פרנסות של יהודים: ת'ציצי פנימה, אספרגוס וטרקטורים, מספרה כהלכה, מדעי הלוח

א. ת'ציצי פנימה

צילום: יהושע רזק

ת'ציצי פנימה היא עסק משפחתי ותיק שמתמקד בהלבשה תחתונה לנשים, בחזיות, בפיג'מות ובגרביים, ומשכּנו בקניון חורב שבשכונת אחוזה בחיפה.

יש שיראו את השם כוולגרי, יש שיראוהו – ואני ביניהם – חמוד ושנון.

הדו-משמעות ברורה: הביטי פנימה וראי איזה מבחר מדליק של בגדים יש לנו עבורך, ואת הציצים – הכניסי פנימה, לחזייה האופנתית שנמכור לך.

ב. גם וגם

צילום: מליסה טסט

כל מי שביקר בארצות מזרח אירופה שאחרי קריסת ברית המועצות זוכר בוודאי את חנויות הכלבו שהיו בכל כפר או עיירה. מכרו שם אוכל יבש, שימורים ודגים מלוחים בחבית, ציוד חקלאי ומחברות לבית ספר, נעליים ושמן מכונות – הכל בכל מכל כל, מה שיש באותו שבוע או באותו יום.

במשק אלפרוביץ שבמושב ניר בנים מגדלים (ומוכרים) אספרגוס בכל עונות השנה, ומוכרים גם טרקטורים...

זה הסיפור שלהם:

אתר הבית

ג. סיפורי סַפָּרִים

ברחוב פרל בבני ברק צדה מצלמתו של יוחנן פלוטקין את הרכב הזה. לא ברור אם זו רק מודעת פרסום נוסעת או שהמספרה עצמה נמצאת בתוך הטנדר או בחלק הנגרר ואולי בדירה ליד.

מזיהוי הפוסטרים האחרים שמודבקים בקדמת הרכב אפשר לשער שהספר נמנה עם עדת חסידי ברסלב.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב'מספרה כהלכה' כשלעצמה אין חידוש, וגם אנחנו פרסמנו כאן בעבר את המספרה ההלכתית 'עטרת פז' שפועלת בשכונת שערי חסד בירושלים (שימו לב להנחה המיוחדת בימי שלישי!):

צילום: גונן זיק

ואם אנחנו בענייני מספרות, הנה מספרה ברחוב סירקין בחיפה שבעליה לא עושים חשבון. הם מיישירים מבט לראש הלקוח ואומרים לו את האמת:

צילום: יעקב קירשנבוים

ד. מדעי הלוח

צילום: טובה הרצל

מספרי הנרשמים לפקולטות במדעי הרוח בירידה, אבל תמיד תהיה לנו את החנות הירושלמית ברחוב ההסתדרות עם השם השנון 'מדעי הלוח'...

קבורת ארץ ישראל

בית העלמין בחולון (צילום: רפי אוסטרוף)

מאת רפי אוסטרוף  

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הִיא לוֹ (משנה מועד קטן, פרק א, ה).

לפני כחמישה חודשים התפרסמה בבלוג עונ"ש כתבה מעניינת של דנצ'וּ ארנון, מלווה בתמונות מרהיבות, ובה תואר טקס קידוש חלקת קבורה חדשה בבית העלמין ירקון בידי אנשי חברה קדישא של חסידות ויז'ניץ בבני ברק ('חסידי ויז'ניץ חונכים בית עלמין חדש', בלוג עונג שבת, 8 באוגוסט 2025). הנה תמונה לדוגמה:

צילום: דנצ'ו ארנון

התמונות הללו העציבו אותי, ובעצה אחת עם עורך הבלוג החלטתי לספר לקוראים למה. בהזדמנות זו אבקש להעלות על סדר היום את מיזם 'קבורת ארץ ישראל' שזכיתי לעמוד בראשו.

א. איך הגעתי לשם ולמה?

לפני כ-15 שנה נבחרתי לראשות המועצה הדתית של גוש עציון, וחלק בלתי נפרד מתפקיד זה הוא גם ראשות החברה קדישא המקומית. עד אז הכרתי בתי עלמין ולוויות כמו כל אדם אחר מן היישוב – לעת מצוא.

לאחר שלמדתי את הנושא לעומקו, הגעתי למסקנה נחרצת שהאופן שבו קוברים יהודים במדינת ישראל כבר עשרות שנים לא יוכל להימשך לזמן רב. אפשר לומר באופן מקאברי, שכבר עכשיו צורכי הקבורה של המתים הם חד-משמעית על חשבון החיים, בבחינת 'המת על החי'. הדבר היקר ביותר במדינת ישראל, אחרי חייהם של בני אדם, הוא הקרקע, ואותו אנו מקדישים לכבודם של מתים, על חשבון מרחב המחיה של ילדינו, נכדינו והבאים אחריהם.

למדתי היטב את מקורות המשנה והתלמוד שעוסקים בשאלה זו (אצטט מעט להלן) והם סיפרו סיפור אחר לגמרי, סיפור שהושכח או הועלם מאיתנו: מנהגי הקבורה של היהודים בארץ ישראל בימי הבית השני ואחריו היו שונים לגמרי. מקורות חז"ל מעידים על פרקטיקת קבורה שהייתה מקובלת ונפוצה: ליקוט עצמות אחרי הקבורה הראשונית, וקבורת משנית של העצמות בלבד בגלוסקמה המוצבת על מדף או על הקרקע במערת קבורה משפחתית.

כך הנושא התחיל אצלי, והיום אני נמצא במקום אחר לגמרי. במהלך השנים חברה אליי קבוצה נפלאה של אנשים ונשים ששותפים למשימת החזרת העטרה ליושנה: חידוש שיטת הקבורה הארץ-ישראלית המקורית לשם מטרה מוצהרת עיקרית: חיסכון בקרקע ומניעת בנייני קבורה גדולים ומיותרים.

ב. רקע נחוץ

'קבורת חניון' בבית העלמין הר המנוחות בירושלים (צילום: רפי אוסטרוף)

בכל שנה מתים במדינת ישראל כ-50,000 איש. על פי שיטת הקבורה הישנה ('קבורת שדה'), ובהתאם לדרישת המפלגות החרדיות שנתמיד בשיטת קבורה זו, ישראל תצטרך מדי שנה כמאתיים דונם נטו רק לצורכי קבורה. זה אומר שבתוך כעשור מדינת ישראל תצטרך שטחי קבורה בגודל העיר גבעתיים. בפועל נצטרך הרבה יותר, וזאת כיוון שמאז קום המדינה נקברו בארץ כשני מיליון איש ואישה, ובחמישים השנים הבאות, צפי הקבורה הנדרש הוא עשרה מיליון קברים. אין אף גוף אחד במדינה שיודע לומר איפה ייבנו כל הקברים האלו, קל וחומר שאין בפועל מספיק שטחים לקבורת שדה. 

בראייה לעתיד אפשר לנסות ולהבין מה תהיה משמעות הדבר אם לא תשתנה שיטת הקבורה הנוכחית. ניקח כדוגמה את מטרופולין תל אביב: אחרי שבית הקברות הישן ('טרומפלדור'; נחנך בשנת 1902) ובתי הקברות נחלת יצחק (1932) וקריית שאול (1949) התמלאו, הוקם ב-1964 בית הקברות בחולון. היו אז כאלה שחשבו בתמימותם כי בחולות חולון יש מקום פנוי לכולם עד בוא המשיח, אך עברו כמה עשרות שנים ובית העלמין התמלא עד אפס מקום. הקרקע במקומות הללו שווה הון, ומי שרואה את בנייני המגורים והעסקים שמקיפים את בתי העלמין הישנים מבין שבשטחים אלו יכלו לגור עשרות אלפי אנשים.

חשוב לדעת כי 'אורך חייהם' האפקטיבי של בתי עלמין הוא פחות מחיי אדם: כחמישים שנה בסך הכול. כלומר, אדם מן היישוב עולה לקבר אביו ואמו, אולי גם של סבו וסבתו, אבל לא לקברותיהם של בני הדור השלישי ובוודאי לא הרביעי. התוצאה: בתי עלמין ענקיים שאיש כמעט אינו מבקר בהם. ראו לדוגמה את המקרה של בית העלמין בגבעת רם (שייח' באדר), שיושב על שטח קרקעי מן היקרים בירושלים (בתחום גן סאקר וסמוך לבנייני הכנסת ובית המשפט העליון). אף אחד לא מבקר את הקברים הללו, למעט מבקשי ישועות המגיעים לקברו של צדיק אחד שהתפרסם בדור האחרון וציונו נמצא שם. 

מראה כללי של בית העלמין בגבעת רם (צילום: דוד אסף)

כל עוד מדובר בקברים בקרקע ניחא, אבל כאשר מדובר בבנייני הקבורה החדשים האבסורד גדול יותר. בעוד חמישים שנה, אף אחד, פרט לעובדי תחזוקה, לא ייכנס לעשרות הבניינים הענקיים שנבנו בבתי העלמין ירקון, הר המנוחות, תל רגב, ראשון לציון ובעוד הרבה מקומות. אבל המדינה תצטרך להמשיך ולתחזק לנצח את הבניינים הללו, בעלויות של מיליונים, כדי שלא יתמוטטו וכדי למנוע מהם להפוך מקום מחסה לחסרי בית או מתחם של זנות וסמים.

הירושה הרעה הזאת, שאנו משאירים לדורות הבאים, מתעצמת כאשר מבינים שבשל המצב החברתי-דתי בישראל, כל קרקע שמוקדשת לבית עלמין לא תשמש עוד לעולמים לשום דבר אחר. העיר גבעתיים, לדוגמה, נבנתה מראשיתה בבתים חד-קומתיים ולכל היותר בניינים של שלוש קומות. אחרי חמישים שנה, עם עליית ערך הקרקע והגידול באוכלוסייה, אפשר להרוס את המבנים הנמוכים ולבנות במקומם רבי-קומות. זו דרכו של עולם, בכל העולם. אבל אף אחד לא יעז לבנות בניין על מתחם בית הקברות נחלת יצחק, ולא יפנה משם אפילו קבר אחד. אם נערכות הפגנות סוערות של חוגים חרדיים על כל קבר כנעני שנמצא בהרחבות כבישים ברחבי הארץ, תוכלו להסיק לבד את המסקנות העצובות. 

לוויה בבניין בבית העלמין ירקון (צילום: רפי אוסטרוף)

ג. איך קוברים בעולם?

מצוקת מקומות קבורה קיימת בכל העולם כולו, וזו לא בעיה שרק מדינת ישראל הקטנטנה מתמודדת איתה. בחלק גדול מהעולם האסייתי שורפים את גופות הנפטרים, ולכן בעיית ניצול הקרקע אינה משמעותית (על אף שלמנהג השריפה יש תרומה נכבדת לזיהום האוויר).

ברוב מדינות אירופה, באוסטרליה ובמדינות נוספות נוהגים 'להשכיר' את מקום הקבורה לזמן קצוב. יש מקומות שחלקת הקבר ניתנת רק לעשרים וחמש שנה (בבתי עלמין רבים בצרפת), ויש שאף לחמישים שנה. לאחר שחולף הזמן הקצוב יש תקנות וחוקים שונים בנוגע להמשך אחזקת הקבר. במקצת המקומות, שאִירי המת יכולים להמשיך ולשכור את הקבר תמורת סכום נכבד, ויש מקומות שאינם מאפשרים זאת אלא מפנים את כל הקברים בתום תקופה קצובה (כולל בתי עלמין יהודיים) ושאִירי המת רשאים לקחת לעצמם את המצבה.

בארצות הברית רוב הגופות נשרפות מסיבות פרקטיות: המדינה גדולה מאוד ועל פי רוב ילדי הנפטרים לא גרים במדינת הולדתם וממילא אין מי שיבקר את הקבר. לכן, משפחות רבות מעדיפות לשרוף את הגופה ולקחת את האפר למשמורת פרטית. כמובן יש לכך עוד סיבה: זה הרבה יותר זול...

להרחבה מעניינת מאוד על הקבורה במבט עולמי, כדאי לצפות בהרצאתה של ד"ר עינת קליין, במסגרת יום עיון שעמותת קבורת ארץ ישראל קיימה בשיתוף עם החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב:

 

יש לציין שיש היום בעולם מספר סטארט-אפים שעוסקים בקידום קבורה אקולוגית, אבל לצערנו היוזמות הללו עדיין בתחילתן ורובן אינן מתאימות ליישום בארץ.

 

ד. אז מה הפִּתְרון?

כאשר יצאתי לחפש פתרון למצוקה זו, היה ברור לי שהוא חייב להיות על פי ההלכה. ראשית, כי אני מחויב להלכה, ושנית, כיוון שרוב היהודים בישראל רוצים קבורה מסורתית (ראו בדו"ח שהכין המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2024). אם אנו רוצים אפוא לפתור בעיה שעומדת לפתחה של המדינה ולא רק לתת מענה לחופש הבחירה של הפרט, הפתרון הלאומי חייב להיות תואם להלכה. כיוון שהכרתי את המקורות התלמודיים, ידעתי שיש פתרון כזה ושכך גם נהגו בימי קדם הלכה למעשה. וכך הגעתי לשֵׁם 'קבורת ארץ ישראל' – כך נהגו אבות אבותינו בארצנו, והגיעה השעה לנטוש את מנהגי הקבורה שהיו מקובלים בגלות.

פילוח עמדות לגבי סוגי קבורה על פי זהות דתית (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה)

ה. איך זה עובד?

הנפטרים נקברים באדמה, כמו פעם, אך לבור הקבר מוכנס גם חומר אורגני שתפקידו לזרז את איכול הרקמות של הגוף המת. בני המשפחה אינם מעמידים מצבה לאורך השנה הראשונה (רבים נוהגים כך גם היום). בעבוֹר שנה פותחים את הקבר, מלקטים את העצמות לתוך קופסה קטנה (בתקופת המשנה והתלמוד נקראה קופסה זו בשם היווני גלוסקמה). ביום השנה, בני המשפחה עולים לקבר ועורכים טקס שנקרא 'נחו אבותיו מן הדין', ולמעשה בזה ננעלת שנת האבל. מתחם הגלוסקמאות אמור לתפוס עשרה אחוזים בלבד משטחם של קברי שדה. על פתח מקום הנחת הגלוסקמה קובעים בני המשפחה לוח שיש עם פרטי הנפטר, כמו שנהוג היום בקירות הקברים (הנקראים בטעות 'קברי סנהדרין'), רק קטן יותר. על מנת להשלים את המידע על הנפטר, ניתן לשים ברקוד על המצבה עם קישור לדף באתר ייעודי שיוקדש לנפטרים, שם ניתן יהיה להעלות את כל מה שהמשפחה חפצה שייזכר מיקירם (השוו לאתרי אינטרנט, כמו יזכור, המוקדשים לחללי מערכות ישראל). הכפילו את הנתון של חיסכון בקרקע בעוד מאות בתי עלמין בארץ וקיבלתם מתכון בטוח להורדת מחירי הדיור.

אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט בחיפה (צילום: רפי אוסטרוף)

ו. למה לא עושים זאת כבר היום? 

השינוי במנהגי קבורה דורש התגברות על מניעוֹת רגשיות ומסורתיות, לאו דווקא שכליות. העיסוק במוות אינו נוח לאנשים רבים. כולם יודעים שלא יחיו לנצח, ובכל זאת זהו נושא שרוב האנשים מעדיפים להדחיק ולא לחשוב עליו. ההתנגדות לשינוי מנהגי הקבורה אינה מגיעה רק מחוגים חרדיים (אליהם נגיע מייד), אלא גם מחילוניים למהדרין. כשמגיעים אל סף המוות מעדיפים 'לא להסתבך'... ולכן, זהו נושא מורכב הדורש 'החלפת דיסקט' וזמן עיכול. 

אחת השאלות הראשונות שאני נשאל תמיד היא מהי דעת הרבנים. מאז עלה הנושא על סדר היום לא היה שום רב בעל שיעור קומה – בין רבנים מהעולם החרדי ובין רבנים מהציונות הדתית – שטען כי חזרה לליקוט עצמות עומדת בניגוד לכללי ההלכה והפסיקה. ככלות הכול, אי אפשר לחלוק על מקורות חז"ל מפורשים ורבים. להתווכח עם המקורות אי אפשר, אבל אז מגיעה הטענה השמרנית-החרדית הידועה: 'חדש אסור מן התורה'. כלומר, ההלכה הקובעת היום בעולם החרדי, יותר מפסקי השולחן ערוך, היא שלא משנים מנהגים של יהודי אירופה כפי שנהגו קודם שהופיעו ההשכלה והמודרנה בעולם בשלהי המאה ה-18. במילים אחרות, אין זה משנה כלל אם הדבר מותר או אסור, די בכך שהוא לא נהג קודם כדי שייפסל על הסף.

התנגדות זו היא ביטוי נוסף לחוסר האחריות של הפוליטיקאים המתיימרים לייצג את המגזר החרדי כלפי כלל תושבי המדינה. והלא באמת אין מאגר בלתי נגמר של קרקעות במדינה! גם החרדים, ככל בני האדם, אוהבים לצאת לטבע ולראות ירוק בעיניים, וגם הם, מן הסתם, אינם רוצים להפוך את כל הארץ למשטחי בטון ושיש. כיוון שכל דונם קרקע שמוקדש לקבורה בא על חשבון שימוש אחר לטובת הציבור, חוסר הנכונות אפילו לדון על אפשרויות הלכתיות לצמצום שטחי הקבורה, מעיד על חוסר אכפתיות ועל חוסר אחריות כלפי הדורות הבאים והעדפת 'כבוד המת' על פני 'כבוד החי'. אנחנו לא בגולה אלא בארצנו, ולכן הדאגה לעתידה אינה רק חובה אזרחית אלא גם דתית ומוסרית. 

הר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

מי שמכיר את עולמה של החברה החרדית מבפנים יודע שהבעיה אינה נעוצה באנשי ההלכה ובתלמידי החכמים, אלא בשועלים הקטנים ובעסקנים, שקיבלו על עצמם את המשימה של 'שומרי הסף', אלה שישמרו על הרבנים שלא יסטו כהוא זה מהסטטוס קוו המקודש, ומי שיעז לחרוג ממנו יידון ברותחין. כמה גדולי תורה אמרו לי ביושר, כי מה שאני מציע נכון הלכתית ומעשית, אבל הם מפחדים לתמוך בכך בפומבי.

האמת היא שלא חייבים להתחיל בחוגים החרדיים. כמו בהרבה תחומים אחרים בחיי המדינה, גם למהלך הזה הם יצטרפו בסופו של דבר, מרצון או מחוסר ברירה. הבה נתחיל את המיזם עם קהילות, בעיר ובכפר, שמבינות את חומרת הבעיה ורוצות לשנות את המציאות לטובה בתחום זה, שפוגש בסופו של יום את כולנו.

ז. מה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות?

ראשית, להיכנס לאתר של העמותה וללמוד על המיזם, להוריד מסמך ולחתום עליו על מנת להשאיר הוראות למשפחה על רצון להיקבר בשיטת ליקוט עצמות.

שנית, להירשם באתר כדי להגדיל את מאגר התומכים במיזם. הרשויות לא תוכלנה להתעלם מרעיון שתומכים בו מאות אלפי אנשים. לכל הפחות, זו צריכה להיות אופציה לבחירה בבתי העלמין ברחבי הארץ.

ושלישית, כל אחד ואחת יכולים לפנות לראשי הרשויות שלהם ולדרוש חלופת קבורה כזו בבית העלמין העירוני או המקומי. אומנם, רוב בתי העלמין נשלטים על ידי חברות קדישא, אבל בסופו של דבר הקרקע של בית העלמין והרחבותיו באות על חשבון יתרת הקרקעות העירוניות. לכן, הרשות המקומית היא שתצטרך לכרות עצים, להקטין פארקים ולוותר על ארנונה יקרה כדי לפנות מקום לקבורת קרקע על חשבון התושבים. לאתר המיזם לחצו כאן: kvurat-eretz-isr.org.il

 _______________________________________

הרב רפי אוסטרוף הוא יו"ר עמותת קבורת ארץ ישראל וראש חברה קדישא גוש עציון

kvurateretzisrael@gmail.com

ארץ הקודש: מטריות מכובדות, גשר ההלכה, שירת הטלפון, סקס סטייל

 א. מטריות סנהדריה

בעלי החנות הזו, ממש ליד הכניסה לבית הקברות סנהדריה בירושלים, ניחנו בחוש הומור חרדי מפותח. את המטריות הם מוכרים על פי כבוד הקונה...

לחיצה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה (צילום: שוקי רייך)

הנה המחירון:

ב-18 ש"ח (בלבד!) תוכלו לקנות מטריית ראש ישיבה, ענק אבל נמוך

ב-24 ש"ח (בלבד, כמובן) – מטריית אשת חייל (גם לאשה מגיע)

ב-28 ש"ח – מטריית ראש ישיבה חצי משרה (לאט לאט מתקדם), מטריית האדמו"ר המתחיל שליט"א (ככה כל אדמו"ר התחיל) 

ב-50 ש"ח – מטריית האדמו"ר מברדיטשוב (יש אחד כזה)

ויש גם מטרייה למעשנים ומטרייה לאלו שהולכים עם תיק. עכשיו רק חסר קצת גשם...

 

ב. גשר ההלכה

כתב לי דנצ'וּ ארנון:

כמה פעמים עברתם מתחת לגשר הזה, שעובר מעל דרך ז'בוטינסקי ביציאה מבני ברק לכיוון מחלף גהה? עברתם ולא שמתם לב שזהו גשר מיוחד במינו, שאין עוד כמוהו בישראל. הסתכלו עכשיו בצילום. לכאורה גשר רגיל להולכי רגל, אבל יש בעייה: אי אפשר לעלות עליו... אין מדרגות. אז מה הוא, האם זה גשר שנבנה רק כדי לתלות עליו פרסומות?  

ובכן, זוהי בני ברק ילדה זוהי בני ברק, שבה הראש עובד קצת אחרת. כידוע מדיני שבת, עירוב הופך את כל שטח היישוב לרשות יחיד אחת, וכך מותר לטלטל בשבת חפצים מן הבתים אל הרחובות. לגרים בצפון בני ברק יש בעיה: דרך ז'בוטינסקי הרחבה מוציאה מתחום העירוב של עירם את החלק הצפוני של העיר, בגבול פרדס כץ. נמצא אדמו"ר שפסק להלכה כי גשר בין שני חלקי העיר הופך אותה ליישוב אחד. הגרים בצפון העיר יכולים אפוא לחצות את ז'בוטינסקי (במעבר החצייה שמתחת לגשר, כמובן) וללכת לבית כנסת הנמצא מדרום לו עם עגלת ילדים ושאר מטלטלין וזאת מבלי לחלל את השבת.

צילומים: דנצ'ו ארנון

ג. קווי טלפון שימושיים 

בשורה טובה ללומדי התורה: מערכת שינון הש"ס בטלפון (צולם ברחוב מאה שערים בירושלים)

ויש גם את 'כיפת הברזל האמיתית' – קו מחזק ומרתק המיועד לנשים חרדיות חרדתיות.

צילומים: טובה הרצל

ד. בית כנסת עם סטייל

צילום: ג'יימי סלטר

צולם בקומת הקרקע של מרכז כלל בירושלים.

מעניין אם בבית הכנסת הזה יש הפרדה בין נשים לגברים.

ארץ הקודש: צחוק בצד, שמור וזכור, מיטה יהודית, צרור החיים, אשפה

א. תצחקו על מישהו אחר

צילום: טובה הרצל

בחוגים מסוימים יש מחסור חריף בחוש הומור, אבל יש המון כסף לפזר על פרסומות ילדותיות-וולגריות.

ב. שמור וזכור בדיבור אחד

צילום: איתמר לויתן

חזית בית הכנסת אליהו הנביא ברחוב התקווה 63 (רחוב שחוצה את שכונת התקווה בתל אביב) מתהדרת בכרזת ענק:

זכור את יום השבת – לקדשו

וכדי שלא יהיה ספק במקורו הקדוש של הציווי הובא בסוגריים גם מראה מקום: שמות, כ, ח.

נתעלם מהמקף המיותר לחלוטין, שכמובן גם איננו במקור (בספר התורה אין מקפים ואין בכלל סימני פיסוק), נתעלם גם מן הניקוד השגוי של 'לְקַדְּשׁוֹ', ונסתפק בציון העובדה שמראה המקום פשוט אינו נכון.

אומנם הציווי 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' נמצא בספר שמות פרק כ' (חלק מעשרת הדיברות), אבל בפסוק ז' ולא ח'.

ג. מיטה כהלכה

חברת אלינה מתמחה ב'פתרונות שינה למגזר הדתי'... 

האם לדתיים יש בעיות שינה שאין לחילוניים? יש ויש!

שומרי מצוות שמחמירים בהלכות נידה מכירים את המושג 'מיטה יהודית', מיטה זוגית הניתנת לפיצול בימי עונתה של בת הזוג.

חברת 'אלינה' מציעה לחובבים ולמקפידים מיטה כזאת (וכמובן גם מזרנים), שמשלבת, שימו לב, 'נוחות ומסורת', או 'מסורת וחדשנות', לא פחות. טהרת המשפחה עם נוחות אורתופדית, בלה-בלה-בלה. העיקר לא להיתקע ברווח שבין שתי המיטות המופרדות...

 וכל זה מגיע ממי שבאמת 'מכירים את הצרכים האמיתיים של המגזר הדתי בישראל', והם מבטיחים לכם 'חווית שינה יהודית'!

מיטה שהיא גם 'יהודית' (במובן ההלכתי) וגם 'דמוקרטית' (כל אחד מקבל מזרון משלו).

אלינה

תודה לאביעד הכהן

ד. עדכונים בזמן אמת

צילום: טובה הרצל

כל אחד וערוצי המידע החביבים עליו.

ה. מעשה בשלושה פחים

התמונה הזו צולמה ברחוב מאה שערים פינת חבקוק בירושלים. הכיתוב על שלושה פחי הזבל המוטמנים (למנוע את שריפתם בידי מפגינים נלהבים מדי) מסמן את שלושת האוייבים הגדולים ביותר של תושבי השכונה הקנאים: 

• 'ציונים' (לא צריך להסביר)

• 'פאה', כלומר הפאות הנכריות שמצווה מדאורייתא לשרוף ולאבד (מכוון נגד 'הליטאים' וחסידי חב"ד) 

• 'אייפון' (שם גנרי לטלפונים חכמים ולשאר פגעי האינטרנט).

איזה כיף להיות חרדי...

ו. פינת הפשקוויל: לא לזוז זיז

הנושא מספר אחד שמעסיק את העולם החרדי הוא כמובן גזירת הגיוס הממשמשת ובאה. 

הנה המיטב (צילם אבי בלדי):

ואת אלה (עוד מימי חג הפורים) צילם דותן גורן:

ארץ הקודש: ירושלים פשקווילים סביב לה

כצפוי, גם הפשקווילים שמודבקים על קירות ירושלים החרדית מגיבים על אירועי הזמן. מי שקיווה לגילויי סולידריות בסוגה ייחודית זו עשוי להתאכזב. 

הנה מבחר, לא ממש מעודן, שמיועד לחובבי הז'אנר. הקלקה על הצילומים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר. כל הצילומים (חוץ מאלה שלא) הם של טובה הרצל.

א. יחידה 8200: גייס חמישי בשירות משמידי עם ישראל

הכרוז הזה – סוג של תיאורית קונספירציה חרדית – התפרסם 'בין כסא לעשור תשפ"ד', ימים אחדים לפני הטבח בשמחת תורה. 

צילום: אבי בלדי

ביחידה 8200 – אם לא ידעתם – עסוקים בהפלת בנות ישראל הכשרות והצנועות אל תהומות החטא, ו'השמש ממשיכה לזרוח?' לשם הוכחה גם מצורף מכתב מפוברק של נערה בוגרת 'סמינר וולף' מבני ברק, שמספרת על גודל הפריצוּת במקומות אלה.

הבה נגיד שלא זו הבעייה הגדולה שלנו עם 8200, ושהביטוי 'הכחדת עם ישראל' בהקשר לדיני צניעות לא התיישן טוב.

ב. דרך ההפרדה 

בהזדמנות חגיגית זו של 'הצרות והגזירות הרעות', הבה נחזור אל גבורת המכבים 'בימים ההם בזמן הזה' ונקדם עוד קצת את דיני ההפרדה המגדרית שלנו. מי לה' אליי! 

ובמילים אחרות: באוטובוסים ישבו הגברים קדימה, נשים פנימה ('פנימה' זה ה'אחורה' החדש)...

ג. רגל תחת רגל

בין כותבי המודעות והפשקווילים יש כרגיל את אלה המתמחים בפענוח סודות ההשגחה ויודעים בדיוק מה ה' יתברך רוצה מאיתנו.

ולפיכך, אישה יקרה ואהובה, כסי רגלייך כראוי למען לא תיקטענה רגליהם של חיילים.

איזה גועל!

ד. נטורי קרתא לא בעסק

בקרב הקנאים מנטורי קרתא, 'הנאנחים והנאנקים בשבי הציוני' (כאילו שמישהו מחזיק אותם כאן בכוח), יש אפילו סוג של שמחה לאיד... 

'היהדות החרדית' החתומה כביכול על הכרוז היא שם קוד לנטו"ק.

ה. אחראי להלכות שבת

בעלי שמחה שימו לב: עם השמחה באה גם אחריות!

יש כל כך הרבה הלכות שבת וכל כך מעט מלצרים שבקיאים בהן... 

צילום: אבי בלדי

ו. משתחררים מהסטיגמות

לא בדיוק פשקוויל מסורתי, אבל מודבק על לוח מודעות עירוני (בחסות העירייה).

מודעה מיסיונרית אנטי-אקדמית שפונה לחילוניים בעלי 'ראש פתוח' כביכול. 

סטודנטים 'מרקע לא דתי', כבר הפרכתם מיתוס היום? לא עדיף 'להתחבר ליהדות ולמלגה שווה'...

ז. פרק אפל בסיפור היהודי

מבית היוצר של חרד"לי ירושלים: תתביישו לכם שם בעירייה ובספרייה הלאומית, שמעזים לומר שיש דבר כזה נצרות, ושהיא וטקסיה הם חלק ממורשתה של העיר. מלחמה לנו בנוצרים מדור לדור!

מעניין שהכותב הפחדן ('תרשו לי') מסתיר את שמו, אבל אם תשוו עם הטקסטים האלה (כאן, סעיף ב; כאן, סעיף ד), תיווכחו שמדובר באותו ראש יהודי.

צילום: יורם בילו

ח. איך ניוושע?

יש פיתרונות למצב הקשה, והם די פשוטים...

הכי קל זה לא לעשות כלום. ברוסיה (הצארית, כמובן), כפי ש'ראינו', בכל מקום שבו הייתה הגנה עצמית נפלו יותר יהודים. שב ואל תעשה – עדיף.

מעניין למי היה חשוב לפרסם כרוז של בּוּרוּת גלותית כזו.

אולי יקראו מחברי הכרוז משהו על הפוגרום ביהודי העיר פרוסקורוב ב-1919, למשל.

אפשרות אחרת היא פשוט לתרום ל'ועד הרבנים', שארגן את 'מעמד הכהנים מול קודש הקודשים' ב'זאת חנוכה' שהוא כידוע לכול 'יום החיתום', 'המסוגל לכל הישועות מעל הטבע'!

'זאת חנוכה' הוא הכינוי ליום האחרון של חנוכה. מאז עברו כבר שבועיים והישועה עדיין לא הגיעה. המסקנה היא או שהכהנים לא התפללו מספיק חזק או שלא תרמתם בעין יפה. יכולה להיות עוד מסקנה, אבל היא כבר תלויה באמונה הפרטית של כל אחד ואחת.

ארץ הקודש: מהדרינט, מודעות, שידוך, שריפת חלה, טעימות לאברכים

א. מהדרינט בהפרדה

למה בעצם אסור לסגור מעגל חשמלי בשבת? עד היום שנויות הדעות בהלכה: האם זה מאיסור מוליד? או שמא אב מלאכה בונה, או שמא מכה בפטיש? וזכורני שמורנו המנוח פרופסור יעקב כ"ץ אמר פעם, שאם לרבנים במאה ה-19 היה שמץ של מושג מה תהיה המשמעות של חשמל לעתיד האנושות, הם היו מוצאים בקלות דרך להתירו בשבת. 

דומה שגם לרבנים ולאדמו"רים שאסרו (ועדיין אוסרים) את האינטרנט אין שמץ של מושג מה משמעות הדבר לחיי היומיום ולעתיד האנושות, ועד כמה זו גזירה מטופשת שהציבור לא עומד ולא יעמוד בה.

אין לאדם המודרני קיום בלי אינטרנט, ולוּ רק משום שכל שירותי הממשלה, בתי החולים והבנקים קשורים למערכת זו. ולפיכך רק נזירים שגרים במדבר יכולים להתנתק לחלוטין מהאינטרנט והאי-מייל ולהעמיד פנים שהם אינם קיימים. אפילו הרבנים שאוסרים את האינטרנט נהנים ממנו בעקיפין על ידי שמשים ומשרתים וצד שני ושלישי.

בציבור החרדי מבינים זאת היטב, ולצד מלחמה אבודה מראש שכופים עליהם מנהיגיהם הרוחניים, הם מייצרים כל מיני שבילים עוקפים. למשל, אינטרנט בבית או בטלפון ה'כשר' – לא; בחוץ או בטלפון השני, הרגיל – בסדר, ושהעבירה תהיה על הראש של מישהו אחר.

ברחוב סוקולוב 44 בבני ברק יש משרדי אינטרנט כשר ('מהדרינט'), ובהם עמדות בתשלום לפי זמן השימוש (לפני שנות דור, כשהאינטרנט היה בראשית דרכו, החילוניים קראו לזה 'קפה אינטרנט'). אבל אצל החרדים, כמו החרדים – יש הפרדה בין גברים לנשים, ולכל מגדר כניסה משלו.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. מוֹדעוֹת בלי מוּדעוּת

בכניסה לבית הכנסת הגדול בירושלים (רחוב המלך ג'ורג') יש פינת זיכרון לקרבנות השואה ולנופלים במערכות ישראל. זה המקום 'המוצלח' שבו מצאו לנכון פרנסי בית הכנסת להדביק מודעות על תפילות לראש השנה ויום כיפור. 

אבל אוי ואבוי אם זה היה קורה בחו"ל...

צילום: טל סגל

ג. השקעה טובה

36,000 ש"ח תמורת שידוך מוצלח ל'מנש אמריקאי, אמן ואיש עסקים, בן 29 עם מידוט טובות', שרק רוצה 'אשת חיל בישראל'...

צולם ברחוב המלך דוד בירושלים.

צילום: טובה הרצל

ד. תיבת שריפת חלה 

הידעתן, נשות ישראל הכשרות, שלא מספיק להפריש כזית מעיסת בצק, אלא יש גם לשרוף אותה כדי שאף אחד בעולם – חוץ מהכהנים, כמובן – לא ייהנה ממנה?

בק"ק בני ברק הוקם 'ארגון ארצי' ממש לצורך כך, ואנשיו התקינו תיבות מיוחדות (זו שבתמונה נמצאת בפינת רחוב רבי עקיבא והרב שך) להטלת עיסה . מה אתן חושבות, שנשרוף לכן את זה בחינם? השריפה – עלינו, אבל 5 ש"ח בבקשה לכל עיסת חלה בנפרד.

צילום: יוחנן פלוטקין

למען האמת, אין צורך בטובות. מנהג ישראל הוא לשרוף בבית על הכיריים, או לעטוף את העיסה שהופרשה ולהניחה בפח.

ובהזדמנות הראשונה שאנשי הארגון באים לקחת את העיסות הדביקות והקדושות, כדאי שישנו את השליט"א של הרב קנייבסקי לזצוק"ל.

ה. טעימות חינם והנחה לאברכים

כשאומרים שהארץ שינתה את פניה והיא כבר לא מה שהייתה פעם, מתכוונים גם לדברים הקטנים.

את ה'הנחה לחיילים במדים', שבימים ההם התגאו בה בחנויות, בבתי קפה ובמסעדות, החליפה 'הנחה לאברכים' (למצער צורפו האברכים לכוחות הבטחון), או 'טעימות חינם לבחורי ישיבות'.

מעניין אם יש 'תעודת אברך'...

נחלת שבעה, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

רחוב ז'בוטינסקי, בני ברק (צילום: גונן זיק)