 |
| פטריית העשן מעל הירושימה, כפי שצולמה מ'אנולה גיי' על ידי תותחן הזנב ג'ורג' קארון |
מאת מיכאל (מישקה) לוין
השבוע ציין העולם שבעים שנים להטלת פצצות האטום על הירושימה (6 באוגוסט 1945) ונגסקי (9 באוגוסט). שבוע לאחר מכן הודיע קיסר יפן הירוהיטו על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית. זה היה אירוע מכונן בתולדות האנושות, שהביא את מלחמת העולם השנייה לסיומה, ובה בשעה גם הפך תמרור אזהרה לכוח ההרס הנורא של פצצות הגרעין.
הרבה נכתב על הפצצה ועל ההפצצה, וכמובן על תוצאותיה הפיזיות והסביבתיות ומשמעויותיה הפוליטיות והמוסריות. הטייס שהטיל את הפצצה על הירושימה, ונכנס להיסטוריה, היה קולונל פול טיבטס (.Paul Warfield Tibbets, Jr). טיבטס העניק למטוסו, מפציץ B-29, את השם 'אנולה גיי' (Enola Gay), שמה של אמו, וגם שֵׁם זה נכנס לדפי ההיסטוריה.
 |
| המפציץ 'אנולה גיי' מוצג במוזיאון הלאומי לאוויר וחלל בוושינגטון הבירה (מקור: ויקיפדיה) |
לפני עשרים שנה, בבוקר ה-6 באוגוסט 1995, חמישים שנים לאחר האירוע, תהיתי ביני לבין עצמי מה הייתה מחשבתו הראשונה של טיבטס כשפקח את עיניו באותו יום.
בחוצפה ישראלית כתבתי לו ושאלתי...
להפתעתי, טיבטס בן השמונים, שהשתחרר מחיל האוויר האמריקני בדרגת בריגדיר-גנרל וגר בעיר קולומבוס שבמדינת אוהיו, ענה לי מיד.
על גב הצילום המפורסם שלו, מנופף לשלום לפני ההמראה, הוא הדביק פתק צהוב (Post it) וכתב:
12 באוגוסט 95[19]
מייק,
כשהתעוררתי בבוקר ה-6 לחודש חשבתי – 'עברו חמישים שנה מאז ראיתי את הירושימה. אני מתערב שהיום היא נראית הרבה יותר טוב'.
באשר לתמונה, זה הכי טוב שאני יכול לעשות – הן נגמרו לי מזמן – תמונות עולות כסף – ונמאס לי לשלם.
 |
| בריגדיר-גנרל פול טיבטס (2007-1915) |
מתברר אם כן, שטיבטס לא איבד
את חוש ההומור שלו וישן בשקט...
הוא ואחד-עשר שותפיו לטיסה הגורלית, שכבר
הלכו כולם לעולמם בשיבה טובה, מעולם לא הטילו ספק בצדקת משימתם.
ג'ורג' (בוב) קארון ,(1995-1919) שהוצב בעמדת התותחן בזנב המטוס, היה היחיד מאנשי הצוות שראה וצילם את
הפטריה הגרעינית בהתהוותה (תמונתו הובאה למעלה). כחבר
באגודת ותיקי חיל האוויר האמריקני פעל קארון בשנות השבעים לשימור מטוסי מלחמת
העולם במצב כשירות לטיסה. תמורת תרומה של חמישה דולר לאגודה הוא שלח לי, לבקשתי, שני
צילומים מקוריים של המטוס וצוותו לפני ההמראה, בחתימתו ובחתימת הטייס
טיבטס והנווט תיאודור ון קירק (2014-1921), שכונה 'ההולנדי'.
גם זה
חלק מההיסטוריה.
לפני 13 שנה ביקרתי בוושינגטון , כאשר דגם ה"אנולה גיי" היה עדיין במוזיאון בשדרה המרכזית (לאחרונה הועבר למוזיאון בשדה התעופה dallas).
השבמחקליד המטוס עמדו קבוצה של תיירים יפנים והתווכחו עם אמריקאים האם זה היה נכון / מוסרי / צודק ....
אני מקווה שהזכירו לאותם יפנים את יחידה 731 של חיל הרפואה הקיסרי, ואת המרכז שהקימו לפיתוח נשק ביולוגי וכימי בפינג-פאן, 5 ק״מ דרומית לחרבין, בירת מנצ׳וריה. עשו שם נסיונות רפואיים קטלניים בסינים, אנגלים, ורוסים: נסיונות ללא הרדמה, ללא משכחי כאבים. מקום של גהינום ויסורי תופת. הרופאים היפנים של פינג-פאן מתו כולם בשיבה טובה, כגיבורי מלחמה, נערצים על החברה היפנית. אחר כך אפשר להזכיר ליפנים את מה שקרוי ״האונס של ננקינג״.
מחקלהפצצה בנגסקי ולסיום מלחמת העולם השנייה היה קשור גם יהודי מהעיירה המפורסמת סלנט שבליטא - הראשון שהודיע לעולם על הפצצה האטומית. למתעניינים כתבתי עליו בקצרה בדף שלי: https://www.facebook.com/bentsiyon.klibansky
השבמחקבשנת 2008 לימדתי סמסטר באוניברסיטה הבינלאומית בוונציה, השוכנת על אי קטן בלגונה, ושמו סן סרבולו. שמונה אוניברסיטאות חברו יחד והקימו אותה: אחת איטלקית, אחת ספרדית, יפנית, אמריקאית, הולנדית, ישראלית, גרמנית, ונשכחה ממני השמינית. מכל מקום, בכל כיתה למדו יחד תלמידים מבני כל הלאומים שצוינו.
השבמחקהנושא היה מלחמת העולם השנייה, בהיסטוריה, בהיסטוריוגרפיה ובייצוגיה האמנותיים.
נו, כעבור זמן קצר התברר שלמרות שהנוכחים היו כבר דור שלישי, כבני 19-17 בערך, היפנים זעמו על האמריקאים, ההולנדים על הגרמנים – הישראלים דווקא לא היו בין הזועמים, והגרמנים ביקשו להפסיק מיד ללמד על חלקה של גרמניה, ולעבור לחלקם של מוסוליני, פרנקו וכל היתר, כדי שגם הסטודנטים האיטלקים והספרדים ירגישו אשמים.
נו נו, כעבור עוד זמן לא ארוך התברר גם שהיפנים אינם יודעים כמעט דבר על פרל הרבור, ושהאמריקאים אינם יודעים כמעט דבר על הפצצה האטומית!! (האירופאים והישראלים הגיעו עם ידע כללי לא רע).
בקיצור, הסטודנטים היפנים חויבו בכתיבת עבודות ועריכת מצגות על הקיסר, על הרמטכ"ל היפני, על הקמיקזות, על כיבושי יפן בסין והאימפריה היפנית במזרח בכלל, על שפחות המין, על התייחסותם לעצמם כעליונים, עד הסמוראים הגענו, וכמובן על פרל הרבור. ההלם היה חזק. האמריקאים חויבו בעבודות ומצגות על הפצצה האטומית, על כליאתם של יפנים במחנות בארה"ב, על היחס ליפנים בכלל (כאן הם הביאו דווקא את סרטו הנפלא של קלינט איסטווד על קצין יפני נצור עם חבריו באי, מחכים להחלטה על התאבדות או לאמריקאים שיחסלו אותם, והוא כותב מכתבים לאימו, שלעולם לא יגיעו אליה, והכתיבה כל כך יפה ואינטימית – מי שמע דברים כאלה על יפנים?), על הנשיאים רוזבלט וטרומן וההפצצות המסיביות על עריה של גרמניה– שוב הלם. היה גם סיני אחד שהגיע לכיתה, לא ברור מאיין, והוא ביקש לכתוב על מאבקו של העם היהודי בהכחשת השואה, כדי שיוכל להתמודד מול מה שהיפנים מכחישים. לשבחם של היפנים ייאמר, שהם סיפרו על כך לחבריהם בכיתות האחרות, שלמדו כלכלה, מדעי החברה וכו', ואלה התייצבו בכיתה שלי לשמוע על מה שאיש לא לימד אותם. הגרמנים נרגעו – תודה לאל, לא רק הם אחראים לזוועות.
במסיבת הסיום עשינו סולחה כללית והכרזנו על הודנה ארוכת טווח, אבל זה היה כמו לפזר אבקת טלק על פצע שלא הגליד.
דינה פורת כמו דינה פורת! קראתי את דבריה ו"שמעתי" אותה אומרת אותם בסגנונה המשעשע. זו היתה בוודאי חוויה מרתקת ללמדת קונגלומרט כזה של אנשים, שסועים רגשית ואיטלקטואלית...
מחקזריקת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי, על מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, מעלה שאלה מוסרית כבדת משקל. הטענה המרכזית של האמריקאים להצדקת הטבח במאות אלפי אזרחים היא, שאם לא היו זורקים את הפצצות על הירושימה ונגסקי, הקיסר היפאני לעולם לא היה נכנע, וכיבוש יפאן היה עולה לאמריקאים ב- 800,000 קרבנות. אולי היו דרכים אחרות להכניע אותם? למשל מצור ימי.
השבמחקאני קראתי בזמנו על טייס אחד שהשתתף במבצע שהשתגע מרגשות אשמה. חבל שבכתבה אין כל התלבטות מהסוג הזה .
במסורת שלנו יש מקרה המזכיר את הדילמה הזו, ואנו קוראים אותו כל שנה:
פרשת "וארא" "מכות מצריים" אז והיום
"מכות מצריים" שפגעו בכל אוכלוסיית מצריים למקטן ועד זקן, באמצעים שונים ומשונים, מזכירים את מושג ה"מלחמה הטוטאלית", שהוכנס לשימוש במלחמת העולם הראשונה, ככינוי לצורת מלחמה שבה לא מבחינים בין עורף לחזית, בין אוכלוסיה לוחמת ללא לא לוחמת, ולא בוררים באמצעים. אמנם מדובר בשחרורו של עם משועבד (עם ישראל), אבל גם אנחנו מבקרים עמים משועבדים שבמלחמת השחרור שלהם כל האמצעים כשרים.
הדברים חריפים יותר דווקא משום ש"הלוחם" כאן הוא הקב"ה שיכול לברור לו את האמצעים שבהם הוא ישחרר את עמו. האם לא היה מספיק לפגוע בפרעה, או במנגנון שעסק ישירות בשיעבוד? אז למה היה צריך לפגוע בכל בכורי מצריים? כמו כן במה היה אשם כל העם המצרי? הרי ידוע לנו שבאותה תקופה האוכלוסיה המצרית היתה נתונה תחת שלטונו העריץ של פרעה, רובה אנלפבתית, ולא ידעה כלל על המתרחש, ובוודאי לא יכלה להשפיע על פרעה. אין ספק ששאלה זו מטרידה אותנו גם בימים אלו של מבצע "עופרת יצוקה".
ברור שהשאלה הזו אינה מופנית לאלוהים אלא אל הסופר המקראי, והספרות הרבנית היהודית לאורך כל הדורות. האם הם לא חשו אי-נוחות, האם הם לא חשו בדילמה מוסרית כלשהי? אנחנו בימים אלו חשים בדילמה המוסרית האם לפגוע רק בהנהגה ובכוח הלוחם נגדנו או בכל האוכלוסיה. לנו אולי באמת אין ברירה אלא לפגוע גם באוכלוסיה האזרחית, אבל זאת גם שאלה של מידתיות.
הקורא בעיון במקרא נאלץ להודות כי ברובד המקראי אין התלבטות רבה בשאלה הנ"ל. מטרת המכות היא קודם כל להוכיח לפרעה ולמצרים "מי הבוס", כלומר מי האלוהים האמיתי שמנהל את העולם, ובשביל מטרה כל-כך חשובה מותר לעשות הכל לדעת המחבר המקראי. אפשר להתנחם בידיעה שבתקופת המקרא אמות המידה המוסריות היו מאד אכזריות אצל כל העמים, לדוגמה חוק "החרם" שבמסגרתו היו הורגים אוכלוסיה שלימה, היה משותף לישראל ולעמים אחרים במזרח הקדום.
במדרשי חז"ל כבר מורגשת כבר התלבטות כלשהי. קודם כל הם מצביעים על כך שמה שה' עשה למצרים היה במסגרת הכלל של "מידה כנגד מידה" – בכוריהם של המצרים נהרגו כעונש על שהם זרקו את ילדי ישראל הבכורים ליאור. מדרש אחר גורס: "רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה. ויצא הולד ממעיה ונתערבב בתוך המלבן, וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד. באותו לילה נגזר גזר דין על מצריים" (ספר האגדה).
מדרגה יותר גבוהה של אנושיות מצויה במדרש של חז"ל המספר כיצד אלוהים נוזף במלאכיו, כאשר המצרים הרודפים אחר ישראל טובעים בים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
שאלה אחרת שהעסיקה את חז"ל ואת פרשני ימי הביניים אחריהם כרוכה בכך שלאורך כל מכות מצריים נכתב שאלוהים גרם לפרעה להמשיך להתעקש ולא לוותר למרות כל המכות שניחתו עליו ("ויחזק ה' את לב פרעה, ולא שמע אליהם" – פסוק זה מופיע אחרי כל מכה). למה אלוהים לא ריכך את ליבו של פרעה? הפרשנים שאלו כיצד יתכן שה' מונע מאדם (ואפילו הוא פרעה), את הבחירה החופשית, את היכולת לעשות תשובה? "ואם ה' הקשה את לבו – מה פשעו?" (הרמב"ן). כמובן שזה מזכיר לנו את הקשיית הלב של מנהיגות החמאס שמסרבת להניח את נשקה, שבוע ועוד שבוע בזמן שעמם כל כך סובל.
התמודדות ישירה עם הבעיה שהעלינו כאן, ישנה בספר שיריו של אלתרמן "שירי מכות מצריים", אשר בו ישנה התייחסות להפצצות המאסיביות של בנות הברית שהרסו את ערי גרמניה לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה.
הביטוי "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!"מתייחס דווקא לבני ישראל שכמעט טבעו בים, ו ל א למצרים.
מחקכך עולה מתוך ההקשר. תלישת ביטוי ולהוכיח ממנו תזה הפוכה מן הנאמר, היא מהדברים הקלים יותר.
מוישה - אתה טועה לחלוטין.
מחקכל כוחו של הביטוי הנאצל "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה???" נובע מכך שאלוהים אומר אותו כנזיפה חמורה למלאכי השרת, שרצו לחגוג את טביעת המצרים בים סוף.
מקובל לפרש את הביטוי: "מעשה ידי טובעים בים" שבסוגיות הבבלי כך: לא רק שהקב"ה
מחקאינו שמח במיתתם של המצרים הרשעים, המסכנים את ישראל ועומדים להיענש בטביעה
(מידה כנגד מידה על הטבעת זכרי ישראל ביאור), אלא הוא מצטער על אובדנם ואינו מתיר
למלאכי השרת לומר לפניו שירה, מכיוון שהמצרים הטובעים בים הם מעשה ידיו.
שירת ישראל, לאחר טביעת המצרים, מבטאת את הרצון האנושי הבסיסי לשמוח על מפלת
האויב ולהודות לה' על כך, אך הקב"ה אינו שמח במפלתם של הרשעים שהם מעשה ידיו
ואינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה.
אולם פירוש זה אינו הולם את רוח המקורות. בתוספתא (סוטה י') שנינו: "באותה שעה אמר
הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו שירה שבני ישראל אומרין לפני. אף הן כיון שראו אמרו
שירה". לא רק שהקב"ה אינו מונע יוזמה של מלאכי השרת להצטרף לשירת בני ישראל - הוא
אף קורא להם לעשות זאת.
כך גם במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה א'): ''ר' מאיר אמר: ... ולא ישראל בלבד אמרו
שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת".
מן המקורות נראה שהביטוי "מעשה ידי טובעים בים" אינו מתייחס למצרים אלא לעם ישראל
הנתון בסכנת טביעה. בשמות רבה (פרשה כ"ג) : "אמר רבי יוחנן: בקשו המלאכים לומר
שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה, אמר להם :
לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה? הה"ד (זה שכתוב) ולא קרב זה אל זה כל
הלילה, כמה דתימא (ישעיה ו') 'וקרא זה אל זה ואמר', וכיון שיצאו ישראל מן הים באו
המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ב"ה, א"ל הקב"ה: יקדמו בני תחלה... עד שלא ימות
אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים, אתם חיים וקיימים" .
בפרקי דרבי אליעזר (היגר - "חורב" י' פרק מ"א) קושרים את הימנעותם של המלאכים
משירה למצב הסכנה שבו היה נתון עם ישראל: "אמר משה לפני הב"ה (=הקדוש ברוך הוא)
רבון כל העולמים האויבים אחריהם והים מלפניהם לאי זה דרך יסעו? מה עשה הב"ה שלח
למיכאל השר ונעשה חומת של אש בין המצריים לישראל והמצריים היו רוצין לבא אחר
ישראל ולא היו יכולין לבא מפני האש, וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא
נתנו שבח והודאה לא-להיהם, שנ' וְלֹא קָ רַב זֶה אֶ ל זֶה כָּל הַ לָּיְלָה (שמות י"ד כ).
במדרש תנחומא שהוציא לאור בובר (פרשת בשלח סימן יג ד"ה [יג]) מציינים במפורש
שהקב"ה לא הניח למלאכים לשיר מפני שבניו, עם ישראל, היו נתונים בצרה: "ד"א אז ישיר,
בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה,
שנאמר וְלֹא קָ רַב זֶה אֶ ל ֶזה וגו' (שמות י"ד כ), ואומר וְקָ רָ א זֶה אֶ ל זֶה (ישעיה ו' ג), למי היו
דומין? למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו, ובאו הבריות לומר לו
אימנון. אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים,
באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם, אמר להם הקב"ה בניי נתונים בצרה, ואתם
מקלסין לפני?"
הדברים ברורים. בלילה שבו היו בני ישראל בסכנה (מהאויב הרודף ומחומת המים) בקשו
המלאכים לומר את שירתם הקבועה - זו השירה הנרמזת בפסוק "וקרא זה אל זה ואמר". על
שעה זו נאמר "ולא קרב זה אל זה". "קרב" = קרובות - פרושו "אמר שבח לקב"ה". אך
בשעה אחרת, בעת שישראל שרו, הקב"ה ביקש גם ממלאכי השרת שישירו.
מדרש מקביל נמצא בשמות רבה (שמות רבה פרשה כג ד"ה ז ד"א אז): "א"ר יוחנן בקשו
המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה
א"ל לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד (הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב)
וְלֹא קָ רַב זֶה אֶ ל זֶה כָּל ַהלָּיְלָה (שמות י"ד כ), כמה דתימא וְקָ רָא זֶה אֶ ל זֶה וְאָמַ ר (ישעיה ו'
ג)"
כך גם במדרש אגדה שהוציא בובר לאור (שמות פרק י"ד ד"ה [כ] ולא קרב):
וְלֹא קָ רַב זֶה אֶ ל זֶה כָּל הַ לָּיְלָה. בפמליא של מעלה אמרו שלא אמרו שירה כל הלילה, שכך
אמר להם הקב"ה בשעה שרצו לומר שירה, אמר להם מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים
לפני שירה, מכאן שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
בתלמוד בבלי מסכת סוטה לז ע"א: "קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה... באותה שעה
היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?"
'מעשה ידי' - הוא כינוי לעם ישראל (ישעיהו
כ"ט כב-כג, וכן שם ס' כא).
לפי מקורות אלה, המלאכים רוצים לומר את שירת היומיום שלהם בשעה שעם ישראל נתון
בסכנה והקב"ה מונע מהם את הדבר.
מוישה, טירחה רבה אתה טורח, ומגייס לעזרתך כל מיני כוחות חז"ליים מניפולטיביים, כדי להוכיח שיום הוא לילה ולילה הוא יום. הדבר היחיד העולה מדבריך, שגם הוא כבר מזמן אינו דורש הוכחה, הוא שגם בין חז"ל היו כאלה שלא תמיד הרוויחו את האות ח' של תוארם לגמרי בצדק.
מחקסיפורי התנ"ך מראים לנו שבני ישראל מוגנים מאיתני הטבע ושאר מרעין בישין ע"י כח עליון, הפוגע בהם רק כאשר אינם ממלאים אחר כרצונו. כל זמן שהם נמצאים בשלב מעבר מעבדות לחירות, הקב"ה מיניק אותם, מחתל אותם ובמשך 40 שנה מנסה ללמד אותם להתנהג כמו שאבא מצווה. נכון שהוא שאבא מתחיל לאבד קצת עניין וסבלנות כאשר הם מתפצלים לטריטוריות הקטנות שלהם, עסוקים כל אחד בשטויות הרגילות המאפיינות את המין האנושי, אבל היי - יש לו עוד כמה דברים לעסוק בהם, ספיחים אחרים של הבריאה - צונאמי פה, רעידת אדמה שם, מלחמות של אחרים (גם שם צריך מישהו לנצח ומישהו אחר להפסיד, לא?).
הפרשנות שלך היא חלק מתפישה מעוותת הגורסת ש'אתה בחרתנו מכל העמים', פרושו שמותר לנו הכל, ושכולם יקפצו.
אנונימי (שמקפיד להישאר באלמונימיותו),
מחקזכותך לחשוב דברים רבים ומעניינים ככל שיהיו, זכותך גם לחשוב שהיו "בין חז"ל כאלה שלא תמיד הרוויחו את האות ח' של תוארם ביושר", וחבל שלא עברו אצלך מבחן.
אבל נראה קצת מגוחך לציין שאני טועה לחלוטין כשטענתי שהציטוט יצא מהקשרו, וכשאני מצטט את הטקסטים המלאים, אתה מסביר שרק אתה מבין מה חז"ל הלא חכמים שלך התכוונו וכנראה גם הם לא הבינו מה שאתה חושב שאנשים חכמים צריכים לחשוב.
אנונימי,
מחקמוישה דייק בדבריו והביא למדרש שהזכרת מקבילות ממקורות תנאיים מקבילים. השוואה פשוטה בין מדרשים מקבילים אלו חושפת את כוונת הכתוב: מעשה ידי = לגיונותי / ידידיי, ונקל למבין שמדובר בבני ישראל ולא במצרים.
דומני שקשה לך להתנער ממוסכמות ישנות, אך במקרה הזה אתה הוא שמנסה להוסיף ולעשות מניפולציות בכתובים. ואילו התעמקת קצת יותר בדבריו של מוישה היית מגלה שאין מדובר בחז"לים שונים אלא באותו חכם מפורסם (ועם ח' רבתי) - רבי יוחנן - שדבריו מובאים בשינוי קל במקורות למיניהם, ואין צורך בהשכלה מיוחדת כדי לרדת לפשרם.
תודה למגיבים שלא התעצלו לכתוב באריכוּת. החכּמתי והשכּלתי.
השבמחקטילטול קל בכנף?
השבמחקבעיר פוקוימה שבמחוז הירושימה יש מרכז לחינוך לשואה שהוא מוזיאון קטן לזכרם של מליון וחצי ילדים יהודים שהושמדו בשואה.
השבמחקהמרכז הוקם בשנת 1995 על ידי אגודת הנוצרים היפנים ידידי ישראל הידועה בשמה בית שלום. את האגודה המיוחדת הזאת באמונתה בעם ישראל ובירושלים בירתו הקים האב טג'קי אוצקי שנפטר לפני כמה שנים.
לקהילה קשרים הדוקים עם ישראל ובעיקר עם האוניברסיטה העברית. אחד ממנהיגיה קיוג'י טוג'יטה ורעייתו מריקו חיו שנים רבות בארץ והיוו את הקשר הישיר עם הקהילה המיוחדת הזאת ביפן. הרבה ישראלים זכו להתארח בבתי השלום המפוזרים בכל רחבי יפן.
למקומו של מוזיאון השואה הזה ביפן ליד הירושימה יש משמעות רבה בעיני המבקר.