רחוב עזה בירושלים הפך לרחוב נוֹבַה, שֵׁם פסטיבל המוזיקה ליד קיבוץ רֵעים(צילום: דוד אסף)
כיכר החטופים והנעדרים, רחבת מוזיאון תל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)
אמר העורך:
מלחמת עזה נכנסה לשבוע השלישי, ובשבוע זה הביא עם ישראל לקבורה מאות מתים. לוויות יצאו מבתי הקברות כמו בסרט נע והסוף מי ישורנו? 'עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ' (איוב, א 16).
חברתי ובת-כיתתי גילי זיוון מקיבוץ סעד, שביקרה את חבריה מקיבוץ כפר עזה שנמצאים כעת בשפיים, שלחה לי את הצילום הזה: 'סידור הלוויות', שמזכיר באופן מחריד את לוחות התורנויות של סידור עבודה או 'גיוסים' בקיבוצים.
קשה להכיל זאת. משפחות שלמות נכרתו מן העולם, ולצידן נותרו משפחות שכולות ושבורות של אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות. לא נשכח ולא נסלח!
אחד הנרצחים הוא עופר רון, חבר קיבוץ כיסופים בן שבעים, רווק ללא ילדים.
כששמעו חבריה של אחותו, טלי רון-וינרוך, על מותו של עופר הם התחברו לאהבתו למוזיקה ישראלית וקראו ברשת למוזיקאים להגיע לנגן בלוויה בראשון לציון. באופן מדהים, הגיעו יותר משבעים נגנים, זמרות וזמרים.
רק לפני חודש, לקראת יום כיפור, פרסמתי בבלוג עונג שבת רשימה על גלגולי שירה של דורית צמרת 'החיטה צומחת שוב', שנכתב על רקע נפילתם של 11 בני קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור. והנה עתה, מול עינינו הכלות, אירע אסון כפול ומכופל, משולש ומרובע ואף יותר מזה. בטבח בקיבוץ בארי נרצחו לפחות 130 בני אדם!
כשצפיתי בסרטון מלווייתו של עופר רון, בה ניגנו המנגנים את 'החיטה צומחת שוב', נקוו דמעות בעיניי.
לירי בורק שביט העלתה את התיעוד הזה בעמוד הטוויטר שלה, ואני מודה לה שהרשתה לי להביאו כאן.
הדרמה של שחרור השבויים וכניסת הצבא לתוך מקום הָרֶשַׁע עזה וסביבותיה עדיין לפנינו, ומי יודע מה צפוי שם לשבויינו ולחיילינו. השבוע עלה בדעתי שהיהודי החשוב האחרון שגר בעזה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתי צבי. עשו עם פיסת המידע הזו מה שתרצו... אפשר לדרוש אותה לכאן ולכאן.
כולנו מבולבלים וחרדים, ואת החשבון עוד נגיש. ובינתיים, זה בסדר לכעוס או לפחד, זה בסדר לבכות ולהתפרק. האופק רחוק, אבל הוא שם.
לא רק שלא כל העולם נגדנו ולא כולם שונאים אותנו, אלא שיש רבים שהם בעדנו וממש אוהבים אותנו. הם לא מסתפקים באהבה מרחוק, אלא באים לכאן בגופם ועל חשבונם, בכל שנה ושנה, כדי להוכיח זאת, לעצמם ולנו.
'צעדת ירושלים' נערכת באופן מסורתי באחד מימי חול המועד סוכות – השנה נערכה הצעדה ב-4 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לפני 'השבת השחורה'.
הצעדה מתחילה בבוקר. היא מתפצלת לשלוש, לפי דרגות קושי, וכולן מסתיימות על המדשאה הגדולה של גן סאקר. עד שלוש אחר הצהריים נערכים בגן אירועים
שונים ובשלוש בדיוק מתחילה תהלוכה צבעונית ענקית ובה משתתפים עשרות אלפי אנשים,
רובם נוצרים שהגיעו במיוחד.
הצועדים עלו ברחוב בצלאל והלכו עד רחוב דוד, שם הוקמה במה מרכזית ומולה התארגנו מעגלי ריקוד. בנוסף 'צעדה על גלגלים' תהלוכה של
מכוניות מקושטות. האירוע כולו הסתיים אחרי שעתיים.
את הצעדה מארגנת דרך קבע 'השגרירות הנוצרית הבין-לאומית' (ICEJ), בשיתוף עם עיריית ירושלים, וזו לה השנה ה-43! השגרירות הנוצרית היא גוף האוהד ותומך
בישראל ובציונות, שכן מייסדיו ופעיליו רואים בשיבת ציון המודרנית את הבסיס לשיבתו המובטחת של ישוע כמשיח. רוב חברי
הארגון הם נוצרים פרוטסטנטים, בעיקר מן הזרמים הפונדמנטליסטים והאוונגליסטים. הם אינם
מכנים את האירוע 'צעדת ירושלים' אלא 'חגיגת סוכות'.
כל פעם שאני צופה באוהדים הנלהבים הללו אני שואל את עצמי, למה מגיעה לנו אהבה כזו, מה עשינו כדי לזכות בה?
אני גם נזכר בתשובת המחץ של טדי קולק, כאשר נשאל אם אין לו בעייה עם תמיכתם של נוצרים שבעצם רוצים שגם אנחנו, היהודים, נכיר בבשורה של ישוע כאשר ישוב ויופיע. טדי אמר אז: את הוויכוח איתם אתחיל כשישוע אכן יגיע...
בין כך ובין כך, הצועדים מגיעים במאורגן מעשרות מדינות – מאמריקה ועד יפן, מברזיל ועד פינלנד – הם צועדים בבגדים לאומיים, מניפים דגלים, מנגנים ושרים. רבים מהם הביאו עמם דגלונים ומזכרות קטנות שאותם הם מחלקים לצופים, ובמיוחד לילדים שעטים על המתנות.
זו חגיגה מחממת לב של דמויות צבעוניות מכל העולם. דגלים, בגדים, כלי נגינה (כולל שופרות!). ובסך עוברים נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, וכולם שופעי חיוכים, אהבה וידידות אמת, מצרכים שאנו כל כך צריכים בימים אלה.
הנה מבחר תמונות שצילמתי בצעדה. הן מפיחות תקווה ואופטימיות לימים טובים יותר.
___________________________________________
דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il
בשבוע
שעבר, עם פרוץ 'מלחמת עזה', הודעתי כאן על השבתת הבלוג עד שתתבהר התמונה.
קוראים
רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו?
שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים...
'מרובים חללי המלחמה ושבוייה
ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב
ש"י עגנון בפתח הנובלה עד הנה (1952), וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה
הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמשנשמע קולה
של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין
בו מלחמה'.
דומני שבכולנו בוער הרצון הזה,
'לקמט את הימים' עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת. אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו
בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה ולהתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון).
אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה, ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים
האלה.
חזקו ואמצו!
כיכר דיזנגוף בתל אביב, השבוע (צילום: איתמר לויתן)
*
נוכחותה בחיי היום-יום של לאה גולדברג (1970-1911) – שמתה לפני יותר מחמישים שנה – יוצאת דופן. אולי רק ביאליק, עגנון ואלתרמן דומים לה ב'כושר העמידות' של יצירתם ובנוכחותם המתמדת גם עשורים רבים לאחר מותם. חלק גדול בשימור זיכרה של גולדברג קשור לא רק לאיכותם יוצאת הדופן של כתביה אלא גם להלחנתם המוצלחת של מקצת שיריה והפיכתם לשירי זמר המוכרים לכולם.
א. כל שירי הילדים
לפני זמן לא רב – היום זה נראה כמו נצח – ראה אור ספר נהדר, שמכנס משהו ממורשתה הבלתי נגמרת של לאה גולדברג: כל שירי הילדים (הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, תשפ"ג). אלו הם שני כרכים הדורים, בעריכתו של פרופ' גדעון טיקוצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים), המתפקעים משירים ומאיורים מקסימים, מלווים בדברי הסבר קצרים ובלתי טרחניים בעליל.
ספרו של טיקוצקי אינו סתם מפעל כינוס – חשוב כשלעצמו – אלא גם השתקפות של מחקר מעמיק ומלוטש של חוקר ספרות מיומן, שהוא גם בלש, גם היסטוריון וגם פילולוג (בסוף הכרך השני מובאת 'אחרית דבר' בעלת אופי מחקרי מסכם). טיקוצקי הצליח לאתר, לכנס ולפרש את העשרות הרבות של שירי הילדים שכתבה גולדברג לאורך שנות יצירתה ופיזרה אותם בכל אתר ואתר. לא רק בגיליונות דבר לילדים או משמר לילדים – זה החלק הקל והפשוט לכינוס – אלא גם בנקיקי סלעים ובנקרות צורים, בארכיונים ובאוספים פרטיים, בקבצים כמו גליונות לגן הילדים, דפי שירים של קרן קיימת לישראל, חוברות פורחות (גם כן של קק"ל) או אורות קטנים, בספרים נדירים כמו נשמור על ארצנו (תש"ד), תריסר צברים (1949), או כך ישיר עולם צעיר (1950), וכן במחזות שונים להם תרמה שירים. אתה מדפדף בספר ומלא התפעלות, ראשית כל וקודם כל, מההיקף המדהים של יצירתה של גולדברג שהופנה לילדים, ושנוצר בד בבד עם כתיבתה למבוגרים, תרגומיה ופעילותה האקדמית.
שני הכרכים, שניכר בהם שנערכו ביד בוטחת ואוהבת של מעריץ ותיק, גם מלאים וגדושים באיורים המקוריים שליוו את הדפסתם הראשונה של השירים. בראש התור עומד כמובן נחום גוטמן, שהיה המאייר הקבוע של דבר לילדים (בעיתון זה פרסמה גולדברג את רוב שיריה לילדים, שכן זה היה מקור פרנסתה). אך לא רק גוטמן, אלא גם ציורים של רות שלוס, אריה נבון, פרץ רושקביץ, שמואל כץ, דוד גלבוע, יוחנן סימון ועוד ועוד. כל אלה הופכים את שני הכרכים לא רק לאוצר של ממש עבור חובבי שירתה של לאה גולדברג, אלא גם לפריט נוסטלגי מחמם לב, ושבחים ייאמרו אפוא גם למיכל מגן, המעצבת הגרפית של הספר, שעבודתה המוקפדת והאנינה ניכרת בכל עמוד.
המעיינים בספר מוזהרים בזאת שלא לפספס את המדור 'מסע בצבע בשירת לאה גולדברג לילדים', שהובא בסוף הכרך השני (לפני המפתחות), בין העמודים 376-169. במאתיים עמודים ויותר, שהם כספר בפני עצמו, הובאו, כמעט בלי מילות ליווי (פרט למראי המקום), צילומים באיכות גבוהה ביותר של המקור הצבעוני בו הופיעו לראשונה שירי הילדים של גולדברג. חגיגה לעיניים וגעגועים לתקופה אחרת של תום ותמימות.
כרך ב, עמ' 287
כדי שלא להוציא את הנייר חלק, הנה דוגמה משיר שאהוב עליי: 'על שלושה דברים', שנכתב ונדפס ב-1948, ולימים גם הולחן.
כרך א, עמ' 358-357
את חסרונו של הספר המודפס, שאינו יכול להביא את לחניהם של השירים, נמלא אנו.
הנה הדודאים בהקלטה משנת 1959 בלחנו היפהפה של אריה לבנון:
ב. לאה גולדברג בקובנה
גולדברג נוכחת בהתמדה גם במרחב הציבורי, לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, ובראש ובראשונה בעיר ילדותה ונעוריה קובנה אשר בליטא. שלא כמו שטועים רבים, גולדברג נולדה בקניגסברג הפרוסית (היום מובלעת קלינינגרד) ולקובנה הגיעה עם הוריה רק זמן קצר אחר כך (התאריך עצמו אינו מבורר).
אין סיור ישראלי בקובנה שלא יפקוד את חצר מגוריה של לאה גולדברג ברחוב קֶסְטוּצְ'יוֹ (Kęstučio gatvė) מספר 16A. אומנם משפחת גולדברג לא גרה ממש כאן אלא בחצר הצמודה של מס' 18B, אך הבניין המקורי לא שרד. ובכל זאת, צאו וראו מה גדול כוחה של מסורת, עד שכל המדריכים מובילים את המטיילים לכאן – כי זה מה שיש – ומנסים להשתמט (בחוסר הצלחה) מהשאלה הקבועה: באיזו כניסה ובאיזה קומה גרה לאה גולדברג...
גם השכנים כבר התרגלו לקבוצות של מטיילים ישראלים שמגיעים לחצר הישנה ושרים בהתרגשות את שירי 'בארץ אהבתי'. לא בדקתי, אבל אני בטוח שהם יודעים לזמזם, גם אם יעירו אותם משנתם, את 'בארץ אהבתי השקד פורח' ואת 'מכורה שלי ארץ נוי אביונה'...
שרים משירי לאה גולדברג בחצר הבית בקובנה, עם נגה אשד, 2019 (צילום: דוד אסף)
השכנים כבר התרגלו, ואפילו מצלמים אותנו בחזרה... (צילום: דוד אסף)
הנה לאה גולדברג קוראת את 'מכורה שלי':
ב-2020, שנת החמישים למותה של לאה גולדברג, כוסה קיר הבית הסמוך (16B) בציור מונומנטלי, מעשה ידיו של אמן ציורי הרחוב הליטאי Linas Kaziulionis, ובו הובאו – בעברית ובליטאית – מילות שירה המפעים 'אורֶן', בו דיברה המשוררת על נפשה החצויה ועל 'הכאב של שתי המולדות'.
קובנה, יולי 2023 (צילום: אמיר שומרוני)
אין זה האתר היחיד בקובנה שקשור ללאה גולדברג. מקום נוסף הוא בית הספר בו למדה ובו עוצבה דמותה הרוחנית ואהבתה לשפה העברית: הגימנסיה העברית על שם שוואבה.
הגימנסיה (או הגימנסיון כפי שקראו לו אז) הייתה מוסד עברי-ציוני חשוב שפעל בקובנה בין השנים 1940-1920. תחילה שכנה הגימנסיה בבית שכור בן שתי קומות, ברחוב מיירוניו (Maironio) 28.
הבניין הראשון של הגימנסיה ברחוב מיירוניו, 1926-1920 (צילום: דוד אסף)
בשנת 1925, כשצר היה המקום, רכש ועד ההורים מגרש על גדות הנהר ניימן ועליו נבנתה הגימנסיה בבניין משל עצמה. ב-1927 עברה הגימנסיה לבניין החדש, ואז גם נקראה על שמו של המנהל הראשון ד"ר משה שוואבֶּה שעלה לארץ ב-1925.
בניין הקבע של הגימנסיה העברית בקובנה, 1940-1927. היום נמצא בו בית ספר מקצועי (ויקימדיה)
באפריל 2010 נקבע על קיר הבניין שלט מיוחד לכבודה של התלמידה המובחרת לאה גולדברג, שסיימה כאן את לימודיה ב-1928.
כאמור, הבניין המהודר נבנה סמוך לנהר ניימן שחוצה את העיר – ממש הושט היד וגע בו – וגם עובדה גיאוגרפית פשוטה זו, של הקירבה לנהר, יכולה להעניק מבט חדש על נעוריה של המשוררת ועל עולם הדימויים שלה.
ידידתי רוחמה אלבג תיעדה יפה את הסיור בקובנה בעקבותיה של לאה גולדברג בספרה אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים, מופת, תשפ"ב, עמ' 217-181, ומי שיטרח ויגיע למקום כדאי שיצטייד בפרק זה.
על בול 'לאה גולדברג' משנת 1991 (עיצוב: רות בקמן מלכא) צוטטו מילות שירה 'בארץ אהבתי'
ג. לאה גולדברג בתל אביב
בתל אביב גרה לאה גולדברג עשרים שנה, מאז עלייתה לארץ בינואר 1935 ועד שעברה לירושלים באוקטובר 1955. היצירה התל-אביבית המוכרת ביותר שלה היא ספרה ידידַי מרחוב ארנון (1943). גולדברג ואמהּ צילה גרו שם, ברחוב ארנון הסמוך לשפת הים, בבית מספר 15, ולימים קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון בחזית הבית המקורי.
רחוב ארנון 15, תל אביב (צילום: הלל אסף)
ועוד בתל אביב. במרכז הנמל, לא הרחק מן הקרוסלה העברית הראשונה ומול ההאנגר של יריד האוכל, במקום נמוך ולרגלי הדייגים, נמצא לוח אבן יפה ורלוונטי, שמנציח את 'שיר הנמל' שחיברה לאה גולדברג לכבוד פתיחת הנמל בתל אביב בשנת 1936.
צילום: איתמר לויתן
מילות השיר נדפסו לראשונה בשבועון דבר לילדים, 19 בנובמבר 1936:
זמן קצר אחר כך הלחינה אותו רבקה לוינסון.
הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:
ג. לאה גולדברג בירושלים
לפני כשנתיים סיפרנו כאן על לוח הזיכרון שנקבע סוף סוף בחזית בית מגוריה (מאוקטובר 1961 ועד מותה בינואר 1970), ברחוב אלפסי 16 בירושלים ('כאן גרה לאה גולדברג', 17 במארס 2021).
רחוב אלפסי 16 בירושלים (צילום: הלל אסף)
לפני כמה שנים יצאתי עם ילדיי לחפש את מצבת קבורתה בחלקת האוניברסיטה העברית בהר המנוחות. יגענו ומצאנו:
על קברה של לאה גולדברג, 2016 (צילום: דוד אסף)
איני יודע מי היה זה שבחר את נוסח הכתובת שנחקקה על מצבתה, ואני מנחש שהיה זה טוביה רִיבְּנֶר, שערך את עיזבונה. מכל מקום, הציטוט לקוח משירהּ 'הַמִּלִּים הָיוּ נְעוּרַי' (לאה גולדברג, שירים, ג, ספרית פועלים, 1986, עמ' 91):
בשורה האחרונה שנחקקה על המצבה ('הֵן הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁעַל פִּי') מהדהד, לדעתי, הפסוק המקראי על יעקב 'וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר' (בראשית, כט 2). והאבן הגדולה הזו, שחסמה את פי הבאר ואת פיה של המשוררת הגוועת, היא עתה האבן שמכסה את קברה...
ומאבן זיכרון אחת לאבן זיכרון נוספת.
על המדשאה בפארק המסילה בירושלים (רחוב הרכבת מול רחוב גדעון) הוצבה אבן זיכרון לנערה סיון זרקה, תושבת השכונה, שנהרגה בפיגוע הנורא שהיה במדרחוב בן-יהודה בירושלים, ליד קפה 'עטרה' (לשעבר), בספטמבר 1997. יחד עמה נהרגו גם חברותיה סמדר אלחנן-פלד ויעל בטווין ועוד שני בני אדם, ונפצעו מעל מאה. הקדשתי בשעתו פוסט מיוחד לפיגוע הזה ('וכל אחת מהן ציפור גן עדן...', 30 באפריל 2017).
על האבן הלבנה נחקק בית מתוך 'ימים לבנים' (חבל ששמה של לאה גולדברג לא צוין על האבן וניתן להבין בטעות כאילו סיון היא שכתבה את המילים הללו):
צילום: דוד אסף
ימים לבנים נכתב ופורסם בשנת 1932, כשגולדברג הייתה בת 21 בלבד, והוא משיריה הידועים ביותר. מילות הפתיחה שלו נדפסו על שטר בן 100 ש"ח הנושא את דמותה של המשוררת.
.jpg)
