יומן קריאה: 'ילדים בסדר גמור'

מאת עדינה בר-אל

ספרה החדש של חנה יבלונקה (ילדים בסדר גמור: ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ, 1948–1955, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018) הוא שילוב מהנה של ספר קריאה וספר עיון. הוא מבוסס על מחקר היסטורי וסוציולוגי, יש בו שפע נתונים סטטיסטיים (ללא הערות שוליים), וכל אלה משתלבים עם סיפורים אישיים של ילידי תש"ח שאותם ריאיינה המחברת, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובעצמה 'ילדה בסדר גמור'. אמנם נולדתי שנתיים קודם לשכבת הגיל הנידונה בספר, אבל בכל זאת מצאתי בספר את עצמי ואת בני גילי, ולפיכך את 'יומן הקריאה' הזה אלווה בכמה נקודות השקה אישיות, בתחושות ובזיכרונות פרטיים. ממואר קטן.

השפות שלנו

ב'פתח דבר' ציינה יבלונקה כי נולדה שנתיים לאחר קום המדינה, ו'כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת שפה זרה ... אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית'. גם אני, שכאמור נולדתי שנתיים לפני קום המדינה, גדלתי עם בליל שפות. לצד העברית, שכמובן ידעתי היטב, התעשרתי בשתי שפות נוספות: יידיש ופולנית. יידיש אני מדברת וקוראת עד היום, ופולנית אני רק 'שומעת'... 

ואיך למדו הוריי עברית? אמנם אפרים קישון כתב פעם, כי מובנו של הביטוי 'שפת אם' בארץ הוא שהאם לומדת את השפה מילדיה, אבל אמי לא הסתפקה בכך ולמדה באולפן ערב. תחילה באמצעות ספרו של אהרן רוזן, אלף מילים, שגם אני אהבתי לקרוא בו. ואחר כך עם ספר ההמשך, אלף מילים ועוד אלפיים. אבי למד עברית מחבריו לעבודה, מקריאת עיתונים ומספרים. הוא היה אוטודידקט בעל ידע רב ואת העברית ידע על בוריה. הוא נהג לומר לי: 'הכול יש בספרים'. 



'הדור השני'

אני שייכת למה שכּוּנה כאן 'הדור השני'. הוריי היו ניצולי שואה, שנפגשו 'שם' ועלו ארצה בשנת 1945. המשפחות של רוב חבריי היו קטנות מאוד, ללא סבים וסבתות, ללא דודים ובני-דודים. על פי רוב, משפחות אלה הולידו בארץ ילד אחד או שניים בלבד. למזלי הייתי יוצאת דופן וזכיתי בסבא, שדיבר אתי ביידיש והעניק לי חום, אהבה וחכמה. איך הגיע סבי לייב רוטשטיין לארץ עוד לפני הוריי? מעשה שהיה כך היה: סבי היה בעל בית חרושת לשוקולד ולסוכריות בפולין. בשנת 1939 נפטר בנו-בכורו, ובעקבות טרגדיה זו נפל עליו דיכאון. התרופה הייתה שינוי מקום ושינוי מזל. הוא החליט להגיע ארצה לבדו, למצוא עבודה ולהכין בית עבור משפחתו שתגיע מאוחר יותר. הוא הצטרף לעולי בית"ר באונייה 'פָּאריטה', שנעצרה בים למשך שלושה שבועות בידי הבריטים. כאשר סוף סוף קיבלו העולים הבלתי חוקיים את הסרטיפיקטים המיוחלים ודרכו על חופה של תל אביב, נודע להם על פלישת הגרמנים לפולין. רעייתו-סבתי ושלושת ילדיו, אמי ושני דודיי, נלכדו שם. 

הורדת מעפילי פאריטה בחוף תל אביב (ויקיפדיה)

הבית שמצא סבי לגור בו היה ברחוב יחיאלי 8 בשכונת נווה צדק, צמוד לבית הספר לבנות (היום מרכז סוזן דלאל), על קירות הבית שהיה שלנו, ובו גם נולדתי, יש עתה תמונות פסיפס של הסופרים ומייסדי העיר... 

סבא עסק בייצור נעליים – בחורף תפר נעלי בית חמות מבד צבעוני משובץ (כאלה שלאורך שנים רבות היו בשימוש אצל כל הקיבוצניקים...), ובקיץ הכין סנדלים שסולייתם עשויה חֶבֶל. כך ישב שם וחיכה חמש שנים, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו, עד שאמי, בתו היחידה, הגיעה ארצה עם חתנה. שם בחצר שברחוב יחיאלי נישאו הוריי ושם גם נולדתי אני שנה אחר כך. זמן מה אחרי כן הגיע בן משפחה נוסף שניצל מן התופת – מוניק דודי, אחי אמי. הוא הקים משפחה אך נפטר בגיל צעיר, והייתי עדה לאבלו הכבד של סבי על בנו שמת בחייו.

על יחסם של ניצולי שואה להולדת ילדיהם כתבה יבלונקה: 'ראיית הילד הנולד בראש ובראשונה בממד הרצף הביולוגי, של ההמשכיות ... לצד תחושת ההמשך הביולוגי מצאו ההורים הניצולים משמעויות נוספות בלידת ילדיהם: פורקן מתחושות ההשפלה שהיו מנת חלקם; וההתרסה הנקמנית כנגד הגרמנים שזממם לא צלח בידיהם' (עמ' 37). אכן, היו שראו את יום הולדת הצאצא כיום המאושר בחייהם. אמי הגדירה את ההריון ואת הולדתי כלא פחות מנס. היא סיפרה שלא תיארה לעצמה שלאחר שנים כה רבות במחנה, ללא תזונה מתאימה וללא מחזור וסת סדיר, היא תצליח להרות וללדת. מאז שנולדתי שמעתי ממנה סיפורים על החיים בפולין לפני המלחמה, ובעיקר על מה שעבר עליה בשואה, בגטו ובמחנות העבודה. אבי, לעומתה, שהיה באושוויץ, לא סיפר דבר.

יבלונקה ציינה שהשמות שניתנו לבני הדור השני כללו בתוכם הן יסוד של הנצחה, על שם בני משפחה שנספו בשואה, הן יסוד של תקווה, בעיקר על רקע תקומת מדינת ישראל. אני לא נקראתי על שם אחת הסבתות שלי כיוון שנולדתי שנה לאחר סיום המלחמה, ועדיין לא היה ברור אם הן בחיים או לא. ומניין הגיע שמי העברי, בהינתן שבאותה עת הוריי עדיין לא ידעו היטב עברית? סבי היה זה שהציע את השם. הוא סיפר לי ששמע בחצרו, הסמוך לבית הספר, את המולת הילדות בהפסקות, ובין השאר שמע אותן קוראות את השם 'עדינה' שֵמצא חן בעיניו...

הילדה עדינה עם אמא וסבא בשדרות רוטשילד בתל אביב

הביוגרפיה שלנו: רצף המלחמות

יבלונקה מתייחסת למלחמת יום כיפור כנקודת שבר וסיכום לילדי דור המדינה. דוגמה: בעיתון הסטודנטים פי האתון התפרסם מעין סיכום המתחיל במילים: 'כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה. כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני', וכן הלאה. גם אני מוצאת את עצמי מסכמת ביוגרפיה 'מלחמתית' כזו: כשהייתי בת שנתיים נלחם אבי במלחמת השחרור; כשהייתי בת עשר נלחם אבי במבצע סיני; בשנת 1967 הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, וליד המנזה פגשתי את אבי וחבריו שגויסו להג"א. באמצע השיעור על שירת ימי הביניים הגיע מישהו ומסר למרצה (ד"ר צבי מלאכי) פתק. המרצה אסף את חפציו לתוך תיקו, אמר לנו שהוא מגויס ועזב את הכיתה; במלחמת יום כיפור נפלו שניים מחברינו הקרובים ביותר: משה וקס (טכסי), שהיה חברי בתיכון, נהרג בקרבות ברמת הגולן; ויקי זמר היפהפה, נהרג בחווה הסינית.

'טכסי' על רקע קן בורוכוב של הנוער העובד בגבעתיים. כמה שנים אחר כך הוא נפל במלחמת יום כיפור

חיי היום-יום

יבלונקה מזכירה לנו שרוב האמהות עבדו בבית (מה שכונה אז 'עקרות בית') ורוב האבות עבדו מחוץ לבית ולכן נעדרו ממנו רוב שעות היום. כך היה גם אצלי. כאשר נשאלתי בטפסים שונים מה הם מקצועות הוריי, הייתי כותבת שאמי עקרת בית ועל אבי, שהיה חבר קואופרטיב 'הארגז', כתבתי שהוא מסגר (עד שהעיר לי כי עליי לכתוב 'מנהל עבודה'). אבא ניהל את מחלקת רהיטי המתכת של המפעל; הוא עבד שם שעות רבות ולעתים גם בשבתות.

דירה סטנדרטית היתה בדרך כלל בת שני חדרים. האחד לילדים (במקרה שלי חלקתי את החדר עם אחי הצעיר ממני ועם סבי); החדר השני שימש במשך היום חדר אורחים ('סלון' בלשון התקופה), ובו היו שתי כורסאות, רדיו, ארון שהכיל חפצי נוי ('ויטרינה'), וכן ספה שבשעת ערב מאוחרת נפתחה למיטה ובה ישנו ההורים.

טלפונים ומכוניות פרטיות היו אז רק לאנשים עשירים, לבעלי תפקידים (כמו רופאים) ולפקידי ממשלה. 'בשנת 1961 כמעט שלא היו מכוניות פרטיות. רק ל-18% ממשקי הבית הייתה מכונת כביסה ורק ל50% מקרר חשמלי ... ומה באשר לטלפון בבית? כמעט שלא היה' (עמ' 49). באותה שנה כבר התגוררה משפחתי בגבעתיים והיו ברשותנו מכונת כביסה ומכונית פרטית. אבל מילדותי בנווה צדק אני זוכרת את הרתחת הכביסה בדוד בחצר ואת קניית 'חצי בלוק' למקרר ממוכר הקרח שהגיע עם סוסו. היה גם המוכר של 'סוס הנפט', ממנו מילאנו פחים בנפט לחימום ולבישול, והיה העגלון שבא עם חמורו ומכר לנו חלב. הוא מזג חלב מתוך הכד הגדול שלו אל תוך הבקבוקים הריקים שעקרות הבית הביאו לו. וטלפון – כמו כולם חיכינו לו בתור במשך שנים רבות.

רכב נפט בשנות החמישים (מוסך)

יבלונקה מתארת כיצד עיצבו בבית הספר את תבנית נוף מולדתנו. תפקיד מרכזי היה לשיעורי מולדת ולתנ"ך. לימודי התורה החלו בכיתה ב' בחגיגה ונמשכו לאורך כל שנות הלימודים. 'לכל סיפור תנ"כי היה מקום על האדמה שבה גדלנו – עמק יזרעאל, הר הכרמל, מגידו, קדש ברנע. כמעט כל מקום שיהושע כבש סומן במפה. ממלכת דוד ושלמה סומנה במפה, הן של ארץ ישראל והן של התודעה. התחברנו לעבר הקדום, למקומיות. לא ידענו גלות מהי, לא יצאנו מכאן. חלום הדורות הפך עבור ילדי המדינה, בתיווך מערכת החינוך, ממֶסר דתי לאהבת הארץ' (עמ' 59). בהמשך סוקרת יבלונקה את ספרי הלימוד שעוסקים בעונות השנה ובמועדי ישראל ואת התחושות שספגו התלמידים בבתי הספר. כך למשל שני הסמלים לבואו של הסתו: פריחת החצב והופעת הנחליאלי (לימים תועדו תחושות אלה בשירו הנפלא של עלי מוהר 'שיעור מולדת'), או החורף שזוהה עם פרחי בר כמו רקפת וכלנית. היא מזכירה את שיעורי הזמרה והמקהלה, את מוסד 'אחות בית הספר', שנכנסה לכיתה כדי לבדוק את ראשיהם של הילדים, שהייתה אחראית על מתן חיסונים ועל בדיקות עיניים, וכמובן גם על ה'שיחה' לבנות כיתה ו', שהייתה הדבר הכי קרוב לחינוך מיני...

משהו על קריאה

יבלונקה מזכירה את עיתוני הילדים שנקראו אז, ובראשם 'דבר לילדים', 'הארץ שלנו' ו'משמר לילדים'; נערים ונערות דתיים קראו את 'הצופה לילדים'. אבי היה חבר הסתדרות ולפיכך דאגה הספרנית של המפעל שבו עבד שיהיה מנוי על העיתון דבר. קשה להבין היום אלו ציפיות היו מנת חלקנו באותם ימים: כמה חיכיתי ליום שלישי, בו הגיע בדואר 'דבר לילדים', וכמה חיכיתי ליום שישי שבו קיבלנו את 'דבר השבוע', שאותו קראתי גם כילדה. בכל שבוע נדפסו בו מילים של שיר עברי, ואני למדתי אותם בעל-פה...

דבר לילדים, 19 באוגוסט 1948

מלכה הספרנית ניהלה ביד רמה את הספרייה במקום עבודתו של אבי, שתמיד הגיע הביתה עם ספרי קריאה עבורי. בכל חג חנוכה נערכה מסיבה לבני משפחות העובדים, וכל ילד קיבל ספר ובו חותמת: 'שי לילדי הארגז'. מלכה גם דאגה שהעובדים יהיו מנויים על 'ספרייה לעם' של הוצאת עם עובד, וכך התעשרה הספרייה הביתית שלנו בספרי ילדים ומבוגרים. חבריי וחברותיי נהגו לשאול ממני ספרים, שאגב מקצתם עדיין לא הוחזרו...

מובן שקראנו גם ספרים ששאלנו מהספרייה הציבורית. ספריות כאלה היו פזורות בכל הארץ. כשהייתי בכיתה א', עוד כשגרנו בנווה צדק, הייתה ספרייה ברחוב רוקח, בקומה שנייה של גן ילדים. אבל זו היתה ספרייה שלא השאילה ספרים הביתה, והילדים ישבו וקראו במקום. בתום הביקור הלכו הילדים לספרן וביקשו ממנו לשמור להם את הספר עד לפעם הבאה. אני התביישתי לבקש, וכך בכל פעם שהגעתי לספרייה נאלצתי להתחיל לקרוא ספר חדש... כשלמדתי בבית הספר היסודי בגבעתיים הייתי מנויה בספרייה הציבורית ברחוב גורדון, שאליה הגענו לפעמים דרך 'גן הזיכרון'. באותם ימים לא יכולנו לבחור בעצמנו את הספר שרצינו לקרוא. היה עלינו לגשת לדוכן הקבלה, לתת לספרן רשימה עם שמות הספרים והוא היה מביא לנו אחד מהם. יצירת רשימת הספרים האישית הייתה בשל כך עניין גדול. הקשבנו להמלצות של חברים והעתקנו מהם שמות של ספרים. פעם שמעתי את חברי חָקָלֶה, שלא רצה ספר מקוצר, מבקש מהספרן את 'מונטה כריסטו השמן'...

אגב, הספרן ששלט ללא מצרים באותה ספרייה היה שמואל חביבי, שהתפרסם כמי שהצטיין בפתרון חידונֵי 'קפד ראשו' של שמואל רוזן ששודרו ברדיו. הנה כי כן, חביבי היה הידוען של אז (כמו שהיה עמוס חכם, שזכה בחידון התנ"ך הראשון). ואגב רדיו, 'תיבת נוח', ששודרה בכל יום שלישי בערב בהנחיית אלימלך רם, הייתה תכנית הבידור של כל המשפחה, כמותה גם תכנית ההומור המיתולוגית 'שלושה בסירה אחת', ששודרה בשבת בבוקר.

שמואל חביבי (מימין) ושמוליק רוזן, 2011 (ויקיפדיה)

איפה בילינו ומה עשינו?

היום נכדיי שואלים אותי איך הסתדרנו בלי טלוויזיה ומחשב. עובדה שהסתדרנו – קראנו ספרים והאזנו לרדיו. בבית שיחקנו עם ההורים, האחים והחברים במשחקי קופסה כמו 'סבלנות', 'מונופול', 'שבץ נא' ו'דומינו', ובעיקר בילינו הרבה בחוץ. שיחקנו עם חברים בתופסת, מחניים ועוד ועוד. הסתובבנו באופן חופשי בימים ובלילות. בערב יום העצמאות, למשל, היתה מסורת שנשמרה בכל שנה: לאחר ביקור בבמות הבידור העירוניות הלכנו ברגל מגבעתיים לכיכר דיזנגוף בתל אביב.

היינו חברים בתנועות נוער. במקרה שלי – 'קן בורוכוב' של הנוער העובד. בתנועה היו לנו 'פעולות', שיחות ודיונים על סוציאליזם (כך!), בעד ונגד השילומים מגרמניה, בעד ונגד ריקודים סלוניים, בעד ונגד עישון, ועוד ועוד. שרנו בכל מפגש שירים עבריים בליווי מוזיקלי של תיפוף על תוף או על פח, רקדנו באולם המרכזי ריקודי מעגל וריקודי זוגות, ויצאנו בהתנדבות לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים. כשהגענו לגיל הגיוס יצאנו ל'הגשמה' בנח"ל.

(טיול בעיר)

ולסיום...

יש בספר עוד נושאים רבים אחרים, שמספרים על שהתרחש במדינה ועל השפעת התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים על הפרט. היו בעיות, קשיים, שילוב בין חגיגות שמחה בימי העצמאות לבין מחיר כואב ששולם במלחמות, בהתקפות טרור ובפעולות תגמול. הספר ילדים בסדר גמור מומלץ לקריאה לכל מי שחי בישראל באותה תקופה. נוסף על מנת הנוסטלגיה הגדושה יש בו עובדות ונתונים רבים שמוצגים מנקודת מבט רטרוספקטיבית. יבלונקה הצליחה לשקף גם את האווירה ששררה בקרב מגזרי אוכלוסייה שונים. אני יכולה להמליץ על הספר גם לצעירים ילידי הארץ וגם לעולים חדשים שלא היו כאן אז, כדי שישאבו ממנו מידע על החיים במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, וכפי שכתבה המחברת בהקדשתה לנכדיה-שלה: 'שתדעו'...

אני מכנה את עצמי 'צברית מצויה'. 'דור שני' לניצולי שואה, אבל גם 'דור ראשון' למקימי המדינה, שיחד אתה צמחתי וגדלתי. כפי שקיוו ניצולי השואה זכיתי להקים משפחה. שלא כמונו, ילדיי ונכדיי הכירו סבים וסבתות. וכשחושבים על זה בניכוי הציניות והפאתוס, צריך להודות בשמחה שזכינו לראות בהתגשמות נבואת זכריה (ח 5-4): 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ'.
______________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש.

מתי נולד לוין קיפניס, מתי מת נחום היימן ומתי נוסד קיבוץ מגידו?

א. מתי נולד לוין קיפניס?

לוין קיפניס: ביבליוגרפיה, בעריכת אליהו הכהן, מכללת לוינסקי לחינוך, תשנ"ט

הסופר והמשורר לוין קיפניס, חתן פרס ישראל ומגדולי יוצריה של ספרות הילדים בעברית נולד בט"ו באב שנת תרנ"ד, היא 1894. כך ידוע ומקובל וכך גם כתוב במפורש על מצבת קבורתו.

ויקיפדיה

אבל בשלט שנקבע בבית מגוריו ברחוב ברנדייס 3, בעירו תל אביב, נחקקה שנת תר"ן / 1890 – אולי כדי לעגל את סך כל שנות חייו למאה.

ויקיפדיה

תאריך זה חוזר גם בספרם הנחמד של רותי בן-שאול ודליה מגנַט, שהוציאה עיריית תל אביב–יפו, פֹּה גָר: עיר בעקבות אמניה, מהדורה 2 מורחבת, תשע"ה, עמ' 26, ואולי הא (הספר) בהא (לוח הזיכרון) תליא.

תודה לגדעון פליישמן

פניתי לאליהו הכהן, מי שערך את הביבליוגרפיה המדהימה של כתבי קיפניס (כ-4,800 עיולים!) ויש לו עשרות רבות של 'שעות קיפניס', כדי שיסביר את פשר הסתירה. וכך כתב לי אליהו:

ערכתי מופעי הוקרה ללוין קיפניס במלאת לו 70, 75, 80, 85, 90, 95. כל התאריכים האלה נקבעו בתיאום עם קיפניס שקבע את שנת לידתו ב-1894. לאחר מותו, ולאחר פרסום הביבליוגרפיה של יצירותיו, גילתה כלתו, ציונה קיפניס, תמונה ומסמכים שמהם ניתן ללמוד שהוא נולד ארבע שנים לפני כן, בשנת 1890. 

בעקבות רשימתך פניתי אליה והיא אישרה זאת שוב באוזניי. ידוע שבאותה עת שינו רבים את שנת לידתם מסיבות שונות (גם אמי, שנולדה ב-1905, רשמה בתעודותיה את שנת 1908 כשנת לידתה), פעמים רבות משום שהם עצמם לא ידעו את שנת לידתם האמתית. אך במקרה של קיפניס, שכנראה ידע מתי נולד, לא ברורה הסיבה מדוע הסתיר זאת לאורך כל חייו.

אם כך, הטעות היא כנראה במצבה שעליה כתוב כי נולד ב-1894... מה עושים?

ב. מתי מת נחום היימן?

נחום הימן בקיבוץ בית אלפא, 1965 (אוסף ביתמונה)

המלחין הנפלא וחתן פרס ישראל נחום (נחצ'ה) היימן מת בשנת 2016.

כמה חבל שעל מצבתו היפה, בבית הקברות 'מנוחה נכונה' בכפר סבא, השתבש התאריך העברי ובמקום תשע"ו נכתב תשע"ב.

דומני שבעבודת סיתות קלה אפשר לתקן את הטעות המביכה.

צילום: ויקיפדיה

ג. מתי הקימו את קיבוץ מגידו?

לפי כל המקורות המתועדים, קיבוץ מגידו אשר בעמק יזרעאל הוקם בפברואר 1949.

על המשמר, 2 בפברואר 1949

אבל למחלקת השילוט של עיריית תל אביב יש גרסה משלה, ולפיה הקיבוץ הוקם בימי העלייה השנייה, בשנת 1914...

(ועל הקירבה המשונה לעפולה, כבר אין טעם לדבר)

צילום: איתמר לויתן

בורא מיני מזונות: פלאפל ושווארמה, גלידה וג'לי, חומוס מריר וסנדוויץ'

א. מועצת גדולי הפלאפל והשווארמה

בראש המועצה, המתכנסת לישיבותיה ברחוב ירושלים ביפו, עמד בשעתו הרב הגאון חיים חפר זצוקללה"ה.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. סמליל השווארמה

ומהשווארמה היפואית האולטימטיבית לשווארמה של אבו האני בנצרת.

האותיות הערביות של המילה הטורקית 'שווארמה' עוצבו (פחות או יותר) בצורת מתקן הגריל שעליו מסתובב גליל הבשר נוטף השומן.

צילום: בני עורי

ג. דוקטור אייס קרים

בממשק שבין אקדמיה לאוכל גילינו בכפר הדרוזי עוספיה את הדוקטור לגלידה.

צילום: גדעון פליישמן

ולעומת ההשכלה האקדמית שמושקעת בגלידה הדרוזית, בשכונת גאולה בירושלים הולכים על החיבור לשטעטל: ביידיש 'זיס' זה 'מתוק', ו'זיסעלך' זה 'מתקתק'. ו'לֶק' – נו, את זה כל אחד יודע...

צילום: זאב וגנר

ד. ג'לי שמחות

צילום: יוסף במברגר

המוצר הזה נועד כנראה לחוגגי בר-מצוות על פי הנוסח הישן, כלומר אלה שמקפידים – בהינתן האות – להטיח בנער הנרגש מטר של סוכריות בכינון ישיר מעזרת נשים.

סוכריות הג'לי הרכות הללו, גם אם תפגענה במטרה, לא תבאנה את חתן הבר-מצווה לחדר המיון ביום חגו...

הטעמים, אגב, 'משמחים', וההכשר הוא כפול וסכיזופרני במידה הרווחת במקומותינו: הכשר של הבד"ץ 'לא כולל פסח', ושל חוג חתם סופר 'כשר לפסח ללא חשש קטניות'.

ה. אפוקליפסה עכשיו  

אם יכולים לייצר – וכנראה גם לאכול – מעדן חומוס בטעם שוקולד מריר (Dark Chocolate Dessert Hummus), אז כנראה שבאמת כלו כל הקצין ומלחמת גוג ומגוג בשער.

למרבית המזל, בינתיים זה רק בארה"ב. אבל אל תופתעו אם בקרוב נקבל מילקי בטעם חומוס (או ההפך).

צילום: טובה הרצל

ו. חזון אחרית הימים

כנראה שבקרוב כולנו נאכל מזון דיגיטלי-אלקטרוני: E-food

למרבית המזל, בינתיים זה רק באתונה שביוון. או-טו-טו בכל העולם וגם אצלנו...

צילום: מנחם רוזנברג

ז. סנדוויץ' מטבחים

מצד אחד, הסנדוויצ'ים שמכינים ברחוב קיבוץ גלויות 53 בתל אביב יקרים להחריד; מצד שני, הם מאוד מאוד מיוחדים.

צילום: נטע אסף

ימי ראש פינה (א): שיר זמר נשכח של נ"ה אימבר וגלגולי המחזה 'זרובבל'

ראש פינה בציור של פקיד הברון אליהו שייד (אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 133)

מאת אליהו הכהן

נפתלי הרץ אימבר (1909-1856) היה ראש וראשון למשוררים של ימי העלייה הראשונה. הוא הגיע לארץ ישראל בנובמבר 1882, חודשים ספורים לאחר בוא הביל"ויים, כמזכירו האישי של הדיפלומט הבריטי חובב ציון לורנס אוליפנט, שהתיישב בחיפה ופרש עליו את חסותו. תוך זמן קצר החל אימבר לחבר את שיריו הארץ-ישראליים, פרי נדודיו ממקום למקום: מחיפה ודַלְיַת אל-כרמל לירושלים וליפו וממושבה למושבה.

אימבר היה היחיד מכל המשוררים העברים בני זמנו שביקר במושבות החדשות בשנים הראשונות לייסודן. הוא הקדיש להן שירי הלל נלהבים כשהיו עדיין בחבלי ההקמה, ושיריו נסכו עידוד בקרב המתיישבים שניסו להתערות בארצם החדשה. אילולא אורחות חייו המוזרים והרגלי השתייה שלו, שהיו בעוכריו, העיבו על דימויו והזיקו להערכת אישיותו ושירתו, היה זוכה אימבר, ובדין, לתואר 'נעים זמירות היישוב'.

אימבר בתקופת מגוריו בארץ ישראל (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. שירת המושבות

את שירו 'תקוותנו', שממנו צמח ההמנון הישראלי הלאומי 'התקווה', החל אימבר לחבר עוד בשהותו בעיר יאסי שברומניה. בשנותיו הראשונות בארץ הרחיב אימבר את השיר והשלימו, כשכוונתו הגלויה הייתה לייעד אותו כשיר המנון לבני העם היהודי בכל ארצות פזוריו.

לצד שיר זה חיבר אימבר, תוך כדי שיטוטיו בארץ, סדרה של שירי המנון מקומיים. כמעט כל נקודת יישוב חדשה שעבר בה זכתה לשיר פרי עטו: מקווה ישראל (אוליפנט ניסה לרשום אותו כתלמיד במוסד החדש), פתח תקווה, גדרה (בשיר שכתב לכבודה הופיעה לראשונה בשירת הארץ המילה 'חלוצים'), עקרון (מזכרת בתיה), זכרון יעקב ('משא שומרון'), ראש פינה וראשון לציון. את שירו 'משמר הירדן' ('כקול רעם בשמים'), חיבר עוד לפני שקמה בגליל מושבה בשם זה, וכעבור זמן, לאחר שנוסדה, הקדיש לה שיר נוסף באותו שם, שמוכר במשפט הראשון שלו 'הלאה ירדן, הלאה זוֹל'. את רוב השירים האלה חיבר אימבר במרוצת כחמש שנות שהותו בארץ (1887-1882). הוא קיווה שכולם יושרו כשירי זמר, אך רק מקצתם זכו לכך.

לשירים שהקדיש אימבר לראשון לציון הקדשנו בעבר רשימה מיוחדת (' "חלוצים עברתם לפני אחיכם": שירי ראשון לציון של נפתלי הרץ אימבר', בלוג עונג שבת, 10 בנובמבר 2017), ועל גלגולי 'משמר הירדן' נספר כאן בקרוב. את הרשימה הזאת נייחד לשירו העלום 'ראש פינה'.

ב. ראש פינה, 1886

השיר 'ראש פינה' (במקור בכתיב חסר: 'רֹאשׁ פִּנָה') נדפס לראשונה בשנת 1886 בקובץ שיריו של אימבר בַּרְקָאִי (ירושלים, דפוס מיוחס, תרמ"ו), שבו קיבץ את השירים הראשונים שחיבר בארץ (ביניהם השיר 'תקוותנו'). 

בקובץ זה כינס אימבר את השירים שהקדיש למושבות החדשות תחת השם הכולל 'מושבות בני ישראל', ופיצל אותם לשני פרקים: לפרק הראשון קרא 'מושבות נגב הארץ', ולשני – 'בצפון הארץ', ובו שיבץ את שירו 'ראש פינה'. עשר שנים אחר כך, בשנת תרנ"ז, נדפס 'ראש פינה' גם בשירון נגינות ציון שערך שלמה ויינשטיין (עליו כתבנו בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת). מאז ועד היום, לא שב ונדפס השיר. 

השיר 'רֹאשׁ פִּנָה' כפי שנדפס בספרו של אימבר 'ברקאי'

בשיר זה 'התכתב' אימבר בגלוי עם תיאורי ארץ ישראל החרבה, כפי שראה אותה בדמיונו לורד ביירון האנגלי בשירי 'מנגינות עבריות' שלו. בשיר 'בְּכוּ בָכוֹ להֹלֵךְ', בתרגומו של שלמה מַנְדֶלְקֶרן (או 'נוּדוּ לַמְּיַלֶּלֶת ' בתרגומו של יל"ג) כתב ביירון את השורות הפסימיות: 'גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן לָהּ, שׁוּעָל מְחִלֹּת הָרִים / כָּל אִישׁ אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ – וִיְהוּדָה אַךְ קְבָרִים!'. בעקבות משפט זה, שהיכה הדים רבים (ראו במאמרי 'מנגינות עבריות של הלורד ביירון', בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2018), קרא אימבר למתיישבי ראש פינה להוכיח כי ארץ ישראל אינה עוד רק אדמת קברים.

'קֵן לַיוֹנָה נוֹדֶדֶת / שׁוּעָל מְעָרָתוֹ', ציטט אימבר את ביירון, 'לָאָָדָם אֶרֶץ מוֹלֶדֶת / לִיְהוּדָה קִבְרָתוֹ'. על המתיישבים היהודים החדשים להוכיח כי שקר דיבר ביירון: 'הַרְאוּ לְעֵינֵי הָרְבָבוֹת / כִּי שֶׁקֶר דִּבְרָתוֹ / כִּי לֹא קְבָרִים וַחֲרָבוֹת / לוֹ אֶרֶץ חֶמְדָתוֹ'. ארץ ישראל היא ארץ מולדת, ובה יושבים יהודים 'תחת גפן ותאנה' ועובדים את אדמתה. על כן ציווה להם אימבר בשירו: חִצבו אבנים בהרים, סַקלו את הכרמים, עִבְדוּ את אדמתכם, וגוֹלוּ מהרי יהודה את 'חֶרְפַּת עַמֵנוּ'. 

בשיטוטיו ברחבי הארץ ביקר אימבר גם בראש פינה. ב-1886, שנת פרסום השיר, כבר ניצבו במושבה שלושים ושלושה בתים, בית מדרש ובית ספר לנערים, שאוכלסו על ידי 45 משפחות שמנו יחד כמאתיים איש ואישה (ראו כנסת ישראל, תרמ"ז, עמ' 985). 

המושבה קמה ב-1882 על בסיס היישוב שקדם לה, 'גֵּיא אוֹנִי', שנוסד בשנת 1878, על אדמות הכפר הערבי גַ'עוּני שהוצעו אז למכירה. על נקודת יישוב קטנה וראשונית זו, שמתיישביה נאחזו באדמתה שבועות אחדים לפני ייסודה של פתח תקווה, כתבה שולמית לפיד את ספרה היפה גיא אוני (1982), שגם הפך לסרט בבימויו של דן וולמן (2011). אלא שגיא אוני לא האריכה ימים והתפרקה. כעבור ארבע שנים התקיים הפסוק 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (תהלים, קיח 22), שאימבר רשם כמוטו לשירו. במושבה החדשה הוא תלה את משאלות לבו, שהיא שתביא לפריחה ולשגשוג ההתיישבות היהודית כולה במולדת העתיקה.

ראש פינה (משה אליהו זאכס וישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

השיר 'ראש פינה' כלל לא היה מוכר כשיר זמר. הוא מעולם לא הוקלט וצליליו לא השתמרו. קשה להבין מדוע נעלם שיר זה ממפת הזמר העברי ומדוע נפקד גורלו משירי הראשונים שעברו מדור לדור. יתר על כן, מפליאה העובדה שבין ותיקי המושבה ראש פינה, שעליה נכתב השיר ושאותם ריאיינתי לפני כיובל שנים, לא נמצא איש שזכר את צליליו.

המקום היחיד בארץ שבו ניתן היה לשמוע את השיר ולהצילו מתהום הנשייה היה במושבה מזכרת בתיה. צפורה מלר, מוותיקות המושבה, שנולדה בארץ בשנת 1896 (ראו עליה ברשימתי על השיר 'במחרשתי') ואותה ריאיינתי עשרות פעמים, הוליכה אותי בסוף שנות השבעים אל ביתה של משפחת ניימן, ממייסדי המושבה. בריאיון שהקלטתי אז עם בני המשפחה, איתן, יהודית ובת ארצי ניימן, החל איתן לזמזם, להפתעתי, את 'ראש פינה', ומיד הצטרפה אליו אחותו יהודית ויחד שרו את השיר בשני קולות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה התוודעתי אל צליליו הקצביים של השיר הנשכח. הנה לפנינו ההקלטה שהוטבעה באותה עת על סליל:

וכאן לפנינו ביצוע מחודש של השיר הנסמך על ההקלטה של בני משפחת ניימן. יאיר לרון, 'זמר הבית' של השירים הנשכחים שאנו חושפים כאן, נחלץ שוב להקליט את השיר בקולו, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה.

ג. 'זרובבל': ההצגה הארץ-ישראלית הראשונה

עדות לכך שהשיר הושר בארץ ולא נותר ספון בין דפי ספר שיריו של אימבר, מצויה בכתב היד של המחזה 'זרובבל' שהוצג ברחבי הארץ בימי העלייה הראשונה. אין מדובר בעוד הצגה אלא באבן דרך בתולדות הציונות, שכן הייתה זו ההצגה הראשונה בעברית שהועלתה בארץ. היא כללה שירים אחדים, שהושרו סולו או במקהלה, וביניהם גם 'ראש פינה'.

המחזה הלאומי-ציוני זְרֻבָּבֶל אָדער שיבת ציון: ‫אַ דראַמע אין פינף אַקטען (זרובבל או שיבת ציון: דרמה בחמש מערכות), חובר ביידיש על ידי משה לייב ליליינבלום, ממנהיגי חיבת ציון ומראשי 'הוועד האודסאי'. הוא ראה את אור הדפוס לראשונה באודסה בשנת 1887 (סריקה מלאה שלו נמצאת כאן), וכעבור שנה אחת בלבד תורגם לעברית על ידי המורה הירושלמי דוד ילין.

ילין תרגם את המחזה לא לתפארת המליצה, אלא על מנת שניתן יהיה להציגו בבתי ספר בארץ. הוא עצמו כתב כי לא היתה זו מלאכת תרגום מדויק, אלא כתיבה מחדש ברוחו של המחזה. העלילה ההיסטורית מתרחשת בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, אך כבר ליליינבלום שילב בה כמה מבעיות השעה, ובראשן הוויכוח על העלייה לארץ. ילין, שלימד עברית וערבית בבית ספר 'לֶמֶל' בירושלים, תרגם את המחזה, שהיה כתוב ביידיש עממית ועסיסית, ללשון עברית מקראית. הוא גם קיצר וצנזר אותו, במיוחד את הקטעים הרומנטיים; ככלות הכל המחזה אמור היה להיות מוצג בידי תלמידיו... לימים ניסה ילין להדפיס את המחזה המתורגם אך הדבר לא עלה בידו (ראו כתבי דוד ילין, ד: אגרות, תשל"ו, עמ' 50, 128).

לראשונה הוצג המחזה 'זרובבל' על ידי תלמידי בית הספר למל בחג סוכות שנת תר"ן (1889). היוזמה הייתה של המנהל אפרים כהן-רייס, שגם טרח עם תלמידיו על הכנת ההצגה עצמה. בכתבה מפורטת, שהתפרסמה בעיתון הירושלמי הצבי (25 באוקטובר 1889), סיפר הכותב (כנראה אליעזר בן יהודה) בהתרגשות על האירוע ההיסטורי של העלאת מחזה בעברית ובהברה ספרדית. בן יהודה גם רשם את שמות כל השחקנים ותפקידיהם ואף חילק להם ציוּנים: בין השחקנים המצטיינים מנה את שלמה (בן יהושע) ילין ואת ישעיהו פְּרֶס (לימים חוקר ארץ ישראל) וסיים במילים האלה:

כלל הדבר, האדון אפרים כהן ראוי לתהלה וכבוד הרבה [יותר] מכל איש חובב עמנו ולשוננו, ושמו יזכר לעולם בדברי ימי תחית הלשון. כי בעריכת החזיון בלשון עברית בפעם הראשונה הוסיף כח ועוצמה לרעיון הזה ... ונאמר להאדון אפרים כהן ולכל יתר העוסקים והמלמדים והעורכים: חזקו ואמצו, ותזכו לראות בתחיית לשון עברית בקרוב.

אפרים כהן-רייס (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

במחזה המקורי שילב ליליינבלום כמה שירים ופזמונים ביידיש, פרי עטם של אברהם גולדפאדן ואחרים, אך שירים אלה לא נכללו במחזה העברי ובמקומם שובצו שירי ציון שנפוצו אז במושבות. רק לקראת העלאת ההצגה ברחובות, בשנת 1898, תורגמו השירים המקוריים לעברית. התרגום היה פרי עטו של המורה ישראל הלוי טלר, יליד זלוצ'וב שבגליציה המזרחית, שעלה לארץ שנה קודם לכן (1897) וקבע את מושבו ברחובות. בתרגומי השירים הרשה לעצמו טלר חופש פעולה וגמישות לשונית.

בהשקפה, עיתונו של אליעזר בן יהודה, התפרסמה שוב ביקורת מפורטת על ההצגה, שנכתבה גם היא, ככל כנראה, על ידי בן יהודה, וממנה עולה כי גם בהפקה זו שחקני המחזה דיברו עברית בהברה ספרדית, 'שבה מדברים ילדי רחובות'. 'כל השומעים והשומעות המבינים עברית, הבינו היטב ובתכלית הדיוק את כל דברי הדוברים מהמשחקים' (25 במארס 1898, עמ' 6-5). ברשימה צוטטו כמה שורות מאחד השירים הללו:

השקפה, 25 במארס 1898

דוד ילין

ישראל טלר

שיר זה, בשינויים קטנים, אכן שולב בהצגה ואנו יודעים זאת משום שכתב היד המלא של המחזה בעברית נמצא בידינו. כתב היד, שנשמר במחברת ונמסר למוזיאון ראשון לציון על ידי יליד המושבה זרובבל חביב, אותר על ידי חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק, שההדיר אותו ואף הקדים לו מבוא ובו סקר את תולדות המחזה ('לקורותיו של מחזה שאבד ונתגלה: "זרובבל" – ההצגה הראשונה שהוצגה בארץ ישראל', מֹאזניִם, חשון תשמ"ג [1982], עמ' 45-37). אופק שיער שכתב היד הוא של איש ביל"ו, המורה דוד יודילוביץ מראשון לציון. בכתב היד נרשמו השירים שתורגמו מן המחזה המקורי, וגם שירי ציון ששולבו בו בהצגות השונות, ובהם השירים 'ציון, ציון, עיר אלוהינו' (לו הקדשנו רשימה מיוחדת) ו'עוד ארצנו לא אבדה' של שמואל לייב גורדון (של"ג), שפורסם לראשונה בשנת 1902, ועל כן אפשר לקבוע כי כתב היד של המחזה נכתב אחרי שנה זו. 

שני הבתים הראשונים של 'ראש פינה' הושרו על ידי המקהלה בתחילת המערכה הרביעית של ההצגה, ומכאן ואילך שולב השיר במחזה ונדד אתו ברחבי הארץ.

הבתים הראשונים של השיר 'ראש פינה' בכתב היד של המחזה העברי (מאזנים, תשמ"ג, עמ' 43)

בנדודיה הרבים של ההצגה 'זרובבל', שמקצתם יתוארו בהמשך, חלו בנוסח השיר שינויים שהתרחקו מן הנוסח המקורי. הנוסח המקורי של אימבר היה: 'גֹּלּוּ חֶרְפַּת עַמֵּנוּ / "נִרְפִּים הֵם, עֲצֵלִים" / יִרְאוּ עַמֵּי שְׁכֵנֵינוּ / כִּי הִנְכֶם עֲמֵלִים', אך בהצגה שרו השחקנים נוסח שונה: 'עִמָּנוּ אֱלֹהֵינוּ, / הוּא יִבְנֶה מִקְדָשֵׁנוּ, / יְקוֹמֵם חָרְבוֹתֵינוּ / בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ'. שונה משני הנוסחים הללו הוא הנוסח שהקלטתי מפי יהודית ואיתן ניימן ממזכרת בתיה: 'יִרְאוּ, יִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ / כְּלִימַת חֲטְאוֹתֵיהֶם, / וִאֱלֹהִים – אֱלֹהֵינוּ, / יַפֵר מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם'. זו דוגמה אופיינית, ולא מפתיעה כלל, לשינויים שחלו בשירים לא רק במעבר מן הספר הנדפס אל הנוסח המושר, אלא גם לשינויים שנוצרו בשל דרכי המסירה של השירים מפה לאוזן.

המחזה, שכאמור הוצג לראשונה בירושלים בשנת 1889, זכה להצלחה והוצג במושבות יהודה, השומרון והגליל בביצוע תלמידים בבתי הספר המקומיים. כך למשל, בזכרון יעקב עלה המחזה פעמיים בשנת 1893, פעם אחת בעת ביקורו של הברון רוטשילד במושבה. על פי עדותו של דוד ילין הועלה המחזה גם בקושטא (אגרות ילין, ד, עמ' 128), מן הסתם ביוזמתו של המורה יצחק אפשטיין, שכפי שנראה בהמשך היה קשור להעלאתו קודם לכן בראש פינה.

ברחובות הוצג 'זרובבל' בחג פורים של שנת שנת 1898, בביצוע תלמידי בית הספר בהדרכתו של המורה שמחה וילקומיץ, שמאוחר יותר יעלה את 'זרובבל' גם בראש פינה. על השירים ניצח המוזיקאי המקומי צבי קליינר (על קליינר כתבתי בחלק הראשון של רשימתי על 'ציון חמדתי' של מ"מ דוליצקי).

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם (מימין לשמאל) יצחק כהן, ישראל טלר ושמחה וילקומיץ, 1898 
(הארכיון לתולדות רחובות)

על פי עדותו של ישראל טלר, שכאמור תרגם את רוב השירים של המחזה (למעט 'שיר היין' שבפתיחה, והשיר 'כלול בהדרו' שחתם את המחזה, שאותם תרגם דוד ילין), היה זה אירוע יוצא דופן. כל אנשי המושבה, ולצדם אורחים רבים, 'התענגו עונג נעלה עד אין קץ, וימלא פיהם תהלה ושבח'. טלר גם רמז לקושי שהיה לכמה מן הצופים להאזין למחזה שהוצג בעברית על טהרת המבטא הספרדי ועל תלונותיהם וביקורתם. 

ישראל טלר, 'תמונת אחת המושבות בארץ ישראל', לוח ארץ ישראל (לונץ), ד, תרנ"ח, עמ' 140-139

ארבע שנים אחר כך, בחול המועד פסח של שנת תרס"ב (1902), הועלתה ההצגה בראש פינה, ביוזמתו של מנהל בית הספר המקומי יצחק אפשטיין, שעליו ועל תרומתו לעידוד הדיבור בעברית בארץ סיפרנו בבלוג עונג שבת בשתי רשימות (כאן וכאן). 

יצחק אפשטיין, רעייתו רחל וידנפלד בת ראש פינה ואחד מילדיהם. צפת, שנות התשעים של המאה ה-19

כך דווח על האירוע המרגש בעיתונות העברית:

המגיד, 5 ביוני 1902, עמ' 256

מידיעה זו, כמו גם מדיווחים אחרים בני הזמן (למשל, 'מכתבים מן הגליל העליון', הצפירה, 1 ביולי 1902), עולה כי אפשטיין אף מילא במחזה את תפקיד הנביא זכריה. מן הסתם בלט השחקן אפשטיין בשיעור קומתו על יתר השחקנים, בני העשר ומטה, ובהם גם שני ילדיו: נחום ואחותו בְּרוּרָה. מכל מקום, ההצגה הועלתה בבית הספר של ראש פינה שלוש פעמים, בנוכחות כמאתיים צופים, ואורכה של כל הופעה היה שלוש וחצי שעות! 

תלמידי בית הספר למדו מן הסתם היטב את השירים, ובמיוחד את השיר המתבקש 'חצבו חצבו' – הלא הוא השיר שהוקדש לראש פינה ונועד להיות מושר על ידי המקהלה. ושוב חוזרת התמיהה שהעלינו לעיל, כיצד קרה שצלילי השיר לא השתמרו בזיכרונם של ותיקי המושבה, שאחדים מהם למדו בבית הספר בעת העלאת ההצגה. 

בספטמבר 1902 עבר המורה שמחה וילקומיץ ממטולה לראש פינה, כדי לנהל את בית הספר המקומי במקומו של אפשטיין, שעזב את הארץ ונסע ללימודים בשווייץ. וילקומיץ, שכאמור כבר העלה את 'זרובבל' ברחובות, החליט להעלות שוב את ההצגה גם בראש פינה. על כך סיפר יצחק חיותמן, ממייסדי המושבה מטולה, שאמנם העניק לווילקומיץ, שלא בדין, את כתר הראשונים. חיותמן ציין את 'המבטא הגלילי' שבו דיברו השחקנים (דגש באותיות ב, גם כשלא צריך) ועליו לגלגו כמה מן הצופים:

זכריה חיות (חיותמן), עם יצחק חיותמן מייסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 62-61

חלפה עוד שנה ובאלול תרס"ג (1903) נערכו ב'בית הפקידוּת' בזכרון יעקב שני כנסים בזה אחר זה: הראשון היה 'הכנסייה הארצישראלית הראשונה' (שהייתה גם האחרונה) – יוזמה של מנחם אוסישקין, שביקר אז בארץ וביקש למסד גוף שייצג את היהודים החיים בארץ ישראל ויעמוד לצדו במאבקו ב'תכנית אוגנדה'. לכנס הוזמנו 71 צירים (כמו בסנהדרין), שאמורים היו לייצג את כל המגזרים והעדות השונות של החברה היהודית בארץ המזוהים עם הרעיון הציוני. בין הצירים היו אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, יהושע שטמפפר, יהושע חנקין, הלל יפה, דוד ילין ועוד רבים אחרים. בראש הכנס עמד אוסישקין עצמו.

הכנס השני נערך ביומה האחרון של 'הכנסייה'. בבית הפקידות התכנסה 'אספת מורי ארץ ישראל', שלימים הפכה להיות 'הסתדרות המורים'. בין המשתתפים באספה זו היה גם המורה וילקומיץ, שנשא בפני המשתתפים הרצאה רבת רושם על החינוך בבתי הספר במושבות (הרצאתו נרשמה בכתב העת הפדגוג, ב, קרקוב, תרס"ד, עמ' 59-38 ונחשבת למסמך מכונן בתולדות החינוך בארץ). בין שני הכנסים הייתה תכנית אמנותית: תלמידי בית הספר 'למל', שהגיעו במיוחד מירושלים, הציגו בשעה תשע בערב את 'זרובבל' בפני המשתתפים...

אסיפת המורים עם נשיאות הכנסייה הראשונה בארץ ישראל, זכרון יעקב, ראש חודש אלול תרס"ג (ויקיפדיה)

מן ה'פרוגרמה' שהשתמרה מאותו ערב  עולה כי שניים מן המציגים היו בניו של המתרגם דוד ילין: אליעזר, בן החמש-עשרה, ששיחק את הנביא ישעיהו, ואביעזר, בן השלוש-עשרה, שגילם את תפקידו של גרגל המתבולל. 

התכנייה של 'זרובבל', בית ספר למל ירושלים 
(אוסף אליהו הכהן)

ד. מי הלחין את שירי 'זרובבל'?

השיר 'ראש פינה', או במילותיו הראשונות 'חִצְבוּ, חִצְבוּ בהרים', המשיך להתנגן גם מחוץ לקרשי הבמה. כך למשל תועדה התהלוכה החגיגית בחנוכת בית 'תלמוד תורה' ברחובות, בט"ו בתמוז תר"ס (1900): 'וילכו כל העם ראשונה ואחריהם הילדים. ויסבו את המושבה בתרועה, וקול השיר "חצבו בהרים" אשר במחזה זרובבל לרמ"ל לילנבלום [בפיהם]' (הצבי, 27 ביולי 1900).

מי הלחין אפוא את 'ראש פינה' של אימבר? 

מדבריו של המורה ישראל טלר שצוטטו לעיל עולה כי צבי קליינר היה זה שהלחין את כל שירי ההצגה ('הוא אשר חיבר את כל המנגינות'), וכיוון שידוע לנו ששני הבתים הראשונים של 'ראש פינה' נכללו בה הרי נפתרה לכאורה החידה. עם זאת, קביעתו של טלר גורפת מדי, שכן אנו יודעים כי לכל הפחות לחנו של שיר הלכת 'עוד ארצנו לא אבדה', שגם הוא הושר בהצגה, לא חובר בידי קליינר, אלא הוצמד לו לחן קיים, כנראה רוסי. יש אפוא לקבל את עדותו של טלר בהיסוס מה, שכן באותה מידה שייתכן כי קליינר הלחין מנגינה מקורית, כך ייתכן שגם במקרה זה הוא התאים לשיר לחן שהכיר.

עדות אחרת מייחסת את לחן השיר לרופא המושבות ד"ר אהרון מאיר מזי"א (1930-1858), שלצד עבודתו הרפואית נודע גם כחובב מוזיקה וזמר ומפעם לפעם חיבר מנגינות. בשנים 1891-1890 ביקר בארץ הסופר והעסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן, שהיה לימים בין מייסדי תל אביב. בזיכרונותיו סיפר הכהן על פגישתו הנרגשת עם מזי"א, שאותו הכיר מימי ילדותו במוהילב, ועל נוכחותו בראשון לציון בחזרה להצגת חיזיון (כנראה 'זרובבל'), שנערכה תחת עץ התות שליד בית מזי"א במושבה. בחזרה שרו את חרוזי זמירות ההצגה, שלדברי הכהן חוברו על ידי מזי"א, וביניהם השיר 'ראש פינה', שאת הבית הראשון שלו ציטט:

מרדכי בן הלל הכהן, עולמי, ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 153

תנא דמסייע נוסף הוא הסופר והחוקר נחום סלושץ שבהקדמתו לקובץ החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה שהוקדש למזי"א (ראובן מס, תרצ"ה, עמ' כא), הוא ייחס לו את הלחנת שירי 'זרובבל', אך ללא ציון מקור המידע:

פרט לשיר 'השופר' של אימבר, שאותו הלחין מזי"א בוודאות ובו נעסוק ברשימה מיוחדת, לא נמצאו בארכיונו הגדול תווים או עדויות לשירים נוספים שהלחין. לפי שעה אין בידינו אפוא לקבוע מי המלחין ועל תואר נכבד זה מתחרים שניים: קליינר ומזי"א. יבוא תשבי ויתרץ את הקושיה.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

ונחזור לאימבר. האם זכה משורר 'התקווה' לשמוע בימי חייו את צלילי שיריו?

את 'התקווה', 'משמר הירדן' ושירי ראשון לציון, לבטח שמע מושרים. אשר ל'ראש פינה' כנראה שלא. הוא עזב את הארץ בשנת 1887, שנה לאחר שפרסם את השיר וכעשור לפני שהוצמדה לו מנגינה, וספק אם הגיעה שם לאוזניו. אין בידינו עדויות שהשיר הושר מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

ה. גילו הכַּשְׂדִים

שיר נוסף הושר ב'זרובבל' וגם לו נודעה חשיבות בתולדות הזמר העברי. זהו השיר 'גילו הכשדים גיבורי החיל, שתו ושכרו יומם וליל!', שאותו שרה המקהלה בראשית המערכה השנייה:

שיר זה השפיע במישרין על נוסח שירו המוכר של יצחק קצנלסון, 'גִּילוּ הַגָּלִילִים גִּבּוֹרֵי הַחַיִל! / שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלַיִל', שהיה פופולרי מאוד מימי העלייה השלישית ואילך. שיר זה נכתב ב-1918 והושר באותו לחן שבו שרה המקהלה את 'גילו הכשדים' בהצגה 'זרובבל'. אם הצדק עמנו ואת שירי ההצגה הלחין, ולכל הפחות עיבד, צבי קליינר, הרי גם כאן מגיע לו הקרדיט על העיבוד המוזיקלי של 'גילו הכשדים', שהיה ל'גילו הגלילים'. אגב, יש הגורסים, וכנראה הצדק עמם, שמקור הלחן הוא חסידי עממי. בידי עדות שטוביה שלונסקי, אביו של אברהם, נהג לפזמו בילדותו וללחן היה המשך שלא השתמר. לימים הושר והוקלט שיר זה גם בנוסח 'גילו המכבים גיבורי החיל'.

הנה 'גילו הגלילים' בפי חבורת רננים ובעיבודו של גיל אלדמע. תוכלו להחליף את המילים ולשיר במקומן את 'גילו הכשדים'...

ו. הפולמוס על הצגות תיאטרון

הצגת 'זרובבל' עוררה ויכוחים, טענות ומענות בקרב אלה שצפו בה, וכבר ראינו את הביקורת שנשמעה על אופן הגיית השפה: המבטא הספרדי ברחובות והמבטא הגלילי בראש פינה. ויכוח סוער לא פחות פרץ סביב העלאת 'זרובבל' ברחובות, בחול המועד פסח של שנת תרנ"ה (1895). הפולמוס היה עקרוני ונסב על עצם הצגת מחזות תיאטרון בארץ ישראל, כמו גם על אופנת הזמרה והריקודים שרווחה אז במושבות.

הדמות הבולטת שבין מתנגדי התיאטרון היה יחיאל מיכל פינס, הסופר החרדי ואיש תנועת חיבת ציון, שפרסם שורת מאמרים בעיתון חבצלת, ביטאונם של אנשי היישוב הישן. פינס קבע כי הצגות תיאטרון זרות לרוח היהדות, והצגתן במושבות היא ביטוי להשתלטות התרבות היוונית על התרבות היהודית המקורית: 

הכל יודעים כי רבנים וגם גבירים יראי אלקים נמנו בין ראשי מייסדיה [של רחובות] ותהי בראשיתה תקוה ליהדות למצוא בה מפלט ... וצאו וראו מה עלתה לה! המושבה הזו הייתה עתה מקלט להוללות וקלות הדעת ... העת לחשות היא? העת לחפות על התועבה הזאת ולכסותה כְּלַיְלָה? (חבצלת, 19 באפריל 1895)

את ההאשמות שהופנו כלפיו – שהוא היה זה שהלשין לשלטונות הטורקים על ההצגה, בתואנה שנשמעים בה דברים נגד הדת ונגד השלטונות, ואלה מצדם שלחו חיילים שמנעו את העלאתה – הכחיש פינס מכל וכל, אך לא חזר בו מטענותיו כלפי התיאטרון שבו ראה מעשי ליצנות:

לפי דעתי אין לך בגידה גדולה בלאומי[ו]ת ישראל, אשר עצמותה הוא טוהר המדות וחיים של שמחה מקודשת, מהחפץ להשבית את מטהרה [טהרתה] בתערובות נימוסי היוונים. ובעניין התיטראות, שעשאוהו היוונים קבע ומקצוע גדול בחייהם, הלא בו, יותר מבכל שאר מנהגיהם, מתגשמת כל תורתם ולאומיותם.

אין מקום 'ללבוש קנאוּת', המשיך פינס, ככל שמדובר בהצגות של ילדים או נערים, 'אבל בהיווסד אגודה של בני אדם, מגודלי זקן ואבות לבנים, אשר ... יעסקו לשם שמים לעשות את הדבר קבע בישראל ובארץ ישראל', ודאי שעל כולם מוטלת החובה למחות בדבר, 'וכל העושה ככה תבוא עליו ברכה!' (חבצלת, 26 באפריל 1895, עמ' 233).

אלה היו מילותיו הקנאיות של מחבר 'חושו אחים חושו', שדוד ילין, מתרגם 'זרובבל' לעברית, היה חתנו...

דיווחים סאטיריים המלגלגים על העלאת המחזה 'זרובבל'  ברחובות (חבצלת, 19 באפריל 1895, עמ' 226)
ראו גם: גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, 1965, עמ' 32-29
לחיצה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה

על דברי פינס, ובמיוחד על 'פסק דינו', חרה אפו של אליעזר בן יהודה, שהתפלמס עמו בניסוח אישי וצולפני: 'לא מפי הרי"מ פינס אנו חיים בדבר הלכה'. התיאטרון הוא אמנם דבר שהיוונים המציאו, 'אך אנו רואים בזה כלי נפלא, שאין כמוהו, להעיר בלב העם רגשות נעלות, גדולות, מוסר ודרך ארץ ... ומה הֵלֶנִיוּת יש בכאן?' 

זאת ועוד, 

ומה נאמר על נבואת האדון פינס כי בלי ספק לא יתקיים התאטר[ון] בארץ הזאת אפילו לשעה אחת? הכל כך בטוח האדון פינס בהעתיד? ההתעקם לא התעקמו שפתיו בגיחוך חזק כאשר כתב את המילים ההם? ('האדון פינס והגיונותו', הצבי, 31 במאי 1895)

לוויכוח על 'מעשה רחובות' הצטרף גם ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, שתמך בעמדתו של בן יהודה וצידד בקיומן של הצגות תיאטרון. במכתב ששלח מאודסה כתב: 

התיאטרון מזעזע את הנפש, מלהיב את הלב, מרתיח את דמי העורקים, מביא זרם של מחשבות חדשות, עדינות וריאליות כאחת, בלב הרואים, מרגילם לפרוק לפעמים את עול הטרדות, הדאבון, הצרות, להישקע בעליזות, בתענוג, באי-טרדה, דבר הנחוץ לאיכרינו כל כך כיום ... ולכן יביא גם לידי ששון החיים האמיתי (הצבי, 18 בספטמבר 1895). 

בין כך ובין כך השפה העברית בהטעמה הספרדית התפשטה ביישוב וההתנגדות לה שככה. גם הצגות התיאטרון נמשכו, מאז ועד היום. פינס טעה.

יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

ז. אחרית דבר

למרות שהשיר 'ראש פינה' הושר בארץ בנוסחים שונים, אף אחד מהם, כאמור, לא שרד. בתום תקופת העלייה הראשונה תמה תוחלתו של השיר והוא נעלם כלא היה. רק בפי משפחה אחת במושבה הוותיקה עקרון, היא מזכרת בתיה של ימינו, השתמר השיר. ייתכן שגרמה לכך העובדה שמושבה מבודדת זו לא מוקמה על אם דרכים והתאפיינה כמובלעת שהיו לה רפרטואר שירים משלה ומונחי לשון ייחודיים (לדוגמה, מכל המושבות בארץ רק במזכרת בתיה קראו לתבנית אפייה של עוגיות 'מִרְקָקָה', שהרי אופים בה רקיקים...). לעומת זאת בראשון לציון או ברחובות, שהיו פתוחות יותר ותוססות יותר ובהן חוו יום יום את התפתחותה ההדרגתית של השפה, עודכנה לשון הדיבור באופן שוטף וניכרו בה התמורות שחלו בעברית.

אט אט הולכים ונחשפים לעינינו צעדיו הראשונים של השיר העברי בראשית התחדשותה של ההתיישבות היהודית בארץ. בעוד הספרות העברית, מתקופת ההשכלה ומראשית חיבת ציון ואילך, נחקרה שתי וערב מכל היבטיה ותועדה בכתובים, וכך גם תולדות היישוב וקורות בניין הארץ ופיתוחה, לא כן קרה בתחום צליליהם ונסיבות חיבורם של שירי הזמר העברים הראשונים. גרמו לכך, בין היתר, העדר אמצעי שימור צלילים ומיעוט מספרם של רושמי התווים.

תיעוד השירים הראשונים ולחניהם נשען אפוא במידה רבה על זיכרונם של ותיקי היישוב ושל בני הדור הראשון של צאצאיהם, שעדיין אצרו בזיכרונם כמה פירורי צליל משירי אבותיהם. מדרך הטבע, בני הדורות הללו הלכו והתמעטו, והיום כבר איש מהם אינו אתנו. על כן אין לך תחושה מרוממת כגילוי לחן נעלם, שמעטה השכחה נפרש עליו מזה למעלה ממאה שנה. 

ולכך אבקש להוסיף וידוי אישי, במעין קריצה פורימית. 

רבים שאלוני מדוע אני מקדיש מקום רב כל כך לשיריו של נ"ה אימבר, ותשובתי היא, שכך ציווני אימבר בשירו 'וידוי':

'עֵת יָבוֹא יוֹמִי / כַּצֵּל תְּהַלֵּךְ חַיָּתִי, / קִרְאוּ הַכֹּהֵן לִמְקוֹמִי / וּלְפָנָיו אֶתְוַדֶּה חַטָּאתִי'...

(כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מרדכי ניומן, 1950, עמ' 255)

בחלק הבא של המאמר נעסוק בחיי המוזיקה במושבה ראש פינה, בפועלו של משה דוד שׁוּבּ, מייסד המושבה, ש'ייצא' את צלילי 'התקווה' לאירופה ובזכותו נדפסו שם תווי השיר לראשונה, ובשיר 'ראש פינה' שכתב שלמה סקולסקי והלחין צבי בן יוסף.