'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (ב): התרגומים לעברית

חייל רוסי שב לביתו אחרי המלחמה, 1945

לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן.

לחלק השלישי  - לחצו כאן.

ב. התרגומים לעברית

קשה להאמין, אבל לשיר של סימונוב, 'חכי לי', שנכתב ברוסית, יש לפחות שישה תרגומים שונים לעברית, ולהם יוקדש פרק זה.

1. אברהם שלונסקי (1943)

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

הגרסה העברית המוכרת של השיר 'חכי לי' תורגמה בפעם הראשונה בידי אברהם שלונסקי תחת הכותרת 'חכי לי'. השיר נדפס בעיתון הארץ, 19 בפברואר 1943 (י"ד באדר א' תש"ג), עמ' 3, במדור 'דגש קל', שעליו חתם שלונסקי בשם העט אשל (ראשי תיבות שמו).

לתרגום הקדים שלונסקי דברים מרגשים, 'הכשרון לחכות', שמהם עולה כי השיר הגיע אליו לא דרך העיתון פראבדה אלא מקובץ ברוסית בשם עַם כִּי יִלָּחֵם, שבו כונסו שירי משוררים מברית המועצות ובהם גם 'חכי לי' (לא עלה בידי לאתר את שמו של קובץ זה ואת פרטיו):

מה זה 'הוּמַך'? כשכתב שלונסקי 'חרדתו של יחיד, אשר קולו הוּמַך ואיננו בתוך היללה הכללית', הוא התכוון, כנראה, לקול האישי שמדבר על מצוקות הפרט, שהונמך והוחלש בסערת המלחמה. הפועל הזה מופיע אצל שלונסקי גם בשיר 'יום אחרון' שאותו כתב כמה שנים קודם לכן (1939): 

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת  / וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

וכאן משמעו, הוּרַד, הוקטן גובהו, הונמך, הושפל (בניגוד ל'כָּל שֶׁתִּמֵּר', שמשמעו נישא אל על).

הנה המילים כפי שנדפסו בפעם הראשונה:

תרגומו של שלונסקי כונס בהמשך לכמה אנתולוגיות שראו אור באותו עשור של שנות הארבעים: הראשונה, עֲלֵי טֶרֶף: משירי העמים במלחמה, שערך עזריאל שוורץ [אוכמני], ספרית פועלים, 1943, עמ' 43-42; השנייה, בספר שערך שלונסקי עצמו, שִׁירֵי הַיָּמִים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו/1945, עמ' 93-92. 

בטרם נמשיך לתרגומים נוספים, נאמר משהו על תוכנו של השיר. 

ראשית, כדאי לשים לב שאף על פי שהצירוף 'את חכי לי' חוזר בשיר עשר פעמים, בשורה השנייה בחר שלונסקי לכתוב 'אך חכי היטב'. היו זמרים שקלקלו ושרו גם כאן 'אַתְּ חכי היטב' – ובוודאי שכך התקבל בפי הַשָּׁרים בציבור – אך שלונסקי בפירוש התכוון ל'אך' במובן של רק. 

אי אפשר להבין את השיר, ובוודאי שלא לשפוט אותו לחומרה, ללא הבנת הרקע ההיסטורי שבו התחבר, הולחן והתקבל – מלחמה אכזרית שלא הייתה דומה לה בתולדות האנושות. סטטיסטיקות מדברות על מספר בלתי נתפס של כ-26 או 27 מיליון רוסים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-11 מיליון חיילים. איך בכלל אפשר להכיל מספרים כאלה? לא הייתה משפחה אחת בברית המועצות שלפחות אחד מבניה או מבני המשפחה הקרובים שלה לא נהרג, נשבה או נפצע במלחמה. השיר היה בן זמנו והצלחתו שיקפה את הֶמְיַת ליבם של מיליוני רוסים בחזית ובעורף. 

ממרחק של 85 שנים מאז חובר השיר מותר לנו גם לדון במטען הרעיוני שלו בעיניים ביקורתיות. כשהשיר עומד בפני עצמו ומנותק מהקשרו, נחשפת נקודת המבט הגברית והאנוכית שבגרעינו. החייל הכותב מצפה כי רעייתו או אהובתו תשמור לו אמונים בכל מחיר, גם אם כל הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה שנפל בשדה הקרב, 'מת הוא... ונשכח'. כל בני משפחתו מאמינים שכך הוא המצב ('יאמינו אם ואב, כי אינני חי'), ולא רק הם אלא גם כל חבריו מתאבלים עליו ושותים כוס יין מר לזכרו. היחידה שנאסר עליה להתאבל היא בת הזוג האהובה. המשורר אינו מוכן להעניק לה את חסד האבלות, האלמנוּת והשִׁכחה, אלא דורש ממנה להישאר במצב מייסר של אי-ודאות מתמדת. הוא אכן חזר, בדרך נס, אך מה עם שאר חבריו שלא חזרו, וגם להם היו נשים שסבלו מבדידות ומחרדה לבשורת המוות? השיר (והלחן) היו חזקים משאלות תם אלה, אך אין אנו פטורים מלהעלותן.

ההיסטוריון אורלנדו פייג'יס, שציטטנו ממנו בפרק הקודם, מספר כי לא כולם התלהבו מן השיר והיו כאלה שחשבו שהוא 'סנטימנטלי' מדי. בהם הייתה אלכסנדרה, אמו של סימונוב, שאומנם לא סבלה את ולנטינה, אהובתו של בנה, אך גם הסתייגה מהחשיפה הרגשית. 'בייחוד עוררו בה רתיעה השורות "יאמינו אֵם ואב, כי אינני חי", שלדעתה העידו על חוסר כבוד כלפיה וכלפי כל אֵם בברית המועצות' (המלחשים, עמ' 349).

2. שלמה אבן־שושן (1943)

שלמה אבן־שושן, ינואר 2000 (צילום: אור מדיה, באדיבות ברכה יואל, ארכיון שדה נחום)

התרגום השני נעשה באותה שנה, 1943, בידי המתרגם והסופר שלמה אבן־שושן (2004-1910), חבר קיבוץ שדה נחום ואחיו של המילונאי הנודע אברהם אבן־שושן. תרגום זה, שנדפס בספר עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [1943], כמעט אינו מוכר היום, אף שבהחלט ניתן לשיר גם אותו על פי הלחנים של בלאנטר ושל דרורי. אבן־שושן היה מעריץ גדול של הספרות הרוסית וכל חייו עסק בתרגומים מתוכה.

מדוע תרגם  את השיר זמן קצר כל כך לאחר תרגומו של שלונסקי (שעליו ידע כמובן וממנו גם הושפע בעקיפין)? 

אבן־שושן סיפר כי תרגומו של שלונסקי לא סיפק אותו מבחינה רגשית (ראו להלן), אבל לדעתי ההסבר קשור בכך ששלונסקי תרגם רק שיר בודד, בעוד אבן־שושן תרגם את ספרון שירי המלחמה של סימונוב בשלמותו. מן הסתם חשב שיהיה מוזר לשלב בתוך ספרו תרגום שאינו פרי עטו.

אבן־שושן גם הקפיד לשמור את ההקדשה המקורית: 'לְוַלֶנְטִינָה וַסִילְיֶבְנָה סֶרוֹבָה' (עמ' 18). 

בשנת 1998, כשכינס אבן־שושן את תרגומיו, ובהם גם 'חכי לי' (מִנְיָן רוּסִי: תרגומים משירת רוסיה, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 28-27), הוא כבר השמיט את ההקדשה... 

הנה התרגום מן המהדורה הראשונה:

 עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ, עמ' 21-19

עשרים שנה אחר כך, בחודשים אפריל-מאי 1963, ביקר אבן־שושן בברית המועצות במשך שלושה שבועות ובמהלכם פגש סופרים ואנשי רוח. הוא קיווה לפגוש גם את סימונוב, שאותו הגדיר 'אהבת נעורים שלי', אך נאלץ להסתפק בשיחת טלפון. ברשימה מרגשת שפרסם בעיתון למרחב סיפר אבן־שושן כיצד הגיע אליו השיר המקורי (דרך יצחק טבנקין), מדוע החליט לתרגמו גם אחרי שפורסם תרגומו של שלונסקי, וכיצד התגלגל ספר תרגומיו זה לידיו של סימונוב עוד בימי המלחמה. הוא גם העיד על כך שאת תרגומו של שלונסקי שרו בלחנו של דוד זהבי (על לחן זה ידובר בחלק הבא):

למרחב, 20 בדצמבר 1963, עמ' 4, 8

רשמי ביקורו בברית המועצות ופגישותיו נאספו גם בספרו סיפורו של מסע: עשרים יום בברית-המועצות, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד (על סימונוב ושירו, עמ' 114-101) , ובהמשך גם בספרו עַל הָאָבְנַיִם, הקיבוץ המאוחד תשל"ט, עמ' 138-127.

3. יוחנן בן־זכאי (1945)

התרגום השלישי, שנעשה גם הוא באותם זמנים, ב-1945, הוא פרי עטו של המתרגם והעורך יוחנן בן־זכאי (1971-1899), ואין זה שם ספרותי אלא שמו האמיתי (בתו הייתה השחקנית והעיתונאית טלילה בן־זכאי). 

התרגום נדפס ב-18 בינואר 1945 בעיתון העולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית:

העולם, גיליון יז, 18 בינואר 1945, עמ' 171

4. נרדי (1945)

תרגום רביעי ושמו 'הוחילי לי' (לשון: 'יחלי לי'), שנחתם בשם העט 'נרדי' או 'גרדי' (הדפוס אינו ברור במקור), נדפס בעיתון דבר, ב-15 ביוני 1945, עמ' 3. הוא נכתב בלשון גבוהה ומליצית.  

מי הוא (או מי היא) נרדי-גרדי? זהותו לא התבררה, אך שבועיים לאחר פרסומו זכה 'תרגום חסר יכולת זה' למקלחת של צוננין מאת ל' שץ, במדור הביקורת 'פולסין' שנדפס בעיתון משמר, ביטאונה של תנועת השומר הצעיר (לימים על המשמר). התרגום אכן גרוע וחסר מעוף וטוב לו שלא היה בא לעולם כלל:

משמר, 29 ביוני 1945, עמ' 4

זהותו של המבקר חריף הלשון ל' שץ – שזיהה את הכותב כ'גרדי' – גם היא אינה ברורה, אך חברי פרופ' אבנר הולצמן שיער אל נכון שמדובר בעזריאל שוורץ (לימים עזריאל אוכמני), שהיה אז מזכיר המערכת והרבה לכתוב בעיתון בסגנון דומה, ונראים דבריו. מעניין שאוכמני השווה את מעמדו המשפיע של 'חכי לי' לזה של 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ' של ביאליק.

5. זאב גייזל (2012)

זאב גייזל, יליד ברית המועצות הגר בארץ, הוא מתרגם בן זמננו ובאתר הבית שלו יש עשרות תרגומים פרי עטו, בעיקר מרוסית. ככל הידוע לי תרגום זה נעשה סביב שנת 2012. בדברים הקצרים שהקדים לשיר הסתייג גייזל מתרגומו המוכר של שלונסקי: 'לי אישית קשה לשמוע את השפה הצבאית "את חכי! ... חכי היטב!" וחריזה בצלילי תוף "אחזוררר... קדוררר..." למילים שהן כל כך אינטימיות במקור'.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב,
רַק חַכִּי מְאוֹד.
תְּחַכִּי  לִי כְּשֶׁעָצוּב
מִגְּשָׁמִים וָעוֹד…

תְּחַכִּי בְּעֵת שְׁלָגִים,
תְּחַכִּי בְּחֹם,
תְּחַכִּי כְּשֶׁאֲחֵרִים
נִשְׁכְּחוּ שִׁלְשׁוֹם.

תְּחַכִּי כְּשֶׁאֵין סִימָן
מֵהַמֶּרְחַקִּים,
כַּאֲשֶׁר וִתְּרוּ מִזְּמַן
שְׁאַר הַמְּחַכִּים.

תְּחַכִּי  לִי – וְאָשׁוּב,
כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא
לְשַכְנֵעַ שׁוּב וָשׁוּב –
אַל תַּקְשִׁיבִי לוֹ!

בְּנִי יִשְׁמַע מִשְּׁנֵי הוֹרַי:
זֹאת אֱמֶת מָרָה,
וְיֵשְׁבוּ כָּל חֲבֵרַי
סְבִיב הַמְּדוּרָה,

וְיִשְׁתּוּ בְּמַר דְּמָעוֹת
יַיִן לְזִכְרִי –
תְּחַכִּי, אִתָּם לִשְׁתּוֹת
אַל תְּמַהֲרִי.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב
חֵרֶף הַמַּכָּה.
עוֹד יִמְצָא הֶסְבֵּר עָלוּב
מִי שֶׁלֹּא חִכָּה,

עַל מַזָּל לַשָּׁוְא יִזְכֹּר:
כָּאן, בְּאֵשׁ גָּפְרִית,
עַל נַפְשִׁי נִתַּן לִשְׁמֹר
רַק כִּי אַתְּ חִכִּית.

נִסְתָּרוֹת – לֶאֱלֹקִים,
לָנוּ – הַנִּגְלוֹת:
כִּי יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים
אַתְּ יָדַעְתְּ חַכּוֹת…

והערה משלי על תרגום זה. חירות המתרגם היא רבה, בדרך כלל, אך בכל זאת נציין כי אלהים ('אלקים'), שמופיע כאן בבית האחרון, אינו נזכר במקור הרוסי (ובהתחשב בתקופת הפרסום של השיר המקורי, גם לא ייתכן שהיה נזכר).

בתגובה על הערתי זו כתב לי זאב:

אני מסכים עם ההערה. אני מתרגם לא רק משפה לשפה – אלא גם מתרבות לתרבות, מנסה ליצור כפיל תרבות עברי מוצלח. אגב, סביר להניח כי סימונוב דווקא היה איש מאמין (במובן הנוצרי, אם כי לא קונפסיונלי). יש מאמרים ברוסית על המשמעויות המיסטיות בשיר זה.

גייזל, שתרגם לאחרונה לעברית את יבגני אונייגין של אלכסנדר פושקין (שוקן, 2023), דיבר בשולי הרצאה שהתקיימה באוניברסיטה העברית לכבוד הופעת הספר גם על תרגום שירו של סימונוב. המעוניינים יוכלו להאזין כאן.

6. בוריס ארנבורג (2023)

תרגומו של הקריקטוריסט בוריס ארנבורג, האחרון לפי שעה, ראה אור בבלוג יקום תרבות של אלי אשד ב-6 בנובמבר 2023.

מה פשר הדחף של מתרגמים לתרגם שוב ושוב שיר שכבר תורגם (די טוב) לפניהם? אין זאת כי אם עוצמתו הרוחנית וכוחו המהפנט של השיר המקורי. זה גם מסביר, אולי, את הסיבה לריבוי הלחנים של השיר, שבהם אדון בחלק הבא.

______________________________

בחלק השלישי והאחרון נעסוק בלחן של שלמה דרורי, בלחנים נוספים שנכתבו לשיר על ידי מלחינים ישראלים ידועי שם, וגם נביא מבחר ביצועים.

'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר.

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק השני יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.

החלק השלישי יוקדש ללחנים, של שלמה דרורי ושל מלחינים ישראלים אחריפ, מבחר ביצועים ועוד.

רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (א): דיוקנו של תליין נאצי

יהודים משדליץ בפולין בדרכם האחרונה למחנה המוות טרבלינקה, 1942 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

א. אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק: התליין שנשכח?

אודילו גלובוצניק, 1938 (ויקימדיה)

שמו של אודילו לותר לודוויג גלובוצניק, ששחזור דמותו הוא עניינה של רשימה זו, כמעט שאינו ידוע בציבור המשכיל, בארץ ומחוצה לה, גם לא בקרב אלה שמתעניינים בתולדות השואה. דמותו אינה מוכרת בוודאי בהשוואה לרבי מרצחים אחרים, כמו פטרונו באס אס היינריך הימלר, או עמיתיו לרצח – אדולף אייכמן ורודולף הס. אך אין מדובר בתליין שנשכח. על גלובוצניק והתפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין נכתבו לא מעט מאמרים וספרים. אחת הסיבות ששמו נותר בצללים קשורה מן הסתם לכך שהאיש הרע הזה מעולם לא עמד למשפט ולא מסר עדות על פשעיו (בהמשך גם נבין מדוע). 

מי היה אפוא האיש וכיצד הגיע למקום הנורא של רוצח המונים?

הוא נולד ב-21 באפריל 1904 בעיר טְרִיאֶסְטֶה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה הייתה עיר זו חלק מאיטליה – היא שוכנת בצפון-מזרח המדינה, ממש על הגבול עם סלובניה, ולא הרחק מן הגבול עם אוסטריה. אולם כשנולד בה גלובוצניק (וב-400 השנים שקדמו לכך) הייתה העיר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. טריאסטה של ראשית המאה העשרים, שבה חי גלובוצניק בילדותו, גילמה בקליפת אגוז את יתרונותיה וחסרונותיה של האימפריה בכללה: מחד גיסא, עיר נמל וקיט קוסמופוליטית, אשר בה ובסביבתה התגוררו בצוותא אוסטרים, איטלקים וסלובנים, ושמשכה אליה אנשי תרבות מכל רחבי אירופה; מאידך גיסא, בין הקבוצות האתניות השונות שהתגוררו בעיר שררה מתיחות בלתי פוסקת והתנהלו מאבקים: בצד האחד ניצבו האוסטרים השליטים, ששאפו לשמר את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלהם, ומולם האיטלקים, שחתרו להסתפח לאיטליה, והסלובנים, שטיפחו חלומות על פאן-סלאביות ועצמאות, או לכל הפחות אוטונומיה.

מיקומה של טריאסטה באיטליה (מסומן באדום), על גבול סלובניה וסמוך לגבול אוסטריה
(ויקימדיה)

על רקע מאבקים לאומיים אלה גדל גלובוצניק לתוך סיטואציה מורכבת במיוחד, כפי שמעיד עליו שמו: שלושת שמותיו הפרטיים הם שמות גרמניים-אוסטריים, ואילו שם המשפחה הוא סלובני מובהק, ואכן, מוצאם האתני של שני הוריו היה סלאבי-סלובני (האב) וסרבי-קרואטי (האם), הגם שככל הידוע הפגינו נאמנות והזדהות מלאה עם האימפריה ההבסבורגית ותרבותה. אביו של אודילו, פרנץ גלובוצניק, היה קצין פרשים בצבא האוסטרו-הונגרי, בהמשך עבד בשירות הדואר האימפריאלי, וב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר לשירות צבאי. אז עזבה המשפחה את טריאסטה, רשמה את הבן, אודילו, לבית ספר צבאי אוסטרי, ולאחר מכן השתקעה בעיר קְלַגֶנְפוּרְט (Klagenfurt), בירת חבל קָרִינְתְּיָה האוסטרי, שאף היא, כמו טריאסטה, שוכנת על הגבול עם סלובניה (שלאחר המלחמה נקרעה מאוסטריה והפכה לחלק מיוגוסלביה).

במהלך ימי בחרותו של גלובוצניק בקלגנפורט חלו באזור התפתחויות פוליטיות, שדחפו אותו להכרעה ברורה בין מוצאו האתני הסלאבי לבין הזדהותה של משפחתו עם הלאומיות הגרמנית. בחבל קרינתיה חי מיעוט סלובני גדול, ועם תום מלחמת העולם פרצו שם קרבות בין מיליציות אוסטריות לסלובניות, סביב קביעת קו הגבול המקומי בין רפובליקת אוסטריה לבין ממלכת יוגוסלביה. הכרעתו של גלובוצניק הייתה ברורה: הוא הפנה עורף לשורשיו הסלאביים, וכלאומן גרמני-אוסטרי, בעל הכשרה צבאית ואופי היפר-אקטיבי, הצטרף למיליציה אוסטרית והשתתף בקרבות שונים ובפעילות פוליטית לאומנית. למרות זאת, מוצאו הסלאבי לא נשכח לו. לאורך כל הקריירה רוויית הדמים שלו היה עליו להתגונן בפני השמצות של יריביו באס אס, ולפיהן בעורקיו לא זורם 'דם ארי טהור' אלא 'דם סלאבי נחות'. אפשר לשער שהצורך שלו להוכיח את השתייכותו המוחלטת לגזע הארי תרם אף הוא, בהמשך הדרך, לנאציזם הגזעני והקנאי שלו, כמו גם למערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בינו לבין היינריך הימלר, ראש האס אס.

כרזת תעמולה מ-1920 שנועדה לשכנע את הסלובנים להצביע במשאל עם בעד השארת
חבל קרינתיה תחת ריבונות אוסטריה (ויקימדיה)

אין ברשותנו מידע ברור על יחסו של גלובוצניק ליהודים בנעוריו, הגם שסביר כי נתקל בהם הן בטריאסטה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה, הן בקלגנפורט, שבה התקיימה קהילה קטנה יותר. מכל מקום, השכבה החברתית שאליה השתייכה משפחת גלובוצניק – הזעיר-בורגנות האוסטרית – הייתה נגועה באנטישמיות חריפה, חלקה קתולית מסורתית וחלקה ריאקציה להשתלבותם המוצלחת של היהודים בחברה ובכלכלה האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של פרנץ-יוזף הראשון. הייתה זו אותה שכבה חברתית שממנה צמחו גם רוצחים נאצים אחרים ממוצא אוסטרי, כאדולף אייכמן, ארנסט קָלְטֶנְבְּרוּנֶר וכמובן היטלר עצמו.

היה זה אך טבעי כי השילוב של הכשרה צבאית, לאומנות גרמנית קיצונית ויצר הרפתקנות יוביל את גלובוצניק אל התנועה הנאצית האוסטרית, שהלכה והתחזקה בקרינתיה במהלך שנות העשרים. במקביל לפעילות זו הוא ניהל גם חיים 'רגילים' – למד הנדסת מכונות, הקים משפחה והתפרנס מעבודה כמהנדס ומפקח בתחום הבנייה. אולם ככל שגברה המעורבות הנאצית-גרמנית באוסטריה (בייחוד אחרי השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933), הקדיש עצמו יותר ויותר לפעילות חתרנית ואלימה בשירות גרמניה הנאצית, ששקדה במרץ להכשיר את הקרקע לקראת סיפוח אוסטריה לשטחה (האַנְשְׁלוּס, שהתממש לבסוף במארס 1938).

במהלך תקופה זו התחוללו בקריירה של גלובוצניק שלוש התפתחויות שהייתה להן השפעה מכרעת על המשך דרכו: ראשית, הוא הצטרף לאס אס, ששימש אז ארגון המודיעין של המפלגה הנאצית, ואנשיו באוסטריה פעלו עדיין בחשאי מפחד השלטונות האוסטריים (שהיו דיקטטוריים, אך לא נאציים); שנית, פעילותו באס אס הציפה לראשונה את האנטישמיות הרצחנית שלו (ב-12 ביוני 1933 היה מעורב ברצח בעל חנות תכשיטים וינאי ממוצא יהודי, נורברט פוּטֶרְוַוייט); שלישית, בשנים אלה נוצר קשר אישי בינו לבין ראש האס אס היינריך הימלר. 

הימלר, שמתוקף תפקידו היה מעורב עמוקות בחתרנות הנאצית באוסטריה, התרשם מיכולותיו של גלובוצניק. הוא מצא בו שילוב של יוזמה וכושר ביצוע, קנאות נאצית-אנטישמית, ואכזריות ונכונות להקרבה אישית. וכך, בין 1933 ל-1935 נעצר גלובוצניק ארבע פעמים בידי שלטונות אוסטריה, וישב כשנה במצטבר בכלא, אך בכל פעם שוחרר במהירות יחסית, בעקבות לחץ שהפעיל הימלר ממקום מושבו בברלין. מאותה עת הפך הימלר לפטרונו האישי, ואף הגן עליו מפני גורמים שונים באס אס, שכאמור ייחסו לו מוצא גזעי סלאבי ולא גרמני.

הימלר מבקר במחנה הריכוז דכאו, 1936 (ויקימדיה)

גלובוצניק התקדם במהירות בסולם הדרגות והתפקידים באס אס ובמפלגה הנאצית באוסטריה (ב-1936 אף 'זכה' להיפגש עם היטלר עצמו במהלך ביקור בגרמניה), ומילא תפקיד מרכזי בהשתלטות הנאצים על מוסדות השלטון האוסטריים במהלך ה'אנשְׁלוּס'. אז הפעיל הימלר את השפעתו על היטלר כדי לגמול לגלובוצניק על שירותו. הוא כיהן תחילה בתפקיד שר בממשלה הנאצית של אוסטריה, לאחר מכן נבחר לאחד מנציגי אוסטריה לפרלמנט הגרמני בברלין – הרייכסטאג הנאצי – ולבסוף מונה אישית בידי היטלר למושל המחוז (גַאוּלַייטֶר בטרמינולוגיה הנאצית) של וינה, המחוז החשוב ביותר באוסטריה – תפקיד שהקנה לו יוקרה והשפעה רבה.

הקריירה של גלובוצניק במשטר הנאצי הייתה אמורה להמשיך ולנסוק, אולם לא כך קרה. אותן תכונות עצמן שסייעו לו לבלוט ולהצליח כחתרן קנאי נגד שלטונות אוסטריה לפני הסיפוח, היו לו במהרה לרועץ בתפקידו החדש כמושל הנאצי של מחוז וינה. תפקיד זה דרש פחות התלהבות וקנאות ויותר טקט ורגישות – תכונות שגלובוצניק לא הצטיין בהן. ההנהגה הנאצית בברלין לא התנגדה, כמובן, לאנטישמיות הפרועה שלו ולהתעללותו האכזרית ביהודי וינה (כ-185,000), אולם גלובוצניק לא הסתפק בכך והחל לרדוף בפראות גם את אנשי הכנסייה הקתולית. באידיאולוגיה הנאצית היה אומנם מרכיב אנטי-נוצרי חזק, ובייחוד אנטי-קתולי, ומבחינה זו פעל גלובוצניק על פי 'רוח המפקד', אולם הוא המעיט בהערכת עוצמתה של הכנסייה בווינה, שנהנתה ממעמד היסטורי איתן ומתמיכה נרחבת של האוכלוסייה המקומית. צעדיו הבוטים, שכללו החרמת נכסים של הכנסייה, סגירת ארגונים קתוליים ושליחת כמרים למחנות ריכוז, עוררו מחאות המונים ברחובות וינה – מחזה נדיר ברייך השלישי.

גלובוצניק בלשכת מושל מחוז וינה, 1938 (ויקימדיה)

המחאות דוכאו בכוח, כמובן, אבל גרמו מבוכה לגרמניה הנאצית והבאישו את ריחו של גלובוצניק אצל השלטונות בברלין. כמו כן התקבלו שם תלונות על כך שהוא מעורב באי סדרים כספיים (בעיקר סביב כסף ורכוש שהוחרמו מיהודי וינה) ובשחיתות מינית. כל אלה העמידו את הימלר, פטרונו של גלובוצניק, במצב לא נוח, ונראה ששימשו גם כלי ניגוח כלפי הימלר מצד יריבו העיקרי בצמרת הנאצית, הרמן גרינג. הימלר הבין כי עליו לפעול במהירות, אם ברצונו לשמר את מחוז וינה בשליטת האס אס. בראשית 1939 הדיח את גלובוצניק מתפקידו, החליפו בבכיר אס אס אחר, שלל ממנו את דרגותיו ושיבץ אותו כסמל פשוט בוואפן אס אס, הכוח הצבאי של הארגון. עם זאת, הימלר לא שכח את בן טיפוחיו וגם לא את 'מעלותיו': היוזמה, הקנאות, האכזריות והשנאה התהומית לסלאבים וליהודים. היה ברור להימלר כי בקרוב מאוד יוכל לעשות בתכונות אלה שימוש יעיל.

ואכן, בנובמבר 1939, כחודשיים בלבד לאחר פלישת גרמניה לפולין, 'שלף' הימלר את גלובוצניק משורות הוואפן אס אס, העלה אותו בדרגה ומינה אותו למפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן ('הממשל הכללי', אותם חלקי פולין שלא סופחו לגרמניה אלא נוהלו כשטח כבוש). כעת עמד לרשותו של הימלר אדם שניחן בתכונות הנדרשות, מבחינתו, לטיפול בהרכב האוכלוסייה הסלאבי והיהודי שאפיין את פולין, וחשוב לא פחות – הימלר ידע שגלובוצניק, שהיה חייב לו את שיקום מעמדו, יעשה כל מאמץ על מנת להפגין כלפיו נאמנות אישית ו'לכפר' על כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. 

נבחן כעת כיצד התפתחה פעילותו של גלובוצניק בלובלין, במקביל להתפתחות מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים בכללה – מבידוד וריכוז ועד להשמדה מוחלטת.

ב. גרמניה הנאצית, היהודים והמלחמה

לא נתיימר לסקור כאן את מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, מניעיה והתפתחותה. זהו אחד הנושאים המרכזיים בחקר השואה, אם לא המרכזי שבהם, ונכתבו עליו (ועדיין נכתבים) שפע של מחקרים. הוא מהווה גם מוקד למחלוקות ולוויכוחים בין חוקרים, ובהם גם ביחס לחלקן של האידאולוגיה הנאצית ושל האנטישמיות במימושה בפועל של מדיניות זו. כאן נתייחס לשלושה עקרונות באידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, שהייתה להם השפעה מכרעת על ההתנהלות כלפי היהודים, בייחוד בתוך כדי המלחמה, ולמעורבותו האישית של גלובוצניק בה. עקרונות אלה הופיעו לראשונה בספרו של היטלר מַיְין קַאמְפְּף (מאבקי), שאותו כתב במחצית הראשונה של שנות העשרים, וכן בנאומיו השונים, והם המשיכו להתפתח ולהתבלט יותר ויותר ברטוריקה הנאצית, לקראת המלחמה ובמהלכה.

העיקרון הראשון – המבוסס על כתבים אנטישמיים קודמים, כגון הפרוטוקולים של זקני ציון ומאמרו של ריכרד ואגנר, היהדות במוזיקה – גרס כי היהודים הם טפילים מטבע ברייתם. הם שואבים את חיותם מן העמים שבתוכם הם חיים, ואגב כך משמידים אותם. טפילות הרסנית זו אינה בחירתם החופשית של היהודים, אלא טבועה בהם מלידתם בתוקף ציווי גזעי-דטרמיניסטי שלא ניתן לחמוק ממנו, והם פועלים כאיש אחד כדי לממשה. היא באה לידי ביטוי בהשחתת המידות המוסריות בקרב 'הגויים', גזילת רכושם, התססה ויצירת סכסוכים פנימיים והסתת העמים הלא יהודיים אלה באלה, במטרה לדחוף אותם למלחמה הדדית עד מוות.

קריקטורה בעיתון האנטישמי 'דר שטירמר': הטפיל היהודי – בעינו האחת סמל הדולר הקפיטליסטי ובשנייה
הפטיש והמגל הבולשביקי – מוצץ את דמו של העולם (ויקימדיה)

העיקרון השני קבע כי את עיקר פעילותם ההרסנית ממקדים היהודים בגזע הארי – האנטיתזה החיובית לגזע היהודי, מאחר שהוא מגלם בתוכו את כל הטוב והיפה שבתכונות האדם. הטפיל היהודי נמשך כבחבלי קסם אל אויבו הארי, במטרה לזהמו, להשחיתו ולהשמידו.

העיקרון השלישי, החשוב במיוחד לענייננו, עיגן את מאבקם של היהודים בגזע הארי בהקשר היסטורי קונקרטי: תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. על פי עיקרון זה, המלחמה פרצה כתוצאה של מזימה יהודית שנועדה לסכסך בין עמי אירופה ולהובילם למלחמת השמדה הדדית, בראש ובראשונה נגד גרמניה הארית. במהלך המלחמה עשו היהודים כל שלאל ידם כדי להביא לתבוסתה של גרמניה, ואכן הצליחו בכך, לא משום שגרמניה הייתה נחותה צבאית מול אויביה, אלא מאחר שנפלה קורבן לפעולות ריגול והפצת שמועות ורפיון ידיים מבית מצד יהודים שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית.

שלושת העקרונות האלה מיצבו את היהודים כאויביה המושבעים של גרמניה, והדגישו את הסכנה החמורה שהם מהווים לביטחונה. מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא, מבחינתם של הנאצים, 'מכפיל כוח', שהגביר את מסוכנותם של היהודים וחייב נקיטת צעדים נמרצים כדי לבלום סכנה זו. הנאצים לא ראו ביהודים שבשטחי הרייך – כפי שראה כל אדם בר דעת – אנשים תמימים שאינם מעוניינים ואינם יכולים לגרום נזק כלשהו לגרמניה. בעיניהם היה מדובר בחבורה אכזרית של יצורים תת-אנושיים, מחרחרי מלחמה, האחראים – יחד עם אחיהם לגזע ברחבי העולם – לפרוץ המלחמה. הביטוי הפומבי המובהק ביותר לגישה זו ניתן בנאום הנבואה, שנשא היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939. בנאום זה איים היטלר, כי 'אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה'.

קריקטורה מ-1924 המראה את יהודי גרמניה המפוטמים תוקעים סכין בגבם של חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על אחת הקסדות כבר מופיע ציור של צלב הקרס (ויקימדיה)

ברור אפוא שלא רק יהודי גרמניה, אלא אף המוני היהודים בשטחי פולין שנכבשו בידי גרמניה ב-1939 (חלקה המזרחי של פולין נכבש אז בידי ברית המועצות) היו מבחינת הנאצים מוקד מסוכן של חתרנות הרסנית, שיש לנטרלו בהקדם האפשרי. ברור גם שהמענה המעשי המיידי שלהם לכך, באותו שלב, לא היה השמדה אלא ריכוז היהודים בגטאות והפרדתם מן האוכלוסייה הכללית, לטובת צעדים עתידיים שטרם פורטו. גלובוצניק עצמו לא בזבז זמן, וכבר ביום כניסתו לתפקידו החדש כמפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין (9 בנובמבר 1939) פקד על גירוש היהודים מבתיהם במרכז העיר לובלין והעברתם לרובע היהודי של העיר. כחודש לאחר מכן הנחה הימלר את כלל הגורמים הרלוונטיים בפולין הכבושה לרכז את היהודים בגטאות, אולם עבור מחוז לובלין ועבור גלובוצניק היו לו, כבר אז, תוכניות גדולות יותר.

ג. תוכנית נִיסְקוֹ ורצח יהודי ברית המועצות

החל משנות השלושים ועד לראשית הרצח המאורגן של היהודים בקיץ 1941, עסקו הנאצים בתוכניות שונות שמטרתן הייתה לאלץ את היהודים שבשטחי הרייך וכיבושיו (גרמניה, אוסטריה וצ'כיה) להגר אל מחוצה להם. מקצת יהודי גרמניה ואוסטריה אכן היגרו, אולם כשפרצה המלחמה נותרו עדיין כ-800,000 יהודים, ובעקבות כיבוש פולין נוספו עליהם כשלושה מיליון. מנקודת ראותם של הנאצים נוצר צורך דחוף לנטרול 'הסכנה' לביטחון המדינה. על בסיס אותו היגיון שדגל בבידוד היהודים, סבר הימלר כי ניתן יהיה להפוך את מחוז לובלין – בשוליים המזרחיים של שטח הכיבוש הגרמני בפולין – למקום ריכוז של כלל היהודים שבשטחי הרייך, ובהמשך לכלל היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן. גלובוצניק, בעל כושר הארגון שגם צבר ניסיון במיזמי בנייה, נראה האדם הנכון לקידום 'תוכנית לובלין' או 'תוכנית ניסקו', על שם המחוז הספציפי שבו היו אמורים היהודים להתרכז.

גלובוצניק ניגש לעבודה במרץ אופייני. בחודשים הראשונים של 1940 הוקמה בפיקוחו במחוז לובלין שורה של מחנות ריכוז ועבודה ליהודי הרייך, שקלטו אליהם כמה עשרות אלפי יהודים שגורשו ברכבות מאוסטריה, צ'כיה וגרמניה, וגם מאזורים אחרים בפולין. בחלק מהמחנות היו התנאים סבירים יחסית, ובאחרים – בייחוד אלה ששימשו לעבודת כפיה – שררו אלימות קשה, רעב ומחלות. אולם, למרות מאמציהם של גלובוצניק ומפקדיו, תוכנית זו לא מימשה את ייעודה. בשלב זה, הנאצים עדיין לא היו מיומנים דיים בלוגיסטיקה שנדרשה לגירושם של אנשים כה רבים ושיכונם במחנות ריכוז או מעבר. הוצאתה לפועל של התוכנית בחורף 1940, שהיה קר במיוחד, רק הוסיפה לקשיים.

באפריל 1940 השתכנעו היטלר והימלר כי יש לזנוח את התוכנית והנחו להפסיקה. המחנות שהוקמו פורקו וחלק קטן מן היהודים ששרדו הוחזרו למקומות מוצאם ברחבי הרייך. בדיעבד, ניתן לראות בחלק ממרכיביה של תוכנית זו מעין 'חזרה כללית' לקראת הפתרון הסופי: היא אפשרה לנאצים להתנסות בגירוש המוני של יהודים ברכבות מרחבי הרייך למזרח (האחראי לכך במסגרת תוכנית ניסקו היה אייכמן, שיישם לאחר מכן את הלקחים שלמד) וכן בהקמה מהירה של מחנות ריכוז לקליטת יהודים (גלובוצניק בחר למקם את מחנה העבודה המרכזי בבֶּלְזֶ'ץ, באותו אתר שבו הקים לאחר מכן את מחנה ההשמדה).

גלובוצניק (מימין) בפולין, 1940 (ויקימדיה)

שינוי משמעותי (ורצחני) במימוש מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים התחולל במחצית השנייה של 1941. ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה וכארבעה מיליון חיילים של גרמניה ובעלות בריתה פלשו לברית המועצות, תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם באוגוסט 1939 וקבע נייטרליות בין שתי המדינות. 

המערכה במזרח, יותר מכל מערכה אחרת במלחמה, נשאה, מבחינת הנאצים, אופי גזעני ואידיאולוגי מובהק. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הייתה, לשיטתם, מזימה יהודית שנועדה להשמיד את היסודות האריים המועטים ברוסיה ולגייס את הגזע הסלאבי הנחות למלחמת השמדה בגזע הארי בכלל ובגרמניה בפרט. הנאצים שאפו להפוך את שטחיה העצומים של ברית המועצות למה שכינו לֶבֶּנְסְרַאוּם (מרחב מחיה) עבור 'גזע האדונים' הגרמני, שאותו אמורים בני הגזע הסלאבי לשרת. שלושה מיליוני היהודים בברית המועצות – בהם ראו הנאצים את נושאי הדגל של הבולשביזם – נתפסו אפוא כאיום מתמיד על שאיפות אלה, והיה חיוני להיפטר מהם במהירות האפשרית. ואכן, כבר ביוני 1941 – ימים ספרים אחרי הפלישה – החלו עוצבות המבצע של האס אס (האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן) ברצח המוני של מאות אלפי יהודים (וכן צוענים ואנשי המנגנון הקומוניסטי), בעיקר בבורות הריגה. מסע הרצח התנהל לאורך כל החזית: מליטא, לטביה ואסטוניה בצפון, עבור בבלארוס וכלה באוקראינה בדרום. בפעם הראשונה נפרץ מחסום הרצח ההמוני של יהודים ונפתחה הדרך להשמדה כוללת.

יהודים בעיירה זבורוב שבאוקראינה חופרים את קבריהם לפני רציחתם, 5 ביולי 1941 (ויקימדיה)

ד. מבצע רַיְינְהַרְד: רצח יהודי פולין

בינתיים, לא שקט גלובוצניק על שמריו. בקיץ ובסתיו של 1941 הוא רקם, יחד עם פטרונו הימלר, תוכנית לגירוש היהודים ממחוז לובלין וליישוב גרמנים במקומם, כמבוא למהלך דומה בכלל ה'גנרלגוברנמן'. הרעיון הראשוני היה לגרשם לשטחים החדשים שנכבשו בברית המועצות, מתוך הנחה ששם יושמדו בדרך זו או אחרת. ככל שהואטה התקדמות הכוחות הגרמניים, וברית המועצות החזיקה מעמד, כך חלחלה בקרבם ההבנה, כי יש לחתור להשמדת היהודים בשטח פולין, אולם עדיין התחבטו בשאלה כיצד לבצע זאת בפועל.

במסגרת זו בחנו שני התליינים שלוש שיטות לרצח המוני: הראשונה, הוצאה להורג בבורות ירי, כמו בשטחי ברית המועצות, לא התאימה לפולין: היא הייתה איטית מדי, לא חשאית דיה, והטילה מעמסה נפשית על חלק מן הרוצחים. שיטה אחרת, שפותחה באותה תקופה, הייתה רצח בתוך משאיות גז: הקורבנות ננעלו בתא מטען אטום של משאית, וצינור גומי גמיש העביר אל תוך התא את גזי הפליטה של מנוע המשאית, שחנקו את הנוסעים למוות. שיטה זו שימשה (בהיקפים לא גדולים) את האיינזצגרופן בברית המועצות, ונבחרה כדרך המועדפת לרצח יהודי הוַרְטֶגָאוּ (השטחים במערב פולין שסופחו ישירות לגרמניה; מרבית היהודים באזורים אלה גרו בלודז'): כך נעשה בחֶלְמְנוֹ, מחנה ההשמדה הראשון שהחל לפעול בפולין בראשית דצמבר 1941. עם זאת, גם ההשמדה במשאיות גז הייתה איטית מדי ולא התאימה לרצח המוני ומהיר בהיקפים שנדרשו על מנת לחסל את כלל יהודי הגנרלגוברנמן.

משאית גז שכנראה שימשה לרצח בחלמנו, 1945 (ויקימדיה)

והנה, בעיתוי מושלם מבחינתם של ראשי האס אס, החליט היטלר, באוגוסט 1941, להפסיק את תוכנית האותנסיה (4-T), שבמסגרתה נרצחו כ-90,000 גרמנים שסבלו ממחלות תורשתיות קשות, שיתוק מוחין או מחלות נפש. רבים מהקורבנות של 'המתות חסד' אלה נרצחו בתאי גזים נייחים, שבהם נעשה שימוש בגז פחמן חד-חמצני. הפסקת התוכנית (בעקבות מחאות מצד קרובי הנרצחים והכנסייה) שחררה מתפקידם כ-150 אנשי אס אס (בהם רופאים ומהנדסים), שהתמחו ברצח בתאי גזים נייחים. סוף סוף מצאו הימלר וגלובוצניק את מבוקשם: שיטה יעילה ומהירה להשמדה המונית, וכוח אדם מקצועי וזמין לביצועה. ייתכן כי הימלר קיבל מהיטלר, כבר בספטמבר-אוקטובר 1941, אישור עקרוני להיערך להשמדת יהודי פולין. כעת נותר להתחיל ליישם זאת בשטח – וזו בדיוק הייתה מומחיותו של גלובוצניק.

תא גזים נייח ששימש לרצח במסגרת תוכנית 4T- בעיר פוזנן (ויקימדיה)

מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות וללא כל מכשול. 

בנובמבר 1941 החלה, בהנחיית גלובוצניק, הקמתו של מחנה ההשמדה בבלז'ץ וכעבור כחודש וחצי אויש המחנה בצוות של ותיקי תוכנית T-4, כדי להכשיר אותו לתחילת ההשמדה. במקביל, במהלך דצמבר, הצטרפו למלחמה יפן (לצד 'הציר') וארצות הברית (לצד בעלות הברית), והמלחמה הייתה למלחמת עולם. יש חוקרים הסבורים כי זו הייתה הדחיפה הסופית שהניעה את היטלר לממש את 'נבואתו' ולהתניע את תהליך השמדתם של כלל יהודי אירופה. בועידת ואנזה הידועה לשמצה (ינואר 1942) הובעה הדעה כי על יהודי פולין להיות הראשונים בתור.

ב-17 במארס 1942 נרצחו היהודים הראשונים בתאי הגזים בבלז'ץ (אולי לא במקרה חלקם הגיעו מגטו לובלין, 'ממלכתו הפרטית' של גלובוצניק) – השמדת יהודי פולין החלה.

חודשיים לאחר מכן נתנו הנאצים גם שם למבצע הרצח – מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, מראשי האס אס, שהיה אחראי לרצח ההמונים של יהודי ברית המועצות, עמד בראש ועידת ואנזה, וגם היה האחראי לביטחון בצ'כיה הכבושה. זמן מה קודם לכן הצליחה חוליה של אנשי מחתרת צ'כים, בהנחיית המודיעין הבריטי, להתנקש בחייו של היידריך (מבצע אנתרופואיד), והנאצים 'כיבדו' את זכרו בדרך אופיינית... בנוסף, החריבו הנאצים עד היסוד שני כפרים צ'כיים ורצחו את מרבית תושביהם. אחד מכפרים אלה, לידיצה, התפרסם והיה לסמל של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה האזרחית בשטחים שכבשו.

גלובוצניק ניהל את מבצע ריינהרד ביעילות רבה. העיקרון המנחה היה לרצוח כמה שיותר יהודים בכמה שפחות זמן ומשאבים, ככל האפשר תוך שמירה על חשאיות (לא מתוך בושה, אלא כדי למנוע לחצים בין-לאומיים וניסיונות התקוממות של יהודים). 1,700,000 הקורבנות נרצחו בשלושה מתקני השמדה בלבד, כל אחד מהם קטן יחסית, שהקמתם ותפעולם כמעט לא גזלו משאבים: מרבית המבנים במרכזי ההשמדה נבנו מעץ, משאב זול שהיה זמין ביערות הסמוכים (גם תאי הגזים נבנו כך ורק בהמשך הוחלפו במבני בטון); הגז הרעיל הופק מאדי פליטה של מנועי טנקים סובייטיים שנלקחו שלל; סגל הרוצחים כלל רק כמה מאות, רובם אפילו לא היו גרמנים, אלא כוחות עזר שגויסו מקרב תושבי האזורים הכבושים ושבויי מלחמה רוסים, שאומנו במיוחד לשם כך במחנה טרווניקי הסמוך ללובלין (מהם התפרסם במיוחד איוון דמיאניוק), וכן אסירים יהודים (זונדרקומנדו) שחוסלו בתורם. אתרי ההשמדה פוזרו בקפידה, באופן שיאפשר כיסוי יעיל של כלל שטחי הגנרלגוברנמן: בלז'ץ (גליציה, דרום פולין ומחוז לובלין); סוֹבִּיבּוֹר (מחוז לובלין) וטרבלינקה (ורשה וסביבתה). חלק קטן מן היהודים נרצח במחנה מַיִידָנֶק, שהוקם בפאתי העיר לובלין.

הסגל שפיקח על ההשמדה בבלז'ץ מנה כעשרה אנשים בסך הכל, בעלי דרגות זוטרות באס אס.
בפיקוחם נרצחו לא פחות מ-430,000 קורבנות. צולם סמוך למחנה, כנראה באוקטובר 1942.
לפחות שניים מהמצולמים שרדו את המלחמה ומתו מוות טבעי (ויקימדיה)

המשאבים הכספיים הצנועים שנדרשו לניהול המבצע עמדו לרשותו של גלובוצניק, כפי שנראה להלן, בעיקר מתוך שלל הביזה שנאסף מקורבנותיו, שבחלק קטן ממנו השתמש (ברשות ובסמכות) למימון המשך הרצח. הסיוע היחיד אשר לו נזקק גלובוצניק מהימלר היה שכנוע חברת הרכבות הגרמנית להקצות רכבות להובלת היהודים להשמדה, על חשבון רכבות ששימשו להובלת ציוד צבאי וגייסות לחזית המזרחית. הימלר לא התקשה לעשות זאת, אם כי הרכבות שהובילו את היהודים להשמדה נאלצו  לעתים קרובות להתעכב שעות ארוכות על המסילה – ללא מזון ומים תחת השמש הקופחת – על מנת לתת קדימות לרכבות צבאיות, דבר שהוסיף לסבלם הנורא של הנוסעים. האס אס גם שילם לחברת הרכבות על כל נוסע יהודי. התעריף היה מדוקדק וחולני: עבור ילדים מתחת לגיל עשר שולם מחיר מופחת, ועבור בני פחות מארבע, שנסעו בלוויית הוריהם, לא נגבה תשלום כלל.

גלובוצניק פיקח באופן הדוק על הרצח, אך כמנהל מנוסה הקפיד שלא להתערב יתר על המידה והעניק חופש פעולה לפקודיו. כך למשל, לאחר שכריסטיאן וירט, מוותיקי תוכנית T-4, שמונה בידי גלובוצניק למפקד מחנה בלז'ץ, הוכיח הצלחה ויעילות בתפקידו, קידם אותו גלובוצניק, באוגוסט 1942, לאחראי לכלל מחנות מבצע ריינהרד. מנגד, כאשר חלו עיכובים בהשמדת יהודי ורשה בטרבלינקה, באותה תקופה ממש, מיהר גלובוצניק לבקר במקום, הדיח מתפקידו את מפקד המחנה אירמפריד אֶבֶּרְל, ומינה במקומו את פרנץ שְׁטַנְגְל, ששימש עד אז מפקד מחנה סוביבור – שניהם, אגב, היו גם הם 'בוגרי' תוכנית האותנסיה T-4. דיווחים של מפקדיו, פקודיו ועמיתיו של גלובוצניק תיארו אותו כמי שעבד ללא לאות לקידום הרצח והיה חדור תחושה של שליחות וגאווה במעשיו. 

מחנה המוות סוביבור, 1943. תמונה שצולמה ממגדל שמירה (ויקימדיה)

מבחינת הנאצים, עד סוף 1942 התנהל מבצע ריינהרד בהצלחה. בתוך שמונה חודשים נרצחו ללא הפרעה בשלושה מתקני ההמתה כ-1,275,000 יהודים. אולם במהלך 1943 החלו הבעיות. למרות הניסיונות לשמור על חשאיות ההשמדה, לקראת סוף 1942 התחילו להיחשף פרטים ממנה מפי מתי מעט יהודים שהצליחו להימלט, פולנים שהתגוררו סמוך למחנות, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים. החדשות הנוראות הגיעו לידיעת יהודים שעוד נותרו בגטאות פולין וגם לידיעתן של בעלות הברית, והם פרסמו אותן ברבים. שוב לא היה אפשר לצפות שיהודי פולין שנותרו יעלו לרכבות ללא התנגדות. הניסיון לחדש את השילוחים להשמדה מוורשה, באפריל 1943, הביא למרד גטו ורשה, ובהמשך התמרדו גם האסירים המעטים שנותרו בחיים בטרבלינקה (באוגוסט) ובסוביבור (באוקטובר). כל אלה לא הפסיקו את הרצח – במהלך 1943 חיסלו הנאצים עוד כחצי מיליון מיהודי פולין – אולם היה בהם די כדי לפגום בתדמית המוצלחת של מחנות מבצע ריינהרד בעיני הרוצחים.

בנוסף, ב-1943 נטו מאזני המלחמה בפעם הראשונה באופן מובהק לרעת גרמניה: בריטניה וארצות הברית הכניעו את הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, פלשו לסיציליה ולאיטליה והפילו את שלטונו של מוסוליני; בד בבד נחל הצבא האדום ניצחונות גדולים בסטלינגרד ובקורסק. בקרב ראשי האס אס החלה לחלחל ההכרה כי גרמניה עלולה להפסיד במלחמה, ואז הם יידרשו לתת את הדין על פשעיהם. כל אלה, נוסף על העובדה שמרבית יהודי פולין כבר נרצחו, ושבמחנה אושוויץ 'היעיל' אפשר היה לטפל ברציחתם של היהודים שנותרו, הובילו להחלטה, שהתקבלה בנובמבר 1943, לסיים את מבצע ריינהרד. האסירים שנותרו במיידנק נרצחו במבצע חג הקציר, שעליו פיקד כריסטיאן וירט, המחנות ותתי-המחנות פורקו, מיליוני גופות הוצאו מבורות קבורה במסגרת מבצע 1005, נשרפו לאפר במדורות ענק, עצמותיהם נגרסו ונקברו מחדש. 

מכונה לגריסת עצמות נרצחים לאחר שהוצא מקבריהם כדי לטשטש את עקבות הרצח.
המכונה נתפסה בידי הצבא הרוסי במחנה ינובסקה ליד לבוב, 1944 (ויקימדיה)

כדי לטשטש באופן סופי את הרצח הוקמו בשטחי המחנות חוות חקלאיות בבעלות פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה). רצח מיליונים מיהודי אירופה, ובתוכם גם שארית יהודי פולין, בתאי הגזים נמשך במחנה ההשמדה אושוויץ ובאתרים נוספים עד סוף 1944, אולם מנקודת מבטם של הנאצים, זה היה תהליך נפרד ולא חלק ממבצע ריינהרד.

ה. אחריתו של גלובוצניק

עם סיומו של מבצע ריינהרד עמדה בפני הימלר השאלה, מה לעשות בסגל הרוצחים הגרמני. אומנם הוא רחש להם הערכה עמוקה, בשל השירות החשוב שהעניקו, בראייתו, לרייך הגרמני, אבל הוא גם הבין כי חבורה זו נושאת עמה מידע מפליל על ההשמדה שאסור שידלוף. הפתרון התבסס על שלושה עקרונות: הרחקתם ממוקדי קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית והעברתם לאזורים פריפריאליים; העסקה מתמדת שלהם במשימות ביטחון שוטפות; ריכוזם יחדיו, על מנת להקל את הפיקוח עליהם. כאן סייע להימלר מוצאו של גלובוצניק, מפקד המבצע. טריאסטה, עיר הולדתו, ענתה בדיוק על התנאים המתאימים: היא שכנה באזור פריפריאלי ברייך, ובסביבתה התנהלה פעילות ערה של פרטיזנים יוגוסלבים.

גלובוצניק נשלח אפוא לטריאסטה ומונה למפקד המשטרה והאס אס בצפון-מזרח איטליה, שנכבשה בידי גרמניה לאחר נפילתו של מוסוליני. יחד איתו עברו לשם בהדרגה כל ותיקי מבצע ריינהרד, שבמהרה חזרו לעסוק במומחיותם הישנה: הם הקימו בטריאסטה אתר ריכוז והשמדה – רִיזְיֶירָה דִּי סָאן סׇאבָּה – ובו רצחו במכות אַלָּה, בירי ובמשאיות גז כ-5,000 בני אדם: יהודים, פרטיזנים ומתנגדי המשטר הנאצי, ושרפו את גופותיהם בקרמטוריום. במקביל, פיקד גלובוצניק על המאבק בפרטיזנים באזור, ובמהלכו נהרגו כמה מאנשיו (בהם כריסטיאן וירט).

תאי כלא במחנה ריזיירה די סאן סאבה (ויקימדיה)

לקראת סיום המלחמה ניסו גלובוצניק ואנשיו לטשטש את עקבות הרצח בריזיירה די סאן סאבה, ולאחר מכן נמלטו לחבל קרינתיה הסמוך וניסו להסתתר בהרים. הם נלכדו ב-31 במאי 1945 בידי כוח בריטי, וגלובוצניק, שנשלח למעצר לקראת חקירה, גמר אומר שלא להגיע אליה חי. שבוע קודם לכן נתפס פטרונו, הימלר, בידי הבריטים בגרמניה. הימלר, שהצטייד מראש בגלולת ציאניד שהותקנה בפיו, נשך אותה ושם קץ לחייו. גלובוצניק החליט לעשות כמעשה אדונו והתאבד גם הוא באותו אופן. זו כנראה אחת הסיבות לכך ששמו של גלובוצניק לא זכה לפרסום דומה לזה של אייכמן או הס, שעמדו למשפט פומבי, מסרו עדויות מפורטות והוצאו להורג בתלייה.

האם היה גלובוצניק פסיכופת או מטורף, שמצא ברצח היהודים פורקן לדחפיו האלימים? קיימות אומנם עדויות לכך שלא היסס לרצוח יהודים במו ידיו, אבל התמונה המצטיירת ממסלול חייו שתואר כאן נראית מורכבת יותר. כמו רבים מהפושעים הנאצים, גלובוצניק היה בבסיסו אדם רגיל, גם אם היפר-אקטיבי. סביר שינק אנטישמיות מילדותו, ובנוסף סבל, כנראה, מרגשי נחיתות וממשבר זהות על רקע מוצאו הסלאבי, וגם שאף לטהר את שמו בעקבות כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. אבל הרי אין בכל אלה די כדי להפוך אדם לרוצח המונים. 

במקום אחר ובזמן אחר אולי היה גלובוצניק הופך ליזם מצליח ומשתמש בכישוריו על מנת להיטיב עם בני אדם. היה זה צירוף נסיבות ייחודי, שחיבר בין אופיו ונסיבות חייו שתוארו לעיל, לבין האנטישמיות הנאצית הקנאית והקשר האישי ההדוק לאחד ממוביליה, הימלר, שהפך את גלובוצניק לגורם מרכזי ומוביל ברצח יהודי פולין, שבעקבותיו נכתבה הרשימה שבה נעסוק בחלקו השני של המאמר.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com

תודה לפרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב על קריאתה המוקדמת ועל והערותיה לשני חלקי המאמר.