יום חמישי, 29 בפברואר 2024

מעורב ירושלמי: מגדל בבל, חניה, מומר, תצפית, הנחה והמלצה

א. מגדל בבל

בשלט המזהיר מעבירות בטיחות בעבודות הרכבת הקלה ליד קניון מלחה, מחליפות הרומנית והסינית את האנגלית הוותיקה. הערבית שומרת על מקומה היציב. 

אין ברירה, גם המעסיקים צריכים להתאים את עצמם למציאות.

צילום: ברוך גיאן

ב. חניה ושבריה

כתב לי יאיר פז:

לפני כמה שבועות הייתי בהר המנוחות בין המלווים הרבים של מורי האהוב, פרופ' יהושע בן אריה ז"ל. נוכח המחסור במקומות חניה, התפלאתי לראות שכמחצית שטחו של אחד ממגרשי החניה ליד בית ההספדים מלא גרוטאות שהושלכו כביכול לפח אשפה ציבורי.

לאחר ההלוויה גיליתי שמי שמשליכים שם את הגרוטאות אינם אלא עובדי העיריה עצמם!

בתשובה לשאלתי ענה לי העובד שזהו מגרש של העיריה וזכותם להשליך שם גרוטאות... 

עוד הוסיף ואמר, שהמקום בכלל לא מיועד לחניה, וזאת על אף שמדובר במגרש סלול ומסומן לחניות.

כשהפניתי את תשומת ליבו לשלט האוסר השלכת פסולת בניין הוא ענה: 'זו לא פסולת בניין'...

צילומים: יאיר פז

ג. פיינגולד המומר

חצר פיינגולד, שממוקמת בין רחוב יפו לשכונת נחלת שבעה, מוכרת היטב לירושלמים הוותיקים. זה היה מעוז אהוב של מסעדות, ברים ומקומות בילוי, אך שמשו שקעה יחד עם כל הצרות שעברה העיר: אינתיפדות, פיגועים, מגיפות ומלחמות. ועדיין מדובר במקום יפהפה שעתידו עוד לפניו (אשרי המאמין).

אבל לא רק עתיד, למקום הזה יש גם היסטוריה מרתקת, ומי שמתעניין ימצא סיפוק בערך ויקיפדיה המוקדש לשלמה פיינגולד (1935-1865), שהיה מה שקוראים 'טיפוס'. בין יתר עלילותיו המיר פיינגולד את דתו והיה לנוצרי, ובלשון אותם ימים 'משומד'.

בכניסה לחצר הציבה עיריית ירושלים שלט תלת-לשוני ובו תואר המקום בקצרה. 

צילום: עוזי סגל


מילה אחת חסרה בכיתוב באנגלית... 'המומר'. למה? רשלנות או שמא כוונה נסתרת? נדמה לי שהתשובה נמצאת במחוזות הרשלנות והחפיף.

ומה כתוב בערבית? 

שאלתי את ידידי דן לב-ארי שהשיבני: 

המילה 'מומר' בהחלט מופיעה. אגב, בערבית המילה היא مرتد (Murtadd), שכוונה במקור למישהו שקיבל על עצמו את דת האסלאם ולאחר מכן חזר בו, אבל מבחינת חומרת המעשה מבחינה דתית זה בהחלט שקול ל'מומר' ביהדות.

 

ד. תצפית למקדש והנחה ללוויים 

תצפית חדשה בירושלים הוכרזה על גג בית הכנסת 'החורבה' שברובע היהודי.

אשרינו שזכינו להביט במקום המקדש.

צילום: טובה הרצל


בדרככם לתצפית או ממנה תוכלו ליהנות מהנחות מופלגות בחנות הקרויה 'מלאכת שלום' שבפתח הקארדו (וזאת בתנאי שאתם מחזיקים בתעודת לוי).


צילום: זהר ינון


ה. המלצה (ממש חמה) 

מי אמר שלירושלמים אין חוש הומור?

צילום: ברוך גיאן (אפשר לזהות אותו בהשתקפות)


יום שישי, 23 בפברואר 2024

הבית, המצבה והרחוב: בעקבות חנינא קרצ'בסקי בתל אביב

היה ואיננו... בניין הגימנסיה העברית 'הרצליה'בשדרות הרצל (צילום: ליאו קאהן, וינה 1912)

מאת דוד אסף

צילומים: איתמר לויתן

לשני חלקי מאמרו של אליהו הכהן על חנינא קרצ'בסקי, שפורסמו בבלוג לפני שבועיים ושלושה (חלק א, חלק ב), הכנתי נספח מיוחד עבור חובבי מורשתו של המלחין הדגול שיבקשו להלך בעקבותיו ולהיזכר בו. כמה חבל שאליהו, הגדול שבמעריציו, כבר אינו יכול עוד לפסוע במשעולים אלה.

שלושה אתרי הנצחה יש לקרצ'בסקי בארץ, וכולם בעירו תל אביב: ביתו ברחוב הס; מקום מנוחתו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, ורחוב בדרום תל אביב ושמו 'צלילי חנינא'.

א. הבית

קרצ'בסקי גר עם אמו רחל בדירת הגן (דירת קרקע) ברחוב הס 14, ובה גם שלח יד בנפשו בתלייה. הדירה, בת ארבעה חדרים, הייתה ממושכנת, ועל מנת לפרוע את החוב הוציא אותה הבנק האפותיקאי הכללי לא"י (לימים בנק לאומי) למכירה פומבית בשנת 1931. 

מדוע חיכו עד אז? משום שאמו של חנינא מתה באותה שנה (ונקברה לצד בנה בבית הקברות הישן). הבנק, שלא רצה לסלק אלמנה ערירית מביתה, חיכה בסבלנות עד אחרי פטירתה...

הארץ, 12 במאי 1931, עמ' 4

הבית המקורי נהרס ברובו ועל חורבותיו נבנה ב-1934 בניין חדש שתוכנן על ידי האדריכל שלמה גפשטיין עבור שמחה וחנה קרליך.

בשנת 1935 שכרה לשכת הקרן הקיימת לישראל את הקומה השלישית ופעלה שם עד שנת 1938 (הארץ, 17 באפריל 1935, עמ' 8). שאר הדירות הושכרו לדיירים שונים, ובין היתר פעל במקום בשנים 1944-1943 'סטודיה מרגלית' לריקודי ילדים ולהתעמלות, ובשנות החמישים הצירות האיטלקית והמכון האיטלקי לתרבות, מועדון עולי הבלקן ('אוניון'), מועדון של ארגון נשים ציוניות כלליות, ולצדם קליניקות של רופאים פרטיים (למשל, ד"ר מלאכי שפירא, שגם היה יו"ר 'האגודה לחובבי דייג'), הסלון לבגדי גברות של אוה טרנר, משרדי ועדת הבחירות לכנסת השלישית, ועוד ועוד. בשנות השבעים והשמונים פעלה בקומה השלישית החנות והגלריה 'ספרות ואמנות'.

עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון על חזית הבית, אבל כאמור אין זה הבית המקורי אלא בית חדש. ועם זאת, חלקים מדירת הקרקע המקורית של חנינא ואימו נותרו בחלק האחורי של הבניין דהיום וגרים בו דיירים בשכירות.

וכך נראה היום מה שנותר מדירת הקרקע המקורית של קרצ'בסקי, שכאמור נמצאת בחלק האחורי של הבניין:

שוכרי הדירה סיפרו לצלמנו איתמר לויתן, כי דירתם הייתה חלק מהבניין המקורי שנהרס ב-1934, ועדוּת לכך, לדבריהם, יש באריחי הרצפה המקוריים שמתחברים לאריחים חדשים יותר.


ב. המצבה

מצבתו של קרצ'בסקי, שעוצבה כנבל, נמצאת בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, אזור ג, שורה ו, מצבה מס' 67. היא כבר אינה זוהרת כשהייתה ופגעי הזמן טשטשו את קוויה ואת הכתובת שנחקקה עליה. בצדה הימני של המצבה נחקקה כתבות המעידה כי כאן גם נטמנה רחל, אמו של חנינא, שנפטרה בתרצ"א, חמש שנים לאחר בנה.  

אם נפץ הנבל

צליליו עוד יהמיו...

חנינא בן יצחק קרצ'בסקי

נפטר ג' טבת תרפ"ו

תנצב"ה

אגב, המילה 'יֶהֱמָיוּ', שנגזרת מ'הֶמְיָה' ופירושה ישמיעו קול שאון, מקורה בדברי ישעיהו, יד 11: 'הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ'. 

מן הסתם מהדהד כאן גם הבית האחרון בשירו של ביאליק 'בְּשׂוֹרָה', שנכתב בשנת 1903: 

פְּרוּ וּרְבוּ, אוֹרִים, בִּלְבָבִי, 

זַעְזְעוּ אֶת-נִימָיו – וְחָיוּ,

וּבְבַת-אַחַת כָּל-קְרָבַי

שִׁירָה חֲדָשָׁה יֶהֱמָיוּ.

 

ג. הרחוב

בדרום תל אביב נקבע במאי 1977, במלאת מאה שנה להולדתו של קרצ'בסקי, רחוב לזיכרו. משום מה, הרחוב לא נקרא על שמו אלא על שם הספר שהוציאו תלמידיו לזכרו שנה לאחר מותו, צלילי חנינא.

ואנקדוטה לסיום:

בראשון לציון יש רחוב קריצ'בסקי, ובוויקיפדיה העברית אף הוטעו לחשוב שמדובר ברחוב על שמו של חנינא. זו טעות! הרחוב אינו קשור כלל לחנינא ונקרא על שם הנגר מאיר קריצ'בסקי (1929-1847), שנמנה עם מייסדי ראשון לציון.


ולסיום, משאלה והבעת תקווה כי לא ירחק היום ושמו של אליהו הכהן יונצח גם כן באחד מרחובותיה של עיר הולדתו תל אביב, שעליה ועל שיריה ומשורריה הִרבה כל כך לכתוב.

יום חמישי, 22 בפברואר 2024

מִשּׁוּט בָּאָרֶץ: דלתות פתוחות, פולה והיוֹנים, גדולי ישראל, שירותים בחומוס

א. דלתות פתוחות לרווחה

בדיוק לפני חודש, בי"ב בשבט (22 בינואר), התרחש אסון קריסת המבנים ברצועת עזה (אסון אל מע'אזי) שבו מצאו את מותם 21 לוחמים ממיטב בנינו. ביניהם בלט בייחודו רס"ל סדריק גֶּרִין מתל אביב, בן לקהילת מהגרי העבודה הפיליפינים. בן 23 היה במותו. החיים לא האירו מבטם לסדריק שנאלץ להתמודד עם כל הרע, כפיות הטובה והגזענות שהחברה הישראלית יודעת לתת בשפע בימי שגרה. הוא התגלגל לחיי פשע ובמאמצים עילאיים חילץ עצמו משם, התגייס לצבא והצטיין.

רס"ל סדריק גרין (אתר צה"ל)

הקהילה הפיליפינית בארץ היא מהוותיקות שבמהגרי העבודה. מאות אלפי משפחות ישראליות אסירות תודה לנשות הקהילה המקסימות, שהפכו את התואר 'פיליפינית' למושג הזהה עם אנושיות ולבביות, עם טיפול מסור בקשישים, בנכים ובחולים סיעודיים. אך לא כולן נהנות משוויון זכויות אזרחי, ורבות מהן נאבקות על עצם שהייתן בארץ, שלהן ושל ילדיהן, שמקצתם נולדו כאן ורואים את עצמם ישראלים לכל דבר, לחובות כמו גם לזכויות. נפילתו של סדריק בשליחות האומה שפכה אור על קהילה זו שרבים מבניה מצפים לתיקון מצדנו. בני משפחתו של סדריק זכו לביקור של שר הפנים משה ארבל, שהבטיח להם כי יקבלו אזרחות ישראלית, אך מה עם כל האחרים? שוב ושוב אנו רואים כי את הזכות להיות ישראלי צריכים לקנות בדם ולא על פי קריטריונים שוויוניים.

רבים אינם יודעים כי לקשרים בין ישראל לפיליפינים יש שורשים היסטוריים מסועפים. 

טל סגל כתב לי:

נפילתו של סדריק גרין היא הזדמנות טובה להזכיר את תרומתו של נשיא הפיליפינים מנואל קזון (1944-1878) להצלת יהודי אירופה בראשית מלחמת העולם השנייה ולפני הכיבוש היפני. קזון הציע ויזה לפיליפינים ל-10,000 יהודים. כ-1,300 נענו להצעה והגיעו לפיליפינים. הוא תרם בין היתר בית אכסנייה לשכן בו את הפליטים, ובחנוכת הבית, ב-23 באפריל 1940, אמר: 'זאת תקוותי, כמו כן ציפייתי, שבעתיד לעם הפיליפיני תהיה סיבה טובה לשמוח. כאשר צו השעה דרש זאת, ארצם הייתה מוכנה להושיט יד המברכת לשלום'.

הנשיא מנואל קזון, נובמבר 1942 (ויקימדיה)

לזכרו ולזכר פועלו נחנכה בשנת 2007 בגן הזיכרון בראשון לציון אנדרטת 'דלתות פתוחות' שנעשתה על ידי האמן הפיליפיני הנודע לואיס יי ג'וניור (Luis E. Yee, Jr), שמוכר בכינויו Junyee. המשולשים של הדלתות הפתוחות מסמלים את שילוב המשולשים בדגל הפיליפיני והמגן דוד, סמל ליחסים הידידותיים בין שתי המדינות.  
האור מסמל את השמש שהביאה תקווה והכנסת אורחים חמה ליהודים בשנת האופל 1939; הדלתות צבועות בצבע חום המסמל את הגזע המלאִי לו שייכים הפיליפינים. לפני כל אחת משלוש הדלתות נמצאת טביעת כף רגל: האחת, של ג'ורג' לווינשטיין, אחד הניצולים שלימים היגר לארה"ב; השנייה, של מקס וייסלר, שהגיע לפיליפינים בגיל 11 כפליט, גדל שם ולימים עלה לישראל; השלישית, של דוריליז גופר, אז ילדה פיליפינית-ישראלית בת עשר. היא נולדה בפיליפינים כנכדתם של ניצולי שואה וטביעת כף רגלה מייצגת את המשך הידידות בין העמים. 

צילום: טל סגל

האם מצאו הפליטים את השלווה בפיליפינים? הטרור של הכיבוש היפני השיג אותם שם, אבל לעומת גורל היהודים בארופה אין ספק ששפר גורלם. לפני כעשור, עוד חיו שם כארבעים פליטים. אחד מהם הוא פרנק אפרים, שהגיע למנילה בגיל שמונה. הוא שחזר את חוויותיו באוטוביוגרפיה באנגלית הבריחה למנילה: מעריצות נאצית לטרור יפני (University of Illinois Press, 2003).

כאמור, האנדרטה נחנכה  בשנת 2007, עת ציינו שתי המדינות חמישים שנים לכינון היחסים  הדיפלומטיים. לפני כשנתיים, חתמה עירית ראשון לציון ברית ערים תאומות עם העיר קזון סיטי שבפיליפינים הקרויה על שמו של חסיד אומות עולם זה.

מהסרטון הזה (באנגלית, ללא כיתוביות) אפשר ללמוד משהו על החוב הגדול של העם היהודי לפיליפינים.

ב. בן-גוריון והיוֹנים

בשדרות דוד בן-גוריון (לשעבר שדרות קק"ל) נמצא כידוע 'בית בן-גוריון', ביתם הפרטי של דוד ופולה ששימש אותם עד שירדו להתיישב בשדה בוקר. זהו אתר מרתק ומומלץ לביקור, שמזכיר ימים אחרים לגמרי של מנהיגות בישראל.

לפני כמה שבועות נחנך מול הבית פסל ברונזה חדש ונחמד, מעשה ידיה של הפסלת שירה זלוור. עיניה של פולה נשואות כלפי מעלה, דוד מסתכל כדרכו ישר קדימה. היונים שלמרגלות בני הזוג, אינן אמיתיות אלא חלק מהפסל.

צילום: איתמר לויתן

ג. גן גדולי ישראל

בבאר שבע יש כנראה מחסור בגינות, ולכן לקחו גן אחד וכיבדו בו את כל גדולי ישראל מאז ומתמיד באשר הם. 

כל חוכמולוג מטעם עצמו יכול לראות את עצמו כאילו הגן נעשה לכבודו...

צילום: רמי נוידרפר

ד. מה ישראלי בעיניך? השירותים בחומוס

מצד אחד, כתובת כזאת אי אפשר להמציא; מצד שני, רק בישראל...

צולם ברחוב בר כוכבא באזור התעשייה של בני ברק.

צילם: יוחנן פלוטקין


יום שישי, 16 בפברואר 2024

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שלוש-עשרה


א. משנה לשנה

משנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל השמחה השנה טבולה בדם ודמעות.

ב-19 בפברואר 2011  חמישה ימים לאחר יום הולדתי  נולד בלוג עונג שבת. לא בדיוק היום אלא בעוד שלושה ימים, אבל יום שישי הוא היום שבו אנו נפגשים. ושוב אני, יחד אתכם קוראיי היקרים, מציין את יום ההולדת השנתי של הבלוג, שנוסד לפני 13 שנה והגיע עתה לגיל בר-מצווה. האם הגיעה השעה להיפטר מעונ"שו של זה?

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 94 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת), ובסך הכל, מאז היווסדו ועד היום, הועלו לאור הבלוג 2,085 פוסטים, כולל זה הנוכחי. לא כולם שרדו את מהמורות הזמן, מקצתם התיישנו, אבל רובם ככולם עדיין משעשעים ומחכימים, הצטברותם יחד הפכה את הבלוג למצבור ידע רב-תחומי, מעשיר וסמכותי.

כושר ההתמדה של הבלוג ושלי-עצמי מפתיעים אותי כל פעם מחדש. לא הייתי מאמין שתימצא בי כזאת משמעת עצמית וכזאת מוטיבציה להמשיך ולייצר מדי שבוע בלוג תוסס, חיוני, מעניין ומשעשע, וגם ליצור קהילת קוראים שמעוניינת בסחורה הזו (כולל 'אנונימיים' קבועים, שמשתלחים בי על היותי מי ש'שנה ופירש'  וכידוע, זה הכי גרוע שיש!  ששואב הנאה מלעג למסורת ישראל בכלל ולחרדים בפרט). אבל עובדה שהצלחתי, ועם עובדות והצלחות לא מתווכחים. האם הבלוג ישרוד עוד 13 שנה? מי יודע... אסתפק באיחולים להצלחתו בשנה הקרובה. 

בעוד כשמונה חודשים, באוקטובר 2024, אצא באופן רשמי לגימלאות, ולמעשה זו השנה האחרונה שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, אחרי שלושים שנות הוראה פעילה. איך תיראה 'הפנסיה'? נחיה ונראה, אבל כרגע נראה לי שחוץ מחובות ההוראה היא תהיה די דומה. איך שר אריק איינשטיין? 'את אותם הדברים אבל לאט'...

וכדי שלא תאשימו אותי שסתם התבטלתי בשנה האחרונה, הנה בשורת ספרים נפתחים: בחודש מארס, כלומר בעוד שבועיים-שלושה, יראה אור בהוצאת מאגנס ספר חדש, מרגש ומרתק שחיברתי יחד עם שותפתי פרופ' יעל דר, ועליו אבשר כאן בנפרד. הנה טעימה ממנו  העטיפה (הקלקה על העטיפה תגדיל אותה לקריאה נוחה).

ובינתיים אני גם טורח הרבה על השלמת הכרך השני בסדרת שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, שנושאו יהיה גלגולי שירים על האמא היהודייה – הספר ייקרא (כנראה) אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ויהיו בו עשרה פרקים: מ'אַ ייִדישע מאַמע' ועד 'חיימקה שלי', מ'בריוועלע די מאַמען' ועד 'בואי אימא', ובתווך גם שירי העלייה השלישית (כמו 'שני מכתבים' של אביגדור המאירי), עבור ב'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר ו'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ועד 'לילה ראשון בלי אימא', ו'חורשת האקליפטוס', ועוד ועוד. עוד רחוקה הדרך להבאת הספר לדפוס, אבל אני מקווה שזה יקרה במהלך השנה. עדכונים יגיעו.

ב. הבלוג בצל המלחמה

על רקע המלחמה בעזה, החטופים שעדיין לא נפדו, והתושבים בדרום ובצפון שנאלצו לנטוש את בתיהם ועדיין לא שבו, אירועי הבלוג מתגמדים ונראים לא חשובים. מיד לאחר ז' באוקטובר חשבתי שנכון יהיה להקפיא את פעילות הבלוג. למי יש ראש עכשיו להתעסק עם פרנסות של יהודים, שמות רחובות משובשים או שאר דברי הבאי, הבל ושטות שהבלוג מתמחה בהם? 

במייל ששלחתי למנויי הבלוג ב-13 באוקטובר, עוד טרם התבררו מימדי האסון לאשורם, כתבתי בין השאר:

אנו עדיין בעיצומם של 'הימים הנוראים' ומי יודע כמה זמן עוד יימשכו. אנו עדיין קוברים את מתינו, מבכים את ההולכים שלא ישובו, מתאבלים על זיו העלומים ועל חמדת הגבורה, על קדושת הרצון ועל מסירות הנפש. אנו עדיין מייחלים לרפואת הגוף והנפש של אלפי ישראלים ודואגים לשלומם של החטופים שנשבו בידי אויב רצחני. 

עוד תבוא עת ההתחשבנות מבית, והיא תבוא. ובינתיים – ימי נקם ושילם באויב. 

התלבטתי אם להמשיך את שגרת הבלוג – למי יש ראש עכשיו לכתוב, לקרוא או לצחוק? ובכל זאת, החלטתי להביא פרק אחד, שיש בו לא רק הסחת דעת מן האבל והצער אלא גם מקור עידוד ונחמה. גלגוליו של השיר 'ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור'. הבלוג יוצא להפסקה – קצרה ככל האפשר – עד שנסיים לקבור ולהתאבל, עד שתתבהר התמונה ותתייצב.  

'כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו'.

ההפסקה אכן הייתה קצרה מאוד. למעשה לא הייתה הפסקה כלל, ושבוע לאחר מכן, ב-20 באוקטובר, כתבתי כך: 

קוראים רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. 'כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו?', שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים... 

'מרובים חללי המלחמה ושבוייה ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב ש"י עגנון בפתח סיפורו 'עד הנה' (1952) וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין בו מלחמה'. 

דומני שבכולנו בוער הרצון הזה, 'לקמט את הימים', עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת.   
אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה, להתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון). 

אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים האלה. חזקו ואמצו!

המלחמה עדיין לא הוכרעה, רוב השבויים עדיין לא נפדו ממסגרם, וממשלת המחדל וההפקרה עדיין מושלת בנו. נקווה לסיום טוב של הימים הנוראים האלה ולרוח חדשה שתשרה עלינו, רוח של התנערות והתחדשות, בניין ויצירה.

ג. החשכת הבלוג


בד בבד קרו עוד כמה דברים הקשורים בבלוג שבסיכומה של שנה אבקש להזכיר ולספר.

האירוע הראשון, שבוודאי נשכח מלב הקוראים, היה החשכת הבלוג, ומעשה משונה שהיה כך היה.

בבוקר ה-29 באוגוסט לא הצלחתי להיכנס לבלוג, כל נסיונותיי עלו בתוהו. כל אלפיים הפוסטים שפורסמו בו מאז ומעולם היו בלתי נגישים וחושך ירד על פני תהום. אפוקליפסה עכשיו!

עד מהרה התבררה המציאות המרה. קיבלתי מכתב מ'בלוגר' (זו הפלטפורמה החינמית של גוגל שעליה 'יושב' הבלוג) בזו הלשון:

From Blogger: <no-reply@google.com>
Sent: Tuesday, August 29, 2023 8:52 PM
Subject: הבלוג שלך "http://onegshabbat.blogspot.com/" הוסר

שלום,  
כידוע לך, הנחיות הקהילה שלנו (https://blogger.com/go/contentpolicy) מתוות את הגבולות לתוכן שמותר – ובמיוחד לתוכן שאסור – לפרסם בBlogger-. הבלוג שלך onegshabbat.blogspot.com סומן לבדיקה, שבה מצאנו שהוא מפר את ההנחיות. קוראי הבלוג לא יכולים להיכנס אליו יותר בכתובת onegshabbat.blogspot.com 
למה הבלוג הוסר? הבלוג הוסר כי התוכן שלו הפר את המדיניות שלנו לגבי SPAM [...] כשאנחנו סבורים שבלוג לא עומד בציפיות שמתווה המדיניות שלנו, אנחנו לא מאפשרים לפרסם אותו לציבור הרחב. אם טעינו לדעתך, אפשר ללחוץ על הקישור הזה .... צוות  Blogger

ובמילים אחרות: הבלוג ננעל, נסגר, אין יוצא ואין בא...

נרעש ונפחד מפחד יושבי תהילות גוגל הרצתי איגרת לקוראי הבלוג וזו לשונה:

לקוראי וקוראות בלוג עונג שבת שלום,

ככל הנראה מישהו מחורשי רעתו של הבלוג הלשין לגוגל, שבלוג עונ"ש הוא SPAM (זבל) ועובר על חוקי גוגל. לפי שעה הבלוג נסגר ואין גישה אליו ולתכניו. הגשתי בקשה לבדיקה ונקווה שהצוות שלהם יגלה במהירות שאין בתלונה מאומה ויחזיר את הבלוג לפעילות תקינה. אם יש מישהו מבין הקוראים שיש לו קשר עם מנהלי בלוגר ויכול להחיש את הבדיקה – אשמח. עד אז הבלוג מושבת מפעילות ותכניו חסומים, ועמכם הסליחה.

בד בבד ביקשתי מכמה מקוראי הבלוג להפעיל את קשריהם עם 'גוגל' (נסו לדבר עם 'גוגל' בטלפון. נראה אתכם...), ובעזרתם ובעזרת שוכן מעונה, ולאחר דאגה מצמיתה ומרגיזה, חזר הבלוג לאחר יממה להאיר את שמי חיינו.

לקוראי הבלוג כתבתי אז כך:

אחרי יממה של דאגה, צער וכאב לב וראש קיבלתי עכשיו הודעה שהבלוג נבדק ונמצא טהור, ככד השמן במקדש, ולפיכך נפתחה החסימה וצינורות הבלוג השופעים חוזרים לחדש ימיו כקדם. תודה לעשרות (ושמא מאות) הקוראים והקוראות שמיהרו להביע את הזדהותם, צערם ותקוותם – הייתם לי למנחם.

תודה מיוחדת לנאוה בודק-אחירון, לדוד שי, לישראל שק ולעופר אדרת, ולרוני לוין וערן בלינסקי מ'גוגל'. נתראה מחר, כרגיל.

רוב הקוראים כלל לא הרגישו בכך, אבל לי הראה הדבר עד כמה שברירית היא המציאות הטכנולוגית שבתוכה אנו פועלים ועליה אנו סומכים. עד היום אין לי מושג ידו של מי הייתה במעל, ומה גרם למישהו לחשוב שהבלוג הפר את הנחיות 'הקהילה' ופירסם תוכן שאסור לפרסמו. נקווה שלא ניכשל עוד...

ד. בית המשפט!

עוד פרשה שהעיבה על שמי הבלוג בכלל ועל השמיים הפרטיים שלי, ועדיין לא הסתיימה, היא תביעה שהוגשה נגדי לבית המשפט לשלום בירושלים בחודש מארס 2023. התובעת טענה כי הפרתי את זכויותיה בכך שפרסמתי בבלוג תמונה (דוממת) של הכניסה למערת ניקנור, שהיא צילמה והעלתה לוויקיפדיה, ולא ייחסתי אותה לה (התמונה יוחסה לוויקיפדיה, כמקובל, אך זה לא הספיק לה היא דרשה את שמה המפורש, אף על פי ששמה כלל לא נזכר בפרטי התמונה). התנצלותי המיידית והסרת התמונה לא הספיקו. לדבריה, זכויותיה הקנייניות והמוסריות נפגעו, ועל כך היא דורשת ממני באמצעות בית המשפט 30,000 ש"ח פלוס הוצאות.

כמובן שדחיתי לחלוטין את איומיה וטענותיה והגשתי כתב הגנה מפואר, שלא אכנס כאן לפרטיו משום שההליך עדיין מתברר. אך יידעו קוראי הבלוג במה עסוק העורך בשעות הפנאי שלו. אגב, לטענתה הבלוג נועד, לא פחות, כדי 'להשיא את רווחיו [של הנתבע] כמדריך טיולים ומרצה בקורסים בארצות מזרח אירופה ובישראל, את יחסי הציבור שלו באקדמיה ואת המוניטין שלו כ"מומחה"... 

וכל השומע יצחק. אני מקווה שהצדק ייראה וייעשה. אעדכן.

ה. אז מה היה לנו השנה? הנבחרים

כמו בכל 'יומולדת' עברתי ובדקתי מה היו הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה. לא במפתיע הנקראים ביותר היו אלה שעסקו במלחמת עזה. והנה עשרת הגדולים:

1. דוד אסף, לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

2. דוד אסף, שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

3. אביעד הכהן, המאהב הגדול: פרידה ממאיר שלו

4. יפתח מזור, שיבולי פז: על עמירם קופר שנחטף לעזה

5. עודד מיוחס, טיול בארץ על חשבון חברת ספנות כושלת, 1936

6. דוד אסף, החיטה תצמח שוב

7. דוד אסף, שׂר וגדול נפל היום בישראל: אליהו הכהן איננו

8. דוד אסף, פרידה מדן לאור

9. דוד מילגרם, בית יוסף באו: האיש והמוזיאון

10. עמוס רודנר, ברחנו אל אותן המלחמות


וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. דוד אסף, שיר מחיי הטבע עם סוף טרגי: גלגולי 'אבא ודני'

2. דוד אסף, ילד יהודי פולני: עם מותו של שלמה אבינרי

3. דוד אסף, כאן פתחא דקרתא: היכן קבור בנימין?

4. דוד אסף, הכאב של שתי המולדות: בעקבות לאה גולדברג

5. נאוה בודק-אחירון, בעקבות 'כתה בארץ' של ע. הלל

6. איל דודסון, יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

7. אליהו הכהן, השיר הכי אהוב: ערב בגליל

8. אבנר הולצמן, מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

9. אליקים רובינשטיין, התנ"ך שלי: זיכרונות אישיים

10. דוד אסף, הכתובת הייתה על השיר: יעקב שבתאי ורחובות תל אביב 

תודה לכותבי המאמרים שתנובתם התפרסמה בשנה האחרונה: דן אלמגור, דנצ'וּ ארנון, נאוה בודק- אחירון, אמיר בן-עמרםדותן גורן, ברוך גיאן, איל דודסון, אבנר הולצמן, אביעד הכהן, אליהו הכהן, שלמה הרציג, טובה הרצל, רמה זוטא, רון זרחי, אורי יעקובוביץ', יפתח מזור, עודד מיוחס, דוד מילגרם, דינה פורת, שלמה צוקר, עמוס רודנר, אליקים רובינשטיין

וכרגיל תודה לכל הקוראים שמפנים את תשומת לבי לזוטות ולדברי הבאי ושולחים לי צילומים מעניינים. לא כל מה ששולחים לי נכנס בסוף ל'היכל הנצח' של הבלוג, אבל כולם מתקבלים בברכה ובתודה. אנא המשיכו. 

תודה מיוחדת, כרגיל, לאיתמר לויתן, שליח הבלוג למשימות צילום מיוחדות, שגם מתחזק את עמוד האינסטגרם של הבלוג. ותודה לידידי נעם נדב שמכין בכל שנה ברכת יומולדת מצויירת לבלוג.

ו. זיכרונם לברכה

קרוב ל-4,000 איש ואישה מקבלים ממני בכל שבוע את המייל של הבלוג – כולם הביעו את רצונם המפורש והכתוב להיות מנויים על הבלוג. אך הזמן עובר ורבים מהם משנים כתובת ולא תמיד זוכרים להודיע לי. כמה מהם הלכו לעולמם וגם את זה איני יודע תמיד.

במהלך השנה נפרדנו כאן במאמרים מיוחדים מכמה חברים יקרים: פרופ' שלמה אבינרי, חוקר הזמר העברי ואיש המעלה אליהו הכהן, שמאמריו ליוו את הבלוג בעשור האחרון, חוקר הספרות העברית פרופ' דן לאור והסופר מאיר שלו.

ואלה שמותיהם של קוראי הבלוג הידועים לי שהלכו לעולמם בשנה האחרונה: חוקר הפולקלור פרופ' דן בן עמוס (פילדלפיה); כנרת גת (קיבוץ בארי), שנחטפה ונרצחה בשבת השחורה; ההיסטוריון פרופ' גרשון הונדרט (אוניברסיטת מק-גיל, מונטריאול); ליאורה חשין; אסנת מרדור (הוד השרון); יונה שחר-לוי (ירושלים); שדרן הרדיו שמואל שי; הדיפלומט יואל שֶׁר; הפלמ"חניק הוותיק ברוך תירוש ('בוטרוס'). מקצתם היו מוכרים לי אישית, ורב הצער.

ביקור בבית הנשיא הרצוג בעקבות פרסום מאמרו של יואל שֶׁר ז"ל (שני משמאל) בבלוג על ציור של לודוויג בלום, 2021

יהי זכרם ברוך בין שאר מתי ישראל.

ז. משמיעים על השקלים

צילום: חיים פיק

וכרגיל, כבכל שנה, זה הזמן להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך  אני.

תמיכתכם חשובה לי. היא נותנת ערך לעבודתי ומאפשרת לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד.

אני מעתיק כאן דברים שכתבתי לפני שנה. בעניין זה, כלום לא השתנה.

הפולניה

שמירות וישועות לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

יום חמישי, 15 בפברואר 2024

ארץ הקודש: איה מקום כבודו, שמירה קדושה, ראש יהודי, ראיית עכו"ם, לא בשבת

א. איפה גר אלוהים?

כמה קולמוסים נשתברו בשאלה זו  'כבודו מלא עולם', 'לית אתר פנוי מיניה', אלוהים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס  והנה התשובה המפתיעה: בכיכר דיזנגוף בתל אביב!

צילום: טל סגל

ב. שמירה קדושה

ואגב נוכחותו של הקב"ה. בבית האירוח של ניצן, ששוכן במדרגות גדרה שבחיפה, יש נוכחות אלוהית רצינית. נכון לעכשיו הוא נשמר ומושגח בהשגחה פרטית וכללית של ריבונו של עולם.

וכנאמר במפורש: Protected by the RIBONO SHEL OLAM

צילום: אמי פרי

ג. ראש יהודי

חשבתם ש'ראש יהודי' מתחיל ונגמר בתפילות בהפרדה במרחב הציבורי של תל אביב? 

גם ברעננה יש רשת של 'ראש יהודי', או יותר נכון Jewish Head, בברכת ובהמלצת גדולי הדור.

הרכינו ראשכם!

צילום: בני ברמה

ד. למחמירים הידד: ללא ראיית עכו"ם

גונן זיק שלח לי את הצילום הזה והפנה את תשומת לבי לחומרה חדשה בהלכות יין נוכרי.

כידוע, ההלכה אוסרת על יין של נוכרים ('סתם יינם'), ובהתאם גם על מגע גוי ביין של יהודי. לאחרונה חדרה לעולם יקבי הבוטיק בכשרות 'מהדרין' חומרה חדשה, שעל פיה גם לא מאפשרים לגוי אפילו להסתכל על היין. זה נחשב להידור מצווה נכבד.

צילום: גונן זיק

בהלכות יין נסך שחיבר הרמב"ם אין כמובן שום איסור לראייה של לא יהודי, רק מגע נאסר.

אני דווקא התפעלתי משם היין: זכרונות של רמב"ם (Memorias del Rambam). לא פחות...

היין הזה, הכשר למהדרין ולמחמירין, מיוצר בוולנסיה שבספרד. מי שלוגם ממנו, מתענג על הכשרות המוטרפת וגם חושב שזה היין שהרמב"ם שתה במאה ה-12, שיבושם לו.

Packaging of the World

ה. ישמחו במלכותך שומרי שבת 

צילום: הלל אסף

מוניות 'התחנה' בירושלים הוסיפו לעצמם שם חדש ומושך.

במוצאי שבת יכולות כל המוניות שהושבתו בשבת לנסוע בשיירה לחיפה ולתדלק באוקטן שומר שבת בתחנת 'אורות'...

צילום: איתמר לויתן