שירי הערש בימי העלייה הראשונה: צימוקים ושקדים (ב)

אנדרטה לכבוד גולדפדן ביאסי שברומניה, במקום שבו הוקם התיאטרון היהודי הראשון (ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'

א. התעורר בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

ד. צימוקים ושקדים (א)

פרסום החלק הראשון של רשימה זו הביא עמו גל של תגובות. רבים התרגשו בהאזינם לשיר, שאותו זכרו מבית האבא והאמא הפרטיים שלהם. כמה הפנו אותנו לביצועים אהובים עליהם, וכמותם גם אנו התרגשנו מן השירה הזכה של הניגון המופלא, שחודר אל הלב ולא מותיר עין יבשה.

הנה למשל זמרת האופרה הנשכחת נתניה דברת (1987-1930) שרה ביידיש את 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען':

וכאן ביצוע חדש יותר, גם כן ביידיש, של רביעית 'אָלָה בְּרֶוֶוה' וסולנית הסופרן טליה דישון (בתו של דוד דישון, בן קיבוץ שלוחות וחברי מימים ימימה – ד"א):

  

ובינתיים גם הגיע לתשומת לבנו מחקרו המקיף ומרחיב הדעת של ד"ר מיכאל לוקין, 'שיר הערש המסורתי ביידיש כיצירה מזרח אשכנזית', שנדפס לאחרונה בקובץ מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, לג (תש"ף), עמ' 188-133. במאמרו, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, חושף לוקין את השורשים המוקדמים של רפרטואר שירי הערש ביידיש, שראשיתם כבר במאה ה-18. הוא מנתח את ההשפעות שספגו הן מן המורשת האשכנזית-גרמנית הן מן הפולקלור הנוצרי, ומתאר את המעבר משירי ערש אמיתיים, שנועדו לאוזני העולל הרך, לשירי מבוגרים הטעונים באידאולוגיה משכילית ולאומית. מקום נכבד במאמר הוקדש גם לשיר הצימוקים והשקדים של גולדפדן, וכל הרוצה להעמיק חקר בסוגיית שירי הערש לא יוכל לפסוח על מאמר חשוב זה.

עד כמה חלחל שירו של גולדפדן לתוך הספרות העברית החדשה יעיד שירו של אורי צבי גרינברג, 'שיר נס השיר', שנכתב ב-1953 ובשנים האחרונות אף נלמד כחלק מתכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות בספרות. כך כתב אצ"ג:

הָאֵם אֵינֶנָּה, לֺא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ

אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה.

וְשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב

שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים

צִימוּקִים וּשְׁקֵדִים וּוְרָדִים

הוֹמֶה בַלֵּב כְּכִנֶּרֶת – נִגוּנָיו שֶׁל הָאָב.

הנה כי כן, שיר הערש הגלותי, שבמקרה זה הושר דווקא בפי האב, הומה בלב הילד כאגם הכנרת, סמלה של ארץ ישראל החלוצית (תודה לאבישג אסף, שהפנתה אותנו לשיר זה). 

הוספות נוספות הובאו ב'בעלי התוספות' שבסוף רשימה זו, ועתה נחזור לענייננו.

ה. שירי גולדפדן שהושרו בארץ ישראל

מחזותיו המוזיקליים של גולדפדן זכו להצלחה רבה בארץ, ושיריו ומנגינותיו שבו את לבם של רבים. גולדפדן היה בוודאי מחובבי ציון. ארץ ישראל הייתה ציפור נפשו וכל ימיו לא חדל מלחבר לה שירי כמיהה וגעגועים, אך כף רגלו מעולם לא דרכה על אדמתה. בדומה לעמיתו אליקום צונזר, שעליו כתבנו כאן לא פעם, גם הוא לא זכה לשזוף במו עיניו את נופי ארץ ציון וירושלים שאליהם ערג. 

כבר בראשית צעדיו כמשורר כתב גולדפדן מפיו של יוסף בעל החלומות היושב בבית האסורים של פרעה ומתגעגע לכנען ארץ מולדתו: 'אַיֵכֶם שְׁמֵי אַרְצִי ... אֶל אֶרֶץ מְכֹרָתִי אָנָּא שָׂאוּנִי'.

'יוסף בבית הסוהר', ציצים ופרחים, עמ' 14

כעבור שנים, בשירו 'המתיישב בארץ ישראל', שחיבר ביידיש, שוב כתב על חלומו לעוף ארצה: 'עוּף אֹבֶה, צִיּוֹן, אֵלַיִךְ, / אִם בָּרֶכֶב, אִם רַגְלִי – / יִפְרְחוּ בָּךְ אֶתְרוֹגַיִך / וּתְמָרִים יַמְתִיקוּ פְּרִי' (שירים ומחזות, תש"ל, עמ' 204; תרגם חיים רבינזון). הוא עצמו לא עף לארץ, לא ברכב ולא ברגל, אך שיריו עפו גם עפו לכאן.

צלילי גולדפדן החלו להישמע בארץ עוד בשנות השמונים של המאה ה-19. סופיה פסקל, ממייסדות זכרון יעקב, מי שנודעה באמירה 'ככל שירבו המכשולים, ימתק הניצחון', סיפרה שהעולים שהצטופפו באנייה שהסיעה אותם בשנת 1882 מגאלאץ שברומניה לארץ ישראל, שרו שירים רבים, 

אבל שום שיר על ארץ ישראל לא השמיעו לנו. לא היה. זמר ז'רגוני [ביידיש] אחד של גולדפדן נשמע מפי הרווקים ובחורי המהגרים וצעירותיהם, והכינור ענה לעומתם. ובחוּש הרגשנו כולנו את שירת נחמיה על העלייה: 'לעשות חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתיים נבלים ובכינורות' [נחמיה, יב 27]. במחזה אנו רואים את ירושלים הבנויה לפנינו.

(אריה סמסונוב, זכרון יעקב, תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה עמ' 50-49)

נראה, אם כן, כי את שירי גולדפדן הביאו ארצה המתיישבים בזכרון יעקב, בראשון לציון ובראש פינה, שעלו בשנת 1882 מרוסיה ומרומניה, שם הוצגו מחזותיו של גולדפדן.

שישה משירי גולדפדן הושרו בארץ בימי העלייה הראשונה, ואלו הם לפי סדר כרונולוגי: 

שני השירים הראשונים לא היו תרגומים, אלא מילים שהותאמו ללחני שיריו: הראשון הוא 'התעורר בן יקיר', שהותאם ללחן 'שטיי אויף מײַן פֿאָלק' והוא שיר הערש הראשון שהובא בסדרה זו.

השיר השני – 'לרחובות מזמור שיר' מאת הפועל והפזמונאי נח שפירא (בר-נ"ש) – נותר בכתב ידו של המחבר. הוא נכתב בשנת 1890, שנת ייסודה של רחובות, לכבוד החתונה הראשונה שנערכה במושבה, והותאם ללחן השיר 'פֿלאַקער, פֿייערל, פֿלאַקער!' (להבה, אש, להבה) מתוך 'שולמית' (על שיר זה ראו מנשה רבינא, השיר 'יה חי לי לי-הה-עמלי' ומחברו ברנש, הוא נח שפירא, תרבות וחינוך, 1966, עמ' 29-26). לחנו של השיר ביידיש התגלגל לימים לסרט 'שני קוני למל' (1966) ומוכר במילותיו של משה סחר לשיר 'הבו עז לתיש'. את שירי הסרט הלחין שאול בֶּרֶזוֹבסקי (1975-1908) וגם שיר זה יוחס לו, אך אין זה נכון, במקרה זה הוא רק עיבד מנגינה גולדפדנית ידועה, שנוצרה עוד לפני שנולד.

השיר השלישי היה כמובן 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען', שהושר בדרך כלל ביידיש, ואולי גם הושר פה ושם בעברית על פי המילים של 'נחנו עדים'. 

השיר הרביעי, 'שיר הרועה' ('דאָס פּאַסטעכל'), לקוח מהמחזה הלאומי בר כוכבא, שגולדפדן כתב בהשפעת ספרו הנפוץ של המשכיל הווילנאי קלמן שולמן, הריסות ביתר (וילנה 1858). 

דפרון 'בר כוכבא' הוצאת Schenker, ניו יורק 1917

שיר זה תורגם מיידיש לעברית על ידי נח שפירא, שנזכר לעיל, ונדפס לראשונה בשנת תרנ"ז. הופעתו בדפוס לא הייתה בשירון, אלא בחוברת שאיש לא יעלה בדעתו למצוא בה שירי זמר: דו"ח של חברת גמילות חסדים במושבה מזכרת בתיה... 

השיר נדפס בעמ' 21-19 

בחוברת זו (עמ' 23-21) נדפס גם השיר החמישי 'לֵךְ לֵךְ' ('געה געה'), מתוך המחזה דוקטור אַלמאַסאַדאָ (אמרו: אַלְמָסָדוֹ), ואף שיר זה תורגם בידי שפירא. הראשונים ששרו שירים אלה בתרגום עברי היו אפוא תושבי מזכרת בתיה. ואכן, בת המושבה ציפורה מלר (1991-1896) סיפרה לי כי למדה את השירים מפי אמהּ, שנהגה לשיר אותם שוב ושוב. גם איתן ניימן, יליד המושבה, העיד בפניי כי אהב לשיר את השירים בעבודתו בשדה.  

עלילת דוקטור אַלמאַסאַדאָ, שממנו נלקח השיר 'לֵךְ לֵךְ', מתרחשת בעיר פלרמו שבסיציליה. היא מתארת את היהודי הנודד מארץ לארץ ונדחה על ידי כל העמים. בשולי המחזה, שכאמור נכתב ביידיש, רשם גולדפדן הערה בעברית: 'אולי יערה עלינו רוח ממרום ויטה אלינו לב המלכים לטובה, לכונן לנו קולוניות בארץ ישראל ולחלץ אלפי אלפים נפשות מן המיצר, לבל יגוועו ברעב ובחוסר כל' (על פי ישראל קלוזנר, בהתעורר עם: העלייה הראשונה מרוסיה, הספרייה הציונית, תשכ"ב, עמ' 534). 

ויקימדיה

את השיר 'געה געה' עם תוויו הדפיס גולדפדן בספר שיריו ישראליק (אודסה 1884). מתחת לשיר כתב: 'השיר האהוב הזה חיברתי לאופרטה "אלמאסאדא" שהושמעה לראשונה בסנקט פטרבורג ב-12 בינואר 1882 וזכתה לתהילה רבה'. 

עד כמה נגע שיר זה ללבם של יהודי הדור ניתן ללמוד מזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שסיפר כי באפריל 1882 שמע בפטרבורג בפעם הראשונה את השיר 'לך לך ישראל'. לדבריו, 'ניגון זה, הספוג דמעות עם נודד, כאילו ריחף באוויר בחוגי היהודים של עיר הבירה, שזה לא כבר גזרו שם תענית ציבור על הפוגרומים' (ספר החיים, תרגם מרוסית מ' בן-אליעזר, א, דביר, תרצ"ו, עמ' 137-136).

לא פחות משלושה תרגומים היו לשיר 'לך, לך' בתקופת העלייה הראשונה. נוסף על תרגומו של נח שפירא, שנזכר לעיל, תרגמוֹ גם הסופר והמחנך אברהם מרדכי פְּיוּרְקוֹ מהעיירה גרייבו שבפולין, מחלוצי עיתונות הילדים העברית. פיורקו פרסם את תרגומו בספרו מוסר אב: סיפור בימי המאה השמונה עשרה (ורשה תרנ"ג):

תרגומו של א"מ פיורקו
(מבחר שירי ציון ושירי עם, הוצאת 'הזמיר' ורשה, תרע"ז)

התרגום השלישי שייך למשורר שניאור דוב הר-הזהב, שפרסמוֹ בספרו חבצלת השרון: שירי עם בני ישראל (ורשה תרנ"ה):

תרגומו של ש"ד הר-הזהב לשיר 'געה געה'

השיר השישי, 'ירושלים', המופיע בשירונים גם בשם 'אצל כותל מערבי שמה' (על פי השורה הראשונה), מבוסס על לחן השיר 'ציון'ס טעכטער' (בנות ציון), מתוך האופרה בר כוכבא. גם שיר זה עבר גלגולים אחדים: מן המחזה התגלגל הלחן לשיר ביידיש בשם 'אין דער שטאָדט ירושלים' (בעיר ירושלים), שכנראה אף הוא חובר בידי גולדפדן. גם את השיר הזה תרגם לעברית שניאור דוב הר-הזהב: 

'ירושלים', תרגומו של שניאור דוב הר-הזהב (חבצלת השרון, תרנ"ה)

מכאן התגלגל חלקו הראשון של הלחן לשיר 'כשאומר לכם "לכה דודי", תאמרו כולכם צ'ירי-בירי-בום', שנכתב כפרודיה על חזן המנסה לאלף את הקהל לשיר אחריו. שיר זה, שכאמור את לחנו כתב גולדפדן, התגלגל לתנועות הנוער ומושר עד היום בערבי שירה בציבור כ'שיר חסידי'... 

הבה ניזכר בשיר זה, בביצועה של טובה בן צבי (1963):

ו. שיר ערש בתוך שיר ערש 

נחזור ל'צימוקים ושקדים'. בתוך שיר הערש הזה שילב גולדפדן את מילותיו של שיר ערש עממי, שלא הוא כתבן: 'אונטער דעם קינדס וויגעלע / שטייט אַ קלאָר-וײַס ציגעלע / דאָס ציגעלע איז געפֿאָרן האַנדלען / ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (תחת ערישת הילד, עומד גדי צחור, הגדי נוסע לסחור בצימוקים ושקדים). מילות שיר זה ומוטיב הגדי הצחור מוזכרים רבות בספרות יידיש שקדמה לגולדפדן. 

כבר במהדורה השנייה והמורחבת של הסיפור די קליינע מענטשעלע (האישון הקטן), שכתב מנדלי מוכר ספרים, צוטטה גרסה של שיר זה (וילנה 1879, עמ' 121; תרגום עברי: הברנש הקטן, תרגם מיידיש: שלום לוריא, כרמל, תשס"ג, עמ' 187-186); גם ברומן השירי של מנדלי, יודעל (1875), צוטטו כמה שורות משיר ערש זה (ראו שמואל ורסס, 'שירי עם ביצירת מנדלי', ממנדלי עד הזז, מאגנס, תשמ"ז, עמ' 106-103). 

מנדלי מוכר ספרים, די קליינע מענטשעלע, וילנה תרל"ט, עמ' 121

מתברר שמדובר בשיר עם ישן נושן שצוטט גם בספרות העברית, למן הרומן של פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, שהחל להתפרסם בשנת תרכ"ח, ועד תרגומים ועיבודים של נ"ה אימבר, ח"נ ביאליק, ש' בן-ציון, של"ג, נח פינס, יעקב לרנר, אהרן ליבושיצקי ורבים אחרים. לא נוכל כמובן להעמיק כאן בנושא זה ונסתפק בהצצה בגרסאותיהם של אימבר וביאליק.

אימבר, מחבר ההמנון הלאומי, חיבר שני שירי ערש ובשניהם מופיע הגדי העומד תחת ערש הבן ועוסק במסחר. שיר אחד, 'הגדי', הקדיש אימבר לאמו. הוא כתבוֹ ערב חג הפסח של שנת 1884, בהיותו בביירות ('בארות'), שם ניסה ללמוד שענות, וסיימו במילים: 'אני נהייתי איש, והגדי נהיה – תָּיִשׁ'. אימבר היה אז בן 27. 

גם כאן שילב אימבר שיר בתוך שיר, וציטט את שיר הערש 'תחת ערש בני', שכתינוק שמע מפי אמו.

כל שירי נפתלי הרץ אימבר, ניומן, 1950, עמ' 233-232

השיר השני, שאינו מתוארך, נקרא 'שיר ערש', וכמתבקש חוזרות בו המילים 'נומה, נומה, נומה, נומה':

כל שירי אימבר, עמ' 23

לימים הלחין אותו שייקה פייקוב והנה הוא מפי שולי נתן (הקלטה משנת 1968):

ביאליק פרסם את שיר הערש שלו, 'הגדי הלבן', לראשונה באודסה בשנת 1904, במקראה בן עמי, שערך חברו ש' בן-ציון. מכאן ואילך שב השיר ונדפס במקראות עבריות רבות ובשמות שונים: 'שיר של אם', 'שירת אם', ו'תחת ערש בני', עד שלבסוף כונס על ידי ביאליק, שנה לפני מותו, לספרו שירים ופזמונות לילדים (דביר, 1933) בשם 'שיר ערש'. 

בכתיבת שיר זה ביאליק הושפע משירי הערש העממיים ביידיש, שנדפסו בראשית המאה העשרים בקובץ שירי-עם יהודיים ברוסיה שליקטו פסח מָרֶק ושאול גינזבורג (ייִדישע פֿאַָלקסלידער אין רוסלאַנד, סנקט פטרבורג 1901, מס' 62-60), אך כמובן עיצב את השיר בסגנונו שלו. במקום הנוסח ביידיש, שעל פיו 'הגדי נסע לסחור' (וכי איזה גדי נוסע לסחור ביריד?), שינה וכתב 'הגדי הלך למקום סחורה'. 

שירי ח"נ ביאליק, בעריכת דן מירון, ג, דביר ואוניברסיטת תל אביב, תשס"א, עמ' 191

חנינא קרצ'בסקי, מלחינה הראשון של תל אביב, הלחין נוסח מקוצר של השיר בימי כהונתו כמורה לזמרה בגימנסיה הרצליה (צלילי חנינא, הוצאת הגימנסיה הרצליה, תרפ"ז). ניכר כי לחנו המפורסם של יואל אנגל לשיר 'נומי, נומי ילדתי' הושפע מלחנו של קרצ'בסקי שקדם לו.

שילוב שיר הערש העממי בתוך שירו של גולדפדן, יצר מבנה ייחודי של שיר בתוך שיר. אלא שקיים הבדל בולט בין שני השירים הללו: הבית הראשון של השיר, שכולל בתוכו את השיר העממי הישן, מעביר מסר של פשטות ותמימות הרמונית. לוּ הסתפק גולדפדן בבית זה בלבד, היו שני השירים משולבים זה בזה ללא שום צרימה. אך שלושת הבתים החדשים שהוסיף חשפו עולם דימויים מודרני ושונה לחלוטין: האם מאחלת לבנה עתיד זוהר של סוחר עתיר נכסים ובנקאי מצליח, הגורף הון רב מעסקי בורסה ומסלילת מסילות ברזל. מסר 'קפיטליסטי' זה היה שונה מאוד מן היעדים שהציבו שירי הערש העבריים החדשים לדור הילדים של תקופת חיבת ציון: עלייה לארץ, שיבה לעבודת האדמה והתנערות מוחלטת מחיי מסחר. בשיריהם נאבקו חובבי ציון בדיוק במסרים הללו שעלו מ'צימוקים ושקדים'. הם ביקשו לטעת בילד העברי החדש ערכים ציוניים ולאומיים, של יהודי המעבד את אדמתו במולדתו, שבה ורק בה ימצא את אושרו, גם אם לא את עושרו.

כנראה שזו הייתה הסיבה שגם אחרי כמעט 75 שנה מאז נכתב השיר המקורי, שמשון מלצר, שתרגם את שולמית עבור תיאטרון 'אהל' (1957), הוסיף לו בית חמישי פרי עטו, ובו ניסה ל'תקן' את הכיוון המשובש של גולדפדן: האֵם מתנבאת שעוללה ימאס לבסוף בקפיטליזם החזירי, ישוב לארץ אבותיו וימצא את סיפוקו בעבודת האדמה, בכרם ובניר (התרגום המלא כאן): 

אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא, תִּמְאַס בְּכָל רֶוַח,

תָּשׁוּב תִּתְגַּעְגֵּעַ עַל אֶרֶץ אָבוֹת. 

תָּשׁוּב אֶל אַרְצֶךָ בְּשִׁיר וּבְשֶׁבַח,

בַּנִּיר, בַּקָּצִיר וּבַכֶּרֶם לַעֲבֹד. 

כִּי הַגְּדִי לְעוֹלָם נִשְׁאָר גְּדִי,

וְאַתָּה הוּא הַגְּדִי, יְחִידִי! 

הַגְּדִי אֶל הַכֶּרֶם פּוֹסֵעַ, 

לִלְקֹט צִמּוּקִים וּשְׁקֵדִים. 

תּוֹרָה וְעָמָל הוּא יוֹדֵעַ, 

נוּמָה, בְּנִי, נוּמָה נִים!

כרזת 'שולמית' בתיאטרון 'אהל', 1957. ציור: צילה בינדר

ז. מאין הגיע הגדי?

ועוד עלינו לשאול, מאין בכלל הגיע הגדי לשירי הערש? האם במשכנות היהודים בעיירות שבמזרח אירופה  אכן עמדו להם גדיים מתחת לעריסותיהם של תינוקות? 

היו שניסו להשיב על שאלה זו, וראשון להם דב סדן, שהציע כי המילה 'ציגעלע' – ביידיש 'ציג' היא עֵז, ומילת ההקטנה 'ציגעלע' היא גדי – התגלגלה מן המילה הגרמנית Ziegeli, שפירושה, גם ביידיש, לבֵנָה קטנה, שבה השתמשו כדי לכסות גגות (בגרמנית Dachziegel; ובלשוננו רעפים). בשיר ערש עממי בגרמנית נאמר (בתרגומו של סדן): 'יְשַן, למטה עריסה קטנה / על הגג לבֵנה קטנה / הציפור הקטנה עשתה קן קטן,/ יְשַן כל הלילה כולו'. קן הציפור, שבנוי מתחת לרעפי הגג, מסייע להקבלה הפואטית בין ה'למעלה' ל'למטה': כשם שהאפרוח נם בקן למעלה, כך גם התינוק נם בעריסה למטה. אגב כך ציין סדן כי גם הצימוד 'צימוקים ושקדים' נמצא באותם שירי ערש גרמניים, לצד צימודים אחרים כמו 'צימוקים ותאנים' (דב סדן, 'שקדים וצימוקים', מחניים, נג, תשכ"א, עמ' 130-124). 

הגדי נכנס אפוא לשיר הערש היהודי ככל הנראה בשל טעות תרגום: הדמיון בין המילה 'ציגל', שמשמעותה לבֵנה, ובין המילה 'ציגעלע', שמשמעותה גדי. לא ברור מתי בדיוק והיכן התרחש השיבוש, שכן מדובר בשירי ערש עממיים שעברו מפה לאוזן ומדור לדור.

ייתכן אפוא שבלבול זה הוא שהוליד עשרות שירים, ואולי מאות, שהתבססו על טעות. אך כפי שאמרו חז"ל: 'שבשתא כיון דעל על', כלומר, כאשר חודרת טעות היא כבר נשארת וקשה לשרשה. לא רק שהגדי הלבן נוכח בצורה עמוקה כל כך בפולקלור היהודי, אלא ששפע של פירושים ירדו לעולם על מנת להסביר את ההשוואה התמוהה בין הרך הנולד ובין הגדי העומד מתחת לעריסתו. ברקע לסבך הפרשני עומד כמובן גם הפיוט העממי לפסח 'חד גדיא', שבו יש גדי שאותו קונה האבא. הגדי של חד-גדיא אמנם נטרף מיד בהתחלה, אך במותו הספיק לשמש מקור השראה אין-סופי להוגים, סופרים ומשוררים, עד עצם היום הזה.

דוגמה לפרשנות כזו יש בהצעתו של חוקר הפולקלור דב נוי לראות בגְדי, שכביכול סוחר בצימוקים ובשקדים, ייצוג חליפי של האב, שנעדר מחיי התינוק משום שהוא עסוק במסחר. כידוע, רוב שירי הערש נועדו לשירת אֵם. האב הלך לעבודה או עסוק בהשגת פרנסה, ואילו האם היא שנשארת בבית ומנסה להרדים את התינוק. מדוע נבחר דווקא הגדי למלא את מקומו של האב הנעדר? משום ש'גד' בעברית הוא שם נרדף למזל, והגדי יביא מזל לעולל ('בני יגלה למקום תורה', דבר, 28 בספטמבר 1983). 

נזכיר כאן גם את מנשה גפן, חוקר פולקלור ואיש קיבוץ עין המפרץ, שפרסם מחקר מקיף ומסכם על מוטיב הגדי בשירה היהודית וליקט עשרות מובאות משירים ביידיש ובעברית שבהם נכרכו הגדי והעריסה (מנשה גפן, מתחת לעריסה עומדת גדִיָה: בנתיבי הזמר היהודי, ספרית פועלים, 1986, עמ' 68-12). 

בהשפעת שירו של גולדפדן, השתרש הביטוי 'צימוקים ושקדים' בפולקלור היהודי ובספרות העברית והפך לצירוף נפוץ. הנה דוגמאות אחדות: 

נתן אלתרמן בשירו 'פגישה לאין קץ' (שלימים הלחינה נעמי שמר), שנדפס לראשונה בספרו כוכבים בחוץ (1938), כתב: 'אֲלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ, מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים'. שמונים שנה אחר כך פרסמה המתרגמת בלהה רובינשטיין (בתו של הסופר יהושע בר יוסף), ספר הנושא את השם צימוקים ושקדים: מבחר מאוצרות היידיש (ידיעות ספרים, 2018). 

ברומן פולין ארץ ירוקה (2005), סיפר אהרן אפלפלד על ישראלי החוזר לביקור בעיירת הולדתם של הוריו בפולין. הוא נפגש שם עם איכרה פולנייה בת המקום, שהייתה עדה להשמדתם של יהודי הכפר. היא שרה לו (מן הסתם ביידיש, ואולי בפולנית) את 'צימוקים ושקדים':

פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005, עמ' 69-68

טרגי ככל שיהיה, גם בשואה נשמעו צלילי השיר. הסופר ישעיהו שפיגל (1990-1906), שהיה כלוא בגטו לודז', חיבר לאחר מות בתו חוה שיר ושמו 'ניט קיין ראָזשינקעס, ניט קיין מאַנדלען' (לא צימוקים ולא שקדים). את הגדי התמים, החליפו עתה ינשוף מצווח וזאב מילל ומאיים. השיר הולחן על ידי דוד בייגלמן (1944-1897), שנרצח באושוויץ, והושר מפי אלה דיאמנט, בפתיחת בית תרבות בגטו. לימים תורגם השיר לעברית על ידי שלמה אבן-שושן והוקלט מפי אופירה גלוסקא. לאחרונה הקליט אותו גם הזמר יונתן רזאל בלחן חדש שכתב.

הנה אופירה גלוסקא שרה בלחן המקורי והיפה של בייגלמן:

ח. נער הייתי וגם זקנתי

נער בן 11 הייתי בשנת 1946 כשהוּבלנו, תלמידי כיתה ו' בבית ספר תחכמוני בתל אביב, לצפות יחד בהצגה יומית של המחזה המוזיקלי 'המכשפה' בתיאטרון 'אהל', ששכן אז בבית ארלוזורוב ברחוב בילינסון 6. מהרגע שעלה המסך ועד סוף ההצגה ישבתי מרותק אל עלילתה ומוקסם משיריה. צחקתי מתעלולי הרוכל החביב הוצמך, ששיחק אברהם חלפי, כעסתי על יהודה שחורי ששיחק את המכשפה המרשעת באבא יכנע (אמרו: בּוֹבֶּה יָכְנֶה), הזלתי דמעה כששרה בתיה אוסטרובסקי את שיריה של מירה'לה היתומה, 'אין לי אב ואין לי אם, רק אם חורגת רעה' ו'יהודים רַחֲמוּ, רַחֵמוּ', והתרגשתי כשיעקב איינשטיין (אביו של אריק), ששיחק את החתן מרכוס, שר 'בארצות שונות כבר עברתי'. וכך גם עם 'שיר מוכר הכופתאות' ('כופתה, כופתה, כופתאות בזול') ויתר השירים, עד לשיר הסיום ששרה המקהלה: 'זה הפשע, זה הנקם'. 

עד מהרה ידעתי לשיר בעל-פה את כל שירי ההצגה, שתורגמו לעברית על ידי אברהם לוינסון, שכן הרדיו הארץ-ישראלי שידר אותם שוב ושוב. הנה הקלטה נדירה כזו, ובה שר יעקב איינשטיין את שירו של מרכוס. בביצוע זה שולב גם השיר 'יהודים רחמו, רחמו', שבמקור הושר מפיה של מירה'לה והמקהלה:

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמחזה 'המכשפה' הועלה על בימות הארץ. עשר שנים קודם לכן, בשנת 1935, הוא הוצג בתיאטרון 'הקומדיה הארצישראלית', בתרגומו של נתן אלתרמן ובעיבודו המוזיקלי של מרק לַבְרִי. אך תרגומי אלתרמן לפזמוני המחזה לא נקלטו בציבור ולא הגיעו למעלת תרגומו המשובח והקולח של לוינסון. מאז ועד היום הוצג המחזה על ידי שישה תיאטרונים שונים.

מחזות נוספים של גולדפדן הוצגו בארץ, ביניהם 'שולמית' שהזכרנו לעיל, 'בר כוכבא', שהוצגה בראש פינה כבר בשנת 1917 בתרגומם של ברוך בן-יהודה ואהרון טורקניץ, ו'שני קוני למל', שהועלה פעמים אין ספור על הבמה בארץ והפך ללהיט כשהיה לסרט בכיכובו של מייק בורשטיין (ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מבט שני ב"שני קוני למל" ', בלוג עונג שבת, 11 באוקטובר 2012). מחזה זה תורגם לעברית עוד בימי העלייה הראשונה בידי 'מר דרור', שם העט של המחנך מרדכי אזרחי (קריצ'בסקי), ויצא לאור בחוברת בשם הקנאי, או שני יקטן-יקשן, מחזה צחוק בארבעה מעשים (ירושלים 1900). 

בול דואר ישראל לכבודו של גולדפדן, 2009 (עיצוב: דויד בן הדור)

מנגינותיו של גולדפדן הושמעו לראשונה בקהילות ישראל במזרח אירופה במאה ה-19 ומשם נדדו לזירת תיאטרון יידיש בניו יורק, אך הם ממשיכים להתנגן על בימות הארץ גם במאה ה-21. כמה מצער שמדינת ישראל לא השכילה להנציח כראוי את זכרו ואין אף לא תיאטרון או מוסד תרבות אחד שמתנאה בשמו. ככל שבדקנו, רק בתל אביב ובחיפה יש רחובות על שמו, וברחוב התל-אביבי אין ולוּ שלט הסבר אחד על האיש ופועלו. ב'גן גולדפדן', שנקרא כך רק בשל סמיכותו לרחוב, הציבה עיריית תל אביב שלט. אך אללי, אפילו את שמו של גולדפדן לא השכילו לכתוב כראוי...

ואף על פי כן, מעמדו של גולדפדן כאבי התיאטרון היהודי חזק מכל אלה, ושמו וזכרו ימשיכו לחיות לעד בתוך מחזותיו ושיריו.

צילום: איתמר לויתן

בעלי התוספות

עוד על העלאת 'שולמית' ביפו, 1894

זרח אלתר מושלי (1919-1850)

על ההפקה הראשונה בארץ ישראל של 'שולמית' ביידיש כתבנו בחלק הראשון, תוך הסתמכות על זיכרונותיה של רחל דנין-ילין.

ד"ר יוסי במברגר (החונה לפי שעה בפרנקפורט ע"נ מיין) הפנה את תשומת לבנו לספרו של שלמה שבא על תולדות תל אביב, הוֹ עִיר, הוֹ אֵם (תל אביב תשל"ז), שמביא גם כן תיאור יפה של ההפקה. לדברי שבא, הרב נפתלי הרץ הלוי, שהיה הרב האשכנזי הראשון של יפו והמושבות, אסר על שומעי לקחו לראות את ההצגה: תיאטרון הוא אמנות של גויים, נשים שרות בהצגה, וכידוע קול באשה ערווה, ובנוסף גברים ונשים יושבים בתיאטרון במעורב. המבוגרים שמעו בקולו, הצעירים לא.  

השען שומר המצוות זרח אלתר מושלי, ממייסדי שכונת נוה צדק ומי שהתקין (יחד עם מוריץ שיינברג) את השעון במגדל השעון ביפו, אהב מוזיקה והשתוקק עד מאוד לראות את המחזה. זוֹרָח לא ידע מה לעשות, אך לבסוף מצא פתרון. הוא עמד מחוץ לדלת התיאטרון כל משך ההצגה: פנימה לא נכנס, אך את השירים שמע וחייתה נפשו.

ככל הידוע, שבא הסתמך על זיכרונותיו של מושלי, שנותרו בכתב יד ברשות המשפחה. 

שלמה שבא, הוֹ עיר, הוֹ אם, עמ' 207-206

לפני ארבע שנים פרסמה המשפטנית פרופ' רות בן-ישראל, נכדתם המשותפת של אלתר מושלי ואבא נאמן (צייר התפאורה), את זיכרונותיה (הגדת רות: מאין אני באה ולאן אני הולכת, עם עובד, 2017). היא תיארה בפירוט את הרקע להעלאת 'שולמית' ואת התנגדותו של הרב הלוי, אך לא הזכירה את הפתרון היצירתי של סבה. רות בן-ישראל הלכה לעולמה בפברואר 2020, בדיוק לפני שנה, ולשם השלמוּת, וגם כמחווה לזיכרה, נביא את דבריה:

רות בן-ישראל, הגדת רות, עמ' 118-115

עטיפת התקליט של שירי גולדפדן בביצוע מקהלת התיאטרון היהודי בבוקרשט (אוצר ההקלטות היהודיות של דרטמות)