מיכאל ברמן חזר לאחרונה מטיול שורשים באוקראינה. כאשר ביקר בבית הכנסת בקייב שוטטה עינו על לוחות ההקדשה של התורמים, והנה מה הופתע הוא לגלות כי האר"י הקדוש תרם גם הוא לבית הכנסת...
יאיר אטינגר העביר לי את הפשקוויל הנחמד הזה, שמראה איך נראים הדברים מהצד השני של המחיצה (תרתי משמע).
מדובר כמובן בהחלטת בג"ץ שלא תהיינה מחיצות המפרידות בין גברים ונשים בחגיגות שמחת הבית השואבה במאה שערים (אבל רק מהשנה הבאה. נו, נחיה ונראה!), ובהפגנת מחאה שניסו לארגן כמה עשרות צעירים חילונים, עד שהונסו משם בצרחות ובחיתולים צואים.
האינטרנט, כידוע, נאסר לשימוש על ידי גדולי הדור כבר מזמן, שכן יש בו פיתויי דעת וחשק רבים, ועליו נאמר במדרש ספרי: 'ולא תתורו אחרי עיניכם - זו מינות... ואחרי עיניכם - זו זנות'.
הרשימה הזאת היא ראשיתה של ידידות מופלאה עם יקיר המדור ד"ר דן אלמגור, החוקר והפיזמונאי, האנציקלופדיסט והמחזאי, המתרגם והבדאי, הבדחן והחידונאי, תימני של כבוד שאוהב לעבוד, ובאופן פרטי וכללי מי שמחזיק בכמה וכמה מניות יסוד בתרבות הישראלית.
דן נענה לבקשתי ומכאן ואילך הוא ישתתף ב'עונג שבת' בפינה קבועה שתיקרא 'עונ"שו של דן'. מפינה זו נצא יחד למסעות בזמן ובמרחב שיישענו בעיקרם על אוצרות ארכיונו האגדי של דן, על הים הכללי– הוא ים האינטרנט האין סופי – וגם טיפה משלי.
בעוד חודשיים-שלושה יופיע ספר הפזמונים הראשון של דן אלמגור, שייקרא 'הצ'ופצ'יק של הקומקום' (הוצאת כנרת-זמורה), ובו כ-350 פזמונים מתוך ה-1,500 שחיבר בימי חלדו. במהלך עבודת ההכנה של הספר נשמטו לרצפת העריכה פזמונים רבים, מקבילות ומקורות, סיפורי רקע, קוריוזים והווי – לכל אלה לא נמצא מקום בספר ולכן החלטנו לפתוח בעונ"ש מדור משותף – אחד משבעת המדורים המזומנים מדי שבוע לקוראים – ובו נציג פזמונים, סיפורים, משלים, ואיורים מתוך 'גניזת אלמגור', או אם תרצו: מן היקב ומן ה(אלמ)גורן.
בכמה מובנים יהיה בכך משום המשך – אם לא תחיית המתים של ממש – של המדור 'עונג שבת' שפרסם דן מדי יום שישי, ובמשך כחמש שנים (1982-1977), בעיתון 'ידיעות אחרונות'.
המדור ייכתב וייערך במשותף על ידי שנינו, שני ד"א (דן אלמגור ודוד אסף) שנהנים להעני"ש איש את רעהו. ותודה לנעם נדב על הלוגו.
דן אלמגור עם ידיד ותיק (איור: עדה רפפורט-אלברט)
נצא לדרך, ושמא מוטב נפליג לים הפתוח...
נח שולח את היונה. ציור משנת 1460 של הצייר הצרפתי-פלמי ז'אן דרוּ (Jean Dreux)
עברו החגים והגיעו ימי החול. ומה יותר חולין מאשר פרשת נח? הן זו הפרשה השנייה בספר בראשית, שאותה קוראים בשבוע הראשון לאחר שמחת תורה.
דמותם החביבה של נח ושלושת בניו, ועוד יותר מהם הסיפורים המיתולוגיים שהפרשה גדושה בהם: מסיפור המבול, התיבה והחיות שבתוכה ועד מגדל בבל, הציתו את דמיונם של סופרים ומשוררים, ציירים ויוצרים בכל הדתות, בכל הדורות ובכל המקומות. נערוך אפוא סיור וירטואלי ומוסיקלי בתיבתו של נח ונתור אחר עקבותיה בזמר הכללי והעברי, בציור ובקריקטורה.
כידוע התנ"ך מתאר את נח במילים 'צדיק תמים היה בדורותיו', וכבר חכמי התלמוד, ורש"י בעקבותיהם, הרימו גבה:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר;
ויש דורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום...
ולמרות הספק הקל, דמותו של נח, שאיש אינו יודע מניין בא ומי היו הוריו, קסמה לסופרים ומשוררים בכל הדורות והמקומות, וגם דן דידן הקדיש לו במשך השנים כתריסר פזמונים (ואפילו מקום נכבד במחזמר הנמצא אתו בכתובים ושמו 'למך בשר ודם', שבמרכזו עומד למך המקראי).
כשייסד דן עם חבריו את עמותת הגג של כל הארגונים למען בעלי החיים בארץ הוא העניק לה השם 'נח': גם על שמו של נח מציל החיות, וגם כראשי תיבות של "נאהב חיות" ו"נציל חיות" (אפשר גם 'נאכל חיות', אבל לא זאת היתה הכוונה).
סמליל עמותת 'נח' (איור: זאב)
זהו החלק הראשון של המסע והמשכו יבוא בשבוע הבא.
נח בים הכללי
תיבת נח (איור: Devis Grebo)
א. וולט דיסני: Father Noah's Ark
נתחיל עם פנינת אנימציה קלאסית משנת 1933, מבית המדרש של אולפני וולט דיסני – Father Noah's Ark.
ב. Rise and Shine
ועכשיו תורו של שיר גוספל קלאסי – Rise and Shine (המכונה גם Arky, Arky) – שהפך גם לשיר ילדים אהוב, כולל מחיאות כפיים, נפנופי ידיים וקפיצות.
איש לא יודע מי כתב את מילותיו ואת לחנו, אבל אין ילד נוצרי דובר אנגלית שלא מכיר אותו:
וכאן שרים אותו כ-5,000 חברי ארגון נוצרי באנגליה:
ג. ביל קוסבי על נֹחַ
מי היה נח? האם באמת היה 'צדיק תמים', כמו רבי חסידי, או אולי סתם נגר פשוט וחובב טיפה מרה שמצא חן בעיני אלוהיו ונבחר באקראי להציל את האנושות...
הנה מה שחושב עליו הבדרן ביל קוסבי, בסדרת מערכונים קצרים.
כאן שיחה בין נח לאלוהים (הקלטה מ-1965):
כאן בשיחה עם השכן:
וכאן מנסה נח להכניס לתיבה את שני ההיפופוטמים האחרונים לפני שהמבול מתחיל...
ד. ומה אומרים האפיקורסים על נֹח?
המבול נגמר... מתחילים מחדש!
ולפני שנעגון לחניית ביניים הנה מעט מים צוננים – אם מותר להשתמש בביטוי זה בהקשר למבול – על סיפור תיבת נח והמבול.
זהו סרטון שנון ואפיקורסי מבית מדרשו של 'האתיאיסט החושב' (הכותרת 'אמנון יצחק' נועדה מן הסתם למשוך את תשומת לבם של מעריצי הרב, כדי לזרוע קצת ספקות בלבם. ספק אם יצליחו):
החמור מתעקש להישאר בחוץ... אולי על החמור הזה סיפר משה סתווי-סטבסקי ['אבו נעמן'] את סיפור העם הערבי 'נבי נוח והחמור שסירב לבוא לתיבה' (בספרו 'בדרך לארץ האושר', הוצאת שרברק, 1965, עמ' 77-72)
מתפלחים לתיבה...
וזו, לא מזוהה:
וזו, של הקריקטוריסט Regan, מסבירה למה באמת הדינוזאורים לא שרדו:
הופיע הספר שבלעדיו ארון הספרים היהודי אינו שלם! לכבוד פרשת 'נח', שבה נאמר 'וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', שלח לי אחד מקוראי עונ"ש החונים בק"ק ברוקלין תובב"א צילום שערו של ספר חדש שזה עתה הגיע לידיו:
בעיתון 'משפחה' התפרסמה בשבוע שעבר המודעה הבאה, ובה אזהרה חמורה מפני נוכלים ורמאים המתיימרים להחזיק בידיהם שרידים (רליקוויות בלע"ז) של הבאבא סאלי.
ובכן, דעו לכם שמדובר במעשה נוכלות חמור במיוחד, שכן החפצים האמיתיים והמקוריים נמצאים אך ורק אצל בנו, הבאבא ברוך. ראו הוזהרתם! אל תלכו שולל ולא תיפלו בפח.
שירות חינמי מבית היוצר של כפר חב"ד. האמנם 'אין ויכוח' שלהניח תפילין 'זו ההרגשה הכי טובה בעולם'? נדמה לי שיש עוד, פה ושם, מתי מעט שמרשים לעצמם לעורר ספק, להתווכח על קביעה חד-משמעית זו, ואפילו להציע אלטרנטיבות. מכל מקום, מי שחפץ בכך יוכל לקבל בכל יום מסרון (SMS) ובו סיסמה וולגרית מתחלפת ותזכורת להניח תפילין.
אם תרצו להתנתק שלחו את המילה 'גאולה' ותנותקו...
אפילו בוב דילן מניח תפילין (זה היה בבר-מצוה של הבן שלו)
א. האָפּ-קאַזאַק בחסידות חב"ד מן המפורסמות הוא שניגונים זרים לא מעטים נקלטו בעדוֹת חסידיות שונות, 'תוקנו' בשורשם ו'גויירו' כהלכה. במיוחד בולט הדבר בחסידות חב"ד ההיסטורית שקלטה לתוך מורשתה המוסיקאלית ניגונים 'רוסיים' רבים, וכבר עמדנו על כך במדור זה בכמה הזדמנויות קודמות (למשל, הניגון 'מי ארמיא אדמו"רא').
לכבוד שמחת תורה נצא הפעם בעקבות ניגון עליז המכונה בחב"ד 'האָפּ-קאַזאַק' (Оп, казак), כלומר 'קְפוֹץ, קוֹזק'.
חסידי חב"ד שרים את השיר בכל מיני הזדמנויות של שמחת מצווה, ובמיוחד בשמחת תורה, בפורים, בשביעי של פסח או בחתונות.
הבה נשמע אותו תחילה בגרסתם של חסידי חב"ד.
הנה כאן, בפורים תשמ"ב (1982), מורה האדמו"ר האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לחסידיו לשיר את הניגון, כמנהגם בימי פורים.
וכאן שרים חסידי חב"ד והרבי, אבל דווקא בחודש תשרי (תשמ"ג).
והנה נער חב"דניק המנגן על אורגן חשמלי את 'הניגון היהודי' (כך בכתוביות):
ב. הסבא משפולה רוקד בתוך עור הדוב
כיצד התגלגל שיר זה למסורת החסידית ומה הרקע לניגון עצמו?
השיר קשור בשמו של הצדיק הפלאי ר' אריה ליב משפולה, המכונה 'דער שפּאָלער זיידע', כלומר הסבא משפולה, שחי בסוף המאה ה-18 (נפטר ב-1811). על צדיק זה אנו יודעים מעט מאוד וגם מעט זה מעורפל באגדות ובשברי אגדות. רק זאת נדע בוודאות, ש'הסבא' רדף בחרי אף את ר' נחמן מברסלב ומירר את חייו. ועוד התפרסם צדיק זה במאמציו לשחרר חוכרים יהודים שלא יכלו לשלם את חובם לפריצים ולכן נשבו על ידם והושלכו לבור הכלא.
על פי מסורת חב"ד, כפי שנרשמה ב'ספר הניגונים' (כרך א, ברוקלין תש"ט, עמ' מט) ובמקומות אחרים, השיר 'האָפּ-קאַזאַק' נקשר לסבא משפולה שנהג לקרוא 'הופ, קוזק', כדרך הקוזקים שהתפרסמו בגבורתם ובאומץ ליבם. הניגון הגיע לסבא בשעה שנסע ברחבי אוקראינה כדי לאסוף כספים לפדיון שבויים. בשעת מסעותיו היה שומע ניגוני איכרים וכשזיהה ניגון מיוחד, היה 'משכללו' לניגון חסידי.
ספר הניגונים, א, עמ' 18
אבל במקורות אחרים כבר ידעו לקשור את הניגון לסיפור מפורסם אחר, על הסבא משפולה שרקד את ריקוד הקוזק בתוך עור של דוב. מי שפרסם סיפור יפה זה לראשונה – וככל הנראה גם בדה אותו מלבו – היה הרב יהודה יודל רוזנברג (1935-1860), שהתפרסם כממציא אגדת מהר"ל מפראג והגולם.
כמעט כל הסיפורים על הסבא משפולה שהגיעו לידינו נאספו – אך בעיקר הומצאו – על ידי רוזנברג, שהדפיסם בספרו 'תפארת מהרא"ל משפאלי' (פיוטרקוב/לודז' תרע"ב; נוסח ביידיש: דער שפּאָלער זיידע, א-ה, לודז' תרע"ב. מהדורה חדשה של הספר העברי נערכה בידי גדליה נגאל ונדפסה בהוצאת כרמל, תשנ"ח).
על פי אחד מסיפוריו של רוזנברג – שלמיטב ידיעתי אין לו כל מקור קודם – פעם נקלע הסבא משפולה לכפר אחד, ושם דרש הפריץ המקומי מיהודי שאיחר בתשלום דמי החכירה, שירקוד לפניו ולפני רעיו בתוך עור של דוב ויתחרה באציל אחר. אם ישמח את לב הצופים וינצח בתחרות ישוחרר לביתו, ואם לא – יושלך לכלבים. הסבא משפולה, בהדרכתו של אליהו הנביא זכור לטוב, החליף בחשאי את היהודי האומלל, נכנס בעור הדוב והחל לרקוד את הריקוד 'קוזק'. הסבא רקד הרבה יותר טוב ממתחרהו. הוא ניצח והיכה את הגוי שהתחרה בו מכות קשות ולבסוף הניח לו. היהודי האומלל שוחרר כמובן משביו. הסיפור מסתיים בדבריו של רבי אברהם 'המלאך' לסבא משפולה: 'אם כן הריקודין שלכם טובים יותר מהתפילות שלי'...
הנה הסיפור כפי שנדפס בספרו של רוזנברג והובא במהדורתו של עלי יסיף (יהודה יודל רוזנברג, הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים, מוסד ביאליק, תשנ"א, עמ' 205-200):
ג. הורה אוקראינה
ועתה נפנה לשמוע את הניגון האוקראיני שאולי הוא, או משהו דומה לו, התגלגל לניגון החב"די.
הוא נקרא 'הוֹפָּאק' (או 'גוֹפָּאק'; ברוסית: Гопак), שהוא שם כללי לריקודי הורה אוקראינים עממיים. האוקראינים 'קצת שינו' את הניגון החסידי, אבל עדיין ניתן בקלות לזהות חלקים ממנו.
הנה להקת הבלט המפורסמת של איגור מוסייב (Igor Moiseyev).
וכאן להקת רקדנים בפסטיבל האוקראיני שנערך בטורונטו שבקנדה (2010):
האם על סיפורו של יהודה יודל רוזנברג התבסס הניגון החב"די 'האָפ-קאַזאַק'?
לכאורה הקישור מתבקש מאליו, אבל כפי שהעמידני על הדבר ידידי ר' יהושע מונדשיין, זהו קישור מאוחר שכן במקורות חב"ד 'שקדמו לאינטרנט' אין לו רמז ושני אדמו"רי חב"ד האחרונים (ר' יוסף יצחק שניאורסון ור' מנחם מנדל שניאורסון), שדיברו על חשיבותו של הניגון, מעולם לא קשרו אותו לסיפור הדוב המרקד. ובלשונו: 'יש מקורות לסיפור עור הדוב בלי התייחסות לניגון מסויים, ויש מקורות לניגון האפ-קאזאק בלי קשר לריקוד עור הדוב. החיבור בין שניהם נעשה על ידי ליצני דורנו'.
ואכן 'ליצני דורנו' נטלו את סיפור הדוב ועשאוהו כמין חומר לסרטים, הצגות וסיפורים, תוך הרחבות ועיבודים כיד הדמיון.
הנה למשל הסרט 'הדב המרקד' משנת 2004, מבית היוצר הפורה של האחים גרובייס. לא, אין הכוונה לאחים כהן ודי ברור שעל הסרט הזה אורי קליין לא יכתוב ביקורת בעיתון 'הארץ'. מדובר במשפחה זריזה וממולחת של חסידי גור שידם רב להם בהפקת סרטים עלילתיים 'כשרים' למגזר החרדי (את סדרת המתח 'הנקמה היהודית' בחמישה חלקים כבר ראיתם?).
בסרט 'הדב המרקד' מכונה היהודי בשם הטיפולוגי שנתנו שונאי ישראל ליהודי פולני – 'מושקה'.
על סרט עתיר הפקה זה, שצולם באוקראינה עם שבעים שחקנים חרדים, כתבה שרי מקובר במעריב:
בשנת 1937 הועלה לאקרנים אחד מסרטי היידיש הידועים ביותר: 'דער דיבוק' (הדיבוק). הסרט נעשה על פי סיפורו המפורסם של ש. אנ-סקי, סיפור שזכה לאין-סוף גרסאות ועיבודים (הגרסה העברית, 'הדיבוק: בין שני עולמות', היא פרי תרגומו של ח"נ ביאליק).
הסרט 'דער דיבוק' נחשב לאחד הבולטים בסרטי 'דור הזהב' של הקולנוע היהודי בפולין. הוא בוים על ידי הבמאי היהודי-הפולני עתיר הניסיון מיכל ושינסקי (Michał Waszyński),על פי תסריט שעיבד הסופר-המשורר-העיתונאי והצלם אלתר קציזנה (1941-1885).
הסרט צולם בעיירה הציורית קז'ימייז' דולני (Kazimierz Dolny) שעל גדות נהר הוויסלה (בפי היהודים נקרא המקום קוזמיר), ובאולפנים בוורשה.
כיכר השוק בקז'ימייז' דולני
היועץ המדעי של הסרט – כן, אז לקחו יועצים מדעיים גם לסרטים! – היה לא אחר מאשר ההיסטוריון הדגול של יהודי פולין פרופסור מאיר בלבן. כך על כל פנים צויין ברשימת הקרדיטים שבתחילת הסרט.
אחת הסצנות, בתחילת הסרט, מתרחשת בבית הכנסת בשעת תפילת ההושענות, שעה שהמתפללים מקיפים את במת בית הכנסת ובידיהם ארבעת המינים. הסרט דובר יידיש, עם כיתוביות באנגלית.
הנה הסרט בשלמותו. הסצינה בבית הכנסת מתחילה בתזמון 12:42.
החזן שהעניק את קולו לסרט היה גרשון סירוטה, בעל קול הטנור האגדי, שכונה 'קארוזו היהודי'. תחילה הוא שר קטע קצר מתוך תפילת 'הלל' ('השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'), ואחר כך את תפילת 'הושע נא'.
גרשון סירוטה (1943-1874)
סירוטה נולד באוקראינה. ב-1896 עבר לווילנה ובה שימש חזן עד 1907. באותה שנה עבר לוורשה, ומאז ולמשך כעשרים שנה שימש חזן בבית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה. בשנות העשרים החל להופיע בארה"ב וגם לארץ ישראל הגיע פעמיים (1926, 1937).
מודעה על הופעותיו של סירוטה בארץ ישראל (דבר, 17 במארס 1926)
לאחר הימים הנוראים של שנת 1938 חזר סירוטה לפולין והחל לעבור לפני התיבה בבית הכנסת נוז'יק שבוורשה (בית הכנסת היחיד שלא נהרס בשואה ופעיל עד היום). הוא נספה בשואה בימי מרד הגטו.
כאן אפשר לשמוע את קולו הנדיר של סירוטה בהקלטה משנת 1928 – 'האזינה אלוהים תפילתי':
.jpg)
