בורא מיני מזונות: שמירת הלשון, אפס, בית מרקחת, מבט בשקל

א. הזירה הלשונית

הרב ישראל מאיר מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', כתב ספר מוסר חשוב ונפוץ שנקרא 'שמירת הלשון'. הספר עוסק בהלכות ובאיסורים הקשורים במה שמוציאים מן הפה: רכילות, לשון הרע, בִּיוּש ('שיימינג') ועוד דברים שהחיים והמוות בידם.

מה הפלא אפוא שבמפעל הבשר הנקרא 'מטעם חפץ חיים' מככב מוצר שממש מתבקש: לשון כבוש...

צילום: גדי איידלהייט

ב. אני ואפסי

ואם כבר אנו בסוגית שמות מוצרים, מה דעתכם על הבירה הטורקית החדשה?

צילום: יונתן ק.

ג. בית מרקחת בהשגחת בד"ץ תכב"ץ

בחדרה שוכן לו 'בית מרקחת לבשר' של בני משפחת דדוש. 'בית מרקחת' זה לא השם שהייתי בוחר לקצבייה, אבל אני מניח שבעלי הבית רוצים לשדר לקונים סוג של ניקיון, סדר והיגיינה מחמירה במיוחד, כמו בית מרקחת.

בית המרקחת גם מציע מנעד כשרויות מגוון – מסתם 'כשר' ועד ל'חלק' המובחר שבמובחר – כולל חותמות נאות של ארגוני כשרות, שמעטרות את השלט בשני צדדיו (כדאי לעדכן את החותמת של כשרות 'בית יוסף' משמאל. עובדיה יוסף כבר לא שליט"א).

צילום: יואב בילר

אני חייב להודות שלא הצלחתי להבין מה הן ראשי התיבות 'בד"ץ תכב"ץ' בחותמת הכשרות של הרב שלמה מחפוד. בד"ץ זה 'בית דין צדק', ותכב"ץ זה בדרך כלל 'תִּיכּוֹן בצדק' (או 'תיכּוֹן בציוֹן'), אבל חוץ מהחרוז איך זה מסתדר יחד מבחינה לשונית?

ד. מבט אחד חטוף

בגלידה מוסלין הנפלאה, ברחוב הערמונים שבשוק מחנה יהודה בירושלים, גובים רק שקל על הסתכלות (בצחוק כמובן).

לא, בגלות לא אחיה! – יומנו של יצחק רוֹכֵל (ב)

החלק הראשון של הרשימה התפרסם כאן.

מאת רמה זוטא

ו. רוחות מלחמה

בשלהי קיץ 1914, בליל מחניק, נשמעה לפתע דהרת פרש על סוס ברחובות קרמניץ הריקים ומיד הופצה השמועה: 'גיוס כללי'. לאחר רצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ב-28 ביוני, פרצה המלחמה בסערה, ולא חלפו ימים מעטים וברחובה של העיר הובלו, על גבי עגלות איכרים, הפצועים הראשונים בתחבושות מגואלות בדם. שיירות ארוכות של הצבא הרוסי חצו את קרמניץ בדרכם לעיירת הגבול ברודי, והתקפתם על גליציה נחלה תחילה הצלחה. אך כעבור שנה, במאי 1915, התהפך הגלגל והצבא הרוסי נסוג: במרחק של שישה ק"מ בלבד מקרמניץ, על גדות הנהר איקבה (Ikva), התייצבה החזית והתותחים ומכונות הירייה רעמו מעל ראשי התושבים. מוסדות הממשלה ובתי הספר ננטשו והחיים הסדירים שובשו לחלוטין. משפחת רוכל עקרה לעיירה אוֹלֶבְסְק, לבית הדוד מצד האם. הם שהו שם עד שנרגעו רוחות המלחמה ואז שבו לביתם בקרמניץ. בקיץ 1916 יצא גנרל אלכסיי ברוסילוב בהתקפה גדולה על גליציה ('מתקפת ברוסילוב') ותוך ימים אחדים זז קו החזית מערבה; כמה עיירות וערים בסביבה הקרובה נחרבו כליל וזרם של פליטים יהודים החל נוהר לקרמניץ.

פליטים עוזבים את בתיהם מחשש לכניסת הצבא הרוסי (מקור: Imperial War Museums)

כל אותה תקופה הקפידה האם לארגן לילדיה בית ספר ביתי. תחילה הובאו מורים מבחוץ, וכשלא התאפשר הדבר – הרביצו הגדולים תורה לקטנים. שני חדרים בבית הוקצו לשלושה מורים שנבחרו בקפדנות: ליהדות (מקרא, משנה וגמרא); לימודים עבריים (דקדוק הלשון העברית, קריאה וכתיבה); ולימודים כלליים (חשבון והנדסה, כולל רוסית על בוריה). זה האחרון הכין כל ילד לקראת לימודים בבית הספר הכללי. יום הלימודים בבית היה ארוך ושרר בו משטר לימודי של ממש: שעה קבועה לכל מורה ולכל מקצוע ושעות קבועות להכנת השיעורים ולקריאת חובה, בהשגחת האם או יצחק, שכבר היה בוגר. כל הילדים נדרשו לשנן בעל-פה פרקים נבחרים מהתנ"ך (ישעיהו או משלי), אך גם משירי ביאליק וטשרניחובסקי ומכִּתבי פושקין וגוגול, והם עשו זאת בהתלהבות ובמעין תחרות בין כל הבנים והבנות. מגיל צעיר התעניינו הילדים גם בהוויות העולם וקראו עיתונים עבריים כמו 'הזמן' וגם עיתונות רוסית. 

ההתרחשויות הדרמטיות הדהדו כמובן גם ביומנו של יצחק: 

טלטלה גדולה טולטלנו בשנה האחרונה. שנת המלחמה הגדולה, הכל-עולמית. מאנשים שיושבים לבטח על מקומם נהפכנו לפליטים שאין מנוח לכף רגלם ... בהלות המוניות היו בקרמניץ בזמן המלחמה שלוש. אחת בתחילת המלחמה, בירח אבגוסט 1914, שאז היו התושבים בכלל נבוכים. טירונים היו ופחדו מהמלחמה עצמה. לא ידעו מה היא ומה זה פליטים. אך אז נסעו מהעיר רק כמה משפחות, שגם הם שבו תיכף כבוא ההרגעה, כאשר החלו הצבאות הרוסיים להיכנס לגליציה וללכת קדימה. אנחנו היינו נכונים אז לנסוע וזוג סוסים עמד מוכן בשבילנו בחצר, וזה אמנם הצילנו כי היינו בטוחים שבכל זמן נוכל לנסוע. לכן לא נחפזנו. גם הזקן [הסבא הרש-מנדל] עצרָנו מלנסוע. ונגמר הדבר בכי טוב. 

הבהלה השנייה הייתה בירח יוני ש"ז [שנה זו], 1915. הצבאות הרוסים שנסוגו מגליציה מה'קרפטים', התקרבו יותר ויותר למחוזנו. אך לא זה הוא הדבר שהפיץ פחד על התושבים ... הרבה השפיעו עליהם אלפי הפצועים, שהיו מביאים קרמניצה מהפוזיציות [קו החזית] בתחילת המלחמה. הם התושבים עיבדו להם השקפה ידועה, השקפה מוצקה. נכונים לסבול את כל כובד המלחמה ורק שלא לעזוב את מקומם וללכת לנוד. הם נוכחו כי הדבר היותר רע בתבל הוא להיות פליטים ... הם פחדו מהגירושים שהיו עתידים להיות, כפי שהיו בערים אחרות בפולין ובליטא. גם אמרו שיגרשו את כל התושבים, לא רק את הזכרים מבני 17-45. מחמת זה ברחו אז הרבה משפחות מקרמניץ ובתוכן גם משפחתנו, שבחרו למקום שבתם את אולבסק, מקום מושב דודי, קַרְשוֹן. באמת, עמדו אז הצבאות מנסיגתם אחור במרחק 60-80 וֶרסטַאות [ורסטה = 1.0668 ק"מ] מהגבול ובמשך כשני ירחים לא זזו ממקומם ... 

הבהלה השלישית לא הייתה כבר בהלת שוא. היא התחילה בזמן שהקרבות היו במרחק 25-30 ורסטאות מהעיר כשאת קול יריית התותחים שמעו כבר כל היום כקול רעם בשמים (עמ' 16-15; אולבסק, 10 בספטמבר 1915). 

כמה ימים לאחר מכן, כשהמשפחה כבר חזרה לביתה, המשיך יצחק לתאר ביומנו את המתרחש. הוא מתאר את הפחד מפני 'חטפנים', שמזכירים לו את הסיפורים ששמע על הילדים שנחטפו לצבא בימי ניקולאי הראשון ('קנטוניסטים'): 

חפץ רב התעורר בי הערב לכתוב כמה רשימות אך לא יכולתי מפני שלא הייתה לי עששית דולקת. רק ברוב עמל מצאתי לי עששית קטנטנה, שדולקת תמיד במסדרון ולאורה אני רושם. גם זהו דבר אופיי [אופייני] שמסמן את המצב בכללו. מחמת יוקר שמן האדמה [נפט] וחסרונו מקמצים בהוצאתו, וכך בכל דבר ודבר ... 

ומסוכן באמת לצאת לרחוב העיר, ובבית אין כל סכנה ... הסכנה שאני מדבר עליה היא מחמת ה'חוטפים' שעושים בזה 'אבקואציה' [פינוי]. בכלל, הרבה דפים מימי הקנטוניסטים עוברים עתה חיים לפנינו, ומה שאי אפשר היה להאמין, נעשה עתה לודאי, לעובדה. הדבר שהתפלאנו עליו, איך יכול היה להתקיים גם לפני הרבה שנים, קם עתה חי לפנינו בכל גדלו והדרו. נמאסו לו לאדם החיים בהסגר, בבית כלא, מסכן הוא את נפשו, מאמץ את כוחותיו, ויוצא לרגע אל הסמטא, אל הרחוב שהוא גר בו. והנה כמו מתחת האדמה צומחים שניים 'גורדוביי' [שוטרים] ו'חוטפים' ומובילים אותו, ממש כמו שחוטפים את הכלב ברחוב העיר ... דבר שכזה אפשרי הוא רק ברוסיה החשוכה, ברוסיה הארורה ... ובכליון עיניים מחכים אנחנו כולנו, היהודים, ליום שתעבור העיר לידי האוסטרים. יום שמחה וצהלה יהיה לנו אותו יום. יותר מדי עמוקה כבר השנאה לרוסיה בלבותינו. 

... בשעה שהפוזיציה היא במרחק ארבע ורסטאות מהעיר או פחות, איננו יודעים כלום מה שנעשה שם, אם הרוסים מנצחים או האוסטרים, אם הולכים קדימה, אם עברו האוסטרים את הנהר 'איקבה' ובאיזה מקום, וביד מי האיניציאטיבה [היוזמה]. מתיראים לשאול, מפחדים ללכת, נמנעים לשמוע ולראות ... עיתונים כמובן שאין מקבלים. השבועונים [ברוסית] שהבאתי אתי מאולבסק עברו כבר מיד ליד דרך הרבה עשרות קוראים, כי זהו אכסמפלר [עותק] יחידי בכל העיר. העיתון נקרא כעת עד שהוא נמחה לגמרי ואותיותיו מטושטשות ואז פוסקים ...  

לקרמניץ באתי ב-16 [ב]ספטמבר. זה היה הו"ר [הושענה רבה] ... ספרים טובים לקריאה קשה להשיג וקראתי את [ניקולאי] לְיֶסְקוֹב, אך משום שמצאתי שם סיפור אנטישמי – שנאתיו. (עמ' 21-17; קרמניץ, בית אבי, ט' חשון תרע"ו, 17/4 בספטמבר 1915).

קיסר אוסטריה קרל הראשון מבקר ב-1917 בעיירה קולומיאה שבגליציה המזרחית ומתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית שהוציאו לכבודו ספר תורה (מקור: Imperial War Museums)

קרמניץ נפתחה בימי המלחמה והמהפכה שבאה בעקבותיה לאידאולוגיות החדשות שפשטו בקרב יהודי מזרח אירופה. עוד לפני המלחמה נוסדה בקרמניץ התארגנות מחתרתית של ה'בונד'. אספותיה, שנוהלו בחשאי, משכו צעירים רבים מבני האינטליגנציה המקומית. לאחריה נוסדה גם הסתדרות 'פועלי ציון', שמשכה לשורותיה את אלה שנטו לציונות רדיקלית. יצחק עצמו טרם קבע את דרכו באותה שעה. ביומנו הוא עסק ביחסן של רוסיה והמעצמות ליהודים: 

מיניסטר הכספים הרוסי [פיוטר] בַּרְק חזר מנסיעתו לצרפת ואנגליה, שנסע שמה לקבל הלוואה, בידיים ריקות. הטעם הוא מה שאין הממשלות או הבנקירים [הבנקאים] רוצים לתת כסף אם לא יתנו ליהודים שיווי זכויות גמור בכל רחבי רוסיה. בַּרק היה נאלץ לברר לנשיא ה'חברה לשיווי זכויות היהודים' בלונדון אֶמִילְטוֹן את דעת הממשלה הרוסית בשאלה זו. הוא אמר כי באופן פרינציפלי [עקרוני] מכירה הממשלה בצדקת דרישה זו וכבר עמדה על דרך זה ועשתה את ההתחלה במה שביטלה את 'תחום המושב'. אך לעשות הכול בפעם אחת אין ביכולתה, כי תעורר בזה את העם נגד היהודים ... העיתונים הרוסים השחורים מתרגזים וכועסים על 'בעלי הברית' שאינם עומדים לה לרוסיה בשעת דחקה ורוצים להתערב בענייניה הפנימיים ... שאר העיתונים, הליברלים, מאיצים בממשלה לעשות את הצעד הזה בלי איחור, כדי שיוכל מיניסטר הכספים להתייצב בתקיפות לפני הממשלות ה'משפיעות' ולדבר דברים ברורים ... תהיינה התוצאות איזו שתהיינה, אך העובדה עצמה הריה [הרי היא] ניצחון גדול ומזהיר, נצחון מורַלִי. הלוא הפיננסים הם כוחנו היחידי ולא ידענו תמיד איך להשתמש בהם לטובתנו ... והלוא גם הרצל לקח את זה בחשבון והסב תשומת לב מיוחדה ליצירת הבנק [אוצר התיישבות היהודים] בתור מוסד פיננסי פוליטי. ומלבד הנצחון, הרי זאת נקמה פורתא (עמ' 24-23; קרמניץ, בית זקני, 26 בספטמבר 1915).

תוך כדי עיסוק בבעיותיה של רוסיה ויחסה הנוקשה ליהודים, תיאר יצחק את חרדת הצעירים המסתתרים על הגג מחשש ל'ציד' ו'חטיפה' לצבא, והזכיר גם את ארגוני הסיוע הפועלים בעיר:  

שוהים פה כעת שני צעירים מקיוב, שלוחי הועד היהודי הקיובי לעזרת הסובלים מהמלחמה. אחרי שחקרו את המצב פה ועשו ישיבה משותפת עם הועד היהודי המקומי, הקציבו תמיכה של שלושת אלפים רו"כ [רובל כסף] לחודש. יחד עם זה מאספים הם גם חומר ע"ד [על דבר] הייחוסים בין החיילים והיהודים, בכלל עובדות בפגיעת כבודם של יהודים וכדומה. זה נחוץ להם בשביל שיהיה חומר לדפוטטים [נציגים] היהודים בדוּמָה [הפרלמנט] ... בא היום קומנדַנט [מפקד] חדש לעיר, אוֹפיצַר [קצין] של קוזקים ... אומרים שהוא איש רע מאוד. תיכף הכריח לפתוח את החנויות היום, בשבת ... משה ביברמן [בן-דודו של יצחק] סיפר כי הקיסר [ניקולאי השני] היה בברדיצ'ב וקיבל בסבר פנים יפות את הרב בֶּרְמַן בשם הקהילה היהודית ושוחח אתו כ"א רגעים. אח"כ אמר שימסור לשולחיו שמעולם לא פקפק במסירותם למולדתם. את התשובה הסטראוטיפית הזאת כבר השיב כמה פעמים. בנוסח אחד, ותמיד היא מרגיזה אותי בבערותה וברגש הבוז שנודף ממנה ... בא-כח 'הצלב האדום' ... יסד פה שני תמחויים, לרוסים ולעברים, באחרון המאכלים כשרים. גם בית חולים בשביל העניים ועוד כמה מסודות זמניים ... בתמחוי היהודי מחלקים 900 ארוחות ליום, מלבד תה ולחם (עמ' 29-28, 31; מוצ"ש, כ"ב חשון 17 באוקטובר 1915, בבית).

ז. חי יומיום בעת מלחמה

באוקטובר-נובמבר 1915, כשחזית המלחמה התייצבה למספר חודשים, התפנתה המשפחה לעסוק בענייניה-היא ועל הפרק עמדה שאלת המשך לימודיהם של האחים חנוך ומשה. היעד היה אודסה, העיר שהתפרסמה עד אז כמוקד להשכלה ולחיבת ציון וכמרכז ספרותי ותרבותי שנהנה מאורם של אישים כמו מנדלי, ביאליק, שלום עליכם, אחד העם וז'בוטינסקי. הגם שבעשור השני של המאה כבר פג זוהרה, עדיין ראו צעירים יהודיים רבים, כמו יצחק רוכל, את אודסה כמקום המייצג חרות וחופש ביטוי, השכלה ויצירה: 

באודסה, הודות לעמלו של הוועד היהודי לעזרת הפליטים, מקבלים את הפליטים לכל בתי הספר במחלקות המתאימות ... לכל פליט, אם הוא נזקק לכך, נותנים תמיכה הגונה ... יש שם הרבה קרובים ומכרים טובים ... [אבל] אם תעבור העיר לידי אוסטריה אז נהיה קרועים מהם לגמרי, ומי יודע לאיזה זמן ... החלו שמועות עוברות מפה לפה כי מסה"ב [מסילת הברזל] איננה עובדת יותר מחמת שביתה כללית, וכי גם הפוסטות [הדואר] פסקו לעבוד ... מחמת הבהלה הזאת שנעשתה לא נסעו הילדים (עמ' 39-36).

בסוף שנת 1915 נשלח חנוך בלבד לאודסה להמשך לימודיו: אסור להפסיד שנת לימודים ואפילו במחיר הינתקות מהמשפחה. כשהגיע הביתה לחג הפסח, הוחלט שבשובו לעיר הדרומית יצטרף אליו משה אחיו הצעיר.

שדרות פושקין באודסה, 1917 (מקור: Europeana, 1914-1918)

עוד קודם לכן חל חג החנוכה, שעורר ביצחק הרהורים לאומיים: 

היום הדליקו את הנר השמיני של חנוכה. עוד חג אחד של המכבים צלל בתהום הנשייה. כל רושם לא השאיר, כל התעוררות לא עשה, ומלבד צד הפולחן שבו לא היה בו כלום. המאורעות הגדולים המתחוללים כ"כ חזקים ועמוקים הם ושוטפים במרוצתם כל פרט ופרט. 'חיי השעה' כ"כ רועשים ומלאי חרדה ושינויים יסודיים הם, עד שאי אפשר לפנות הלב גם ל'חיי עולם', לעתידו ועברו של עמנו. והנה באים אוסישקין וסמויצוב ודורשים על 'חיי העולם' ומוכיחים כי דווקא כעת אסור לנו להזניח את עבודתנו הלאומית הנצחית ועלינו להזעיק את העם מסביב לדגל הציוני. וצודקים הם; הוי, מה צודקים! אבל לך נא ודבר עכשיו ליהודי על ארץ ישראל וציונות, הישמע לקולך? היבין למליך? אכן עם אומלל הוא עמנו מאין כמוהו! (עמ' 46-45; קרמניץ, בית אבי, טבת תרע"ו, יום ד', 25 נובמבר 1915).

בנובמבר התחילה שוב הסתערות הצבא. החיילים היהודים ששירתו בסביבה נקראו לבוא לבית הכנסת הגדול בשבת בבוקר והרב 'דרש לפניהם יהודית [ביידיש] על דבר חובתם לארץ מולדתם'. חייל יהודי, שהוזמן לסעודה בבית רוכל, סיפר על החיים בחפירות ועל חברים שמסגירים עצמם לשבי ובהם גם שני יהודים (עמ' 41). העדר עיתונים ושיתוק קווי התחבורה והדואר גרמו לגל של שמועות על כך שראשי הצבא הרוסי נהרגו ועל התסיסה המהפכנית בערים הגדולות. 

אבל היות כי כבר נתעורר ההמון בלב רוסיה וקם נגד ממשלתו שהביאתהו לעברי פי פחת, ואיזה דבר גדול הולך ונעשה שם. אך לפי דעתי עוד לא נתבגר העם די צרכו למעשה כביר זה. ועוד, האנשים הנאורים, האלמנטים הטובים והנאמנים שבעם הרוסי, שבלעדם לא תוכל הרבולוציה לצאת לפועל, כי העם עצמו עדיין חשוך הוא, הם אולי חושבים שהמשכת המלחמה לא תביא טובה לרוסיה, אך לעשות כעת רבולוציה לא יתנו (עמ' 47; קרמניץ, בית אבי, 10 בדצמבר 1915).

כל אותה עת נעדר אבי המשפחה, יהושע רוכל, מהבית בענייני העסק, שנזקק לצבעים; מחירם עלה פי עשרה. הוא יצא לדרך ארוכה שעברה דרך ברדיצ'ב, קייב, מוסקבה ורוסטוב, שם היה ניתן להשיג צבעים לבתי חרושת לנייר בהנחות מפליגות. בתוך כך, בית החרושת המשפחתי לנייר הוצת ויהושע התחיל לסחור בצבעים ובנייר ואף הרוויח כהוגן. בסוף דצמבר שב האב לביתו וחששותיהם של בני המשפחה, שמא הוא יישאר ברוסיה והם באוסטריה, פגו. 

סוף סוף מביאה הפוסטה גם 'ז'ורנלים', כלומר כתבי עת ציוניים ברוסית, ויצחק – השבע מקריאת טולסטוי ועיתונים רוסיים בלבד – מתנפל עליהם כמוצא שלל רב. הם 'השיבו אותי אל עולמי', כתב ביומנו. מרבית רישומיו מתמקדים עתה בנעשה בארץ ישראל ומהדהד בהם הוויכוח על הקמת הגדודים העבריים: זאב ז'בוטינסקי, שסבר כי נפילת האימפריה העות'מנית קרובה ולכן יש להקים כוח יהודי לוחם בחסות הבריטים, עמד נגד ההסתדרות הציונית, שהחרימה את יוזמתו מחשש שהדבר ירע את מצבם של יהודי הארץ:

כל המאמרים קוראים לעבודה, לפעולה, לבל לשכוח את 'חיי העולם' בשביל 'חיי השעה' ... הם דורשים לתמוך בחומריות בא"י שסבלה מאד מהמלחמה ומהארבה [ב-1915 פקדו את הארץ גלי אַרְבֶּה] ולעשות תעמולה בעם לשם הרעיון הציוני, שיכירו היהודים כמה אומללים הם בתור עם בלי ארץ ... בכמה מאמרים שיצאו מעט סופרים שונים מבקרים שם את ז'בוטינסקי על שיסד את הלגיון היהודי בחוף אנגליה בכוונה להשתתף בצבא האנגלי שצריך היה לעלות על א"י. מבקר אותו אוסישקין במאמר 'ההיסטוריה נשנית' ... אין מזכירים אפילו בכל אלו המאמרים את שמו ואת מעשהו ואת הלגיון, אך מבקרים את הדעה שהונחה ביסוד הלגיון. הם אומרים שלשם השגת מטרתנו אנחנו צריכים לעבודה, לעבודה משעממת, קשה, עבודת נמלים, אך מתמידה ועקשנית, ולא להופעות שביסודן האקסטַז והאנטוזאיזם [ההתלהבות] של הצעירוּת ... הם בודאי צודקים, אך יש גם צד אחד טוב ברעיון הלגיון, והוא מה שתעלה הציונות ושאיפת היהודים לרכוש להם את א"י ... כי היהודים רוצים בא"י ואינם חסים על קרבנות. בדעה זו תומך [ש.] אנ-סקי שנעשה לציוני תחת השפעת המלחמה. הוא היחידי שמגן על ז'בוטינסקי ומסכים לדעתו. לפי דעתי כך: לכתחילה לא צריך היה ליסד את הגדוד ... אך בדיעבד טוב שנוסד והיה בזה גם צורך היסטורי. יצחק אידלמן שבא היום מאודסה סיפר לי כי הוועד הפועל הציוני קרא את ז'בוטינסקי למשפט על שעשה דבר [לא] אחראי שכזה בשם הציונות על דעת עצמו (עמ' 54-52).

אברהם רוכל במדי הגדודים העבריים

נוסף על עניינו בפוליטיקה הציונית, יצחק חרד למצב הכלכלי של ארץ ישראל בימי המלחמה, יחס השלטון הטורקי לתושבים היהודים והגירוש ההמוני של בעלי נתינות זרה: 

מלבד החורבן הכלכלי שעשתה המלחמה נתווסף עוד הארבה שהחריב במיוחד את הנטועות. כפי שכותב [מנחם] שיינקין יהיה בשנים הקרובות יבול תפוחי הזהב כשליש ממה שהיה עד עתה, מחמת הארבה. זה נורא. אך הדבר היותר מעציב זהו היחס הרע של השלטון ליהודים, בהדגשה מיוחדת לעסקנים הציוניים, שאת רובם שלחו מן הארץ. סובלים הרבה מהפסק החיבור עם חו"ל בייחוד החלוקנים [בני 'היישוב הישן' שקיבלו את כספי 'החלוקה'], כארבעים אלף נפש. דבר גדול עשו ליישוב הציונים האמריקנים בזה ששלחו את האוניה עם צורכי אוכל וצורכי חיים אחרים ... בס"ה יצאו את הארץ מנתיני רוסיה ונתיני צרפת כשמונה אלפים איש ...

הועד האודסי ליישוב א"י אינו מראה כל סימני חיים ... אם זה מחמת רפיון רוחם של הציונים, של עסקני הועד, אז הרי זה מכאיב ומעציב מאוד. אך אינני חושב כך. יותר מדי מאמין אני במסירותו של אוסישקין ושאר החברים ... בוודאי רמזו להם מגבוה, מטעם הרשות הצבאית, שבזמן המלחמה עבודתם איננה רצויה ... רודפים את הציונים ואסרו הרבה ציונים באודסה. בודאי זאת הסיבה (עמ' 56-54).

תוך כדי אזכורו של מנחם שיינקין, המתרעם בשהותו במצרים על אלה שאינם שולחים כסף לקרוביהם בא"י, נזכר יצחק באחיו אברהם: 'צריך לשלוח בכל אופן ע"י שיינקין איזה סכום כסף בשביל אברהם' (עמ' 56). ובינתיים נערכו הרוסים והגרמנים לאופנסיבה המכריעה של המלחמה: 

מצבה של קרמניץ השתנה בימים האחרונים ... הנה כעת כותבים הרבה [עיתונים] ע"ד [על דבר] החזית שלנו הדרומית. העיתונים מוצאים שזאת החזית תתפוס בימים הקרובים את המקום הראשון, ותהיינה פה תגרות גדולות. החזית הדרומית נחשבת מהנהר פְּרִיפְּיַט עד נובוסוליצי ... מסביב לעירנו חונות כעת ארבע דיביזיות, כפי שאומרים. בטרנופול כבר התחילו תגרות ... ובכן הימים הקרובים יהיו ימי מאורעות גדולים וכבירים (עמ' 57-56; שעה 1 בלילה, 24 בדצמבר 1915, ר"ח שבט תרע"ו, קרמניץ, בית אבי).

ח. העלייה המשפחתית לארץ

אחרי המלחמה קמו במרבית ארצות הגולה תנועות נוער ציוניות ורשת מפותחת של חינוך עברי חילוני; כל אלה הזרימו לארץ ישראל לא רק חלוצים יודעי עברית אלא גם מורים לעברית. הקשר היה דו-סיטרי: אברהם רוכל, שעלה כאמור עוד בשנת 1913 וגר במושבה יסוד המעלה, לקה בקדחת קשה שלא הרפתה ממנו שנים רבות ולפי מצוות רופאיו נסע, בשנת 1924, עם אשתו ובתו להירפא באזור ילדותו; בעברית הקולחת שבפיו הוא לימד בבית הספר של 'תרבות' ברובנה, עד עלותו ארצה בשנית (1935).

הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והצהרת בלפור שבעקבותיו המריצו את הפעילות הציונית והתרבותית בקרמניץ. בשתי הגימנסיות העירוניות לבנים ולבנות הונהגו לימודי תנ"ך והיסטוריה יהודית, וחבורות של צעירים למדו את תולדות הציונות ותרבות ישראל. בראש הפעילות הנמרצת הזאת עמדה תנועת הנוער 'החלוץ'. קבוצה בת שנים-עשר איש מחניכי 'החלוץ' עלתה מקרמניץ ארצה בשנת 1921, ובהם שלושה מבני משפחת רוכל: בעל היומן יצחק, ואֶחָיו משה וחנוך, שהיו מראשוני 'גדוד העבודה וההגנה על שם טרומפלדור' בארץ.

גדוד העבודה בפתח תקווה (אפריל 1921). 
יושבים (מימין לשמאל): חנוך, רבקה ואברהם רוכל; עומדים: יצחק רוכל (במרכז) ומצדדיו בני הדודים ממשפחת ביברמן

פרט לאחות אחת שנותרה במוסקבה והובאה בזקנתה ארצה, הגיעו ארצה בעקבותיהם בני ובנות משפחת רוכל צמדים-צמדים (אבינו יוסף ואחותו שרה עלו ב-1925). יהושע ושפרינצה רוכל ובנותיהן התאומות עלו בתחילת שנות השלושים, ומאחור נותרה האחות (בתיה) בבה, שלמדה באוניברסיטה בלבוב (אז בפולין). כדי להתגבר על בעיית הסרטיפיקט הפלשתיני, נשלח בשנת 1933 אלכס טשרנוביץ, האח הצעיר של ימימה אשת יוסף, לשאת אותה לאישה – ול'זוג' הפיקטיבי חיכה בנמל חיפה יהושע רוכל, שדקדק במצוות עד יומו האחרון ושלח אותם מיד להתגרש ברבנות...

בני משפחת רוכל, תל אביב 1936

עם עלייתו הצטרף יצחק ל'פלוגת בוני מסילות הברזל' בגדוד העבודה, שבנתה קווי רכבת ובין השנים 1923-1921 ישבה באוהלים בראש העין, בתל אביב ובמגדל. יצחק כתב רשימות לעיתון הגדוד ואף נתן לו את שמו – 'מחיינו' (שם שנושא עד היום עלונו של קיבוץ תל יוסף, אחד הקיבוצים שהקים הגדוד ובין מייסדיו היה חנוך רוכל). רשימתו 'שורה ד', אוהל ו'' התפרסמה ברבים וצוטטה בכתבים ובמחקרים על גדוד העבודה. הנה כמה שורות מתוכה:

הכול היה רומנטי, עוטה זוהר. צעירים וחולמים היינו. בכיסופים עזים באנו לארץ חלומותינו ... הזיעה ניגרת, הגב כואב, הברך כושלת – אך עובדים ועומדים בניסיון. לא עברו ימים רבים ובני העיירות היהודיות הפכו לפועלים ממש ... כפות הידיים התקשו, השרירים התחסנו ... ובערב רוקדים עד חצות.

בשנת 1925 נשא יצחק לאישה את רוחמה שטמפפר, בת למשפחת מייסדי פתח תקווה (אחייניתו של יהושע שטמפפר 'הגדול'). רוחמה, תלמידתו של יצחק אפשטיין ובוגרת סמינר לוינסקי, הגיעה לאוהלי הגדוד ללמד עברית את החלוצים, ושם פגשה לראשונה את יצחק, שבניגוד לחבריו דיבר עברית רהוטה. ליצחק ורוחמה נולדו שני בנים. לאחר שנות הגדוד עסק יצחק בניהול חשבונות ובמשך ארבעים שנה מילא תפקידים בכירים בקופת חולים של ההסתדרות הכללית (תחילה בטבריה, לאחר מכן בחיפה ובתל אביב). בכל אותן שנים פעל בהתנדבות גם בארגון יוצאי קרמניץ. הוא נפטר בשנת 1986.

זהו סיפורה של משפחה אחת בישראל, ובוודאי הוא מייצג את גורלן של עוד עשרות אלפי משפחות שלא כולן זכו לקול צלול כזה, שהשתמר בין דפי יומן ומחבר עבר להווה.

מחירון ל"ג בעומר

ל"ג בעומר בקבר רשב"י במירון, 1939 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

היום בערב שוב יוארו שמי מדינת ישראל, ממורדות הלבנון עד ים המלח, באורן של עשרות אלפי מדורות ל"ג בעומר. קרשים ורהיטים ישנים, שנלקחו מפחי זבל או מאתרי בנייה, נאספו בקפידה והובלו על גבי עגלות שנגנבו מהסוּפֶּר, יועלו לאש כקרבן; תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף יפוחמו במדורות וייאכלו בשקיקה על ידי עוללים והוריהם משל היו המעדן המשובח בעולם; לוחמי האש (מה שפעם קראו סתם 'מכבי אש') יעברו עוד לילה מתוח, חסר שינה ורב פעילות; תלמידים בבתי הספר ייצאו שוב ליומיים של חופש – חג או לא?

וכל זה עוד תמים וזך לעומת החגיגות ההמוניות שצפויות עלי קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, בהשתתפות עשרות אלפי חוגגים וזובחים, גברים, נשים וטף, דתיים וחילוניים, בני כל הגילים והעדוֹת. מדורות והילולות, גזיזת שיער ילדים בני שלוש ('חלאקה'), ועוד הרבה מנהגים עתיקים ומומצאים.

ל"ג בעומר הוא אכן חג, אבל מן המוזרים ביותר שיש לנו בלוח השנה העברי. האם יש באמת מישהו שמאמין ברצינות שלרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים (!), שכולם מתו במגפה בגלל 'שלא נהגו כבוד זה בזה', ומותם הסתיים בל"ג בעומר? אם הם מתו רק בגלל שלא התנהגו בנימוס, מדינת ישראל הייתה צריכה כבר מזמן להיות גיא הריגה המוני. והמדורות ופולחן האש, שהמיתולוגיה הציונית מכרה להורינו ולנו שזה קשור למרד בר כוכבא – אני תוהה אם יש ארכאולוג או היסטוריון אחד בעולם שלוקח הסבר כזה ברצינות?

אבל מסורת – גם אם היא מאוחרת – היא מסורת. ומנהג הדלקת מדורות – כדי לקבל את פני עונות השנה המתחלפות או כדי לגרש שדים ורוחות רעות – הרי קיים מאז ומעולם אצל עמים רבים ובתרבויות רבות, אז מה רע? שיהיה גם אצלנו.

על היבטים מגוחכים והזויים שקשורים בל"ג בעומר, כבר כתבנו בעבר (למשל, 'איזה כיף להיות חרדי: טירוף ל"ג בעומר'; או, 'גלגולו של איור: התמונה האמתית של רבי שמעון בר יוחאי'), והפעם נסתפק בכמה השלמות נחוצות.

א. זהו, אין כבר כוח...

כמדי שנה בשנה כן גם השנה נדחפה לתיבת הדואר שלי חוברת צבעונית, שכל תכליתה לעבוד על אנשים תמימים בעיניים ולמכור לאומללים וקשי היום אשליות וחלומות. הכל תמורת תרומות שכביכול 'מוכרות לצרכי מס', והמאמין יאמין.

זה כל כך מטומטם, אז מה הפלא שכל כך הרבה אנשים מתפתים להאמין בזה.

הנה כמה דפים למזכרת ממהדורת האשליות, 2016.

היסטוריה בפתח המערה

מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי

ההזדמנות שלא תחזור על עצמה...

בשנה שעברה 3,842 אנשים נושעו, ספרנו!

משה איתן, שקיבל מהדורה שונה של החוברת, שלח לי עמוד מתוכה ובו מגוייסים רבנים שונים לעידוד התרומות. אז חושו והתקשרו ל'מוקד הישועות'.

ואביתר חלימי שקיבל הודעה ממוקד הישועות של רשב"י החליט לבדוק מה קורה שם...


ב. שיר המחירון

ואכן, ל"ג בעומר הוא יופי של יום להשלמת משכורת, ועל זה נאמר 'כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק'.

לקראת אירועי ההילולה בשכונת מקור ברוך בירושלים התפרסמה כרזה מיוחדת ובה המחירון המעודכן של ההוצאות לשנת תשע"ו. הציבור מתבקש לתרום בעין יפה.

צילום: יונתן ק.

מרשימת העלויות של ר' מרדכי ויספיש אפשר ללמוד.

למשל, שרוחות השוויון הגיעו גם למירון. אמנם גברים ונשים ישתו בנפרד בשעת ההדלקה, כדי שהמעמד יהיה על טהרת הקודש, אבל לפחות העלויות שוות ולא תהיה כאן אפליה מגדרית. לעומת זאת, ברור שמבחינה עדתית הרוח האשכנזית שורה כאן. הכיבוד הקל כולל 'קוגל'; והממתקים לילדים בכלל ולילדי ה'חלאקה' בפרט, כוללים 'פעקלאך' (חבילות; והכוונה לשקיות).

ג. סִינָר לחלאקה

די לסבל המיותר, די לצרחות של ילדך. השנה יש פיתרון!

איך לא חשבו על זה קודם?

צילום יונתן ק.

היו ימים במירון.... חגיגות ל"ג בעומר, 1939 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

פרנסות של יהודים: אברכים; נואפים וצדיקים; אחמד בגין

א. הודעה חשובה לאברכים

גם זה סוג של מודעת 'דרושים', אבל קצת מושחת. בואו אלינו ותקבלו מלגה נחמדה ממשרד הדתות.

'הלימוד [מ]מה שליבו חפץ' (לא כולל לימודי ליבה).

צילום: יונתן ק.

ב. בזכות כל הצדיקים

ואם כבר שחיתות, נלך עד הסוף.

כל אחד שלא נולד אתמול יודע מה פירוש 'השכרת חדרים לפי שעות'. מה שיפה במודעה הזו, שצולמה בתל אביב, היא האזהרה החמורה למי שיעז לקרוע אותה. הצדיקים בשירות הנואפים...

צילום: שמואל גביש

ג. אופטימיות בדרכים

בימים מוטרפים אלה, השם 'אחמד בגין', שמשאיתו הובילה חציר בדרך העולה לירושלים, נשמע כמו מהתלה. משהו שהמציאו 'סמולנים', שמנותקים מן המציאות ואופטימיים במיוחד לגבי עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

צילום: ברוך גיאן

עוללות מכרם עגנון: למען השם

עמוד מתוך המהדורה הראשונה של רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א / 1701 (מקור: www.terrynazon.com)

בעקבות פרסום הרשימה על גלגולי שמו של עגנון ('השם שלי ורק שלי') הגיעו אליי עוד כמה מקורות מעניינים בסוגייה. הנה הם לשם 'שלמות האוסף'.

א. עגנון על מקור השם טשאטשקיס

בספרו 'קורות בתינו', שראה אור לאחר מותו, ייחד עגנון פרק שלם לשם 'טשאטשקיס' (שוקן, תשל"ט, עמ' 144-142). הוא כתב, בין השאר, כי שם זה נוצר רק לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772, כאשר עברו עיירות גליציה לידי השלטון האוסטרי, שמצדו חייב את יהודי האימפריה ליטול שמות משפחה. השם טשאטשקיס נולד מסיפור, שהיה או שלא היה, בזקנו, ר' שמואל בן יעקב, שגר אז בעיירה פידקאמין, והוא ראשון נושאי השם במשפחה. בעיקרו חזר עגנון על סיפור השם הקדוש שנמצא בספר רזיאל המלאך:

קורות בתינו, עמ' 143

ברשימה שפרסם חנן רפפורט בכתב העת 'עֵת-מוֹל' (גיליון  187, אייר תשס"ו, עמ' 48) הוא הציע אפשרויות נוספות:

ב. הסכמה של שמואל יוסף טשאטשקיס

בשנת 1903, כאשר היה עגנון בן שש-עשרה, הוא חיבר הסכמה מחורזת שנדפסה בספר 'מנחת יהודה: ביאור אגדות רבה בר בר חנה', שחיבר יהודה צבי הירש גֶלְבָּרְד מהעיירה יזלוביץ. הספר נדפס במונקאץ' תרס"ג. על ההסכמה הוא חתם כמובן בשמו המקורי.

מקור: קדם, בית מכירות פומביות

הספר מנחת יהודה נמצא באתר HebrewBooks

ג. על קדושת השם

כאשר נודע על בקשתו של עגנון לבלעדיות על שמו לגלג העיתונאי הוותיק חיים שר-אבי (שרעבי) על בקשתו זו והגדיר אותה 'תמוהה':

דבר, 18 בדצמבר 1966

למחרת הגיב עמיתו צבי רותם, הגן על עגנון וקבע כי כך מקובל גם במדינות אחרות:

דבר, 19 בדצמבר 1966

ד. האם יל"ג היה תובע את אד"ג?

ובאותם ימים, במדור המכתבים למערכת של העיתון מעריב, קבל הקורא שלמה גולן מבני ברק על האבסורד בדרישתו של עגנון, ושאל: האם לאריק איינשטיין אסור מכאן ואילך לעסוק בפיסיקה גרעינית?

מעריב, 20 בדצמבר 1966

ה. ואז עגנון בשיר ירון

בשבועון 'פנים אל פנים' (ה' בכסלו תשכ"ז) סופרה האנקדוטה הבאה על גלגולי השם 'ירון', שם משפחתה של בתו אמונה, שכמסתבר ניתן על ידי עגנון:

אמונה ירון בבית עגנון, 1985 (צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי)

תודה לצבי יפה ולחנן רפפורט.

לא, בגלות לא אחיה! – יומנו של יצחק רוֹכֵל (א)

פנקס קרמניץ: ספר זכרון, תל-אביב תשי"ד (איור: דוד טושינסקי, פריז)

מאת רמה זוטא*

ביובל המאה למלחמת העולם הראשונה נדונו מחדש ענייניה בשיח הציבורי ובתקשורת. רשתות הטלוויזיה ומוספי העיתונות בכל העולם הביאו ניתוחים מלומדים על היערכות הצבאות: מעצמות ההסכמה (ובראשן צרפת, בריטניה, הקיסרות הרוסית וארה"ב) ומולן מדינות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מנית). הזווית היהודית נדונה פחות, אף כי ברור שקהילות ישראל במזרח אירופה נקלעו, שלא בטובתן, לטירוף מערכות ולאימה גדולה מפני העומד להתרחש. כאן נביא מקצת מתחושות אלה, כפי שהן משתקפות בכתיבתו של נער יהודי בן שמונה-עשרה מן העיירה קְרֶמְנִיץ שבפלך וולין ושמו יצחק רוֹכֵל (1986-1896).

זהו דוֹדי יצחק – אחיו של אבי יוסף אבידר (1995-1906) – שהיה בכור הבנים למשפחה ענפה (אחד-עשר בנים ובנות). הוא השאיר אחריו מעטפה ועליה נכתב בעברית: 'רשימות יומן של יצחק, 1916-1913'. מחברת בלתי כרוכה של 65 עמודים נמלאה בכתב ידו הברור והנאה, בעט דיו, בעברית של הימים ההם; פה ושם משובצות מספר מילים ברוסית או ביידיש. חמש-עשרה רשימות בסך הכול, ובסופה של כל רשימה צוין המקום והתאריך של כתיבתה. היומן משמש עדות ממקור ראשון לא רק לפרשיות 'המלחמה הגדולה, הכל-עולמית' (כלשונו), אלא גם להתמודדות עם השלכותיה על החינוך, המסורת והקשר ההדוק עם המתרחש בארץ ישראל באותם ימים, והכול, כאמור, מנקודת מבטו של נער שבגר טרם זמנו.

א. קְרֶמְנִיץ וסביבתה

העיר קרמניץ, אז חלק מפלך וולין השייך לרוסיה הצארית, שוכנת כיום במערב אוקראינה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היא נודעה בקרב היהודים בעיקר בזכות בנה, יצחק בער לוינזון (ריב"ל), אחד הבולטים בסופרי ההשכלה, שכונה 'מנדלסון הרוסי' בפי מעריציו, ורוב ימיו גר בקרמניץ. בעבודתו הספרותית הענפה נזקק ריב"ל לספרי מדע וחכמת ישראל והוא מצאם לא בבתי המדרש שבקהילתו, אלא דווקא בספרייה הגדולה של הליצֶאוֹם בקרמניץ – בית ספר תיכון לא-יהודי שהפך לימים לסמינר כמרים. 

אבל ענייננו הוא בקרמניץ של ראשית המאה ה-20. העיר – שבה ביקרתי לפני כמה שנים – טובלת בירק ושוכנת בעמק צר וארוך ומשני עבריו הרים גבוהים. ממזרח מתנשא הר בּוֹנָה (על שם הנסיכה האיטלקייה בונה סְפוֹרְצָה), שנראה מכל חלון בעיר, ועל פסגתו חורבות מבצר עתיק מימי הביניים (מאות 10-9). המנזר והכנסייה, שנבנו ליד המבצר, כמו שולטים על העיר כולה. המורדות התלולים מוריקים בימות הקיץ ומלבינים בשלג החורף. רחוב ראשי מתמשך לאורך העמק וממנו מתפצלים סמטאות ורחובות צדדיים, לצדם בתים בנויי עץ, רובם בסגנון פולני עתיק וציורי. 

קרמניץ. מבט מראש הר בּוֹנָה (מקור: ויקיפדיה)

בתקופה המתוארת ביומנו של יצחק היו בתיהם של היהודים מצופפים בעיקר במרכז העיר. היהודים שכנו גם בשני פרברים, ואילו האוקראינים, הרוסים והפולנים, התגוררו בקצות העיר. כמו בכל עיירת שׁוּק, גם בקרמניץ רבתה ההמולה בימי ראשון – יום היריד המסורתי – שעה שכיכר העיר התמלאה בעגלות של תוצרת חקלאית, במוכרים ובקונים. מחצית מיהודי העיר עסקו במסחר של תבואה, עצים, ברזל, בקר וסוסים; המחצית האחרת עסקה במלאכות ובאמנויות שונות – חייטות וסנדלרות, אפייה ונפּחוּת. לא היו בה עשירים מופלגים וגם לא עניים מרודים.

בתי כנסת רבים פעלו בקרמניץ ולידם בתי מדרשות ו'חדרים'. כבקהילות רבות אחרות, גם כאן הקהילה היהודית הפעילה מוסדות משלה, כמו 'הֶקְדֵּש', ביקור חולים, בית חולים ציבורי לדלי העם, שעבדו בו רופאים מתנדבים, ו'תלמוד תורה' לילדי עניים. למרות הקרבה לברודי, לא היו בקהילה חסידים קנאים או מתנגדים חריפים; מרבית יהודיה היו אדוקים בדתם וההווי ששרר בה היה מסורתי: בשבתות שבתה כל העיר ובתי הכנסת מלאו מתפללים. גם כאשר החלו לנשוב רוחות חדשות, בתחילת המאה ה-20, ובני הדור הצעיר כבר גילחו את זקנם, התהלכו גלויי ראש ודיברו רוסית, הגיעו רבים מהם בשבתות ובחגים לבתי הכנסת כמצוות כיבוד אב.

ב. רוחות חדשות

רוחות מהפכת 1905 והחילוּן חלחלו גם אל תוך העולם המסורתי של קרמניץ. באותה עת מנתה הקהילה כ-15,000 יהודים (מספרם של הלא-יהודים בעיר היה כפול) ופעלו בה ארגונים ציוניים לא מעטים, נוסף על סניף מחתרתי של ה'בונד'. עם זאת, לפני המהפכה הבולשביקית התייחסו רוב בני העיר לציונות בביטול: החרדים התנגדו לה מפני דחיקת הקץ ומשום שבאספות הציוניות השתתפו צעירים וצעירות גלויי ראש. הציונות זוהתה בעיניהם עם אפיקורסות. פרעות קישינב ב-1903 וסיפורי ההגנה העצמית בהומל סייעו להגברת התודעה הלאומית. אף על פי שבקרמניץ לא היו פרעות, הגיעו לאוזני הנוער שמועות על הפוגרום הנורא בפרוסקורוב וחיזקו את רוחו להשיב מכות ל'שקצים' שניסו להתגרות בהם.

יצחק והוריו יהושע ושפרינצה רוכל, 1907

קרמניץ לא הייתה יוצאת דופן מעיירות יהודיות אחרות. גם בה צמחו חוגים לתחיית שפת עבר, ומורים משכילים יזמו הקמת סוג חדש של בית ספר יהודי, במסווה של רפורמה ב'חדר' המסורתי: 'חדר מתוקן' ('מסוכן', כפי שקראו לו מתנגדיו בהגייה האשכנזית). בבתי ספר אלה לימדו דקדוק עברי ותנ"ך, אך גם גאוגרפיה ומתמטיקה, רוסית וכמובן גם עברית. כמחצית מהילדים בעיר המשיכו ללכת אל ה'חדר' המסורתי. כמה עשרות 'חדרים' כאלה פעלו בקרמניץ, ובכל אחד מהם היו בין עשרים לארבעים תלמידים; שניים מהאחים לבית רוכל, חנוך ומשה, התנסו בלימודים כאלה, על כל הכרוך בהם, כולל מלקות מידי המלמד. החדר שלהם שכן מעבר לערוץ הנחל, בשכונה של גויים מדלת העם, ומולו הייתה אכסניה ציבורית למוכי גורל ואפילו בית זונות, שהתמלא בימי ראשון באורחים חיילים, לשמחת הדרדקים שהציצו מבעד החלונות. לאחר שתמו לימודיהם בחדר עברו הילדים לאחד משלושה בתי הספר בעיר, ששפת הלימוד בהם הייתה רוסית: בית ספר עממי-יהודי, בית ספר עירוני ממשלתי משותף ליהודים וללא-יהודים, ובית ספר תיכוני למסחר, ששכן בחורשה לרגלי ההר.

הגם שאת זה האחרון הקימו בני האינטליגנציה היהודית בעיר והוא מומן בעיקרו בידי יהודים, הייתה בו מכסה קבועה: לפי תקנון בית הספר, שנחשב ליברלי מאוד בזמנו, אפשר היה להתחיל בלימודים אם יהיו בו שישים אחוזים 'מקומיים' וארבעים אחוזים יהודים. מספרים כי כל יהודי שרצה כי בנו יתקבל לבית הספר, נאלץ 'לאמץ' גם ילד גוי, להלבישו מדים, לציידו בכול ולהשגיח שיתמיד בלימודיו... רמת הלימודים הגבוהה הניעה משפחות יהודיות רבות לשלוח את ילדיהם לבית ספר זה ונודעה לו השפעה רבה על התפנית לעבר תפיסות חילוניות ורדיקליות. עם זאת, תלמידים יהודים חויבו ללמוד ולכתוב גם בשבת. משפחת רוכל נקלעה להתחבטויות נפש קשות כאשר שניים מבניה, שעוד שמרו מצוות כאשר הגיעו לגיל תיכון, עמדו להיכנס בשערי המוסד. 

וכך רשם יצחק ביומנו (המובאות מהיומן פוסקו והותאמו לכללי הכתיב המלא הנוהג היום. התאריכים הם על פי הלוח היוליאני הישן, שהיה בשימוש ברוסיה עד 1917). 

בשבת שעברה הלכתי את [עם] אמי אל המורה קַלוֹס להתחנן לפניו על הייניך [חנוך] ומשה שלא יבקרו את ביה"ס המסחרי בשבתות. ראיתי את כל הצער ששפוך עליה, את יסוריה הנוראים בשעה שהצטרכה לכחש ולבדות דברים לא היו (עמ' 4-3; רודניה, 27 בנובמבר 1913).

ג. משפחת רוֹכֵל

בני ובנות משפחת רוכל (לפי סדרם: שרה, יצחק, אברהם, מלכה, חנוך, משה, ויטיה, יוסף, בבה, דוליה ותמה), שהבכורה בהם נולדה בשנת 1891 והאחרונות (תאומות) בשנת 1910, חונכו בידי אמם על הרעיון שיש להגשים את הציונות בארץ ישראל. כבר בפתיחת יומנו כתב יצחק:

טוב להיות לעולם פועל בא"י, לעבוד בזיעת הגוף ולהשתכר לפת לחם, מאשר לחיות פה חיי עושר (עמ' 4).

סבם של הצעירים שאנו מספרים בהם כאן, צבי מנחם (הרש-מנדל) רוכל, היה יהודי אדוק, כאבותיו לפניו. במשך שנים רבות פעל כשתדלן שקישר בין הקהילה היהודית לבין השלטונות, והצליח בכך למרות שלא ידע רוסית. הרש-מנדל היה תקיף ודומיננטי, בעל קומה שזקנו יורד לו על מידותיו, קפדן בענייני הלכה שנזהר בקלה כבחמורה. כאשר פרצה מחלוקת על בחירת הרבנים שיעמדו בראש בית הכנסת הגדול, הוא התנגד לרב שנבחר ועד מהרה הקים בית כנסת משלו ברחוב סלובצקי, במרכז העיר. הוא גם היה בעלים של בית חרושת לנייר בכפר בשם רודניה (Rudnya), מרחק נסיעה מקרמניץ, שהעסיק כמאתיים פועלים, ואחד מבניו, סבנו יהושע, סייע לו בניהול.

בית החרושת לנייר ברודניה

כשהגיעה לקרמניץ, ממש ערב המלחמה, משלחת המחקר האתנוגרפית היהודית בראשותו של ש. אנ-סקי, היא סרה לביתו של הרש-מנדל. אבי (יוסף) חזר וסיפר את זיכרון ילדותו כיצד תרם סבו לאוסף שריכזו חברי המשלחת זוג פמוטים שהיה ברשותו.

הסב הרש-מנדל רוכל (1922-1835)

מודעת אבל בעברית ובפולנית על מות הרש מנדל רוכל

הבן יצחק, נשוא רשימה זו, סייע אף הוא בידי אביו וסבו. במרבית ימות השבוע הוא שהה בבית החרושת ברודניה – שם גם כתב חלק מיומנו – ורק בסופי השבוע חזר לביתו. אביו, יהושע רוכל, נסע ברחבי רוסיה בענייני המפעל ונעדר ימים רבים מן הבית. בשובו ממסעותיו נהג לקרוא, בשבתות בבוקר, בפני הילדים את פרשת השבוע בניגון המסורתי, וכאשר גדלו צירף אותם ללימוד פרק משניות. בספרי ההיסטוריה של גרץ (בתרגומו לעברית של שפ"ר) חזר ועיין, ואף שיתף את ילדיו בפרקים מתולדות העם. כל ילדיו ירשו ממנו זיכרון פנומנלי, יושר ללא עוררין וכושר ארגוני.

האב יהושע רוכל

האם שפרינצה רוכל

בשל העדרויותיו הרבות של יהושע, הוטל עיקר חינוכם של אחד-עשר הילדים על כתפי רעייתו שפרינצה (לבית היילפרין). שפרינצה לא חששה מחמיה הקיצוני באדיקותו, שהתנגד בכל לבו לציונות ולספרות העברית החדשה וראה בהם גורמים שיקעקעו את יסודות המסורת. היא הצליחה למזג את שמירת המצוות עם גישה נאורה ובה בעת גם באחיזה איתנה ברעיון הציוני. שפרינצה הייתה אמנם בת למשפחת רבנים, אך שוחרת דעת שקראה את ספרות ההשכלה העברית. על ערש דווי, יומיים לפני מותה בארץ בשנת 1952, ציטטה באוזניי את שיריו של שמעון פרוג, וזאת כדי ללמדני על טיבו של רחוב פרוג בתל אביב, שם גרנו באותם ימים. בקרמניץ, שאליה עקרה מהעיירה הסמוכה סודילקוב עם נישואיה, פתחה בפני בניה ובנותיה צוהר לרוחות החדשות ועמדה באומץ נגד גינויי החברה האדוקה הסובבת. בבית הציוני שהקימה שלטה השפה העברית ובני רוכל קראו לאביהם 'אבא' (ולא טאַטע), לאמם 'אמא' (ולא מאַמע). שירי ערש עבריים (כמו 'שכב, הירדם, בן לי יקיר') הושרו בבית, וה'ניאניה', האומנת האוקראינית, אמרה עם הילדים את התפילות בעברית.

ד. ציונות ועלייה

במזחלות תוצרת עצמית החליקו חמשת האחים מראש הר וידומקה עד לעיר התחתית; וביושבם לשאוף רוח, הררי שלג סביבם, תקעו כף זה לזה בחתימת ברית הדדית: כל אחד מאיתנו, בהתבגרו, חייב להגשים את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות ארצה. לא זו אף זו: בקיץ 1911, כאשר נפשה המשפחה כולה בבית שכור בכפר רודניה, היה ברור לילדים שעלייה לארץ ישראל פירושה עיסוק בחקלאות; לכן ניסו ללמוד כיצד חיים האיכרים סביבם. הם ציינו לעצמם כי משקי האיכרים פרימיטיביים וכל עבודתם נעשית בידיים, אך בכפר אחד בסביבה, שבו גרו מתיישבים ממוצא גרמני, היו משקים מפותחים לאין ערוך, ובעבודה השתלבו כבר מכונות חקלאיות, כמו מקצרה. הילדים החליטו שמופת החקלאות בארץ ישראל יהיה האיכר הגרמני.

ובטרם פרצה המלחמה העולמית, בשנת 1913, הגשים אחד האחים, אברהם, את חלומה של המשפחה. בן חמש-עשרה בלבד הוא נשלח ארצה כדי ללמוד בבית הספר לשתלנות וחקלאות של ד"ר אליעזר פיקהולץ שבפתח תקוה, על מנת לסלול את הדרך להתיישבות חקלאית של המשפחה כולה. אברהם נשא לאישה אחת מבנות המושבה, ממשפחת שפושניק, ולימים אף התנדב לגדוד העברי. אֶחיו ואחיותיו שנשארו בגולה (כך כינו את מקום מושבם) קראו ברוב עניין את מכתביו, הראו לכול את תמונתו במדי הגדודים והרגישו שותפים. כך רשם יצחק ביומנו: 

בדבר ביה"ס החקלאי. מצבו כנראה רפה מאוד. אין בו עסקנים בעלי מרץ. הד"ר פיקהולץ 'המנהל' הוא איש בינוני מאוד ואינו מצטיין בשום דבר ... אינני מבין מדוע [י"ל גולדברג הווילנאי, 'הנדיב הלא-ידוע'] אינו פועל יותר לטובת מוסדו. הן בעל השפעה הוא בחוגי הציוניים. העיקר, שביה"ס עוד לא מצא לו את המוֹזֶר שלו כמו גם הגימנסיה הירושלמית [הכוונה לשופט האנגלי יעקב מוֹזֶר, שתרם דווקא להקמת גימנסיה הרצליה ב-1909]. בנוגע לזו האחרונה חושב אני שכיון שכבר נאסף ע"י הד"ר ציפר סכום מסוים לטובתה וכבר ניגשים לבנות בית מיוחד בשבילה, תתפתח במשך הימים ותהיה למוסד חי ומחיה, כיפואית. ביה"ס החקלאי לא ייפול. אנשי פ"ת בעצמם יתמכוהו. אבל אם לא תבוא עזרה מן הצד יעמוד באמצע התפתחותו, ועל זה חבל מאוד (עמ' 9-8; קרמניץ, 4 בינואר 1914).

אברהם רוכל ורעייתו רבקה, 1919

האם התלבטה מהי הדרך הטובה להכשיר את הילדים לחיים בארץ. אולי עדיף שיצחק ילמד את 'הליכות המסחר' ואת 'מלאכת הנייר', שבה הוא עוסק עתה, ישתלם קודם שיעלה ארצה – וכך יגיע כבעל מקצוע. גם הנער עצמו מהרהר בכך: 

עבודתי פה ברודניה אין לה חשיבות ... היא נושאת עליה חותם של הכנה לחיים ... בשעה שמטרתי לחיות בא"י ובאותן השנים המעטות שעוד אבלה בגולה, עלי להתכונן שמה.

אולם, 

כי הלא שקר הוא. אם אלך בדרך זו, אז עלי להסכים לשבת בגולה כל חיי, ואז טוב לי מותי מחיי ... ואז אמרתי: 'לא! בגלות לא אחיה!' (עמ' 4-3).

'לא! בגלות לא אחיה!' יומנו של יצחק רוכל, עמ' 4

יצחק עצמו סיים את לימודיו בדרך אקסטרנית; על ההתלבטויות בדבר המשך הלימודים של אֶחָיו חנוך ומשה, שבעצם ימי המלחמה נשלחו לאודסה ללימודי התיכון, יספר יצחק ביומנו להלן. בינתיים הרעיון הציוני פשט בקרב צעירי העיר שהחלו להקים אגודות ציוניות, חיברו להן תקנות וערכו 'נשפים'. יצחק תיאר נשף חנוכה כזה, שקראו בו רשימה של א"ל לוינסקי ופירשוהו ברוח היתולית. ב'הצפירה' קרא הנער מאמר בהמשכים (מאת מ"א בייגיל) על 'אקשטרן אומלל' המגיע ל'קולוניה' ומוצא בעבודת האדמה 'פיוט מיוחד ויופי, והוא דומה בכמה צדדים לי'. 

הצפירה, 10 בדצמבר 1913

ה. היישוב בארץ ישראל בעיניו של נער

בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה התייחס יצחק ביומנו לבעיות שניסרו בעולמו של היישוב הקטן בארץ ישראל. כך למשל הוא דן בעתידו הכלכלי של הירחון לנוער 'מולדת' (שיצא לאור ביוזמת אגודת המורים בארץ ישראל למן שנת 1911 ועורכו הראשון היה הסופר ש' בן-ציון): 

יצחק אידלמן [אחד מבני העיר שעלה ארצה] מבשרנו שנוסדה בין תלמידי הגימנסיה אגודת 'מפיצי המולדת' והוא מבקשני לעזור כמה שאוכל בהפצת הירחון. צירף למכתבו גם קול-קורא מאת ועד ההוצאה בחתימת בצלאל יפה ... זהו ירחון טוב והגון, כשהוא לעצמו יחידי הוא לבני נעורינו בשפה העברית ואם יפול בנופלים – אז לא יוסיף זה כבוד לשפה העברית.

הודעה על פרסום הירחון לבני הנעורים 'מולדת' (מקור: אוסף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)

לאחר החלטת הקונגרס הציוני ה-11 בווינה (אוגוסט 1913), לייסד אוניברסיטה בירושלים ששפת ההוראה בה תהיה עברית, ציין יצחק ביומנו: 

שמחתי כשקראתי שרוטשילד נכון לנדב ליסוד המכללה בירושלים חמישים מיליון פרנק וכבר נסע בנידון זה לא"י, כי יראתי שיתחילו לאסוף לטובתה רובלים וחצאי רובלים ... לא כך בונים אוניברסיטה (עמ' 11; ינואר 1914).

ב-1906 הוקמה הגימנסיה הראשונה בארץ. תחילה בת ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ולאחר מכן הפכה להיות גימנסיה 'הרצליה', שב-1913 היו בה כבר חמש מאות תלמידים. במושבות העבירו בהדרגה את ההוראה מצרפתית לעברית, אבל בערים היו עוד מוסדות חינוך שלימדו בצרפתית, באנגלית ובגרמנית. מה שמוכר כ'מלחמת השפות' מצא את ביטויו גם ביומן שנכתב כל כך רחוק מארץ ישראל. כך למשל הוויכוח ההיסטורי בוועד הנאמנים של ה'טכניקום' (הטכניון), העומד לקום, בין נציגי חברת 'עזרה', שתבעו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית, לבין הציונים שלחמו בעד העברית. לאחר אספות מחאה, התפטרויות והתארגנות היישוב סביב הדרישה להוראה בעברית, תמיכת הציונים באירופה ובאמריקה והחרמת 'עזרה' ומוסדותיה, הושג ניצחונה של העברית. על נקודת מפנה זו בהחייאת הלשון כתב יצחק בינואר 1914: 

בדבר הסכסוך עם 'עזרה'. הלא בבתיה"ס הנמוכים והבינונים הנצחון הוא כבר על צדנו ... ובנוגע לטכניקום ... אי אפשר לנבאות. צר על ששיתפו הנבלים מבעלי העזרה בסכסוך הזה את איתני העולם, את המלוכות. זה לא יביא תועלת ... הטכניקום נשאר שלנו: ארבעת[?] הקורטורים [מפקחים] מאמריקה הביעו דעתם בעד העברית, ולהם יש ערך גדול (עמ' 11-9).

 לקראת הקונגרס הציוני ה-11 יזם איש העסקים היהודי נח סוקולובסקי הפקת סרט תעמולה ציוני. הסרט, שהופק בידי חברת 'המזרח' מאודסה, צולם בחודשים אפריל-מאי 1913 במושבות יהודה והגליל, בתל אביב ובירושלים, והוא תעודה היסטורית נדירה, שמציגה את חיי היישוב החדש והישן ערב מלחמת העולם הראשונה. הסרט 'חיי היהודים בארץ ישראל' היה בן שעה; הוא הוקרן בפני משתתפי הקונגרס, ולאחר מכן גם בריכוזי יהודים באירופה. יצחק, שראה את הסרט בבית קולנוע בקרמניץ, סיפר על כך ביומנו: 

בימי ו', ד' וא' שעברו הראו בראינוע החדש 'הכוכב' את התמונה 'חיי היהודים בא"י' שיצאה ע"י חברת 'מזרח'. הידיעה ע"ד [על דבר] זה צררה בכנפיהם את כל היהודים שבקרמניץ והביאה אותם לאולם 'הכוכב'. כל מי שיש לו פרוטה בכיסו – הלך. זה מראה כי אמנם עוד נטועה האהבה לא"י עמוק עמוק בתוך לבותיהם של היהודים. מכל השדרות באו לראות את החיים בארץ החדשה-העתיקה. חשובה התמונה גם בשביל הציוניים. היא מעבירה לפניהם את כל מה שיש בארץ, מה שהיה שם מקודם ומה שנוצר בתקופת התחייה ... את כל החי והרענן, הצעיר והפורח בארץ ... כבר נוצרה שם איזו יצירה שנושאת עליה חותם עברי. דבר גדול עשו בעלי 'המזרח' בזה שלא חסו על ההוצאות והוציאו את התמונה הזאת מלאה ושלמה ומשוכללה (עמ' 12-11; רודניה, שבט תרע"ד; 15 ינואר 1914).

לאחר המלחמה נעלמו עקבות הסרט, אך ב-1997 הוא התגלה באקראי בפריז ושוחזר בנאמנות בידי חוקר תולדות הקולנוע היהודי יעקב גרוס, שהצמיד לו קריינות עברית (יהורם גאון), המבוססת על עיתונות התקופה. הנה הסרט:


החלק השני והאחרון יתפרסם בשבוע הבא, ובו:
ו. רוחות מלחמה
ז. חיי יומיום בימי מלחמה
ח. העלייה המשפחתית לארץ
________________________________________

* רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי. בתם של האלוף והדיפלומט יוסף אבידר והסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ. תודה גם לעמרי אבידר, נכדו של יצחק, על הסריקות.