אמר העורך:
ב-4 באוגוסט 1981 – קשה להאמין, אבל כבר ארבעים שנה! – מת יעקב שבתאי (1981-1934), מגדולי הסופרים, המחזאים והמתרגמים שקמו לנו, והוא בן 47 בסך הכל. קצרים היו ימיו וגדולים מעשי עלילותיו בשדה התרבות העברית והישראלית. לקראת ציוּן יום השנה הארבעים להסתלקותו מאתנו, ביקשתי מאלמנתו עדנה שבתאי להקדיש רשימה קצרה בבלוג (שהיא מקוראותיו הנאמנות) לפינה החמה שהייתה בלבו של בעלה ללשון יידיש ולספרותה. היכרותה הקרובה עם מורשתו היא שאפשרה לה להשלים מתוך טיוטות את הרומן השני של יעקב שבתאי, סוף דבר, שיצא בהוצאת סימן קריאה בשנת 1984, שלוש שנים לאחר מותו, בעריכתה של עדנה שבתאי ובמעורבותו של פרופסור דן מירון. עדנה שבתאי היא גם סופרת בפני עצמה (והרי אַת, כתר, 1986) ולפני שנתיים פרסמה את הספר כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי, הספריה החדשה, 2019.
הדברים שלהלן רחוקים מלמצות את הנושא ואינם אלא פתחי דברים, מֶמוּאָר שנכתב על ידי אחת שיודעת.
*
מאת עדנה שבתאי
'ואין להם סבתות, אין סבתות בכלל ... ואיזה מחסור אכזרי ומכאיב הוא / של ניתוק זיכרונות וניתוק שורשים' – כך כתב עמוס עוז על ילדי קיבוץ חולדה, בשיר שחיבר בשנת 1980 לכבוד חג היובל של הקיבוץ (השיר הובא במאמרם של דוד אסף ואבנר הולצמן, 'אין להם סבתות: שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז', בלוג עונג שבת, 24 במאי 2019). דור שלם של בני ובנות החלוצים ובוני הארץ, בהתיישבות העובדת ובערים, גדל ברובו בלי הסבים והסבתות שנותרו מאחור בגולה. מקצת הסבים והסבתות הגיעו מאוחר יותר והתגוררו ליד ילדיהם, מקצתם נותרו 'שם' ונספו בשואה. גורלו של יעקב שבתאי שפר עליו. הייתה לו סבתא, ממש לידו, והיא השפיעה עליו שפע רב.
הודות לסבתו, שרה פומרנץ, אמהּ של מַאשָׁה אמו, היו ליענקלה (כך כינוהו מילדוּת כל מכריו) שורשים עמוקים בעולם היהודי המזרח-אירופי בכלל ובשפת יידיש בפרט. את הזיקה לעולם זה קיבל בבית הציוני-החלוצי שבו גדל, במעונות עובדים הו"ד שברחוב פרוג 15 בתל אביב.
 |
| החצר המשותפת של מעונות עובדים הו"ד |
 |
| הכניסה לפרוג 15 (צילומים: איתמר לויתן) |
בבית הזה – ציוני, חילוני וסוציאליסטי, שלא 'שלל' את הגלות – התכנסו מדי מוצאי שבת, או בחגים, חבריהם של ההורים, שכמותם עלו ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת לבנות ולהיבנות בה. עיירת ההורים הייתה ריפין (Rypin), הממוקמת לא הרחק מהעיר טוֹרוּן שבצפון-מערב פולין, ואחד מבניה הידועים היה ההיסטוריון הירושלמי יעקב טלמון (1980-1916).
באותם ימים 'בני עיר' היה מושג מקודש כמעט, שתיאר יוצאי מקום משותף שנפגשים מחוץ למקום הולדתם ודואגים זה לזה. הם היו ברובם אנשים צעירים, ורבים מהם – כמו האב, אברהם – היו פועלים קשי-יום שהתפרנסו בדוחק מעבודה קשה בבניין. הנשים היו בעיקר עקרות בית, ופירושו של דבר היה אז עבודה מפרכת ובלתי פוסקת בבית. יענקלה תיאר זאת בריאיון המוקלט האחרון שלו ב'קול ישראל', ביולי 1981, שלושה שבועות לפני מותו.
התרבות והשפה שהביאו איתם ההורים הייתה כמובן היידיש, וכמו בבתים רבים אחרים אפשר היה לשמוע בשיחתם של ההורים את העברית והיידיש מתערבבות זו בזו. זה קרה בשיחה או בוויכוח על ענייני היום, בינם לבין עצמם או בשיחה עם חברים, בעודם יושבים בחבורה צוהלת בחדר המגורים ('הסלון'), שותים תה בכוסות זכוכית ואוכלים עוגיות מעשה ידיה של מאשה שבתאי, שעיני התכלת שלה האירו באור תמיד. שם, בדירה של שלושה חדרים בקומה השלישית ברחוב פרוג 15, גרה משפחת שבתאי: ההורים מאשה ואברהם ושלושת הבנים, יעקב ושני אחיו הצעירים ממנו, אהרן ויואל. באחד משלושת החדרים, שצמודה אליו מרפסת קטנה, גרו הסבתא שרה והסבא שנפטר בילדותו של יענקלה.
 |
| אהרן, מאשה, יואל ויעקב שבתאי, תל אביב, אמצע שנות הארבעים (ארכיון יעקב שבתאי, מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב) |
סבתא שרה פומרנץ (לבית נורדנברג), שאותה אהב בכל לבו, עלתה לארץ בשנת 1927 ונפטרה בשנת 1961 (עוד פרטים עליה כאן). באותה עת כבר גר יענקלה יותר משש שנים בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, אליו עבר בשנת 1955, בעקבות נישואינו. מאה ק"מ בסך הכול הפרידו בין קיבוץ מרחביה לבין מעונות עובדים בתל אביב, אך כל מי שחי אז בישראל יודע ומבין כי המרחק היה גדול לאין ערוך מאשר הוא היום, וכל נסיעה מהקיבוץ לעיר לא רק שהייתה דורשת תכנון מוקדם, אלא גם נמשכה שעות רבות. המרחק והזמן שעבר מבלי שהתראה עמה לא החסירו מאהבתו אותה ולא הפיגו את געגועיו אליה. ממנה, מן הסבתא שומרת השבת, שכמעט ולא דיברה עברית, למד יענקלה לדבר יידיש, ובעיקר לאהוב את השפה הזו. שם, במפגשים עם סבתו בחדרה ובמרפסתה, קיבל את זהותו היהודית המזרח-אירופית, שהשתלבה בטבעיות בזהותו הישראלית.
 |
| הסבתא שרה פומרנץ (1961-1875) |
הגעתי אל בית משפחת שבתאי לביקור בשנת 1951, השנה הראשונה שבה נקשר הקשר בין יענקלה לביני. הייתי נערה בת שש-עשרה, אך בלי קושי יכולתי לראות ולהבין כבר אז עד כמה אהב וכיבד את סבתו שרה וכיצד השתלבה ברקמת חיי היום-יום שלו ושל בני המשפחה האחרים. אולם עד כמה היתה עמוקה ומעצבת חוויה זו של חיים עם הסבתא הבנתי דווקא בשיחת אקראי שהתנהלה בחורף של שנת 1963 בחדר האוכל של קיבוץ מרחביה. היה זה כאשר מאיר יערי, חבר הקיבוץ והמנהיג האגדי של תנועת השומר הצעיר ושל הקיבוץ הארצי, התיישב לידינו אחרי ארוחת הערב, כדי 'להקשיב לרחשי הלב של הצעירים', כפי שאמר לנו.
 |
| מאיר יערי מתראיין במערכת 'על המשמר' בתל אביב, בין 1964-1962 (ויקיפדיה) |
חורף 1963, השנה הראשונה שבה למדתי בסמינר הקיבוצים 'אורנים' את מקצוע ההוראה בבית הספר היסודי, היה עבורי פרק חיים מעצב תודעה. היו שם מורים שלימדו ברמה גבוהה את השירה העברית בספרד בימי הביניים, את סידור התפילה והמחזור ואת מנהגי החגים. המפגש האישי הזה עם השורשים שלא היו לי במסורת היהודית היכה אותי בתדהמה ועורר בי רגשות מֶרִי כלפי הדור שמנע ממני ומחבריי, בני הקיבוץ, את האפשרות להתחבר אל עברנו המשותף.
וכשבאותו ערב שמע יערי מיענקלה וממני שאנחנו מתפעלים מסיפורי החסידים שכינס מרטין בובר בספרו אור הגנוז, הוא מצא לנכון לספר לנו, שסב-סבו היה הצדיק אלימלך מליז'נסק. בקולו נשמעה נימה לא מוסתרת של גאווה על הייחוס הפרטי שלו, ואני לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי בקורטוב של חוצפה: 'חבל שלי ולבני דורי אין שום קשר לחסידוּת. אתם, מתוך התנגדותכם לדת, לא אפשרתם לנו להכיר את התרבות של עמנו. ניסיתם להתחיל הכל מהתחלה, בלי להעמיק את השורשים'. יערי הביט בי מבעד לגבותיו העבותות במבט מופתע. קלטתי גם את מבוכתו של יענקלה, שנע באי-נוחות על כסאו, אבל הרגשתי שאני חייבת להמשיך. 'בגלל זה אנו חיים בחלל ריק מבחינה יהודית', אמרתי בתקיפות והבטתי ישר בעיניו. 'הניתוק שכפיתם עלינו, מכל מה שיש בו זיקה לדת, היה כמו כריתת שורשים. ועכשיו צריך לתקן את זה'.
היה ברור שלא זה מה שחשב יערי לשמוע מפי 'הצעירים'. נדמה היה שכעין ענן של תוגה ומבוכה נפרש על פניו. 'נו, גם אתה חושב ככה? גם אתה מרגיש ששורשיך נכרתו?', שאל את יענקלה.
'למזלי, גדלתי בבית עם סבתא', השיב לו יענקלה מיד. 'אף פעם לא הרגשתי את מה שעדנה מדברת עליו'. ובלי לחכות לשאלה נוספת תיאר באוזנינו איך הסבתא קיימה באדיקות את מצוות הדת, את לחש התפילות שקראה מהסידור ואת הליכתה החגיגית לבית הכנסת מדי שבת בבוקר. 'הייתי מכבה ומדליק עבורה את האור בשבת, כששעון השבת התרשל למלא את תפקידו', סיפר יענקלה בחיוך ושמץ של גאווה ילדותית התגנב לקולו.
אין זה מקרה כי דווקא תצלום של שעון בחר יענקלה לקבוע על עטיפת המהדורה הראשונה של ספר הפרוזה הראשון שלו, הדוד פרץ ממריא (ספרית פועלים, 1972). השעון שעל גבי העטיפה דומה להפליא לשעון שמתואר בסיפור, 'שעון פח, בעל זוג רגליים דקיקות, כובע-פעמון מגוחך ומחוגים מאורכים ועשויי-קצוות לנוי, כאותיות מצוייצות של ספר תורה עתיק' (עמ' 166). שעון זה נמצא בחדרה של הסבתא ומשום מה ייחס לו שבתאי את כיבוי האור בלילות שבת. זו כמובן טעות, כי 'שעון שבת' אינו שעון רגיל העומד על המדף, אלא שעון ומפסק המחוברים ללוח החשמל.
 |
| זה השעון האותנטי שהיה בחדרה של הסבתא |
בספר זה הוא כינס את הסיפורים שכביכול באו אליו וביקשו ממנו שיכתוב אותם, למן שנת 1965 שאז גילה את ייעודו כסופר. בסיפור שפותח את הספר, 'אדוֹשֵׁם' (שיבוש מכוון שבו נוהגים יהודים דתיים לכנות את אלוהים), תיאר יענקלה את חיי המשפחה והבית בשנה שבה עמד להתקיים טקס הבר-מצווה שלו (1947).
את סבא וסבתא תיאר כך: 'סבתא היתה אשה חכמה, בעלת פנים גדולות ואף רחב, ואילו סבא עבד בשירותו של אדושם, כמו סרג'נט מייג'ר קנאי בשירות הוד-מלכותו' (עמ' 7). את הסבתא החכמה, החיה בתוך עולמה, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה, תיאר יענקלה בסיפור שהקדיש לה, 'הסתלקות', והוא הסיפור הנועל את הדוד פרץ ממריא. אגב תיאור הסתלקותה מן העולם, מתגלים לקוראים דמותה, אורח חייה והמקום המיוחד שתפסה בביתו ובעולמו-שלו. כך נפתח הסיפור: 'לאט לאט מתה סבתי. ככיברת-ארץ חומה, המתרחקת מעיניהם של נוסעי האוניה עד שהיא מתמזגת בקו האופק ונבלעת בו, כך נמוגה. וכל אותו זמן הוספנו עוד להקפיד בדיני הכשרוּת והבדלנו בין בשר לחלב' (עמ' 165).
הסיפור מתאר את תקופת חייה האחרונה של הסבתא, שבה המשיכה, ככל שיכלה, בשגרת חייה: לקנות את מצרכי המזון שלה, לחשב בקפדנות את מחירם ולרשום אותם בפנקס שחור, תוך שהיא לוחשת לעצמה ביידיש את המספרים. 'החיים לימדו אותה להקפיד בחשבונות, להטליא גרביים ישנים בטלאים מרובעים, לקלוף תפוחי אדמה דק-דק ולהשתדל שלא להזדקק לחסדי הבריות', כתב יענקלה (עמ' 166).
בפיסקה הבאה תואר סדר יומה:
לפנות ערב היתה מתפללת מתוך ה'סידור' החוּם, שצבע פניה היה כצבע דפיו. אחר כך היתה יושבת בכורסה הכבדה וקוראת ב'צאנה וראנה' או בספר אחר. אבל לעתים עוד היתה סורגת משהו לנכדים, מטליאה בגד, מחליפה דיעות בענייני פוליטיקה, משׂיאה עצות זהירות או מיישבת איזה סיכסוך שפרץ בבית (שם).
ובהמשך תואר הסוף המתקרב:
מיום ליום דעכה. כאפרוח שבתוך הביצה היה המוות גדל בתוכה והיא הצטמקה והלכה ... ועדיין היתה ממליחה את הבשר, מבשלת לעצמה בסירי אמאייל קטנים, עורכת את החשבונות, גוררת את עצמה אל הרב לשאול קושיה, מעלה נרות-של-יום-השנה... לפעמים אפילו עוד היתה שרה בקול יבש וחלול שירים קטנים ביידיש ובפולנית, שרה ומחייכת חיוך לאה. דומה שככלות הכל, החיים מצאו חן בעיניה (עמ' 167).
סוף מסע חייה של הסבתא היה יום השישי האחרון שלה בבית, לפני המעבר אל בית החולים. כך נחרתה תמונה זו בזיכרונו של הנכד:
וביום ששי, לאחר שהציגה על השולחן שבחדרה את שני פמוטי הזכוכית, שהיו מקושטים בגבישים צבעוניים, ולאחר שכיסתה את החלה בפרוכת המשי הוורודה, היתה לובשת את שימלת השבת ויושבת לחבוש את הפיאה הנוכרית. בשלווה מרוכזת עשתה ובחגיגיות, כשהיא חוזרת ובוחנת את פניה במראה. לאחר שסיימה היתה מכוננת את השעון, תולה אותו במקומו ומברכת על הנרות. אז היתה השבת (עמ' 168).
'שְׁלֵמוּת', זו המילה היחידה שעולה בדעתי בכל פעם שאני קוראת את התיאור
הזה. כך, בסדר המפורט של הפעולות,
שאותן היא עושה 'בשלווה מרוכזת ובחגיגיות', מכוננת הסבתא את
המעבר מחולין לקדושה. גם מי שגדל בחילוניות מוחלטת, כמוני, מרגיש את
הדיוק של המשפט בן שלוש המילים: 'אז היתה השבת'.
מייד אחרי הפיסקה הזו בא המשפט: 'אחר כך העבירו אותה לבית חולים, וכבר היתה קטנה מאוד'. ובפיסקה שאחריה ידווח המספר ביובש, 'כשחזרנו מבית הקברות ישבנו במיטבח ואמא הגישה תה' (עמ' 169).
אבל הסיפור מגיע כאן רק למחציתו. נאמן לכותרת 'הסתלקות', הוא ממשיך ומתאר כיצד כל עולם המסורת שהסבתא קיימה בתוך הבית החילוני בעצם הווייתה – השבת והתפילות וכלי האוכל הנפרדים לבשר ולחלב – הולך ומתפוגג לאחר מותה, ואתו הנשמה היתרה, שהסתלקה יחד איתה.
והנכד יענקלה לא חדל כל חייו להתגעגע אל הסבתא הזו ואל
העולם שחווה בבית ילדותו.
בספרו האחרון, הרומן סוף דבר, שאת עריכתו הסופית לא הספיק לסיים, מתפרצים געגועים אלה בעוצמה כבר בפרק הראשון. הגיבור, גבר בשנות הארבעים לחייו, עורך את חשבון נפשו לנוכח הוודאות שתקפה אותו בפתאום, 'שהמוות הוא חלק ממשי מחייו'. זה קורה לו בערב חורפי, כשבדרכו לביתו הוא צועד ברחובות הישנים של תל אביב שכל כך אהובים עליו:
והוא המשיך עם קינג ג'ורג' ופנה אחרי השיקמים הזקנות ועלה עם בורוכוב ... ובעודו צועד ברחוב השומם, וקולט בלי להתכוון את מראה הבתים הישנים עם החצרות החשוכות והגדרות הדחויות, פה ושם ניצב שיח או עץ שנראה כמו נד של חושך, תקפו אותו געגועים עזים לסבתו, עם פניה הכבדות והמקומטות בצבע נייר ספרים ישן, אותם פנים יחידות במינן מלאות תבונה נוהרת ואנושיות, ואמר לעצמו במלים מפורשות אף כי בלי להניע את שפתיו, שלא יתכן שאין היא נמצאת באיזשהו מקום ... ובתוך כך, ברגע שהגה את הדברים הללו, ראה אותה אי-שם כמראה דמות בלי תווים צועדת בנחת בביקעת שמיים מלאה חושך הפעורה כגיא קטיפה בין הכוכבים כאילו צעדה בפרץ סמולנסקין (עמ' 67-66).
סמולנסקין היה והינו אחד הרחובות הקטנים בסביבת בית משפחת שבתאי ברחוב פרוג. וכשהוא מנסה להיאחז בתמונה זו ובדמות הסבתא הצועדת בבקעת השמיים 'עם שימלת השבת האפורה', אומר לעצמו הגיבור המאויים ממותו שלו, 'שאילו חיתה כי אז הכל היה אחרת, לפי שבזמנה הכל היה טוב ומלא טעם' (עמ' 67).
הגעגועים לעולם הילדוּת ליוו את יענקלה כאילו מאז ומתמיד היו בנשמתו, וזרמו אל ספירות רחוקות יותר – תרבות היידיש. וכך שיתף פעולה בתרגום ובעיבוד של יצירות מופת ביידיש לבמת התיאטרון. לתיאטרון 'הבימה' הוא התקין נוסח עברי של סטמפניו בבימויו של שמואל בונים (1972) ושל האוצר בבימויו של עמרי ניצן (1975) שהלך לעולמו בשבוע שעבר, שתיהן יצירות של שלום עליכם שהיה קרוב ללבו במיוחד. בשנת חייו האחרונה עיבד יחד עם חנן שניר את ינטל של יצחק בשביס זינגר עבור התיאטרון הקאמרי (1980).
 |
| מודעה על ההצגה 'האוצר' (הספרייה הלאומית) |
אולם יותר מכולם הרגיש קרבה לשיריו של איציק מאנגר (1969-1901).
בספר שִׁירֵי הַזֶמֶר, שיצא לאור בשנת 1992 בהוצאת זמורה-ביתן ומהדורתו אזלה זה מכבר, ניתן מקום של כבוד לתרגומיו של שבתאי מיידיש. 15 שירים תרגם מאוצר הזמר ביידיש, ובהם 'נוּם ילדי, זְהַב פַּרְוַיִם' של שלום עליכם, 'הבלדה על מותה של חנה'לה', 'בואה, מחמד לבי' ו'שם מקום מנוחתי' של מוריס רוזנפלד. נוספה על כך חטיבה מובחנת של 16 שירים ובלדות פרי עטו של מאנגר.
 |
| שירי מאנגר שתרגם יעקב שבתאי ונכללו ב'שירי הזמר' |
חיים פסח, שערך את הספר ושיתף אתי פעולה בבחירת השירים, ביקש ממני שאכתוב על מקומם של שירי הזמר ביצירתו של יענקלה. כתבתי מסה קצרה, שקראתי לה 'הכל התחיל עם שירי הזמר', והיא שובצה כאחרית דבר לספר. וכיוון שספר זה כבר אזל מן השוק זה שנים רבות, אצטט מתוכו מעט דברים שכתבתי אז, לפני שלושים שנה כמעט.
אל דמותו של איציק מאנגר ואל שירתו היה ליעקב קשר עמוק, משום שבו ראה את התגלמותן של המקוריות והשורשיות של השירה היהודית והנשמה היהודית. ובעת שתרגם את שיריו הייתה לי הרגשה, שהוא כאילו התחבר בעורק נסתר אל נפשו של מאנגר. כשדיבר עליו אפשר היה לחוש בהזדהות עמוקה שהיתה בו עם דמותו של 'הטרובאדור ההוא', כפי שכינה דב סדן את מאנגר. והרי גם ביעקב שבתאי עצמו היה משהו מדמותו של טרובאדור עממי המספר סיפורים, כך חש כל מי שהכיר אותו מקרוב.
בנדודיו במרחבי הדמיון ליד שולחן העבודה שלו, היה מגיע לעולמות ולימים רחוקים ומתכנן תוכניות למחזות ולספרים שעוד יכתוב. על אלה שנראו לו כממשיות, גם דיבר אתי בשיחות המרפסת שלנו בעת סופי-השבוע בדירת הגג הקטנה מול עץ הגרווליאה ברחוב לוריא 1 בתל-אביב.
 |
| בארון החשמל ברחוב לוריא 1 עדיין רשום השם 'שבתאי' במקום שבו היה שעון החשמל הישן (צילומים: איתמר לויתן) |
אחת התוכניות שבהן השתעשע יענקלה הייתה לחבר מחזמר סביב
מחזור של 12 שירים שכתב מאנגר בשנת 1937 על ולוול מזבארז', הוא זאב וולף אֶרֶנְקרנץ, בדחן יהודי נודע בן המאה ה-19, שכותב כביכול מכתבים לאהובתו – מלכה'לה היפה (מלכה אכן הייתה אשתו השנייה, עמה התחתן כשגרו השניים באיסטנבול, שממנה יצא לנדודיו). כל מכתב הוא שיר געגועים, שבו באים לביטוי עומק
הרגש של האהבה וכאב הגעגוע יחד עם ההומור, החן והשעשוע, כמו שיענקלה שבתאי עצמו ידע לבטא בשירים
וביצירות הדרמה והפרוזה שכתב.
התקף הלב הרביעי במספר, שחתך את חוט חייו בעודו באמצעם, חתך גם את הסיכוי למחזמר על געגועי המשורר העממי ולוול לאהובתו מלכ'לה. אבל נותרו לנו שישה שירים מתורגמים, מחצית ממחזור השירים המקוריים, ושלושה מהם אף זכו ללחנים שחיבר להם סשה ארגוב.
הנה כאן המילים של אחד משלושה השירים הללו, 'מחשיך לו ערב קיץ'.
 |
| שירי הזמר, עמ' 92 |
השיר זכה למנגינה יפהפיה שהלחין סשה ארגוב, כזו 'המחבקת את המילים' (כפי שאמרה נעמי פולני על לחניו), ושרה אותו לראשונה אורה זיטנר (שהלכה לעולמה לפני שנה). השיר נמצא באלבום שירי ארגוב שהקליטו השניים בשנת 1979, והנה הוא כאן:
ויש גם ביצוע יפה נוסף, של שחקן התיאטרון והזמר דורון תבורי:
השירים מהעולם שהיה ואבד חלחלו אל העורק המרכזי ביצירות הפרוזה שכתב יענקלה, אל הגעגועים למה שהיה ולא ישוב, ונגעו בצורך העמוק שפיעם בו להשיב את העבר לחיים בכוחו של הזיכרון. זיכרון דברים...
