יום רביעי, 27 בפברואר 2019

מעורב ירושלמי: ציורי קיר, הצהרת כורש, מקדמת דנא, גיליוטינה ודלתות

א. אמנות הספריי 

הדר ז'בוטינסקאי אמיתי אפשר למצוא על דלת הברזל של דוכן הפיצה בשוק מחנה יהודה. הציור הוא מ-2016, והצייר הוא סולומון סוזה, שמקצת מיצירות הספריי המגניבות שלו בירושלים נמצאות בערך עליו בוויקיפדיה האנגלית.

צילום: בני עורי

לא הרחק משם, ברחוב הרב אריה לוין פינת רחוב משכנות, צויירה לאחרונה דמותו הענקית, תרתי משמע, של הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין (1969-1885). שאר פרטי הציור (מדרגות העולות אל על, גזע עץ, דמות אדם נטול ראש והאות א' בוקעת ממנו) לא ממש מובנים. האמן לא השאיר פרטים מזהים.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. הצהרת כורש, 2019

רחוב כורש. בלי מילים...

צילום: ברוך גיאן

ג. קדמת דנא

ואם כבר כורש, מה יותר טבעי מאשר למקם חנות עתיקות וישנות ברחוב כורש.

וגם השם קולע, פחות או יותר – הצירוף הנכון הוא 'מִקַּדְמַת דְּנָא', כלומר לפני כן. אמנם בארמית, אבל עדיין חלק משפתנו (ורק חבל שאין התאמה בין קַדְמַת ובין Kedmat).

על הביטוי 'מקדמת דנא' וגלגוליו ראו כאן.

צילום: טובה הרצל

ד. גיליוטינה לשימוש עצמי

מודעה מעוררת מחשבה בחנות 'גרפוס' למכשירי כתיבה ולציוד משרדי.

צילום: אבי בלדי

ה. מול הדלת הסגורה

המודעה המופלאה הזו, שהודבקה על דלת מדלתות שכונת כרם אברהם (ליד שכונת הבוכרים), הזכירה לי קטע משעשע במיוחד בספר עגל הזהב מאת צמד הסופרים הסובייטים אילף ופטרוב (זהו ספר ההמשך של ספרם המיתולוגי 12 הכיסאות). מתואר שם משרד ממשלתי כלשהו לקבלת קהל, שבכל פעם שמגיעים אליו מתברר שאו שעוד לא פתחו אותו או שבדיוק כולם הלכו...

צילום: ברוך גיאן

ו. ואלו שמות

דלת חביבה ברחוב הרקפת בשכונת קרית מנחם. למען הדיוק היה צריך לכתוב 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת', אבל העיקר הכוונה...

צילום: משה זונדר

יום שני, 25 בפברואר 2019

פרנסות של יהודים: אופטיקאים, מרגלים, חצילים ועוד

א. בעין יפה

כבר נדרשנו כאן לא פעם לשמות עבריים יפים שיש לחנויות אופטיקה ומשקפיים. ראינו את 'בבת עיני' בהוד השרון, 'רואים עולם' בחיפה ו'מראית עין', בתל אביב, ועתה לפנינו שם נהדר לחנות באבן יהודה: 'בעין יפה'.

צילום: איתמר לויתן

ומתברר שיש גם 'בעין יפה' ברחוב דיזנגוף בתל אביב וברחוב כצנלסון בגבעתיים. לפי הלוגו השונה של שתי החנויות אפשר לומר עליהם Great minds think alike...

גבעתיים; צילום: יוחנן פלוטקין

ב. ד"ר חציל ומיסטר ספיי 

תוספות לפרנסות האקדמיות שכבר עסקנו בהן לא פעם ולא פעמיים.

ברחוב העצמאות 47 ביהוד גרים שני דוקטורים: דוקטור ספיי (חשוד במיוחד!) ודוקטור חציל.

צילום: איתמר וכסלר

וכאן ד"ר האוס שעובד בתל אביב ('הכי בריא לבית'):

צילום: שמוליק שדה

ופרופסור ביס (ברחוב ז'בוטינסקי פינת בן יהודה בתל אביב)...

צילום: שמוליק שדה

ולקינוח סעודה: המבורגר אקדמי ביפו...

צילום: מנחם רוזנברג

די, כבר אין עוד תקנים בפקולטה!

ג. העלמת שריתות

בעסק הזה, ברחוב ישראל ב"ק פינת שונצינו בתל אביב, יעלימו לך בתוך 24 שעות את כל השריטות והשריתות. אולי באמצעות פלסטלינה?

צילום: גדעון נח

ד. אינסטלטוב 

לפעמים באמצעות שינוי של אות אחת אפשר להגיע למילים שנונות, מוצלחות ומקסימות. הנה למשל האינסטלטוב ישי פוקס, שהוא לא רק שרברב אלא גם יועץ.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. ב"ה, אריה מלך ההרמות

בלי מילים, והעיקר שה' יעזור.

צילום: איתמר לויתן

ו. מדברים אנגלית

צילום: יוחאי גואל

הבה נניח שאנשי 'התיקונייה' הירושלמים באמת יודעים לדבר אנגלית. לכתוב אנגלית הם בוודאי לא יודעים...



יום שישי, 22 בפברואר 2019

כשהיה פה הנשיא מחבל וולטה העליון

אתר עיריית ירושלים

לא מכבר סיפרנו על כך שבתל אביב שינו את שמו של רחוב הלסינגפורס לרחוב הלסינקי. זו תל אביב, עיר המחר, אבל בירושלים השמרנית לא משנים מסורת רק בגלל שינויים גאוגרפיים או מדיניים חולפים.

בשכונות קרית היובל וקרית מנחם שבדרום-מערב העיר יש מקבצי רחובות הנושאים שמות של מדינות ידידותיות או כאלה שנחשבו ידידותיות: שמונה מדינות בדרום אמריקה (גואטמלה, בוליביה, אורוגוואי, ניקרגואה, פנמה, קוסטה ריקה, קולומביה ומקסיקו; אגב, שתי האחרונות דווקא נמנעו בהצבעה על תכנית החלוקה), מדינה אחת באיים הקריביים (הרפובליקה הדומיניקנית), מדינה אחת באירופה (איסלנד), ושתיים באפריקה (וולטה עילית ודהומיי).

אלא שהמדינות האפריקניות הללו, שזכו להנצחה בעיר הנצח, אינן קיימות עוד. באטלסים כבר אינן רשומות וּבַלוֹיְדִים אינן מפורסמות.


וולטה עילית שבמערב אפריקה נקראה כך בפי הצרפתים הקולוניאלים על שם נהר וולטה (Volta) החוצה את המדינה. ב-5 באוגוסט 1960 השתחררה המדינה מעוֹל הכיבוש הצרפתי וזכתה לעצמאות מלאה אך המשיכה להיקרא בשם האירופי. מאז שנת 1984 היא נקראת בשם בורקינה פאסו (Burkina Faso), שפירושו 'ארץ האנשים ההגונים'.

הגונים או לא, ארץ ענייה ונחשלת זו ידעה מהפכות צבאיות רבות ומשטרים רודניים ואף מרקסיסטיים. למרות שמחצית האוכלוסייה היא מוסלמית, יש בין בורקינה פאסו למדינת ישראל יחסים דיפלומטיים ידידותיים. אף על פי כן, אל תצפו למעבר השגרירות לירושלים, היא ממילא לא נמצאת בכלל במדינת ישראל אלא בקהיר...

ובכל זאת, וולטה עלית יקרה ללבנו. היא זכתה להיות מונצחת לדורות לא רק בשמו של הרחוב הירושלמי אלא גם בשירה הנהדר והנושן של נעמי שמר 'עוד לא אכלנו' (שמו המקורי היה 'שיר האוכל'). שיר זה, שחובר והולחן על ידה בשנת 1963 עבור התכנית 'שמש במדבר' של להקת הנח"ל, כלל התייחסות מפורשת ל'נשיא של חבל וולטה העליון'.

נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

הנה להקת הנח"ל בסרטון שקשה להאמין שהשתמר. זה אמנם לא הביצוע המקורי מ-1963 אלא סרטון מאוחר, מראשית שנות השבעים, ובכל זאת...





שאלתי את עצמי, האם אכן ביקר בארצנו הנשיא של חבל וולטה העליון?

התשובה היא אכן כן.

ב-4 ביולי 1961, כשנה לאחר שוולטה עילית קיבלה את עצמאותה, הגיע הוד מעלתו הנשיא הראשון מוריס יאמֶאוֹגוֹ לביקור רשמי בישראל, ותאמינו או לא  החמסין היה נורא ותזמורת צה"ל הייתה שם... 

בול לכבוד הנשיא יאמאוגו, וולטה עלית 1960 (ויקיפדיה)

למרחב, 5 ביולי 1961

הביקור, שנמשך עד 13 ביולי, היה היסטורי והיסטרי. המוני ישראלים קיבלו בחום את הנשיא האפריקני הצעיר (הוא היה אז בן ארבעים בסך הכול), שמצדו פיזר הצהרות של ידידות עולם ואהבת נצח. הוא ביקר בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע, בחיפה, בנצרת ובדגניה ב', קיבוצו של יו"ר הכנסת דאז קדיש לוז, שם סעד בחדר האוכל המשותף. הוא ופמלייתו גם ביקרו בכור האטומי בנחל שורק, בתחנה החקלאית בבית דגן ובמכון וייצמן, ובכל מקום הוא התקבל בהתלהבות רבה.

הנה כך דיווח עיתון דבר ב-11 ביולי על הביקור בתל אביב, שגם אליו, נעבעך, סינג'רו את תזמורת צה"ל:
קבלת פנים לבבית נערכה לפמלייתו כאשר הגיעו לגשר הירקון. קהל רב, ביניהם בני נוער כשבידיהם דגלי וולטה עלית וישראל, הריעו לאורחים. ברחבת העירייה ברחוב ביאליק קידם את האורחים קהל רב ותזמורת צה"ל ניגנה מנגינות לכת.
ראש העיר מרדכי נמיר קיבל את האורח הנכבד והעניק לו את 'מפתח העיר'.

נשיא וולטה עלית מתקבל במשמר כבוד צבאי בכניסה לבית הנשיא יצחק בן צבי בירושלים, 5 ביולי 1961
(צילום: פול גולדמן; אוסף התצלומים הלאומי)

ומה באשר לדהומיי?


צילומים: מנחם רוזנברג

דהומיי, שהייתה קולוניה צרפתית וקיבלה את עצמאותה בשנת 1960 אינה קיימת עוד. מאז שנת 1975 היא נקראת בשם רפובליקת בֶּנִין.

בספטמבר 1963 ביקר בארץ נשיא דהומיי הוברט מאגה והתקבל בכבוד ובהדר, אך למרבית הצער מדינה זו לא זכתה לאף אזכור בזמר העברי...


נשיא דהומיי מבקר את בן-גוריון בשדה בוקר, 25 בספטמבר 1963 (מאחורי בן-גוריון: שלמה הלל ויצחק נבון)
(אוסף התצלומים הלאומי)

יום שלישי, 19 בפברואר 2019

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שמונה

איור: נעם נדב

א. אז מה היה לנו?

19 בפברואר זה היום, ושוב אני חוגג, יחד אתכם קוראים יקרים, יום הולדת לבלוג עונג שבת. זה הזמן לדו"ח השנתי ולחשבון הנפש.

הבלוג עלה לאוויר בדיוק לפני שמונה שנים, ובניגוד לכל הציפיות, בראש ובראשונה אלה שלי, הוא עדיין ממשיך להתקיים ולבעוט. הנס הזה קורה בעיקר הודות לכם, קהילת הקוראים הנאמנה שנוצרה סביבו. האנשים והנשים שקוראים את כל הפוסטים שמתפרסמים בו (טוב, לא נגזים... לא כולם קוראים את הכל), מגיבים, שולחים אליי חומרים שונים גם משונים, מעודדים ותורמים בחומר וברוח, וכך נותנים לי את ההרגשה שנוצר כאן משהו ייחודי, שמשמח (ולעיתים גם מרגיז) את לב הקוראים.

למיטב ידיעתי אין בעולם הבלוגים, העשיר והמתפתח כל הזמן, שום דבר שמתחיל להיות דומה לבלוג עונג שבת, לא במגוון נושאיו, לא בהקפדה על העריכה וההגשה, ובעיקר לא בהתמדה. לא דבר של מה בכך! ביום ששם החיבה עונ"ש גם ייכנס לאוצר ראשי התיבות של השפה העברית, אדע שמלאכתי הושלמה...

ולפיכך אני נכנס יחד עם הבלוג וקוראיו הנאמנים לשנה התשיעית ומתבונן אחורה בשמחה ובגאווה. מראשית הולדתו ועד היום פורסמו בבלוג 1,490 פוסטים, ובשנה השמינית לקיומו פורסמו בו 153 פוסטים! זהו קורפוס עצום, שלצד היותו בית יוצר להומור ולשטויות בנות חלוף (וכנאמר במוטו המיתולוגי: 'ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'), הוא גם מאגר אדיר של ידע מוסמך במגוון רב של תחומים ('כל דבר הנוגע ליהודים בפרט ועניני מדינה, ספרות ומדע בכלל', שם). כל הרשומות שמתפרסמות בבלוג ממופתחות מיד במנוע החיפוש של גוגל, וכך הן גם מרבות לעלות בתוצאות החיפושים שעושים גולשי האינטרנט, הן במידע הטקסטואלי הן בחומר הוויזואלי.

כמדי שנה זכיתי לארח בבלוג גם השנה כותבים וכותבות רבים, שבזכותם הפך עונ"ש להיות במה כל כך אהודה. זו הזדמנות נוספת להודות להם (על פי סדר האלף-בית): יואב אבניאון, עדינה בר-אל, רעות ברוש, ישראל ברטל, רחל ברלב, יוסי גולדנברג, צבי (גרימי) גלעד, אבנר הולצמן, דוד ויינפלד, רמה זוטא, יהודה זיו, אסא כשר, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, רמי נוידרפר, אדוין סרוסי, אבי ובני עורי, דב פאוסט, פוצ'ו, מוקי צור, שלמה רוזנר. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד...

גולת הכותרת הם כמובן מאמריו של חברי ומכובדי אליהו הכהן על שירי העלייה הראשונה, שמתפרסמים בבלוג בצורה סדירה פעם בחודש. לא רק שאני מתכבד בהשתתפותו של אליהו בבלוג ומתגאה בה, אני גם רואה בפרסום מאמריו אתגר מדעי מן המעלה הראשונה. מאמרים אלה כולם, ובלי יוצא מן הכלל, הם דברי חידוש שאף פעם לא פורסמו. הם כוללים גילויים רבים וחשיפות, והצטברותם יחד יוצרת קורפוס חשוב ביותר, שמתעד בצורה שיטתית – במילים, בתמונות ובצלילים – את שירת התקופה. אין איש אחר חוץ מאליהו שיכול לעשות זאת, ואני מקווה שבעזרת הנותן ליעף כוח נוכל גם לסיים את המפעל, ומי יודע אולי גם נגיע לשירי העלייה השנייה...

אליהו הכהן על המשמרת (צילום: דוד אסף)
בביתו של אליהו ברמת גן (צילום: דליה הכהן)

מה לא היה כאן בשנה שחלפה...

לצד המדורים המשעשעים (לפחות אותי) של 'סיפורי רחובות', סיפורי מכוניות', 'פרנסות של יהודים', 'פה ושם בארץ ישראל', 'ארץ הקודש', 'בורא מיני מזונות', 'חדש על המדף', וטיולים וסיבובים בערי ישראל בעקבות היפה והנאה, הזר והמוזר, הקדשתי, כרגיל, רשימות רבות למסעות בעקבות ספרים, סופרים ויוצרים.

וכך סיירנו בניו יורק בעקבות אליקום צונזר, ואחר כך פסענו בעקבות שלום עליכם (כולל חשיפת סיפורו הטרגי של בנו מישה וקבורתו במאלמו שבשוודיה); ביקרנו את ח"נ ביאליק באודסה (וגם פרסמנו מכתבים לא ידועים ממנו ואליו), את ישעיהו ליבוביץ במקומות מגוריו בריגה ובירושלים ואת אדמו"רי מונקאטש באוקראינה. סיירנו בירושלים ב'קיר השירים' שבשוק מחנה יהודה וברחוב הָרֵכָבִים, חשפנו את האטלס העברי הראשון, שקדם לאטלס המפורסם של ז'בוטינסקי ופרלמן ('האטלסים הראשונים בשפה העברית'), כמו גם את מצבת קבורתה של אסתר צ'צ'קס, אמו של ש"י עגנון, שהתגלתה השנה בעיירה בוצ'אץ', ואת מצבתו הלא מוכרת של מנחם מנדל דוליצקי בעיירה פורסט פארק ליד שיקגו. הצבענו על חילול אתר ההנצחה לנופלים ב'קברות המכבים' ('ביזיון בקִבְרוֹת המכבים'). עסקנו לא מעט בגלגולי שירים ידועים, כמו 'בין פרחי הגן המלבלבים', 'במחרשתי כל אושרי ירשתי', או 'ציון תמתי, ציון חמדתי', וגם ביררנו את גלגוליו של שיר הילדים 'היום יום שישי' וזיהינו את המחבר (יצחק כצנלסון) ואת המלחין (אברהם משה ברנשטיין).

מן המדור 'סיפורי רחובות' אציין במיוחד את 'המכבים הגיבורים: מסע ברחובות ירושלים ותל אביב', רשימה שבדקה את דרכי השילוט המגוונות והתמוהות ברחובות הנושאים את שמות בני השושלת ההחשמונאית, ואת 'בצפון תיפתח הרעה: מהלסינגפורס להלסינקי', רשימה שבה חיפשנו את שרידי רחוב הלסינגפורס בתל אביב, שעליו כתב אפרים קישון הומורסקה ידועה.

'א-להים הוא לא קופת חולים': כתובת בכניסה לביתו של ישעיהו ליבוביץ בירושלים (צילום: דוד אסף)

כרגיל ברשימות יום ההולדת הנה 'מצעד' הכתבות הנקראות ביותר במהלך השנה האחרונה:

מצבת אסתר צ'צ'קס בבית הקברות בבוצ'אץ' (אוגוסט 2018). מימין לשמאל: דוד אסף, איליה לוריא, חיים באר

ב. צלמי הבלוג

תמונת השנה צולמה על ידי איל דודסון ב'גן הסוס' בירושלים ופורסמה כאן

חלק חשוב בבלוג הוא הצד הוויזואלי והאיורי שלו. עשרות צלמים תורמים לבלוג, מי באופן חד-פעמי ומזדמן, מי באופן קבוע ושיטתי, עד כדי הגדרתם כ'שגרירי עונ"ש' במקומות מגוריהם. לא אמנה אלא כמה מהם, ששמותיהם מוכרים מן הסתם לקוראים. בראשם טובה הרצל ומנחם רוזנברג מירושלים ואיתמר לויתן מתל אביב, ולצדם גם פיני גורליק, דותן גורן, ברוך גיאן, אלון גלעדי, איתמר וכסלר, יורי ינובר, אבישי ליוביץ', מיכה מגן, יפתח מזור, יהושע לביא, אבישי ליוביץ', מיקי מלכה, גדעון נח, יהונתן עומר, בני עורי, יאיר פז, צבי פיש, יוחנן פלוטקין, גדעון פליישמן, זאב קינן, שמוליק שדה ועוד רבים. תודה לכולם.

ותודה מיוחדת למאייר נעם נדב, על הסמליל הקבוע של הבלוג ועל איור יום ההולדת שמתחלף בכל שנה.

ג. זיכרונם לברכה

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אפרד כאן מכמה קוראים ותיקים של הבלוג שהלכו לעולמם ושמותיהם ידועים לי: יוסף אמריאליעזר רפאליוולטר זאב לאקוויראלי שילר.

יהי זיכרם ברוך.

ד. ארכיון הבלוג

לא כל הקוראים יודעים שרשימות הבלוג, מראשיתו ועד היום, מאוכסנות כולן בארכיון שפתוח וזמין בכל עת ובכל שעה ומאפשר לכם לצלול בקלות לרשימות שפורסמו בעבר. 

כך עושים זאת: בצד שמאל של המסך נמצא מדור שנקרא 'ארכיון הבלוג'. ליד כל שנה, החל מ-2011, נרשם מספר הפוסטים שפורסמו באותה שנה.


הקשה על לשונית של שנה כלשהי תפתח לשונית של חודשים. הנה למשל שנת 2012:


הקשה על חודש כלשהו תציג לפניכם את הרשימות שפורסמו באותו חודש. הנה למשל כמה מכותרות הרשימות שפורסמו באוגוסט 2012. הקשה על הכותרת תפתח את הרשימה עצמה, להנאתכם:


זאת ועוד, מה תעשו אם חשקה נפשכם לעיין שוב בפוסט שפורסם בעבר ואתם זוכרים את הנושא הכללי או שם שנזכר בו, אבל אינכם יודעים כיצד למצוא את האבידה? יש דרך פשוטה: כִּתבו בגוגל: "עונ"ש+מילת חיפוש כלשהי שאתם זוכרים מאותו פוסט (שם של אדם, מקום, מושג). סיכויים רבים שתמצאו בקלות את מבוקשכם.

ה. רשתות חברתיות

בלוג עונג שבת שלח את זרועות התמנון שלו גם למה שמכונה היום 'רשתות חברתיות'. כל הפוסטים עולים במקביל בדף עונג שבת בפייסבוק (www.facebook.com/onegshabes), ומבחר של תמונות עולים גם לדף עונג שבת באינסטגרם (www.instagram.com/oneg.shabat; ותודה לאיתמר לויתן שיזם ומתחזק את האינסטוש). איך אומרים שם: אתם מוזמנים לעקוב...


אפילו השר זאב אלקין התחיל לעקוב אחריי באינסטגרם... מדאיג!

ו. ותומכיה מאושר

ולא תבוא מסכת יום הולדת זו לסופה טרם נשמיע על השקלים, לפי שאם אין קמח אין תורה.

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')
לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אורחיי עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. לא פעם אני נשאל:
'כמה זמן אתה מקדיש לבלוג בכל יום?', ולמען האמת אין לי תשובה טובה, כי הפסקתי לספור ולמנות. אני מסתפק בתשובה קצרה, בת מילה אחת: 'המון'...

לבלוג אין 'חומת תשלום' והוא פתוח חינם אין כסף
לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שמממן אותו ומאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אז אם גם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בטור שבצד שמאל וגם בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי. התרומות שלכם מרגשות אותי ומוכיחות לי, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי.



להתראות בשנה הבאה, כלומר בשבוע הבא...

עונ"ש בפריז (מישקה לוין)

יום שני, 18 בפברואר 2019

ארץ הקודש: יהודים קדושים, פיצוחים, פעימות, מזוזות, גרביים, שאבעס

א. אין חילונים, אין דתיים  כולם קדושים!

הצהרה עקרונית בראש מרפסת בשכונה הירושלמית נחלאות.

צילום: דוד אסף

ב. אין עוד מלבדו!

עוד הצהרה תיאולוגית מוכרת וחביבה. הפעם היא כוללת גם את הפיצוחים של משה ובניו, שכנראה אין עוד מלבדם...

צילום: יפתח מזור

ג. ארוחה בשתי פעימות

ד"ר יאיר פז מצא עצמו לאחרונה בשחקים. הוא אמנם שומר כשרות, אך לא ביקש שום דבר מיוחד. עקב רישום שגוי הוא קיבל ארוחה כשרה מהודרת, שהיא גם ממושטרת להפליא. כתב לי יאיר:
מבין שפע המדבקות שהיו על הצלופן (שעטף עוד שתי שכבות של נייר כסף), משכה את תשומת לבי הנחייה הלכתית משונה: לאכול את הכריך בשתי פעימות, בהפרש של עשר דקות לפחות.  
לא התגברתי על יצרי ואכלתי בלי הפסקה (הכריך היה די קטן אך טעים...), ובינתיים היה לי חומר למחשבה על עולמות הלכתיים מורכבים ורחוקים כל כך מחיי היום יום שלנו. למיטב הבנתי, כוונת ההנחייה היא להימנע ממצב של 'סעודת קבע', כזו שתצריך נטילת ידיים וברכת המזון על לחמנייה שברכתה 'בורא מיני מזונות'. אבל אולי יש לכך גם סיבות נוספות שאינני מודע להם.


ד. מזוזות בתנועה

פרנסות קדושות.

צילום: איתמר לויתן

ה. גרביים למאכל

דוכן בשוק הכרמל בתל אביב.

לא בשר ולא חלב. פרווה.

צילום: איתמר לויתן

ו. שאבעס ביסטרו

ברחוב אבן שפרוט 5, בשכונת רחביה בירושלים, נמצאת חנות לאוכל מוכן, 'יהודי' כמובן. היא נקראת בשם הכלאיים 'שאבעס ביסטרו' אף על פי שאין בה שום ניחוח צרפתי אלא מזרח-אירופי.

הביסטרו הזה כשר למהדרין, וכמתחייב מהשם – מובן מאליו שהוא לא פתוח בשבת.

צילום: ברוך גיאן

ז. שומר פאקינג שאבעס

ואם כבר שאבעס, אז בבית החולים תל השומר יש כניסה מיוחדת ל'שומרי שבת'; כנראה שבמעבר הזה אין בקרה אלקטרונית או משהו דומה.

אבל למה 'שומרי שבת' במרכאות?

צילום: איתמר לויתן