירופה עשו הבריטים את המהלך שאיש לא ציפה מהם והשיבו את המגורשים לגרמניה. כשנודעה למעפילים הבשורה
המרה עבר בכולם רגש של זעם וחוסר אונים. הם הורדו בתקיפות מהאונייה והוכנסו למחנה
מוקף גדרות תיל, שבארבע פינותיו מגדלי שמירה. לרבים מהם, שהיו במחנות ובגטאות, הזכירו מראות אלה את מעשי הגרמנים
בשואה. אך המחנה, שמוקם בשטח הכיבוש של בנות הברית בגרמניה, היה בריטי. הם הוכנסו לצריפים ארוכים שתנאי המגורים בהם היו קשים מאד: מים במשורה ואוכל מאוס. אסור היה לצאת מן המחנה, וגם במחנה עצמו מותר היה להתהלך בחוץ רק שעה אחת ביום. הנחמה היחידה הייתה הבטחתם של אנשי ה'הגנה' שהם
יעלו ארצה בהקדם האפשרי.
אמו של פישל וולוך ניסתה לשכנעו שיישאר במחנה עד שיוכל לעלות עם אחיותיו בדרך חוקית, אך הוא סירב להמתין והסביר לאמו כי עליו לעלות מיד כדי להכשיר בארץ מקום לה ולכל המשפחה. לאחר כמה חודשים החלו להסתנן מהמחנה קבוצות העולים הראשונות, שעלו ארצה עם תעודות מזויפות. גם תורה
של ברכה שטרן הגיע. היא קיבלה דרכון, שעבורו שולם מן הסתם כסף רב, ובו נכתב שהיא תיירת צרפתיה בשם
פרנציסקה. יחד עם כשלושים מעפילים עלתה על אוניית פאר של תיירים. ההפלגה
הייתה נוחה מאוד ובסיומה ירדו הנוסעים בנמל חיפה.
ברכה נרשמה ללימודים בחטיבה הדתית של בית הספר החקלאי במקווה
ישראל, שם התבססה התכנית על לימודים ועבודה. הבנות ברובן העדיפו לעבוד בענפים 'נשיים', כמו מכבסה או מתפרה, אך ברכה רצתה לעבוד בחקלאות ובחרה לעבוד בכרם. הלימודים התנהלו בעצלתיים. זו הייתה שנת מלחמה ובסמוך ל'מקווה', בדרך העולה לירושלים, עברו שיירות של משוריינים
בין כפרים ערבים עוינים. לא פעם הופגזו בית הספר וחלקות הגידול והתלמידים נאלצו למצוא מסתור באולמות היקב ששימשו מקלט.
פישל וולוך עלה ארצה בפברואר1948 ומיד גויס ל'הגנה', הצבא שבדרך. לאמו כתב שהסתדר בעבודה. פישל שובץ בפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת
'אלכסנדרוני'. אביגדור נודל עלה ארצה חודש אחר כך, בפורים תש"ח. כשנפרד
ממשפחתו, אמר לאמו: 'אמא, אל תדאגי, יהיה טוב!'. לילו הראשון בארץ נחרת
בליבו כיום של הגשמת חלום: 'הנני בארץ! נתגשם חלומי. ועדיין הכל תמוה וזר
בעיני'. גם הוא גויס מיד ושובץ לאותה פלוגה. שני החברים ציינו בטופס הגיוס שאיש הקשר שלהם בארץ, אם חלילה יארע להם דבר מה, היא 'ברכה שטרן, מקוה ישראל'. הקרבה: 'חברה'. באחת מחופשותיהם הקצרות אף הספיקו השניים לבקרה במקווה ישראל.
 |
| חיילי אלכסנדרוני. פישל וולוך מימין, אביגדור נודל משמאל |
ב-11 באפריל 1948 (ב' בניסן תש"ח) יצאה קבוצת תלמידים, ברכה בתוכה, לעבודת הכרם. מהכפר יָזוּר הסמוך (היום אָזוֹר) נפתח כלפיהם ירי צלפים וברכה נפצעה ברגלה והובהלה לבית החולים. הכדור, שחדר את
רגלה, יצא מהצד השני. ברכה ניסתה למנוע את פרסום האירוע בעיתונות, ביודעה שיש סיכוי
שהדבר יגיע לידיעת הוריה שעדיין שהו בגרמניה. היא לא הצליחה במשימתה ואחד העיתונים אכן התגלגל לידי הוריה המודאגים.
 |
| המשקיף, 12 באפריל 1948 |
ברכה שבה למקווה ישראל ונשארה במקום עד סוף מלחמת העצמאות.
ובינתיים, אביגדור ופישל, יחד עם
חבריהם לפלוגה ולגדוד, לחמו ב'משולש הקטן', בליווי שיירות לירושלים ובנגב.
 |
| אביגדור ופישל עם חבריהם לפלוגה |
שתי אחיותיו של פישל עלו גם הן לארץ, ופישל עוד הספיק להתראות איתן. גם בני משפחתו של אביגדור עלו, אך הם זכו רק לפגישה חטופה עם בנם החייל.
במסגרת מבצע חורב, שמטרתו הייתה דחיקת שרידי הצבא המצרי שנותרו בגבולות הארץ, נקבע מבצע חיסול שמטרתו הייתה לכבוש את מובלעת כיס פלוג'ה, שבו הייתה נצורה חטיבה מצרית. המשימה הוטלה על שני גדודים של חטיבת אלכסנדרוני וההתקפה תוכננה ללילה שבין 28-27 בדצמבר 1948. זה היה אחד הכשלונות הגדולים של מלחמת העצמאות ובסופו נהרגו 87 לוחמים, כמניין פז, רובם חיילי הפלוגה הדתית. אפרים-פישל וולוך ואביגדור נודל היו ביניהם. החיילים המצרים שנותרו במקום התעללו בגופות ההרוגים ולבסוף קברו אותם בקבר אחים (המצרים הנצורים פונו סופית רק בפברואר 1949)
.
 |
| אנדרטה לזכר הנופלים בכיס פלוג'ה במקום שבו נחפר קבר האחים (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה) |
שנתיים אחר כך, בי"ז בכסלו תש"י (8 בדצמבר 1949), הובאו הנופלים למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
 |
| הצופה, 8 בדצמבר 1949 |
אף שכאמור, בני משפחות וולוך
ונודל הספיקו לעלות ארצה עוד לפני הקרב האחרון של
יקיריהם, איש הקשר הרשום בטפסים הצבאיים היה חברתם ברכה שטרן ממקוה ישראל. וכך נפל
בחלקה של ברכה להיות הראשונה שהתבשרה על מות חבריה הטובים, והיא שנאלצה לבשר על כך בעצמה לבני משפחותיהם (אמו של פישל עלתה רק לאחר נפילתו).
 |
פישל וולך (מס' 42) ואביגדור נודל (מס' 52) בין נופלי כיס פלוג'ה. משמאל: הכתובת למסירת ההודעה
|
בעיצומם של הקרבות שלאחר קום
המדינה, הגיעו עולים חדשים רבים שגויסו גם הם לצה"ל. מקצתם שובצו לפלוגה שהחזיקה את הקו שנכבש באזור עיראק-מנשיה. לימים נישא אחד מאותם חיילים לברכה שטרן.
סבתי ברכה שטרן-שטרנברג מתגוררת היום
בירושלים, וזוכה לראות מארבעת ילדיה: 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואפילו חמישה חימשים...
____________________________
שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך
shmaryagershuni@gmail.com
