לשיבוש המגוחך שהפך את 'מכון ווֹלקני' –הקרוי על שמו של יצחק ווֹלקני –ל'המכון הוולקני' כבר נדרשתי בבלוג בשנת 2016 ואחזור על מה שכתבתי שם:
שר החקלאות אורי אריאל החליט להעביר את 'מרכז וולקני' (המוכר יותר בשם 'מכון וולקני'), שעוסק במחקר חקלאי, ממקומו הנוכחי בבית דגן שבמרכז הארץ לגליל. על ההחלטה כשלעצמה ניטש, כרגיל במקומותינו, ויכוח מר, וזה בסדר גמור. אבל לוויכוח נכנסה גם בּוּרוּת מביכה. בערוץ 7 (הכותב, עורכיו ומגיהיו וכל אשר עמהם) הוחלט להוסיף לשמו של האגרונום יצחק ווֹלקני-אלעזרי (1955-1880), איש העלייה השנייה ומחלוצי המחקר החקלאי בארץ, שעל שמו נקרא המרכז, את ה' הידיעה.
מרכז המחקר הפך אפוא להר געש בפוטנציה, וזה דווקא מתאים לאדמת הבזלת הגעשית שבצפון (אזור כורזים ורמת הגולן).
חנוכת המעבדה לקרקע ומים ברחובות, 1935. מימין: וולקני והנציב העליון סר ארתור ווקופ; משמאל: ורה וחיים וייצמן (מקור: מרכז וולקני)
ואולי בכלל הכוונה למכון – שאכן חסרונו הורגש זה מכבר אצל חובבי הז'אנר – שיתמקד במחקר התרבות והשפה הוולקנית (תרבות המוכרת היטב לחובבי סדרת המדע הבדיוני 'מסע בין כוכבים')?
מיסטר סְפּוֹק (לנרד נמוי) הוא בלי ספק מן הבוגרים הידועים ביותר של המכון הוולקני. כאן הוא מציג את ההצדעה הוולקנית (חיקוי מוּדע של ברכת הכהנים שלנו): 'Live long and prosper'
מאז חוזר השיבוש ומופיע בהקשרים שונים, ונדמה כי בקרב הזה מול הבוּרוּת כבר הפסדנו.
'אתה צודק' הסכים איתי פרופ' צבי הכהן, 'אבל שהמוסד עצמו משבש את שמו – זה כבר השיא'...
וולקני נקבר במושב נהלל בקבר משפחתי. לו ולאשתו שרה הצטרף ברבות הימים גם בנו בנימין (בני) אלעזרי-וולקני (1999-1915), יליד בן שמן, שהיה מיקרוביולוג ידוע, שחקר את ים המלח והיה לראשון שגילה צורות חיים בים המוות. מאז שנות השישים חי בני בארה"ב, שם לימד וחקר באוניברסיטה למחקר האוקיאנוסים בסן דייגו. לאחר מותו הובא לקבורה בנהלל.
קבר בני משפחת וולקני במושב נהלל (צילום: דוד אסף)
ב. היו שלום ותודה על הדגים
ואם כבר היינו באוקיאנוסים, מה יעלה בגורלו של איש לאחר מתקפת דגים עליו?
במסעדה ערבית בשוק של העיר העתיקה בעכו קורים גם דברים כאלה.
השיר האמריקני 'קלמנטיין' מוכר מזה דורות, בעיקר בזכות השורה החוזרת 'הו, יקירתי קלמנטיין' (Oh, My Darling Clementine). זהו שיר-עם אהוב, שנכתב בארה"ב בשנת 1884, אחרי שהסתיימה 'הבהלה לזהב' (יש אומרים כי הוא מבוסס על שיר מוקדם יותר ושמו Down by the river there lived a maiden, שנכתב כבר ב-1863). הוא זכה לאין סוף ביצועים, עיבודים, פרודיות ואזכורים בתרבות הפופולרית, והוא מוכר בכל רחבי העולם, אם לא במילותיו אז במנגינתו העולצת.
מילות השיר, על גרסאותיהן הרבות, עוסקות בנערה חביבה ושמה קלמנטיין, בתו של כורה זהב ('a miner forty-niner'), שהכותב מאוהב בה. הביטוי forty-niners מתייחס לשנת 1849, שנת השיא בבואם של מחפשי הזהב לקליפורניה; מספרם מוערך ב-90,000 אנשים, שרובם הגיעו מתוך אמריקה עצמה.
כורה זהב בקליפורניה מסנן עפר מתוך הנהר, 1850
ביום בהיר אחד, בדרכה ליום עבודתה, מעדה קלמנטיין (שעל פי מידת סנדלה הייתה די גדולה), ונפלה לתוך הנחל. אבוי, היא טבעה במים המלוחים והמקציפים, ולמשורר המאוהב, שאינו יודע לשחות ולא יכול היה להצילה, נותר רק להתגעגע לאהובתו שמתה.
יותר משישים שנה הושר שירה של קלמנטיין מפה לאוזן, וככל שהצלחתי לברר רק ב-1941 הוקלט השיר לראשונה מפיו של הזמר והשחקן האהוב בינג קרוסבי:
חמש שנים אחר כך (1946) התפרסם השיר שוב, והפעם דרך המערבון של הבמאי הנודע ג'ון פורד שנקרא My Darling Clementine. השיר היה המוטיב המוזיקלי של הסרט, אף שהדמות הקולנועית 'קלמנטיין' לא קשורה כלל לשיר העם.
In a cavern, in a canon,
Excavating for a mine.
Dwelt a miner, forty-niner,
And his daughter, Clementine.
Light she was, and like a fairy,
And her shoes were number nine,
Herring boxes, without topses,
Sandals were for Clementine.
Drove she ducklings to the water,
Every morning just at nine,
Hit her foot against a splinter
Fell into the foaming brine.
Ruby lips above the water,
Blowing bubbles, soft and fine,
Alas, for me! I was no swimmer,
So I lost my Clementine.
In a churchyard, near the canon,
Where the myrtle boughs entwine,
There grow roses, and other posies,
Fertilized by Clementine.
Then the miner, forty-niner,
Soon began to peak and pine,
Thought he oughter join his daughter,
Now he's with his Clementine.
In my dreams she still doth haunt me,
Robed in garments soaked in brine;
Though in life I used to hug her,
Now she's dead, I'll draw the line.
Chorus:
Oh my darling, (Oh Clementine,) Oh my darling, (Oh Clementine,)
Oh my darling Clementine, (Clem-Clementine,)
You are lost (Oh Clementine,) and gone forever, (Oh Clementine,)
Dreadful sorry, Clementine. (Clem-Clementine.)
המילים והתווים כפי שנדפסו בספר Fireside Book of Folk Songs, שערכה Margaret Bradford Boni (ניו יורק 1947). הבית השביעי חסר ואחד הקוראים הוסיפו בכתב יד
בביצוע קלאסי נוסף, מ-1952, של 'האורגים' (The Weavers), נוסף בית חדש שהושר כמובן בגרסאות מוקדמות יותר: הדובר בשיר מפסיק להתגעגע לאהובתו קלמנטיין רק אחרי שנישק את אחותה...
שיר הקינה הפך לפרודיה.
How I missed her! How I missed
her,
How I missed my Clementine
But I kissed her little sister
I forgot my Clementine.
ועוד גרסה מצחיקה מאוד של השיר שייכת לטום לרר, איש האשכולות, המתמטיקאי, המוזיקאי והקומיקאי היהודי-אמריקני (שעדיין בחיים חיותו והוא בן 93!). הגרסה שלו, מ-1959, היא אלתור של השיר בארבעה סגנונות: קול פורטר, מוצארט, ג'ז בסגנון של תלמוניוס מונק, וגילברט וסוליבן.
גם אצלנו כמובן שרו את השיר, ורביעיית גבעת ברנר אפילו הקליטה אותו בשנת 1968 בתקליט 'שירים לדני', אבל באנגלית.
האם תורגם שיר זה לעברית?
לפני זמן מה העבירה אליי תמי לביאל מחיפה מכתב מאמהּ שולמית בת ה-97.
וכך כתבה לי שולה אביאל:
לפני כמה שנים שמעתי מקהלה (לא זכור לי איזו) שרה את
השיר האמריקני Clementine בתרגום עברי. אני בת 97 ומכירה תרגום לשיר הזה מזמן שהייתי
ב'צופים' לפני כשמונים שנה. ברנדה, מדריכה בצופים, שהייתה 'אחות' בבית
הספר, לימדה אותנו את השיר. לדעתי, זה תרגום יותר מוצלח, גם נאמן למקור וגם בעברית צחה (אני מצרפת את המקור והתרגום). לא נראה לי שהמדריכה היא זו שתרגמה את
השיר, היא הייתה אז עולה חדשה. ידוע לי שברנדה נישאה אחר כך לברוך ספיר, שהיה קצין
ידיעת הארץ הראשון של צה"ל ומייסד המדור לידיעת הארץ. האם יש לך מושג מי תירגם את השיר? והאם קיים ביצוע שלו?
השיר בעברית ובאנגלית בכתב ידה של שולה לביאל
הנה מילות התרגום, שגם בעיניי הוא קולח ומוצלח:
בקניון, על יד הקבר,
בין סלעי הטְרַוְוַרְטִין [טרוורטין היא סוג של אבן גיר],
גר כורה חולה בשבר,
עם בתו, שמה קלמנטין.
זריזה, פזיזה כאילה,
נעלה – קופסת סרדין,
מספר 9 הוא סנדלה,
העדין של קלמנטין.
על שפת נחל בא הפגע:
בהשקותה אֲוָזוּזִים,
מעדה רגלה בן רגע,
נעלמה בין שאון גלים.
שפתותיה עוד ראיתי,
משלחות אבעבועות,
אך שחיין הן לא הייתי,
ועל כן אבדה אבֹד.
בחלומות היא עוד מופיעה,
שמלתה – אצות הים,
אך בחיים נישקתיה (חיבקתיה?)
עכשיו כל חשק נעלם.
קינה עליה עוד נשאתי,
בין הרי הטרוורטין,
עד שאחותה נשקתי,
ואשכח את קלמנטין.
מדובר אפוא על תרגום שנעשה ככל הנראה בראשית שנות הארבעים, מן הסתם בעקבות תפוצת הביצוע של בינג קרוסבי. האם הושר השיר מחוץ לחוגי 'הצופים והצופות' בחיפה?
<בריאיון שערכו עמה אנשי 'זמרשת' בעקבות פרסום רשימה זו, שינתה לביאל את גרסתה ועמדה על כך שלמדה את השיר בשנת עלייתה ארצה, 1934, בהיותה בת עשר>.
חיפושיי אחרי עקבות התרגום העברי שזכרה שולה לביאל לא העלו דבר, ואנו נשמח על כל בדל מידע שקוראינו יעלו.
והיה תרגום נוסף לקלמנטיין, מאוחר יותר, פרי עטו של דן אלמגור, ושמו 'קלמנטינה היקרה' (תודה לד"ר יוסי גולדנברג על ההפניה).
אלמגור לקח את קלמנטיין צעד אחד קדימה, והרשה לעצמו, בממזריות אופיינית, להוסיף עוד כמה בתים לשיר. ובכן, לאחותה של קלמנטינה קוראים מנדרינה, ומתברר כי יש גם אחות נוספת ושמה קרולינה, ליתר ביטחון...
1000 זֶמר ועוד זֶמר, ג, כינרת, 1984, עמ' 191-190
גרסתו של אלמגור הושרה לראשונה ב-1964, במועדון התיאטרון בחיפה, בתוכנית 'רגל אחת באויר'.
היא שבה ונשמעה ב-1973 בתכנית הטלוויזיה 'החייט ואשת הסנדלר' (תקליט שירי המופע התפרסם ב-1974). רביעיית המזמרים מנתה אתשלומית אהרון, רפי גרנות, קרול מריל ואמנון ברנזון, וזו ההקלטה מאז:
כבר שנים רבות שבלוג עונג שבת מסקר את סיפורי הרחובות בישראל ושיבושיהם המביכים והמגוחכים. חשבתי שכבר ראיתי הכל, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי: שני הסברים שונים לחלוטין לשמו של אותו רחוב עצמו.
שני ההסברים נכונים כמובן, אבל דחילק, תחליטו (ובהזדמנות זו גם תחליטו איך כותבים יבוק באנגלית, עם B אחד או שניים, ותורידו 'של' אחד מההסבר על 'ספרו של של רבי אהרן ברכיה').
צילומים: אורי זקהם
נעיר גם, שאם רוצים לכבד את הספר מעבר יבוק היה צריך להקפיד ולקרוא לו בשמו הנכון מעבר יבֹּק. מחברו קרא לו כך לא רק משום שבתנ"ך הכתיב הוא חסר, אלא משום שבספרו יש 112 פרקים, כמניין יבק.
אם בסעיף הקודם על 'מעבר יבוק' ראינו שני הסברים שונים לאותו רחוב תל-אביבי, הנה בשכונת נוה שאנן בחיפה יש תופעה דומה, אף כי ייחודית: שני הסברים שונים, אך משלימים, לאותו רחוב.
מרדכי זאב פיארברג (אִמרו: פַיֶרְבֶּרְג), שנודע במיוחד בסיפורו 'לאן' (בכמה ערים בארץ יש רחוב בשם זה), זכה לרחוב על שמו בחיפה. פיארברג (1899-1874) מת בגיל צעיר (24 בסך הכול), אך סיפוריו המעטים השאירו רושם רב על בני דורו, יוצאי בית המדרש הישן שהתלבטו בין מסורת לחידוש.
הנה שני שלטים מאותו רחוב, אחד בתחילתו והשני בסופו. מעין הסבר בהמשכים...
צילומים: אלון ריבק
המבוכה לא נגמרת כאן, כי פאיירברג מת בשנת 1899 (כמו בשלט העליון, הישן יותר) ולא ב-1889, כשהיה בן 15 (כמו בשלט התחתון, החדש). השלטים גם חלוקים ביניהם על התעתיק הלטיני והערבי הנכון של שמו.
הכתיב הלועזי שבתחתית גלויה זו מוכיח שהכיתוב הלועזי בשלט החדש יותר (Feierberg) הוא הנכון.
גלויה של חברת 'לבנון', ראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)
ולסיום נעיר כי סופר הוא תואר מכובד דיו. פיארברג אכן פרסם כמה סיפורים קצרים בעיתונות הזמן אבל זה לא הופך אותו ל'עיתונאי', ובטח לא ל'עיתונאי ציוני'.
ציוּן 'כמעט טוב מאוד' ניתן הפעם לעיריית תל אביב, שהשילוט שקבעה ברחוב פיארברג הוא קצר וקולע (חוץ מהניקוד על האות פ' שצריך להיות בפתח ולא בצירה):
צילום: דוד אסף
ג. 'רב עיר קובנה והרחוב'
נחזור לחוצות נחלת יצחק.
שימו לב לעלגות של שלט הרחוב הנושא את שם השכונה – רחוב נחלת יצחק.
ראשית, שמו של הרב היה יצחק אלחנן ספקטור, ולא סתם אלחנן ספקטור, שאחרת לא ברור מה הקשר בינו לבין נחלת יצחק.
שנית, זה קצת פתטי להסביר שהרחוב נקרא על שם השכונה שבתוכה הוא נמצא.
ושלישית, תמיד כדאי לשים לב לפיסוק ולחלוקת המילים בשורה. ראו את שתי השורות האחרונות...
צילום: איתמר לויתן
ד. דוד רזיאל
צילום: אלון ריבק
ברחוב דוד רזיאל ביפו, הקרוי על שמו של מפקד מחתרת אצ"ל (1941-1910), ישנם כמה שלטי רחוב זהים, והם פלא על פלא.
קודם כל, כתב לי אלון ריבק, לא ברור למה בכיתוב העברי מתחילים בשם המשפחה (רזיאל דוד) ולא, כמקובל בשם הפרטי (דוד רזיאל). באנגלית הסתפקו רק בשם המשפחה (Raziel).
אך המעניין הוא הכיתוב בערבית: במקום 'רזיאל דוד' כתוב (בתעתיק עברי) 'רזאיל
דאפיד'. אמנם אין צירה בערבית, ולכן שתי האותיות בין ה-א' וה-ל', אבל ה-א' אחרי ה-ז' מיותרת. בערבית אין עיצור המתאים ל-Vולכן מקובל לכתוב פ' עם
שלוש נקודות מעליה במקום נקודה אחת.
בעיר כמו יפו, שיש בה אוכלוסייה ערבית לא קטנה, ראוי היה למצוא בעל ידע בערבית, שיעשה הגהה על שלטי הרחוב וימנע כיתוב שגוי.
ה. אברהם (יאיר) שטרן
ונישאר בתחום המחתרות.
לפני יותר משנה פרסמנו במדור זה רשימה ('מי אתה יאיר שטרן?') ובה הצבענו על שיבוש שמו של מייסד מחתרת לח"י, ששמו המקורי היה אברהם שטרן ו'יאיר' היה כינויו המחתרתי. הוא עצמו מעולם לא נקרא יאיר שטרן, ומי שכן נקרא כך הוא בנו, העיתונאי והשדרן, שנולד חמישה חודשים לאחר שאביו נרצח.
דוד שי, ששיתף אותי בשיבוש השם ברחוב שטרן בהרצליה, דיווח לי בשמחה כי לאחרונה העירייה תיקנה את השלטים המשובשים בשני קצות הרחוב – מי יודע אולי בזכות הפרסום בעונ"ש?
ה'קינד' בשירו של שלום עליכם, שבו עסקנו ברשימה הקודמת, היה בן זכר ('מײַן קדיש'), אך מי שמיישנת אותו היא האֵם. מעניין לבדוק זאת אצל מחברים אחרים של שירי הערש: 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ הוקדש לבנו ישראל, טשרניחובסקי כתב 'נומה בני, אפרוחי' (בשירו 'ניטשו צללים') וליבושיצקי 'בן לי יקר' (בשירו 'שכב הרדם'), וכך גם שירי הערש האחרים שנסקרו בסדרה זו: 'התעורר בן יקיר', או 'בכורי, ילדוני העברי' – הילד בדרך כלל הוא זכר ומי שמיישן אותו הוא לפעמים האב ולפעמים האם. ועם זאת, אין ללמוד מכך כי בנות ישראל קופחו, שכן גם לכבודן חוברו שירים מיוחדים. כאן נסקור שני שירים מימי העלייה הראשונה שהוקדשו לילדוֹת, האחד נכתב בבלארוס והשני בירושלים.
הראשון, שכותרתו 'נומי בתי', נכתב בידי דמות בלתי מוכרת בשירה העברית – שלום דוד פְּיֶסְטוּן, שגר בעיר מוהילב השוכנת לצדו של נהר הדנייפר. את השיר פרסם פייסטון בשנת 1895 במאסף הספרותי הנצנים, שראה אור בוורשה בעריכתו של נפתלי הרץ ניימנוביץ' (1898-1843), שהיה מוכר לקוראי עיתון הצפירה – שם הרבה לכתוב פיליטונים עוקצניים – בכינויו 'הַנֵץ'.
מתחת לכותרת השיר הקצר כתב פייסטון בפירוש כי הוא 'מוקדש לבנות ישראל', ובהערה שנדפסה בתחתית ציין כי כתבוֹ בעקבות שירו של א"ד ליפשיץ. אין מדובר בשירה גדולה, וגם לא בשיר שחוברה לו מנגינה, אלא בשיר ערש משעשע ודידקטי, שבו הטיף המחבר לבנות ישראל כי עליהם לנהוג בצניעות, לא לרדוף אחר 'לוקסוס' ו'מודה' ולהסתפק במועט. הוא מפרט כללי התנהגות, מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. היום היינו אומרים עליו שהוא 'מסגביר'...
אך גם בשיר הקצר הזה ניסה המחבר להחדיר תודעה לאומית בתינוקת חסרת הבינה:
שלום דוד פיעסטון, 'נומי בתי' (הניצנים, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 106-105).
לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה
כאמור, על פייסטון איננו יודעים הרבה. ככל הנראה אביו היה הרב גרשון פיעסטון (גפ"ן), דרשן ומטיף ציוני מסור במוהילב. הוא עצמו פרסם בשנת 1898 שיר ושמו 'שני שופרות' (הצפירה, 16 בספטמבר 1898, עמ' 1057) וכן שיר ביידיש 'דאָס ליכטיל' (הנר), שנדפס בוורשה בשנת 1903 בקובץ דאָס חנוכּה בלאַט.
שיר הערש השני, שכותרתו 'שיר ערש לילדה', חובר כשיר זמר על ידי שלמה ויינשטיין, תושב ירושלים ולימים מנהל בית הספר במושבה הגלילית סג'רה (הקדשנו לו רשימה מיוחדת: 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', בלוג עונג שבת, 20 בינואר 2017).
בשיר בן שנים-עשר הבתים, שאף הוא הושפע משירו של ליפשיץ, הפציר המחבר בבת הירושלמית היקרה להיות נאמנה למולדתה ולשפה העברית: 'בה תהגי, בה תדברי בלשוננו הקדומה', ומוסיף: 'זכרי בתי ארץ מולדת, ארץ אבותינו, כי בת עמי עוד היא נודדת בארצות מנדינו'. בשירונו נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז) שיבץ ויינשטיין בזה אחר זה את 'נומה פרח' של ליפשיץ, שהכתירו בשם 'שיר ערש לילד', ואת שירו-שלו 'שיר ערש לילדה'. מתחת לכותרת שני השירים נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד'. ייחודו של שיר זה בכך, שלפנינו הפעם הראשונה בתולדות הזמר העברי שבה יש התייחסות נפרדת ומוּדעת לבנות ישראל הגדלות בארץ.
שיר ערש לילדה', נגינות ציון, בעריכת שלמה ויינשטיין, ירושלים תרנ"ז, עמ' קמח-קנב
שנים ספורות אחר כך, בשנת 1901, חיבר המורה לעברית ולערבית יוסף בר"נ מיוחס את בת-חיל או תורת אם – מקראה עברית מיוחדת לבנות, שנדפסה בירושלים (כאן הופיעה לראשונה המילה העברית 'בובה' שאותה חידש אליעזר בן יהודה).
יוסף מיוחס (1942-1868)
אמנם אין מדובר בשיר ערש, ואף לא בשיר סתם, אבל מקראה זו מסמנת עוד שלב במוּדעוּת לצרכים הפדגוגיים הייחודיים של בנות ישראל.
יעברו עוד שנות דור, עד שבשנת 1927 יכתוב המשורר והמחנך יחיאל היילפרין (1942-1880) את שיר הערש האולטימטיבי לילדה הארץ-ישראלית 'נומי, נומי, ילדתי', שהלחין יואל אנגל (השורה הראשונה של השיר שאולה מניגון מזרח-אירופי עממי; השאר כולו של אנגל).
הנה 'חבורת רננים' (הקלטה מ-1978):
ב. שירי ערש 'בנוסח אמריקה'
הסתעפות אחרת של שירי הערש העבריים בתקופה זו היא שני שירים שפרסם בשנת תרס"ג (1903) המחנך והמשורר הלל מַלַכוֹבְסְקִי (1943-1860), שנולד בעיירה מוש (Nowa Mysz; פלך מינסק). ב-1885 היגר מלכובסקי לאמריקה והתגורר בפיטסבורג ובפילדלפיה, ובשנת 1902 עבר לניו יורק, שם ניהל תלמוד תורה גדול. אלה היו הימים שבהם התרחשה ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה, וגם שלהי תקופת העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהייתה כמובן צנועה בממדיה לאין שיעור. מלכובסקי חיבר שני שירי ערש מקבילים: האחד לילד בארץ ישראל, והשני לילד הגדל באמריקה. מקצבם של שני השירים זהה לזה של 'נומה פרח', 'ניטשו צללים' ו'שכב הרדם', כך שניתן היה לשיר אותם במגוון לחני שירים אלה.
בשירו לילד הארץ-ישראלי כתב מלכובסקי: 'שָׁב אָבִיךָ מִמַּרָקָה [מרוקו] עם בני הגולה, כי ליהודי שם מועקה, הוא השה לעולה', אך ב'אדמת קודש ארץ אבות, ערש ילדותֶךָ, וכְאוֹר בוקר יום לא עָבוֹת יִזְרַח פה שִׁמְשֶׁךָ'. יובל שנים לפני עלייתם של יהודי המגרב למדינת ישראל הצעירה, חזה מלכובסקי את הנולד.
בשיר שהפנה לילד היהודי האמריקני התנסח מלכובסקי ביתר תוקפנות: גם אם תנסה להיראות כאמריקני מבטן ומלידה, תלגלג על המסורת היהודית ותבזה את בני עמך, חוטמך יעיד עליך מי היה אביך...
שני השירים פורסמו זה לצד זה בהמאסף לשנת השלשים, קובץ שיצא לאור במלאת שלושים שנה לעיתון הצפירה וניתן כשי לחותמים (ורשה 1912).
שני שירי ערש מאת הלל מלכובסקי, המאסף לשנת השלושים, ב, עמ' 66-65, ורשה תרס"ג
מלכבוסקי, שסיפוריו, שיריו ורשימותיו כונסו לאחר מותו בספר (כתבי הלל בן זאב מלאכובסקי, הוצאת האחים שולזינגר, ניו יורק 1939), חיבר שיר זמר נוסף בשם 'קדימה', שהולחן בידי היימן כהן, מלחין 'ציון תמתי'. השיר הופיע בשירוני זמר עברי אחדים באמריקהוכנראה גם הושר שם בבתי ספר עבריים, אך לזמרת הארץ לא הגיע.
הלל מלכובסקי (1943-1860)
ג. אחרית דבר
הגיעה העת לסכם סדרה ארוכה זו שהוקדשה לשירי ערש.
למעלה משמונים שירי ערש נכתבו והושרו בארץ ישראל עד הקמת המדינה, ומובן שכאן סקרנו רק מעט שבמעט. לא עסקנו ב'נומי, נומי, ילדתי', שחיבר יחיאל היילפרין והלחין יואל אנגל, ב'שכב בני' שכתב עמנואל הרוסי בימי מאורעות תרפ"ט, 'נומה בן, עצום נא עין', שכתב נתן אלתרמן ב-1939 והלחין משה וילנסקי, ב'נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים, מְזַמְּרִים הָעֲנָנִים', שהלחין דוד זהבי ב-1946 למילותיו של זרובבל גלעד, או 'לילה, לילה' של אלתרמן ומרדכי זעירא, שחובר והולחן גם כן באותה שנה. ענף לעצמו הם שירי הערש לארץ ולנופיה, שהבולט שבהם הוא כמובן 'שיר העמק' ('נומה עמק ארץ תפארת'), שחיבר אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי.
למראית עין ולמשמע אוזן, נראה כי מאז הקמת המדינה ועד היום דלל מעיין שירי הערש בזמר העברי. אך רושם זה אינו נכון ובפועל המשיכו להיכתב עשרות שירים בסוגה זו. הנודעים שבהם – 'שיר ערש נגבי' של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי (1955), ו'שיר ערש' ('היכל ועיר נדמו פתע') של נתן אלתרמן וסשה ארגוב (1966). שיר זה חובר למחזמר 'אסתר המלכה', ולמעשה מדובר על שיר ערש לילד גדול במיוחד – המלך אחשוורוש. עם זאת, אין להתכחש לעובדה כי הנוהג ליישן את ילדי הארץ בשירי ערש נמוג והולך ואת מקום השירים ירשו הסיפורים.
בהקדמתו לאנתולוגיה שירי ערש ליענקל'ה, הכוללת תרגומים לעברית של כמאתיים שירי ערש (בעריכת בנימין כץ וברכה קופשטיין, הוצאת שלום, ניו יורק, 1983), כתב החוקר, המשורר והסופר אוריאל אופק, שתרגם את שירי הספר:
כל המצוי אצל שירי הערש יחוש ודאי צער בלבו, על שמסורת רבת שנים זו הולכת ונעלמת בדורנו, דור הטכנולוגיה, שבו נרדמים העוללים לצלילי תקליטים או לקולות הרדיו והטלוויזיה ... מי יתן והכרך הזה יסייע להחזיר לשיר הערש היהודי את עטרת הזהב שהוא ראוי לה, ואשר דומה כי אבד לו במדינת ישראל המתחדשת.
לפני כמה חודשים כתבנו כאן על היעלמותה של הספרייה הפולנית מנופה של תל אביב בכלל ושל רחוב אלנבי בפרט. הפעם נפנה מבטנו לספרייה נוספת שנכחדה מרחוב אלנבי – 'ספרייה הונגרית'.
פעם היו כאן יהודים רבים מהונגריה, שהתקשו להיפרד מהשפה והתרבות שעליה גדלו. היו להם גיבורי תרבות בכל תחום, שהיו מקור לגאווה עדתית: הסטיריקן אפרים קישון, הקריקטוריסטים דוש וזאב, העיתונאי יוסף (טומי) לפיד והמלחין יוחנן זראי. הייתה להם נציגות מרשימה באקדמיה הישראלית, ובראשה ההיסטוריון יעקב כ"ץ, חוקר התנ"ך מאיר וייס, הבלשן חוקר הערבית-היהודית יהושע בלאו (שנפטר לפני שנה בשיבה טובה והוא בן 101), וייבדלו לחיים ארוכים חוקר התלמוד יעקב זוסמן וחוקר הקבלה ומחשבת ישראל יוסף דן. אפילו טדי קולק נולד בכפר קטן בהונגריה...
והיה
להם עיתון 'אוּי
קֶלֶט' – שבועון, יומון ולבסוף דו-ירחון, שלמרבית הפלא ממשיך
להופיע עד היום! – וגם הייתה ספריית השאלה ברחוב אלנבי 84. אגב, גם
בירושלים הייתה ספריה הונגרית (ברחוב שמאי) שנסגרה מזמן באין ביקוש. היה להם אוכל משלהם ובדיחות משלהם, וכמובן גם בדיחות עליהם (איך אומרים אמבולנס בהונגרית? שֶׁגֶר-פֶּגֶר).
מדרך
הטבע דור העולים מהונגריה עוזב אט אט את עולמנו. ילדיהם נטמעו לגמרי בתרבות
הישראלית ולספרים בהונגרית אין דורש.
הספרייה
ברחוב אלנבי כבר סגורה יותר משנתיים. אם מצמידים את המצלמה לחלון ניתן לראות את
גסיסתה העצובה. ערימות של ספרים, צוברות אבק וקורי עכביש, ממתינות לבוא
המטאטא...
העיתונאי דוד שליט ריאיין בשנת 2008 את שרה הרטשטיין, בתם של מייסדי הספרייה ההונגרית, שירשה את מקומם, והביא פרטים מעניינים על גלגוליה של הספרייה (פורסם בעיתון גלובס ב-20 באפריל 2008):
שרה הרטשטיין גדלה בספרייה ההונגרית שבבעלות הוריה. "אימא שלי החזיקה אותי פה בלול. למי היה אז מטפלות? לא הלכתי לקייטנות, את כל החופשות ביליתי פה". בערב פסח שנת 2006 התמוטטה האם בת ה-85, בספרייה. "אירוע מוחי. החזיקה מעמד עוד שלושה חודשים. כמו שחקן שחלומו לגמור את חייו על הבמה". הבת ירשה את הספרייה.
הספרייה ההונגרית נפתחה ב-1945. היא הייתה שייכת לעיתונאי יוסף ימבור מ"על המשמר", ונקראה על-שם אשתו אלישבע, שניהלה אותה. אמה של הרטשטיין, אילונקה, שעלתה לישראל ב-1950, נקראה לסייע. "היה לה מקום עבודה מובטח באל על בתור מנהלת חשבונות. היא באה לעזור לשבועיים, אלישבע חלתה ונפטרה, ואמי נשארה פה 55 שנה".
650 קוראים היו לספרייה ההונגרית בתקופת העליות הגדולות, אחת מחמש ספריות הונגריות בסביבה, לצד עשרות ספריות ששירתו עולים מארצות אחרות, שלא לדבר על הספריות הפרטיות הרבות בעברית. ספריות היו פעם עסק לא רע במדינת ישראל, ורבים וטובים עברו במקום. "טדי קולק החליף ספרים, אפרים קישון רב עם אמי כדי שתדחוף את ספריו, ישראל קסטנר, ההורים של איתן הבר, ההורים של לילי שרון – אמי הכירה את כולם", מספרת הרטשטיין. "אבי גם הוא היה פה, אבל לא הייתה לו סבלנות לאנשים. ההצקות פה אין-סופיות. הספר לא טוב, האותיות קטנות מדי. אמי הייתה אומרת לקוראים, 'אני לא אחראית, לא אני כתבתי את הספר'".
מי הקוראים? אנשים לא צעירים, אבל מתפקדים. "דור שבלי ספר לא יכול ללכת לישון", היא אומרת. "הם קוראים עם זכוכית מגדלת, אנשים לפני ניתוחי קטרקט, אבל קוראים. גם אם זה לאט, חשוב להם לראש, להתעמלות של המוח. נשארו מעט קוראים, אבל גם בספרייה העירונית אין תור. אין קוראים צעירים גם לעברית, גם לא בחו"ל. תיירים מהונגריה שעוצרים פה מספרים לי שגם שם הקריאה זה לא מה שהיה".
בספרייה כ-7,000 ספרים, מרוכזים בחדר אחד. הרטשטיין כבר לא קונה ספרים חדשים. זה לא משתלם, "דמי המשלוח בשמיים", כדבריה. וחוץ מזה, הדור שהולך ופוחת, משאיר אחריו ספרים, וילדיהם באים ופורקים לה קופסאות קרטון מלאות ספרים. "אפילו לא הספקתי להגיד לה תודה", היא אומרת בעקבות אישה שזה עתה פרקה את הספרים על שפת המדרכה ומיהרה להתרחק במכונית לפני שירשמו לה דוח.
במקום אין טלפון ומעולם לא היה, אבל המעטים שצריכים יודעים להגיע לכניסת החצר ברחוב אלנבי 84. פעם החלפת הספרים שימשה להם גם מפגש חברתי, פטפטו, החליפו מידע. עד מלחמת ששת הימים שימש המקום גם מקלט לעתות חירום, ועם הישמע האזעקה נהגו השכנים מהבניין להתקבץ בין מדפי הספרים.
כל הספרים בספרייה עטופים בעטיפות צבעוניות, וצריך לפתוח ספר כדי לדעת במה מדובר. "אימא היא זו שכרכה את הספרים וקבעה את הסדר על המדפים. לא לפי א"ב, לא לפי נושאים, אבל היא ידעה איפה כל ספר נמצא". כעת הבת המנסה ללמוד את הסדר, מעריכה אפילו יותר את העוצמה של פעלה של אמה, ואת היקפה.
הרטשטיין עצמה מדברת הונגרית, אבל לא קוראת את השפה. למדה מינהל עסקים לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, ובחרה לשוב לספרייה של אמה. "אני עדיין מבררת, יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם", היא מספרת. "אימא הייתה אומרת לאנשים, כל מה שאתם רוצים, תבקשו. היא לא רצתה שיעשו לה בלגן בספרים. אני מנסה עכשיו לארגן בלשים במקום אחד, רומנטיים במקום נפרד. על פי רוב אני עוד לא יודעת מה זה. אבל אנשים סבלניים, מבינים אותי".
לעומת הספרים והעיתון, שעתידם מאחוריהם, רשת המאפה ההונגרי 'קיורטוש' דווקא מצליחה מאוד. בישראל 2021 השטרודל והקיורטוש הם אלה שמייצגים את התרבות ההונגרית.
ב. הקשר המרוקאי
ספרייה מרוקאית (או 'מרוקנית', כפי שצריך לכתוב), שאותה יוכלו לסגור בעוד חמישים שנה, עדיין אין, אבל משרד קישור כבר יש. הלשכה החדשה לקשרים עם 'ממלכת מרוקו' צצה בימים אלה ברחוב הירקון 266. הבניין, שהוחזק ללא שימוש במשך כעשרים שנה על ידי מרוקו (מאז נותקו היחסים בימי האינתיפאדה השנייה), עבר שיפוצים במשך כמה חודשים ועתה הוא מצטעצע בערבסקות מזרחיות ומוכן לקלוט את המשלחת המרוקאית בארצנו. ברוכים הבאים!
ג. תומרקין
הצייר והפסל יגאל תומרקין מת בשבוע שעבר, לאחר שנים של מחלה קשה. עשרות (אם לא מאות) פסליו מפוזרים במרחב הציבורי ומשתלבים בנופי הארץ. לאמנות שלו היו מעריצים מושבעים וכמובן גם מתנגדים. אלה ואלה יסכימו שעל פסלי החוצות שלו יש להגן ולשמור.
הנה דוגמה נאה לשימור של פסל מחאה שהציב תומרקין בשעתו מול ההתנחלות שילה. על סיפור המעשה למדתי משמריה גרשוני, שמצדו למד על כך מן הבלוג הנהדר חלון אחורי של מיכאל יעקובסון, שבשנת 2018 הקדיש לפסל זה רשימה מפורטת.
מעשה שהיה כך היה:
בשנת 1978, במסגרת פעולת מחאה של 'שלום עכשיו' בה השתתפו כ-3,000 אנשים, נחנך בכניסה לשילה פסל דמוי שובך שיצר תומרקין, ממנו הופרחו עשרות יונים. את הפסל ייצר תומרקין כמעט במחתרתיות בקיבוץ נגבה, וכמה ימים לפני הקמת הפסל, הגיעו קיבוצניקים במסווה של פועלים, כדי לצקת את בסיס הבטון.
למורת רוחו של תומרקין, אחרי שהוקמה היצירה התייחסו תושבי שילה למחאה בספורטיביות, ואף פרסמו מודעת תודה לאמן ולתנועת 'שלום עכשיו'...
הפסל הוזנח ברבות השנים. אך בשנים האחרונות שופץ על ידי תושבי שילה, כולל שלט הסבר ורחבה נעימה.
ומטרשי שומרון לרחובות תל אביב.
בתיכון עירוני ה' המהולל (בלי שמץ של אירוניה), שמשכנו כבוד ברחוב בן יהודה, התגאו בשילוב של יצירות אמנות בבית הספר, הן בפנים הן על הגדר שבחוץ. אחד הפסלים ששולבו בחומת הבטון שמסביב היה מעשה ידיו של תומרקין.
קבוצה של עצים וותיקים מצויה בגבול החצר הדרומית וכן יצירת אמנות מבטון צבועה בצבעי היסוד שיצר יגאל תומרקין שולבה בגדר הבטון הפונה לרחוב בן-יהודה. אלא שבלאי פורר את העבודה וצמחייה שגדלה פרא הוסיפה ומסתירה את השרידים. ככל הידוע לי, אין כוונה לחדש עבודה זו או לטפל בגינון שיחשוף את שנותר ממנה.
וכך זה נראה היום: חומת הבטון הוחלפה בגדר ברזל והפסל עצמו עבר 'תיקונים' (על ידי האמן?). אמנם אין צמחיה שגדלה פרא, אבל הפסל שבור ומלוכלך. הצבע דהה ואין שום שלט שמיידע את העוברים ושבים במה מדובר.
ד. מחאת לרנר
בשנת 1962 פתחו צילה ואריה לרנר ברחוב קרליבך 15 חנות צנועה למכשירי כתיבה. מאז ועד היום, כמעט שישים שנה, החנות פועלת. המייסדים הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו בני הדור הבא.
אבל כבר שנים ארוכות שרחוב קרליבך הוא כמהפכת סדום ועמורה. בנוסף לשנת הקורונה המטלטלת, עבודות הרכבת הקלה פגעו בעסקים הקטנים שבמקום. אבל הארנונה ומסי העירייה נשארו כפי שהיו: 50,000 ש"ח לשנה, לטענתם של בעלי החנות.
המחאה השקטה של לרנר נמצאת על חלון הראווה של החנות. ואתם, תושבי תל אביב, מוזמנים לקנות ולעזור.
ה. מנחם לוינסקי
ברחוב דיזנגוף 212 נפתחה לא מכבר חנות מפונפנת ושמה 'אסופה' שבה נמכרים דברי עיצוב למיניהם, למשל מנורות שיאירו את הכניסות החשוכות לבתים ברחובות תל אביב.
בחלון הראווה הם מציגים שלוש דוגמאות למנורות רחוב כאלה, אבל איכשהו פספסו קצת בכל הקשור ללוינסקי.
לא מנחם ובטח לא מנחם לייב. שמו היה אלחנן לייב לוינסקי (1910-1857). כך ולא אחרת.
כדאי להם לתקן, משום שלוינסקי, שבשנת 1892 פרסם באודסה את הרומן האוטופי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי, מתכוון לבוא ולבקר בעוד כמה שנים (ת"ת תהיה שנת 2040) ולוודא שהכל מתנהל לפי חזונו (למעוניינים: הספר מועתק בפרויקט בן יהודה).
