חודשיים בתש"ח: יומנו של חייל, עולה חדש מהונגריה

משה הרצל, כותב היומן, בימי הקרבות (האתר אינו מזוהה)

מאת טובה הרצל ודוד פרנקלין

משה י' הרצל (1990-1924), נולד בעיירה Dunaföldvár שבהונגריה, וגדל בעיר שולטוואדקרט (Soltvadkert). הוא קיבל חינוך דתי קפדני ולמד בישיבות שונות. עם הכיבוש הגרמני, במארס 1944, הוא נשלח בכפייה למחנה עבודה. 

משה הרצל עונד טלאי צהוב, כנראה במחנה עבודה גרמני בהונגריה

בתום המלחמה, בה נספתה מרבית משפחתו, הוא הגיע לבודפשט. שם הצטרף להכשרה ציונית לקראת עלייה ובמהלכה למד להיות חשמלאי. 

מסיבת פרידה בבודפשט מן העולים לארץ. משה יושב שלישי משמאל לפמוט

משה עלה ארצה בגפו באפריל 1948 – לפני 75 שנה בדיוק – ומיד הצטרף ל'הגנה'. 

היומן שכתב עם עלייתו ארצה ונותר בעיזבונו פותח צוהר לאירועים היסטוריים, ובעיקר לנקודת מבט אישית, לעתים צינית, של חייל פשוט. כך תוארו בדרך אגבית לחלוטין ההכרזה על הקמת המדינה ונפילת הרובע היהודי וגוש עציון. לצד אלה, הוא תיעד גילויים של התלהבות מפריצת 'דרך בורמה' או התרגשות ממפגש עם תלמידי ישיבה בעלי חזות חרדית שהתגייסו לכוח הלוחם. נקודת המבט האירונית של עולה חדש צעיר – תלמיד ישיבה חרדי ובן עיירה ששרד את סבלות השואה, הזדהה עם הציונות ועלה ארצה לבדו – היא ייחודית. יומנו מספק אשנב הצצה לא רק לחווית ההתערות המזורזת במולדת החדשה (גיוס מיידי, מפגש עם נופי התנ"ך, חמסינים במשלט ועוד), ובעיקר להתנהלות הלא כל כך מסודרת של הצבא ומוסדות המדינה בראשית דרכם. 

היומן פותח בהפלגה, כנראה מהעיר מרסיי, בשבת, 17 באפריל 1948, באוניית המעפילים 'פרובידנס'. כעבור תשעה ימים, לרבות יציאה ממצרים ביום הראשון של פסח, עגנה האונייה בחיפה ובו ביום גויס משה ל'הגנה'. לאחר יומיים הועבר לבסיס בתל אביב ושם עבר תהליכי קליטה ואימון בסיסי. הוא שהה באזור תל אביב ויפו במשך כחמישה שבועות. בכ"ה באייר (3 ביוני) שהה מספר ימים באזור נבי רובין (היום חולות פלמחים), מדרום לראשון לציון. משם נשלח בערב שבועות למחנה צריפין, וכעבור יומיים, אסרו-חג שבועות (14 ביוני), עבר לגזרת הרי ירושלים. בתקופה הזאת השתתף הגדוד אליו השתייך בקרבות מבצע דני לכיבוש לטרון וכפרים ערביים באזור, וכנראה עמד לרשותו רק מעט זמן לכתיבה.

היומן נכתב בהונגרית, בצפיפות וברצף, ואנו מביאים כאן קטעים נבחרים מתוכו בתרגום לעברית. בגרסה קצרה זו הושמטו אזכורי קרובים וידידים, ולנוחות הקריאה התרגום חולק לימים ולפסקאות, מעשה ידיו של נכדו דוד פרנקלין שאף הוסיף הערות פירוש בסוגריים מרובעות.

עמוד מהיומן המקורי

*

שבת, ח' בניסן תש"ח (17 באפריל 1948) 

עליתי לספינה בשעה עשר בשבת לפני הצהריים.

אניית המעפילים 'פרובידנס'

חמישי, י"ג בניסן תש"ח (22 באפריל)

מגיעים לנמל אלכסנדריה בשעה שבע בערב. הנמל גדול. עדיין לא ידוע עד מתי נישאר כאן.

שישי, י"ד בניסן תש"ח, ערב פסח (23 באפריל)

אנחנו נמצאים במצרים בערב פסח ומחכים להיגאל מכאן! בערב ערכנו את הסדר. היו מצות ובננות. מצב ההגדות היה כמו זה של הקניידלך – שניהם לא בנמצא!

שבת, ט"ו בניסן תש"ח (24 באפריל)

כשהתעוררנו, כבר היינו על הים. עוד ביום שישי הודיעו לנו, שלפני שנגיע לחיפה, האונייה תעצור בביירות. זה מצער אותי.

ראשון, ט"ז בניסן תש"ח (25 באפריל)

בתשע בבוקר רואים את הרי הגליל, לבנון והחרמון. בשתיים הספינה עגנה. ביירות נראית הרבה יותר מסודרת מאלכסנדריה והפועלים לבושים טוב יותר.

שני, י"ז בניסן תש"ח (26 באפריל)

יום שני של חול המועד פסח והיום השלישי בארץ. באחת-עשרה יצאנו מהסירה שבאה לקחת אותנו מהאונייה. הגענו לאדמת ארץ ישראל! התהליכים המנהליים נמשכו בערך שעה, ובינתיים קראו את השמות של אלה שיתגייסו. ברור כשמש שאני ברשימה! אוטובוס לקח אותנו לטכניון. הרבה רופאים בדקו לי כל מיני חלקים בגוף. הכול נמצא תקין – גייסו אותי!

בערב יצאתי לעיר. הופתעתי לטובה. תמיד תיארתי לעצמי שחיפה היא עיר אפלה, שקטה. היינו כמה ימים אחרי המפלה של הערבים [ערביי חיפה נכנעו ארבעה ימים קודם, ב-22 באפריל]. ראיתי פנים זוהרות משמחה. העיר מוארת, חלונות הראווה היו מתאימים לרחוב ואצי [Vaci Utca, רחוב קניות ידוע בבודפשט]. פגשתי חלק מהחבורה איתה הגעתי. ליוויתי אותם למגוריהם בכרמל. מראה יפה שכזה – לראות מלמעלה את העיר והנמל מוארים, עוד לא ראיתי!

'תעודת עולה' של משה הרצל

רביעי, י"ט בניסן תש"ח (28 באפריל)

באחת-עשרה אוטובוס לקח אותנו לתל אביב. אחרי כשלוש שעות הגענו. הביאו אותי למחנה ענק עם גדר תיל דוקרנית [הכוונה למחנה יונה, היום בתחומי גן העצמאות של תל אביב, ששימש בסיס קליטה ומיון]. אחרי ששיכנו אותנו באוהל, התחילו לרשום את השמות שלנו, וחזרו על התהליך הזה עוד כמה פעמים. לקראת ערב קיבלנו אישור יציאה.

חמישי, כ' בניסן תש"ח (29 באפריל) 

ביום חמישי התחילו שוב לרשום ולצלם אותנו, ובעשר נתנו לנו אישור יציאה עד למחרת בבוקר.

שישי, כ"א בניסן תש"ח (30 באפריל) 

יום שישי ושבת היו דומים זה לזה. כל היום הלכתי וזה עייף אותי, ובמוצאי שבת סיימתי לבקר אצל כל הקרובים. אחד היה יותר נחמד, שני פחות, אבל ככלל הם היו כפי שדמיינתי לעצמי.

ראשון, כ"ג בניסן תש"ח (2 במאי)

ביום ראשון שוב רשמו את שמי בכל מיני מקומות. קיבלנו ציוד: גופיה אחת, זוג נעלי צבא, תחתונים, וחולצה אחת שיכולה לשמש גם כז'קט. כובע לא קיבלנו אבל למזלי מצאתי אחד באוהל. עכשיו אני פונצ'ינלו [דמות בתיאטרון בובות איטלקי] מוחלט, רק חסרים החוטים שיפעילו אותי...

בערב קיבלתי אישור יציאה, אבל בשער לא נתנו לי לצאת – הכריזו על סגר! הייתי צריך ללכת לכיכר בבסיס, שם קראו שמות, אני ועוד שבעים ואחד. אנחנו עוברים למחנה אחר, במרחק של כעשר דקות הליכה. שם קיבלו אותנו 'יפה מאוד' – האדון שקיבל אותנו היה דומה לסוג הכי פחות ידידותי של נגדים בצבא המלכותי בהונגריה! שוב רשימת שמות, רישומים, הרבה שאלות. בין היתר, האם אני דתי?

שני, כ"ד בניסן תש"ח (3 במאי)

אחרי הצהריים שוב רישומים ושאלות. הפעם שאלו אותי באיזה אופן אני דתי ... בדרך שטחית ולא ראויה רצו להניא אותנו שלא נשרת ביחידה דתית. אחדים השתכנעו. אחרי הצהריים שוב המשיכו עם המִנְהלות. אחדים קיבלו חופשה לכמה שעות, ואלה שגרים רחוק אפילו לכמה ימים. חופשה נתנו רק מסיבות טובות. בדרך כלל לנו, לעולים, לא נתנו, כי אי אפשר לבטוח בנו, אנחנו עלולים לברוח...

רביעי, כ"ו בניסן תש"ח (5 במאי)

ביום רביעי כבר לא נשאר מה לרשום, אז השאירו אותנו לנוח. מפרידים בין הדתיים והזקנים 'הלא מתאימים' ומתחילים עם הטירונות של השאר. באו בחורי ישיבה. תענוג לראות מקלע ואקדח בידיהם! נזכרתי שבפאפה [Pápa היא עיר בהונגריה בה למד מוישי בישיבה], מאתיים או שלוש מאות בחורי ישיבה נמלטו מפני שלושה או ארבעה צנחנים.

חמישי, כ"ז בניסן תש"ח (6 במאי)

ביום חמישי שוב לא עשינו שום דבר. לדבריו של אחד המפקדים, זאת, כדי ללמוד להיות סבלניים. 'אתם יכולים אפילו לגדל עובש, אבל לא תקבלו חופשה או אישור יציאה'. לכן הייתי צריך לדאוג לעצמי ויצאתי בערב. בן אדם מרגיש אחרת לגמרי מחוץ לגדר התיל.

שני, א' באייר תש"ח (10 במאי)

ביום שני אותו דבר כמו יום ראשון: שוברים שיאים של שעמום ... בצהריים מודיעים על כוננות. לכן אסור לעזוב את בניין הקולנוע שמשמש כדירה שלנו. ולטייל רחוק גם אסור, אפילו בתוך המחנה. משתמע שאנחנו עומדים לעזוב את המקום. בכל זאת יצאנו. ואת מי אנו פוגשים באלנבי? את הסמל. שאלתו הראשונה מטומטמת: 'יש לכם אישור יציאה?' – איך אפשר לשאול דבר כזה?; 'מי המפקד שלכם?' אנחנו לא יודעים, אולי אין לנו בכלל; 'באיזו פלוגה אתם?', לא יודעים; 'באיזה גדוד אתם?' לא יודעים. בכעס רב רשם את שמותינו וציווה שלמחרת נתייצב במשרד!

שלישי, ב' באייר תש"ח (11 במאי)

ביום שלישי כמובן שלא התייצבנו במשרד. לפני הצהריים פגשנו את ידידנו. שוב התקיימה אותה שיחה, כמעט מילה במילה. הוא היה חייב להשלים עם כך שלא יסתדר אתנו, ועזב בכעס גדול. התחילו 'לטרטר' אותנו: מעמידים אותנו בשורה פעמיים או שלוש ביום. בערב כמובן היינו בעיר.

חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי) 

ביום חמישי אחר הצהריים שוב מכריזים על כוננות. נגד צעיר מבטיח לנו, כשהוא נותן מילת כבוד, נשבע על חייו וכל מיני דברים (שחלקם יש לו, וחלקם אין), שמחר יחזירו אותנו לקריית מאיר [שכונה בתל אביב שם היה בסיס הקליטה של ההגנה], וישחררו אותנו. התמימים מאמינים לו, מתקבצים ומביאים כמה בקבוקי בירה כדי לשתות לחיי 'כבוד הרב"ט'. הצטרפתי אליהם לשתייה, לא היה מה להפסיד. שוב הזהירו אותנו, מרצון טוב, לא לעזוב ולהסתובב כי אחרת לא ישחררו אותנו. בערב שוב יצאנו העירה.

לוחית זיכרון לבסיס הקליטה במחנה קרית מאיר, היום בכניסה לגינת דובנוב (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי) 

בשמונה התחלנו להוריד את המיטות והמזרנים למחסן, כנראה לא נישאר פה זמן רב. ובאמת, הסיעו אותנו למחנה יונה. נשאלנו המון שאלות שכבר נשאלנו לפחות חמישים פעם. אחרי ארוחת הצהריים –מסדר. 'עמוד דום!' מופיע הסמל התורן. כך נשמע הנאום שלו: 'אנשים! האם אתם יודעים מי אני? אני אדון הסמל התורן! תזכרו טוב, יש במחנה שני אולמות: חדר מתים, ואולם אסירים. לכן, אנשים, תזהרו לא לפגוש אותי, כי זה עלול לעלות לכם ביוקר! ועכשיו תסתלקו מפה, ולכו לחפור שוחות'. חפרנו בכל הכוח עד רבע לארבע.

אחר כך במסדר, הרימו באופן חגיגי את הדגל לראש התורן, כדי לציין את הקמת המדינה! קצין אחד דיבר כמה דקות ברצינות, תוך פנייה ללב שלנו – יום אחרי נפילת גוש עציון זה לא היה קשה. המשכנו לעבוד עד הערב ואז היה נשף, בהשתתפות שחקן מוכר.

שבת, ו' באייר תש"ח (15 במאי)

15 במאי. בחמש וחצי השכמה מוזיקלית! המוזיקה באה מהפצצה של חיל האוויר המצרי. פצצות נפלו 400-300 מטר מאתנו. אף אחד לא ציפה לתקיפה כזו. לא הייתה שום הגנה אווירית. בלגן ענק! אדון הסמל התורן הסתובב ורץ מפה לשם ולא ידע מה לעשות. חילקו לנו רובים וירינו לעבר המטוסים אבל כמובן ללא הועיל. המטוסים הסתובבו מעל המטרות והפציצו אותן ללא הפרעה! ההתקפות האלו חזרו על עצמן כמה פעמים. מאוחר יותר הייתה מעט הגנה אווירית, ואחרי הצהריים כבר פעל אפילו תותח אמיתי של הגנה אווירית.

עקרונית לא היינו אמורים לעבוד בשבת, אבל בגלל שהייתה תקיפה הדתיים התבקשו לוותר על השבת ולחפור תעלות. מי שלא ירצה – שלא יעבוד. היו שהוציאו את עצמם, אני התחלתי לעבוד. אחרי הצהריים כמה לא-דתיים, שמרוב עצלנות לא הרימו כלי עבודה, התחילו לקלל ולרדוף אחרי שומרי שבת. אחרי שהבטחתי לשבור להם את הראש ולעשות דברים דומים שעלולים לגרום להם נזק בריאותי, הם השתתקו.

בניין בתל אביב שהופצץ על ידי מטוסים מצריים, 16 במאי 1948 (ויקיפדיה)

שני, ח' באייר תש"ח (17 במאי)

ביום שני ההצגה התחילה מוקדם! הם [המפציצים המצרים] מחפשים את הנמל, את שדה התעופה ואת תחנת הכוח, והם קרובים אלינו. סביבי חבורה של פחדנים. יש אנשים שיורדים לחוף הים מוקדם בבוקר ולא עולים עד מאוחר בערב, ויש אפילו כאלה שעברו לגור בעיר. ההגנה מתחזקת ומתחילה להיות רצינית. המצרים מקבלים מאתנו אש תופת, וממשיכים לתקוף. כשהתקלחתי נשמעה אזעקה, אפילו את הסבון לא הצלחתי לשטוף. התקיפה הזו כוונה בדיוק נגדנו! הם הסתובבו מעל המחנה. ניסינו לירות עליהם. הם הפציצו את בית החולים [בית חולים 'הדסה', לימים איכילוב], היו שלושה הרוגים ומספר פצועים.

שלישי, ט' באייר תש"ח (18 במאי)

ביום שלישי התקיפות נמשכו, אבל הפעם תקפו בחלק אחר של העיר. הסמל התורן ועמיתיו, פחדנים מטבעם, החליטו שאחרי הצהריים נצא לאימון 'ימינה פנה'. מתוך 48 איש שהגיעו יחד לבסיס, הם הצליחו בקושי לאסוף 24.

רביעי, י' באייר תש"ח (19 במאי)

ביום רביעי השכמה מוקדמת. הטירונות מתחילה. הרב"ט כנראה קצת מעורער בנפשו – אם מישהו לא יכול לפרט באוזניו את כל חלקי הרובה אחרי שמיעה ראשונה, הוא מיד צועק במלוא הגרון!

חמישי, י"א באייר תש"ח (20 במאי)

הבלגן וחוסר המחשבה גורמים לפעמים לכאב פיזי ממש! מצד שני, אני מוריד את הכובע בפני הטוראים, הם כולם מתנדבים! זאת אומרת, רק מי שרצה התגייס.

ראשון, י"ד באייר תש"ח (23 במאי)

כמה ימים אנחנו קמים בחושך, בחמש (לפי שעון שהוקדם בשעתיים), עושים מסדר מתחת לכוכבים ויוצאים בלי ארוחת בוקר: כבר עשר כשמוציאים לנו אותה! אפילו כתירוץ לא ראוי לומר שבגלל מחסור בדלק האוכל מתאחר. בקבוצה אין שום יחסים חברתיים. הטירונות לא מגיעה לרמה של הטירונות שעברתי בצרפת [במרסיי הוקם מחנה אימונים של ההגנה ובו קיבלו המיועדים לעלייה הכשרה צבאית בסיסית] – אילו לא הייתי עובר אותה, לא הייתי יודע כלום!

רביעי, י"ז באייר תש"ח (26 במאי)

ביום רביעי השכמה מוקדם, בארבע! מה לעזאזל יכול להיות דחוף כל כך? בשש עלינו לאוטובוסים ליפו. בתשע עדיין עמדנו וחיכינו מול הדואר בלי שמישהו יידע מה לעשות איתנו. בהמשך אספו כשלושים מאתנו, וצעדנו לנמל. לא ראינו נפש חיה, אלא רק לכלוך וריחות לא נעימים. אני חייב לציין שאת הלכלוך לא הערבים השאירו, אלא אלו ששירתו כאן לפנינו. כשסידרו את המשמרות הוצבתי בשער הצפוני עם עוד שמונה אנשים. השירות כאן לא קשה. שעתיים שמירה, ארבע שעות מנוחה. בצהריים הביאו לנו 15 תתי-מקלע חדשים, עדיין בגריז המקורי מהמפעל. לקראת ערב הפציצו את יפו. החזירים האלה כנראה מחפשים אותי!

שישי, י"ט באייר תש"ח (28 במאי) 

ביום שישי שוב הייתי ביפו. לקראת הצהריים עזבו כעשרים. באו במקומם בחורים שחזרו מאזור חולדה בתחילת השבוע. אחר הצהריים התחלנו לרוקן את המחסנים באופן יסודי [מחסנים שהותירו אחריהם החיילים הבריטים]. לפנות ערב שוב הפציצו את יפו.

שבת, כ' באייר תש"ח (29 במאי)

ההבדל בין שישי ושבת היה שאלו שרוקנו את המחסנים הגבירו את קצב העבודה, כאילו זה הדבר החשוב ביותר! אירועים 'קטנים', כמו נפילתה של העיר העתיקה בירושלים אתמול, לא השפיעו על חריצותם ועל נחישותם. בערב כולם קיבלו אישור יציאה לכמה שעות. שם שמעתי שמלכה וינברגר [ניצולת שואה מהונגריה שאותה הכיר הכותב במרסיי] נהרגה מפגיעה ישירה של פגז, כשירו על בארות יצחק [אז קיבוץ בנגב המערבי].

מלכה וינברגר (1948-1923) נהרגה בו' באייר תש"ח,
פחות משלושה שבועות לאחר שעלתה לארץ, בדיוק לפני 75 שנה
(אתר בארות יצחק)

ראשון, כ"א באייר תש"ח (30 במאי)

ביום ראשון – שוב יפו. אולי זה הדבר הכי משעמם בעולם: לעמוד ולשמור על שער שלעולם לא עולה בדעתה של נפש חיה להיכנס דרכו. כדי להקל על תחושת השעמום הישגתי מכונת קפה וכמה כוסות מבית קפה קרוב. היו לנו קפה וסוכר, ומיד עשינו קפה.

שני, כ"ב באייר תש"ח (31 במאי)

אחרי שעה וחצי של שינה העירו אותנו. זרזו אותנו להתלבש מהר, אספו 12 איש במהירות, נתנו לנו נשק, העלו אותנו על טנדר והביאו אותנו ליפו. במשך הלילה ועד הבוקר נדרשנו לשמור על מחסן נשק ערבי שהתגלה יום קודם. עם הזריחה העמידו אותנו על גגות הבתים הגבוהים באזור. הגעתי לגג שטוח של בניין בן שלוש קומות. הכריזו על עוצר. אנחנו חייבים לירות בלי אזהרה בכל אחד שמפר אותו. אחרי כמה יריות אזהרה הרחוב התרוקן. אחרי זמן הופיע ערבי במרחק של שלוש מאות מטר. יריית האזהרה לא עזרה! הבן אדם צריך להיות חירש, אולי גם עיוור, שלא רואה את האבק שעולה לפניו מפגיעת הכדור בדרך. אני חייב לירות שוב! אם אני לא טועה הוא נפצע ברגל, כי אחרי הירייה הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ומאחר שלא הייתה בסביבה מכונית הוא פינה את עצמו ברגל לבית חולים קרוב.

בינתיים המשיכו לחפור ולחפש תחמושת. התגלו שלושה רובים אנגליים, 10,000 כדורים וכמות מסוימת של חומר נפץ. היינו שם עד הצהריים, ואז חזרנו ברכב לתל אביב. יתר חברי הקבוצה כבר עברו ליפו. אחרי ארוחת הצהריים נסענו בעקבותיהם. אכסנו אותנו במלון קונטיננטל. את בית המלון ואת הסביבה ניקו ערבים. היה שם מפקד כיתה שהצטיין כמְרוֹקֵן [מחסנים] בנמל, והיה אחראי עליהם. כשהם לא זזו מספיק מהר לטעמו הוא היכה אותם במקל. כשהזהרתי אותו שזה אסור, הוא לא הפסיק, לכן גערתי בו וכולם הצדיקו אותי!

רביעי, כ"ד באייר תש"ח (2 ביוני)

אחר הצהריים קיבלנו משכורת! מפני שנרשמתי רק בשני במאי הורידו לי משכורת של יום, שישה פיאסטר. לכן קיבלתי  ליד 1.94 לירות [התשלום היה בלירות ארץ ישראליות (לא"י), אך עדיין נשמרה החלוקה לפיאסטר המצרי, שהיה 1/100 מהלירה].

חמישי, כ"ה באייר תש"ח (3 ביוני)

ביום חמישי אחרי הצהריים – מסדר. יצאנו שני אוטובוסים, שישים איש. נסענו לכיוון ראשון לציון. הייתה הפצצה לפני הצהריים. עשרים מתים והרבה פצועים. כעבור זמן קצר עצרנו, כי ראו מפציץ אויב מעלינו. ראינו שמתקרב אליו מטוס קרב. הוא תקף כמה פעמים את המפציץ והצליח להפיל אותו!

אחרי נסיעה של כחצי שעה בדרכי עפר מפותלות יצאנו מהאוטובוס. הגענו לנבי רובין [קבר מקודש בשפך נחל שורק] – מקום יפה! עוד לא עברו יומיים מאז שכבשו את הכפר הבדואי הזה. החלפנו את הלוחמים. חילקו אותנו לשניים. חצי נשארו בבניין המקודש והחלק השני עלו לגבעה במרחק של שני קילומטר. הבניין בעל קדושה רבה לערבים. לפי המסורת, קבור כאן ראובן, הבן הבכור של יעקב אבינו. מכאן גם שם המקום, נבי רובין – 'ראובן הנביא'. באולם מתחת המבנה אפשר לראות מבנה דומה לארון קבורה, שעליו מספרים במוזיאונים שבזמנים ההם כך קברו אנשים חשובים.

למזלי שמו אותו בקבוצה של עולי הגבעה. כך יכולתי לסחוב את כל הציוד שלי למרחק של שני קילומטר, בחול שהגיע מעבר לקרסוליים ... היה ערב כשהגענו למעלה. בערב לא מתאים לאכול, אלא אם מגישים לנו ... לכן נשכבנו בלי ארוחת ערב. אבל לא הלכנו לישון, מפני שלדברי אלו שהיו כאן לפנינו, המצרים נמצאים כשישה קילומטר מפה עם טנקים (פאנצר). לכן התמקמנו בחצי גורן על הגבעה, בכיוון המצרים. לדעתי זה לא שווה כלום משתי סיבות: ראשית, מיקמו אנשים כבודדים, וכמעט אי אפשר לשכב על הקרקע לילה שלם לבד בלי לדבר ולא להירדם, במיוחד שרוב האנשים שמרו רוב הלילה הקודם. שנית, 15 מתוך השלושים אף פעם לא ירו, וחצי מאלה בחיים לא יעזו לירות.

שוק בדואי בנבי רובין, 1935 (ויקיפדיה)

שישי, כ"ו באייר תש"ח (4 ביוני)

עלה השחר, נהיה יום שישי. אכלנו ארוחת בוקר והלכנו לישון. השינה לא באה בקלות, כי לא היו לנו מים – לכל אחד הייתה חצי כוס. למזלנו בבוקר התגלתה באר במרחק של קילומטר. בינתיים טעה לכיוון שלנו חמור, שקיבל את השם פארוק [מלך מצרים]. החמור של אלה למטה כבר קיבל את השם עבדאללה [מלך ירדן]. אחרי הצהריים יצאתי עם כמה בחורים לפטרול, כדי להכיר את השטח. הגענו לשפך הקטן של נחל רובין [נחל שורק] לים. לא ויתרנו על ההזדמנות להתרחץ בים!

בדרך חזרה נפרדתי מהקבוצה והלכתי למגדל [כאן ובהמשך, הכוונה היא כנראה לצריח המסגד] כדי לקחת תה וסוכר. חצינו את הכפר. הוא מורכב מכמה צריפים עשויים מסמרטוטים או מפח שנחתך ממכלי דלק. שורה של צריפים כאלה נמשכת כנראה עד עזה. מקום שיש בו יותר צריפים כאלו נחשב לכפר. בקושי חזרתי כשאמרו לנו שגם הלילה צריך לצאת לפטרול, מפני שה'הגנה' מתכננת בלילה לכבוש את הישוב הערבי יבנא [יבנה], המונה 6,000 תושבים, כשמונה קילומטר דרומה מאתנו. התפקיד שלנו יהיה לחסום את הדרך של הבורחים צפונה. קודם הלכנו לכפר, ומשום שלא מצאנו שם אף אחד תפסנו את עמדותינו. חיכינו עד אחת אחר חצות ולא שמענו אפילו ירייה אחת. כנראה התקיפה נדחתה, הייתה מניעה, סביר שההצגה תתחיל לפנות בוקר. לכן חזרנו למגדל לישון, וביקשנו שישכימו אותנו אם יישמעו יריות.

שבת, כ"ז באייר תש"ח (5 ביוני)

במהלך היום שמענו את הסיבה הפשוטה בגללה לא שמענו כלום בלילה: היישוב [יבנא] נכבש בלי ירי!

ראשון, כ"ח באייר תש"ח (6 ביוני)

ביום ראשון התעוררנו לחום נוראי. 'חמסין'. חמישים בערבית. האוויר לא זז, ואם הוא זז המצב עוד יותר גרוע. האוויר החם, שמגיע ממדבר סהרה, שורף את הגוף. מעל הים רואים את הצבע הטבעי של האוויר, כחול, אבל מעל הקרקע הוא צהוב-אפור. האנשים נחלשים. אין להם תיאבון. זה רק עוזר לנו עכשיו, כי אנחנו כבר לא מקבלים אוכל מיפו מגדוד 41, אנחנו כבר לא שייכים לשם. ביומיים הראשונים קיבלנו אוכל בטעות מגדוד 44, כי הם לא ידעו שהאנשים שלהם עזבו. אבל הם גילו את הטעות והאספקה נפסקה. מאז אין לנו אבא ואימא ואין מי שיאכיל אותנו! יש לנו אספקה שתספיק ליום אחד.

שני, כ"ט באייר תש"ח (7 ביוני)

ביום שני מזג האוויר מעט יותר נעים. לפני הצהריים עשיתי כביסה ליד הבאר. אני בדילמה גדולה, כי אינני יודע אם ראוי או מקובל להסתובב במדבר בחולצה ובמכנסיים לא מגוהצים ... עוד לא קיבלנו מזון! בלי מבוכה, כמה מאנשי המגדל יורדים לבית עובד, המושב הקרוב אלינו, ומביאים משם אוכל 'בשביל החיילים הרעבים המסכנים'.

בממוצע יוצאים מאתנו פטרול או שניים ביום, והסיורים מסתיימים בדרך כלל ברחצה בים.

אחרי הצהריים ראינו שמתחת לאף שלנו, במרחק של כ-800 מטר דרומית-מזרחית מהכפר, מסתובב ערבי בין האוהלים. המ'''כ לא היה מסוגל להחליט מה לעשות. היינו שמונה. בלי שום מאמץ, שלושה או ארבעה מאתנו היו יכולים לגשת לשם, לעמוד מולו והופ! אבל לא, הוא שלח אחד מאתנו לגבעה כקילומטר צפונה, להתעניין מה ניתן לעשות. בינתיים כמה חבר'ה התחילו לטייל על גב הגבעה. הערבי ראה וברח. כשהגיע המפקד שלנו, המ''מ מקלויזנבורג [היום קלוז'-נאפוקה ברומניה] שדיבר גם הונגרית, יכולתי רק להודיע לו לאיזה כיוון בין העצים נעלם החבר שלנו. כשיצאנו לרדוף אחריו, כבר היה מאוחר מכדי לתפוס אותו.

כשהגענו לאוהלים – כולם התקרבו אליהם בכל מיני צורות של זחילה – הייתי בטוח שרק ערבי אחד הסתובב פה ואין שום סימן ל'עמדה ערבית'. ניגשתי לכל אוהל עם רובה טעון, לכן נחשבתי 'חייל אמיץ'. הם התחילו לשבור את הראש לאיזה כיוון הערבי יכול היה ללכת. אני לא גנרל, אפילו כחייל פשוט לא הייתי בחזית, דבר שהרבה אחרים התהדרו בו. אבל חשבתי שאפשר לדעת לפי העקבות בחול באיזה דרך הלך. עקבנו אחריו שלושה או ארבעה קילומטר בין אוהלים, צריפים ועצי תאנה. עכשיו ראינו גם בתים רציניים מאבן, וה'רציניים' בינינו חשבו שלא כדאי לנו להיכנס בלי מספיק ציוד. לאף אחד לא היה רימון, ורק למעט היו כדורים. הסכמנו שאולי מחר נחזור ועזבנו. בדרך לקחנו כמה תרנגולים ותרנגולות שנותרו מאחור, והיו שהציתו כמה אוהלים וצריפים.

היה חושך כשחזרנו, והיה לילה כשהתחלנו לאכול. בקושי התחלתי לאכול כשראיתי מכיוון דרום-מזרח אור כלשהו. לקחנו את הנשק ורימוני היד ויצאנו חמישה: המ"מ, שלושה מ''כים ואני. חשבנו שזה פנס של מכונית, מדורה ומי יודע מה עוד. ידעתי שאור בלילה יכול להטעות, אבל לא הייתי מעלה בדעתי שעד כדי כך. אחרי צעדה של כשלושת-רבעי שעה נדמה היה לנו שעוד צריך ללכת קילומטרים. הלכנו עוד כמה צעדים, ועשרה מטר לפנינו עמד שלד של אוהל, מעלה עשן. עכשיו נזכר 'גנרל' מ"מ שתושבי המגדל אמרו שהם יצאו לסיור, וסביר שזה היה מעשה ידיהם. יצאנו חזרה לכיוון המגדל. מפני שבשטח הורידו את שלטי הרחוב, היה לנו די קשה למצוא את הדרך... למזלנו לא מעונן כאן, והכוכבים הראו לנו את הדרך.

שלישי, א' בסיון תש"ח (8 ביוני)

עדיין אין שום אוכל באופק! מספר אנשים מחליטים לעזוב. אבל לעזוב באמת אף אחד לא מעז. המצב לא כל כך טרגי כי אנחנו עדיין מקבלים אוכל מבית עובד או מנס ציונה והאזור מלא עגבניות ובצל. לא נמות מרעב, אבל בכל זאת היה טוב לאכול צלחת מכובדת של פַּפְּרִיקָאשׁ קְרוּמְפְּלִי [Paprikás Krumpli – תבשיל בשר מתובל בפפריקה עם תפוחי אדמה] עם בשר מעושן. אילו רק לא היה כל כך חם...

רביעי, ב' בסיון תש"ח (9 ביוני)

אחרי שעברנו למטווח ירי בריטי שני קילומטר מנבי רובין, ארגנו מחלקת פטרול ובה שבעה מ''כים ושני טוראים. אני אחד הטוראים ולכן אני פטור משמירה. יש פה בתים, אנחנו מתמקמים בהם. כמובן שקודם סילקנו את הפרעושים באמצעות עשן. היה הרבה יותר טוב על הגבעה, מפני שהחול תחת העץ הרבה יותר רך מאשר הרצפה...

חמישי, ג' בסיון תש"ח (10 ביוני)

ביום חמישי הודיעו לנו שנעבור לגדוד 43, זאת אומרת שעברנו מחי''מ לחי''ש [גדוד 43 של חטיבת קרייתי, שבהמשך השתתפו חייליו בקרבות מבצע 'דני' באזור בית שמש של היום. המעבר מחי"מ (חיל משמר) לחי"ש (חיל שדה) נחשב בעיני החיילים ל'שדרוג']. אבל מה שמעניין אותנו זה שכבר יש אוכל בשפע! הוקם מטבח ויש אוכל מבושל, כמו שצריך.

הפוגה [ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות הייתה בת חודש והחלה ב-11 ביוני]. בעיני זה בכלל לא מוצא חן. לערבים תהיה הזדמנות לנצל את המצב, אבל עלינו ברנדוט [הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שתיווך מטעם האו"מ בין מדינת ישראל לצבאות ערב. שלושה חודשים אחר כך התנקשו חברי לח"י בחייו] ושאר עושי דברם של האנגלים ילחצו חזק! בינתיים התחילו לחלק חופשות. יכולתי לקבל חופש, אבל לא יכולתי להבטיח שאחזור בשבת, לכן אני לא מקבל.

שבת, ה' בסיון תש"ח (12 ביוני)

בשבת אחר הצהריים אני באמצע השינה של אחרי החמין – לא שהיה לנו חמין – כשבאים להודיע, שאני חייב לארוז, דחוף, כי אנחנו עוזבים! באים להחליף אותנו. אנחנו נוסעים לסרפנד [מחנה צריפין ליד ראשון לציון].  

ליל שבועות. עכשיו נפתחים השמיים! היינו רוצים לראות את זה!

ראשון, ו' בסיון תש"ח (13 ביוני)

ביום ראשון בשמונה – מסדר. מפני שעברנו לגדוד אחר, מתחילים מחדש עם הרישומים. אני מכיר את השאלות בעל-פה. בלי שישאלו אותי, אני כבר יודע איך לענות. בעשר כולם קיבלו אישור חופשה, עד שמונה בבוקר למחרת. העמידו משאית לקחת אותנו לתל אביב. בגלל החג, 14 מאיתנו יצאו ברגל. אומרים שהדרך אורכה 22 קילומטר, אבל בכל זאת הגענו תוך שעתיים וחצי! אמנם רק שישה, היתר הזדחלו. משכנו תשומת לב כשהגענו לעיר – מאובקים, מזיעים, אחדים עם רובה ביד. לי השיער צמח פרא (מאז שהגעתי לארץ לא הסתפרתי) והיה לי זקן בן יותר משבוע.

שני, ז' בסיון תש"ח (14 ביוני)

בשמונה וחצי בבוקר הגיע רכב לקחת אותנו. החופשה הזו לא השתלמה, במיוחד בגלל ההליכה. בנוסף, לא היה לי דחוף לשמוע מה ששמעתי. הייתי בטוח שהעם עומד מאוחד מאחורי החיילים, ושלעולם לא יהיו בוגדים בקרבנו! אבל שמעתי הרבה סיפורים על יהודים שבגדו.

בשתיים אחר הצהריים עולים לאוטובוסים ויוצאים לכיוון ירושלים! אחרי רחובות ירדנו מכביש הבטון והמשכנו לנסוע בדרך בורמה. כל הכבוד לעבודה ולתושייה העברית! הכביש הזה נבנה בדם ובאש! במקומות מסוימים לא היה צורך אלא לעבור עם טרקטור בשדה או במטע תירס והאדמה הסלעית כבר הייתה מוכנה לשימוש ככביש. לעומת זאת בהרים נדרשה עבודה קשה מאוד. למרות זאת, היה חלק של כשמונה קילומטר, שהיה בלתי שמיש לרכבים, חוץ מג'יפים. פתרו את הבעיה עם העברה ידנית ממשאית למשאית. במקומות רבים, הכביש היה רחוק רק שניים עד שלושה קילומטר מעמדות האויב. עבדו והובילו תחת אש בלתי פוסקת!

לוחמים מעבירים שקי קמח בקטע מדרך בורמה שלא היה עביר למשאיות (ויקיפדיה)

הגענו בדרך הזאת לעמדה חשובה מאוד: בית סוסין [כפר ערבי סמוך ללטרון שנכבש כשבועיים קודם לכן]. זה היה כפר ערבי, בנוי על גבעה, מימין לדרך בורמה. הכפר שונה מהותית מנבי רובין, למשל בתי האבן נראים די מסודרים, אבל לא מומלץ להיכנס, כי ברגע שבן אדם נכנס לכפר, מיד הוא מתמלא פרעושים ואז הבגד נהיה שחור ומתחיל לזוז.

כשלושה קילומטר מאתנו, נמצאים ערבים בכפר סרעה, על גבעה ששולטת על האזור. השם מופיע בתנ''ך כמקום הלידה של שמשון [צרעה]. אם נכון, שהשם של לטרון בתנ''ך הוא אשתאול, אז כאן באזור של בית סוסין צריך להיות הקבר של שמשון. בצד שמאל, הגבעות ליד דרך בורמה בידינו, אבל על הכביש, כקילומטר מכאן, שולטים הערבים. מולנו נמצאת לטרון, אחת מהעמדות הכי מבוצרות וחשובות של הלגיון. אילו הייתה מגיעה לשליטתנו, היה אפשרי להתחבר לירושלים!

תל צרעה ועליו בתי הכפר הערבי סרעה, 1949 (ויקיפדיה)

מיד אחרי שהגענו, התחלנו לחפש מים. זמן קצר אחר כך, ראינו שמגיע רכב עם מים. רק זה היה חסר! מכל צד אויבים ואפילו את המים צריך להביא ברכב! אומנם יש בכפר באר אבל המים כל כך מסריחים שאי אפשר אפילו להשתמש בהם לרחצה. אבל לא לחינם עבדתי כסייר. אחרי כחצי שעה מצאנו מעיין קטן! המים נקיים וקרים. חבל שהפסקתי לכתוב שירים, אחרת בוודאי הייתי כותב שיר אחד או שניים על הנביעה הקטנה הזו! לא רחוק מהמעיין יש מפל קטן של כמטר. פה עשינו מקלחת מאולתרת.

חמישי, י"ד באב תש"ח (19 באוגוסט)

אל קובאב [כפר ערבי באזור רמלה, שנכבש כחודש לפני כן במהלך מבצע דני]. אני לא יודע למה, אבל הזנחתי את היומן שלי. עכשיו אשתדל לכתוב על הכול.

צילום אוויר של הכפר הערבי אל קובאב, מאי 1948 (ויקיפדיה)

*

למרות הבטחתו היומן נפסק כאן. אולי האינטנסיביות של הקרבות שבהם השתתף לא אפשרה את המשך הכתיבה.

בשנת 1950, לאחר שחרורו מצה"ל, נישא משה לרחל רוזנברג, גם היא שורדת שואה מהונגריה, ויחד עברו להתגורר במושב תפרח בנגב והיו בין מקימיו. הוא עבד כחשמלאי, טַיָּח ואף השתתף בסלילת כבישים. לאחר כמה שנים עברה המשפחה לבאר שבע, שם רכש משה השכלה בחינוך, הוציא תעודת הוראה והיה מורה ומנהל בחינוך הממלכתי-דתי. הוא יצא לשליחות חינוכית בדרום אפריקה ושם כתב דוקטורט על עגנון. ספרו הנצרות ושואת יהודי הונגריה פורסם לאחר מותו (בעברית: הוצאת שם, תשנ"ד; באנגלית: Christianity and the Holocaust of Hungarian Jewry, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 1993. בהונגרית יצא הספר בשנת 2000).

משה הרצל בעמדה עם מקלע כבד מסוג 'בֶּזָה'

___________________________________________

טובה הרצל, בתו של משה, היא גמלאית של משרד החוץ והייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה.  tovaherzl@gmail.com; דוד פרנקלין, נכדו, הוא מורה להיסטוריה ומדריך טיולים davidf@derech-avot.org.il

אין לנו חיילים אלמונים: על החלל שאינו מתמלא

אנדרטת זכרון בגבעת גדוד 53 ליד נגבה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשפ"ג

מאת אבנר הולצמן

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,

יונתן יחיל

אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ

צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ

לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם

לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.

וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה

וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת, 

גַּם לְךָ, יוֹנָתָן  

תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה

כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים. 

כך פתח יהודה עמיחי את שירו 'אין לנו חיילים אלמונים' שנכתב ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר – שמן הסתם מהדהד בו היפוכו: השיר 'חיילים אלמונים' של אברהם 'יאיר' שטרן – מוקדש בעיקרו להעלאת זכרו של אחד החיילים הלא-אלמונים האלה: סגן יונתן (ג'וני) יחיל, שהיה תלמידו של המשורר ונפל חלל בקרב בשכונת אבו תור בירושלים, ב-6 ביוני 1967.

בסיום השיר המשורר תוהה, מתוקף רגישותו למילים ולאופן השימוש בהן, על פשר המילה חלל ומנסה למזג את שתי המשמעויות המיוחסות לה: מצד אחד, זהו כינוי מקראי להרוגי מלחמה, כמו למשל 'וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ' (שמואל א, לא 1) במלחמת שאול בפלשתים; מצד אחר, חלל הוא כינוי למקום ריק, נטול חומר. 

וכך כתב עמיחי בהמשך:

    אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,

    מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ

    וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.

(יהודה עמיחי, עכשיו ברעש: שירים, 1968-1963, שוקן, 1975, עמ' 26-25)

מצבת זיכרון לנופלים בקרב על אבו-תור ויהונתן יחיל בתוכם (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מרום פישר (האתר של גיורא פישר)

כפל המשמעות של המילה חלל מהדהד ביצירות נוספות בספרות השכול הישראלית. לפעמים החלל לובש צורת בור או חור הנפער בגופו של ההורה המתאבל. כך למשל בשיר 'אחרי זה' מאת גיורא פישר, אביו של מרום שנפל בשנת 2002 בג'נין, במבצע חומת מגן:

הַכָּחֹל בָּאֲוִיר / יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר / אַחֲרֵי זֶה 

מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן / וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן / אַחֲרֵי זֶה  

מַה שֶּׁהָיָה הוּא / לֹא שֶׁיִּהְיֶה / אַחֲרֵי זֶה 

דָּבָר לֹא יְכַסֶּה / אֶת הַחוֹר בֶּחָזֶה / אַחֲרֵי זֶה 

(גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד, 2010, עמ' 56)

במילים דומות תיאר דויד גרוסמן, אביו של אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה, בספרו נופל מחוץ לזמן, את החלל שנִבְעָה בגופו של האב, המגשש גם הוא למצוא מילים שיתארו את 'זה', את הדבר הנורא שקרה. באופן פרדוקסלי הוא מדמה את אובדן הבן לחלל שנותר בגופה של אם יולדת אחרי שרחמה התרוקן מן התינוק. באורח פלא, אותו חלל בגוף נעשה משותף לאב ולאם, שכאילו מתמלאים מחדש בישותו של הבן המת:

אורי גרוסמן

כְּמוֹ בְּעֵת בְּקִיעַת עֻבָּר מֵרֶחֶם  

וּמִִגּוּף הָאֵם,  

עָשָֹה אוֹתִי מוֹתוֹ לָאָב

שֶׁלֹּא

הָיִיתִי מֵעוֹלָם –

נָקַב  

בִּי חוֹר וּפֶצַע  

וְחָָלָל, אַךְ גַּם מִלֵּא  

אוֹתִי בְּיֵשׁוּתוֹ,  

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכִי  

מֵאָז בְּשֶׁפַע הֲוָיָה שֶׁלֹא הָיָה כְּמוֹתוֹ –  

מוֹתוֹ  

עָשָֹה אוֹתִי  

מֻכְשָׁר לַהֲרוֹתוֹ

(דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה, ביתן, 2011, עמ' 98) 

אחת השאלות המרחפות בספרות השכול היא: מה עושים באותו חלל. מכסים אותו? מחפים עליו? חיים לצידו? נצמדים אליו? מנסים למלא אותו? נבלעים בתוכו? מציגים אותו לראווה? כל התשובות אפשריות. 

בול יום הזיכרון, תשע"ג

הנה, למשל, שני השירים הבולטים ביותר שעלו מתוך מלחמת העצמאות: 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן (הטור השביעי: שירי העת והעתון, עם עובד, תש"י, עמ' 367) ו'הנה מוטלות גופותינו' של חיים

גורי (פרחי אש, ספרית  פועלים, 1949, עמ' 78). בשניהם נשמע קולם הדובר בגוף ראשון של החללים עצמם, הנמצאים במין מצב גבולי שבין חיים למוות: 'וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ יְרוּיִים', כדברי אלתרמן.  

בשני השירים החיילים שנפלו עוברים מטמורפוזה, ונכנסים אל אזור הדמדומים של המיתוס. אנשי מחלקת הל"ה, דני מס וחבריו, לא באמת מתו בשירו של גורי. הם חוזרים כפרחים אדומים הצומחים מדי שנה במקום נפילתם – 'אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה'. ואילו הנערה והנער בשירו של אלתרמן עולים מן המתים ומיד נופלים לרגלי האומה, ונהפכים בגופם למגש הכסף שעליו ניתנה לה מדינת ישראל. 

בעשרות השנים הראשונות של המדינה הושמעו שני שירים אלה שוב ושוב בעצרות זיכרון. סוד כוחם היה נעוץ בטשטוש המתחולל בהם בין מוות לחיים. טשטוש זה נועד לא רק להקהות את ודאותו הסופית של המוות, ולא רק למהול את האובדן הנורא בסיפור של גאולה וקוממיות שיש בו מעט מן הנחמה. השירים האלה ודומיהם מילאו תפקיד תרפויטי מובהק. הם סייעו לציבור בכלל, ולמשפחות השכולות בפרט, לכסות את החור שנפער בגופן, לעמוד על שפת בור אפל שדור שלם של צעירים וצעירות, מיטב הנוער פשוטו כמשמעו, נבלע בתוכו. השמעתם בציבור נעשתה למעין טקס שבו הנותרים בחיים נטמעים בגבורת הבנים הלוחמים; מעמד של כפרה, הכאה על חטא וקבלת הדין מתוך הזדהות עמוקה עם קורבנם; נגיעה במקום הכואב והתפלשות ברגשות אשם כחלק מתהליך אבל פרטי וכללי.

תרבות האבל, הזיכרון וההנצחה הישראלית הייתה אז בחיתוליה; הרבה ממנה היה עדיין עצור ובלום מכוח האתוס המאופק, חשוק השפתיים, ששלט או שהושלט אז. המתאבלים, והעם כולו, נזקקו לספרות – וזו התגייסה בכל מאודה לשרתם (דן מירון, מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות, האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 87-63, 234-197).

אבל בצד השירים מן הסוג הזה הופיעו יצירות אחרות, לא רבות, שסירבו להתמסר לכוח המנחם של מיתוס הצדקת הדין וטענו כי אי אפשר לשאוב נחמה מגבורת הנופלים וקורבנם. כזהו שירו הקטן של אברהם חלפי, 'תחילה בוכים' (1958):

תְּחִלָּה בּוֹכִים.  

אַחַר-כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.  

אַחַר-כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

אֶת נְפִילַת הַבֵּן.  

וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.  

אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה-נִשְׁמָע.  

וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.  

וְהָאֹזֶן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.  

וְשׁוֹתְקִים.  

וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.  

וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

לֹא יָשׁוּב.

(אברהם חלפי, כאלמונים בגשם, הקיבוץ המאוחד, 1958, עמ' 265-193)

כוחו של שיר נוקב זה דווקא בסירוב להתמסר לפיתויי הנחמה או למציאת משמעות כלשהי במות הבן. ההורים נהפכים לקליפות מאובנות שפנימיותן ריקה, לגופים המתנועעים כמו בובות מכניות. חושיהם אטומים לסביבה ורק דבר אחד ויחיד הם יודעים בוודאות חותכת: לא ישוב. 

שיר זה גם הולחן בידי יהודה פוליקר:

כאלה בדיוק הם ההורים המצטיירים ברומן הקצר של יהודית הנדל הר הטועים (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1991). הוא מתרחש במשך שעות אחדות של שלהי קיץ בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, יום אחד לפני האזכרה הרשמית לציון מלאת 16 שנה למלחמת יום הכיפורים. המספרת מתלווה אל זוג חברים שלה ואל חבר נוסף, הבאים אל 'הגן' (כך נקרא בית הקברות בלשון העקיפין השלטת ביצירה) כדי לטפל בגינות הקטנות הפורחות בשפעת צבעים על קברי בניהם שנפלו באותה מלחמה. תכונתו העיקרית של הסיפור היא אותו מגע עקיף ונזהר, מתקרב ונרתע חליפות, עם התהום השחורה שנפערת מתחת לפני השטח הססגוניים – אובדן הבן והשפעותיו על שארית חייהם של הוריו.

רוב הסיפור מורכב ממעקב אחרי פעולות שגרה יום-יומיות, קטעי שיחה ומחוות חיצוניות. ההתמקדות העקשנית במה שהוא לכאורה צדדי וסתמי יכולה להיראות כרתיעה מלגעת בלבם של הדברים, אבל דווקא היא אפקטיבית יותר מפַּתוס גלוי. פעולותיהם המונוטוניות של ההורים בחלקות הקברים, שחוזרות על עצמן בדפוס אינסופי – האישה המצחצחת בלי הרף את טבלת השיש של מצבת בנה, האישה החוזרת שוב ושוב על אותו פזמון מצמרר הקורא לבנה לשוב הביתה – אלה הופכות ברגע מסוים את קבוצת ההורים למין חבורת רובוטים שמנגנון ההפעלה שלהם יצא מכלל שליטה. רובם גם נטולי שמות, והמספרת מצמידה להם כינויים חיצוניים סתמיים: 'האישה בשיער הקסדה', 'האישה בשמלה הלבנה', 'האישה של הפרחים הצהובים' (עמ' 149). האיכות המכנית וחסרת החיים של התנהגותם מומחשת במטפורה שהמספרת נזכרת ששמעה פעם מפי האב השכול שהיא מתלווה אליו: 'עצים שברק פגע בהם הם עוד עומדים לפעמים, אמר אז שמוליק רון, מרחוק הם נראים כאילו הם בשלכת, אבל בפנים העץ כבר מת' (עמ' 98). זהו ביטוי נוסף לאותו חלל פנימי ריק המכוסה בקליפה, ולעולם כבר לא תהיה לו תקנה. 

בית העלמין הצבאי בהר הרצל, יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2008 (צילום: עמוס בן גרשום, אוסף התצלומים הלאומי)

ונחזור למה שהתחלנו בו, ליונתן יחיל, גיבור שירו של יהודה עמיחי 'אין לנו חיילים אלמונים'. 

יונתן היה בן 22 בנופלו. הוא היה נשוי פחות משנה והותיר אחריו את מרים, אלמנה בת 21. בשנים הראשונות אחרי המלחמה פרסמה מרים יחיל שירים הטבועים בחותם האובדן, והנה גם בהם חוזרת בעקשנות תמונת החלל הריק שנותר בה. מכיוון שמדובר באישה צעירה, בשיא פריחת אהבתה ותשוקתה, זהו גם חלל ריק ארוטי בגוף הנשי, שנשאר פעור ומשווע לגבר שנלקח ממנו בחטף.

 'אֵינְךָ אִתִּי בְּתֹּפֶת יִסּוּרֵי אִשָׁה / שֶׁנְּטָשׁוּהָ / רֵיקָנִית', כתבה. 'אֵינְךָ אִתִּי בְּרֵיחֲךָ / אֲשֶׁר דָּבַק בִּי פַּעַם / עַד חָרְמָה. // רוּחַ פְּרָצִים נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי בִּטְנִי / שֶׁכָּל פְּתָחֶיהָ פְּעוּרִים עַתָּה ... וְאִישׁ לֹא יְמַלְּאֵם / מִלְבַד הַשִּׁכְחָה' (מרים יחיל, 'שלש רוחות', קשת, סד, קיץ 1974, עמ' 98).

אבל מרים יחיל – לימים הסופרת, המתרגמת ואשת התיאטרון מרים יחיל-וקס – לא כתבה רק שירים. יותר מחמישים שנה אחרי נפילתו של יונתן היא מצאה במגירותיה צרור דפים שנשתכחו ממנה: עשרות מכתבים שהחלה לכתוב לו בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והמשיכה לכתוב אליו בשנה הראשונה שלאחר נפילתו. המכתבים יצאו לאור כספר והם תעודה מיוחדת במינה – אנטומיה של אֵבל המוגשת בכוח ביטוי מרשים (שנה אחת: מכתבים וקטעים שנכתבו לפני, בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים, פרדס, 2021). נשקפים בהם באופן בלתי אמצעי תהומות הכאב, אבל בעת ובעונה אחת טבוע בהם מבט מפוכח וצלול המתבונן בדברים מבחוץ וגם צופה פני עתיד. 

כחוט השני שזור במכתבים הסירוב של האישה הצעירה להסתגל לטקסי האבל ולהתמסר לתרבות הזיכרון והניצחון הנרקמת סביבה. 'המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון, בַּטקסים המוכתבים', כתבה. 'הוא מתעקש להנביט בי יום יום מחדש אי הבנה תהומית, סרבנית. כאב מטמטם שחומק מן הקבר להבעיר את לילותי, להצית דמיון מופרע' (עמ' 122). לחבריה המזועזעים גילתה, שטקס חלוקת אותות המלחמה בנובמבר 1967 עורר בה בעיקר סלידה: 'תיאטרון הדם, הדמעות והפואטיקה המדוקלמת, שההאדרה הזאת של המוות רק תביא עוד מלחמות' (עמ' 126). מכוחו של אותו סירוב הסתייגה גם מן השיר שכתב יהודה עמיחי על אהובהּ יונתן, וניחשה נכונה שהוא עתיד להיעשות שיר זיכרון קנוני: 'לא השיר הכי טוב שלו', ציינה ביובש. 'אתה עכשיו שיר שייקרא בימי זיכרון' (עמ' 43). מטבע הדברים צץ ועולה גם בדבריה הדימוי של החלל הריק. 'מה ידענו על מלחמה?', שאלה את יונתן. 'עכשיו אני מכירה אותה אישית, יקר שלי, והיא לא מוסיפה לי חוכמה. היא פערה חלל גדול בתוכי, והוא כולו אי הבנה' (עמ' 124). 

סביבתה הקרובה התגייסה מתוך רצון טוב להחזיר אותה מהר מדי למסלול חיים פעיל אך לא הצליחה למלא את החלל. הציעו לה מסלולי לימוד באוניברסיטה, נתנו לה לקרוא מחקרים מלומדים על חמשת שלבי האבל שבסופם השלמה והחלמה, שילבו אותה מחדש בקבוצת התיאטרון שהשתייכה אליה, לקחו אותה לטיולים בחבלי הארץ החדשים שנכבשו במלחמה, עודדו אותה לתכנן את העתיד, אבל בשבילה כל זה היה מוקדם מדי. 'אני יודעת שעלי להשתתף במשחק, רק שאין לי כוח להנהיג את חיי ... העכשיו הוא הדבר היחיד בחיי, הווה ללא עתיד ועם עבר כבד מנשוא שאני בכל זאת נושאת ונושאת' (עמ' 126), כתבה האלמנה הצעירה. רק בתום אותה שנה הסתמנה איזו התבהרות ונפתח צוהר אל העתיד. 

באחרית הדבר לספר מרים יחיל-וקס מתארת את הסערה שפקדה אותה עם קריאת צרור המכתבים והקלדתם אחרי 53 שנים – חיים שלמים שחלפו. תחילה קיוותה שהמלאכה המכנית של ההקלדה תרחיק אותה מן הזיכרונות ותאפשר לה לקרוא במכתבים כאילו לא היו שלה. 'קרה ההפך', כתבה. 'העבר פרץ להווה, התערבב בחיי עכשיו וחולל אנדרלמוסיה בנפשי. טעות הייתה לחשוב שהזמן הקהה. הזמן חידד. הכול כמו שהיה אז, רק מוות בחיים אחז. מה שהיה עליי לא נגמר מעולם, מה שהתחיל בחלוף אותה שנה לא פיצה'. ועוד כתבה בגילוי לב: 'זוכרת שאילפתי את הצעירה שהייתי להשתתף שוב בחיים, ללמוד ולעשות, להשקיע וליהנות להסתכן ולהינשא שנית ... להיסחף, לשאוף, לחלום, היא לא הצליחה' (עמ' 211-210). 

זוהי תשובתה לשאלה שבה פתחנו: 'מה עושים בחלל הריק?', והיא מורכבת ואפלה יותר ממה שניתן לסכם במילים.

אם מתאבלת על בנה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק, 1973 (אוסף התצלומים הלאומי)

______________________________________________

פרופסור אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב   avnerhol@gmail.com