שלושה מי יודע? חותם 'יהודי'; בתיה נושא-חן; החוטא הגדול

על שולחן המערכת הצטברו כמה חידות היסטוריות המבקשות לפנות אל מאגרי הידע והחכמה של קוראי הבלוג. מי בכם שיכול להושיט יד ולסייע – וְיָעַל.

א. חותם 'יהודי' מגרמניה?

פרופסור דן מכמן מאוניברסיטת בר-אילן, שעוסק בתולדות השואה, כתב לי:

נער גרמני שביקר לא מכבר בארץ הביא עמו פריט שקיבל מסבו – בלי הסבר מניין, איך ומדוע – ומסר אותו לשכני. לא הצלחנו למצוא הסבר ל'מטבע' הזה ואולי עונ"ש הוא הבמה שבה אפשר לברר זאת, או לפחות להעלות השערה. לי זה נראה כחותם פרטי כלשהו – אבל מניין ולשם מה?

כשלעצמי אני סבור שאין מדובר במטבע (הרי אין עליו שום ערך מספרי), וספק בכלל אם מדובר בחפץ יהודי. בזמנו כתבתי כאן על השם המפורש בגרמניה ו'חזירת היהודים' – ושם דנתי בשרידי מילים עבריות, בהם שם האל, שנכתבו על ידי הבריאסטים או מיסטיקנים נוצרים בגרמניה. אולי גם כאן מדובר במין 'סגולה' כזו?

ב. בתיה נושא-חן – מי מכיר? מי יודע?

פרופסור אבי עוֹרי העוסק ברפואה שיקומית ובחקר הרפואה היהודית מבקש את עזרת הציבור:

אספתי חומר מדעי רב על ד"ר בתיה נושא-חן, רופאה ששמה נשתכח מכותבי ימי העתים (היא מוזכרת רק בקצרה בספרם של נסים ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל, 1948-1799, שנדפס בשנת 2009). נושא-חן הייתה אחת מאימהות מקצוע הרפואה השיקומית. היא נולדה ברוסיה בשנת 1897 בשם Berthe Neoussikine ונפטרה בתל אביב בשנת 1990 (הודעה על מקום קבורתה נרשמה באתר של חברה קדישא). למדה ועבדה כחמש עשרה שנה בפריס, חקרה ופרסמה רבות בנושאי אלקטרותרפיה ואבחון חשמלי. בשנת 1939 פרסמה ספר בגרמנית, שתורגם לאנגלית ב-1946 והוא מצוטט עד היום. בשנת 1936 עלתה לארץ ועבדה בבית חולים 'הדסה' שברחוב בלפור בתל אביב. כשהוקם בית החולים תל השומר, ביוני 1948, היא הצטרפה לסגל הרפואי שם ועבדה באבחון חשמלי של פגיעות עצביות יחד עם פרופ' ארנסט ספירא. 

ראיינתי מספר רב של רופאים שהכירוה, אך לאף אחד לא היה קשר ממשי עמה. היא הייתה ערירית, גרה בתל אביב ושם גם הייתה לה קליניקה. המרואיינים סיפרו לי כי סבלה משיתוק מוחין, ואם כך סיפורה מדהים: רופאה נכה, שפילסה דרכה בשנות העשרים והשלושים אצל גדולי החוקרים בפריס, ואחר כך ביססה את מעמדה בארץ. החלק המדעי של עבודתה ידוע לי, אך חסר מידע אישי, משפחתי וחברתי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע בזה.

בתיה נושא-חן

ג. 'החוטא הגדול' מיכאל סמית – מי מכיר? מי יודע?

יעקב וימן צילם את המצבה המיוחדת הזו בבית הקברות של הקהילה הנוצרית בחיפה, סמוך לבית הקברות הטמפלרי. נסיונותיו למצוא מידע על מיכאל סמית עלו בתוהו, אך ברור שמדובר ביהודי משיחי אכול חרטה ורגשות אשמה. האם ניתן להתחקות אחרי עקבותיו?

הנה מה שכתוב על המצבה:

נאסף לעמיו בן ס"ח לחייו 

34  10  21 

חוטא גדול הייתי 

ואש השאול הרוחתי 

במשיח אל בטחתי 

ובדמו סלחתי

פה ושם בארץ ישראל: האיטלקית של רמי לוי; חוני המעגל; חמש טחנות

א. פרסום ראשון: רמי לוי באיטליה

חשיפה! לרמי לוי יש סניפים באיטליה, ואף אחד לא שם לב (חוץ מעידו וינטר).

שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השלט הזה, שמתנוסס לתפארה ב'חניון' העגלות בכניסה לסניף הגדול של 'רמי לוי – שיווק השקמה', בקניון רב-חן שברחוב האומן בירושלים.

מכל מקום, כדי להבין את הוראות השימוש בעגלת הקניות צריך לדעת איטלקית. אחרת איך תדעו כמה סנטים או יורו צריך להכניס לחריץ?

צילום: עידו וינטר

הלכתי בעצמי לסניף אחר של רמי לוי, ברחוב יד חרוצים בירושלים, ולתדהמתי גיליתי שאת השלט הם הביאו מאיטליה, אבל את העגלות, או לפחות את מנגנון הנעילה שלהן, הם הביאו מגרמניה...

צילום: דוד אסף

ב. אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי

חוני המעגל – בלי מרכאות; זה היה שמו הרשמי (גם אם לא בהכרח המקורי) – היה דמות מוכרת בחוגי הקולנוע, התיאטרון והאמנות הרב-תחומית בישראל. הוא מת לפני שלושה חודשים, כנראה בסביבות גיל שישים. מתברר שאצל אמנים כמותו המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וממסכת היצירה. האקסצנטריות שבה חי בוקעת מקברו גם אחרי מותו.

כך נראה הציוּן שהוצב על קברו בבית הקברות בקיבוץ חורשים, וסביר להניח שהנפטר הוא זה שרשם את הנוסח קודם מותו.

צילום: אבישי ליוביץ'

ישראל ויינגולד הפנה את תשומת לבי לכך שחוני המעגל נקבר כבר בחייו, והוא עצמו הכין את נוסח מצבתו לאחד המיצגים שלו. ככל הנראה, לאחר מותו לקחו בני משפחתו את החלק התחתון של המצבה 'המקורית', ועליה הוסיפו את תאריך הפטירה הנכון.

תרבות ואמנות בישראל, פייסבוק

ג. טחינה עברית

כמה טחנות קמח היו בנחל עמוד שבגליל העליון? תלוי איזה שלט אתם קוראים, כלומר באיזו שפה אתם קוראים באותו שלט עצמו.

לפי הגרסה העברית היו בנחל עשרים ושש טחנות; באנגלית – רק חמש. מעניין כמה טחנות יש בערבית...

אגב, לפי האתר של רשות העתיקות אותרו בנחל עמוד שרידים של שמונה-עשרה טחנות קמח. מי צודק?

צילום: זאב קינן

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ד)

מקומות בחיי ביאליק
ז'יטומיר, קוריסטאשוב, לישטין (מדרום ללישטין נמצאת קוטילנה, שם נערך היריד שעליו כתב ביאליק בסיפורו הגנוז על לישטין)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

ג. על הסיפור הגנוז

ט. 'חן ההר והדר היערות על העירה ל'!' 

לישטין האמתית נמצאת כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לז'יטומיר. הדרך מז'יטומיר לכאן אינה קצרה וגם לא ארוכה, ובעגלה ושני סוסים – ללא פגעי מזג אוויר ובלא פקקי תנועה – ניתן היה לגמוא בשנות השמונים של המאה ה-19 מרחק זה בשעתיים. אבל אנו לא נוסעים בעגלה אלא באוטובוס מודרני, וגם כיוון הנסיעה הפוך. אנו נוסעים על הכביש הראשי מברדיצ'ב בואכה ז'יטומיר ופונים לכביש צדדי צר שמתפתל בנוף כפרי של עצים גבוהים וגבעות מיוערות. שדות שֶׁלֶף רחבים וארוכים, שניחוח דגן שנקצר זה לא מכבר נודף מהן, נפקחים לאורך.

בדרך ללישטין (כל הצילומים הם שלי אלא אם צוין אחרת; הקלקה על התמונה – תגדיל אותה)

והנה צומת דרכים נוסף: הכביש ללישטין פונה ימינה, מהלך 2 ק"מ בלבד. בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן ביאליק לבית דודו שבכפר.

הידיעות הראשונות על כפר בשם לישטין (Лiщин) הן משנת 1566. בכניסה לכביש הפנימי שבפנימי הוקם מין אובליסק משיש שחור. מתחת לציור זיו האיקונין של הבתולה מרים ותינוקה ישוע – אות וסימן לאופיו הפראבוסלבי המובהק של המקום – נרשמו שם הכפר וקטע ספרותי כלשהו. יש גם ציור נאיבי של עצים, ברבורים שוחים באגם, חסידה מקננת בראש העץ ושביל מתפתל שחוצה בית כפרי, באר מים וטחנת קמח, ומוביל אל הנהר.

השמש היוקדת גרמה לדמותו של הצלם להשתקף על השיש המבהיק (ברוך גיאן, איפה אתה כשאני צריך אותך?!).

אנו מתקדמים והנוף נהיה פסטורלי יותר ויותר. שדרת עצים גבוהים מובילה אותנו אל תוככי הכפר.

בכניסה לכפר מקדמים את פנינו נוף הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה. 

טחנת הקמח הישנה (צילום: זיוה טאובר)

על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. מה פשר תאריכים אלה? הרי ברור שהבית לא הוקם במאה ה-17. הכוונה היא לציון יובל 300 שנה למה שנודע בהיסטוריה הרוסית והאוקראינית (וגם היהודית) כ'שְׁלוֹם פריאסלאב'. בשנת 1654 חתמו הקוזאקים, בראשות בוהדן חמלניצקי, על ברית צבאית עם רוסיה הצארית (מה שהביא מיד לפרוץ מלחמה בין רוסיה לפולין). ההסכם נחתם בעיר פְּרִיָאסְלָאב, בירת הקוזקים החופשיים שעל הגדה המזרחית של הדנייפר ורחוקה מכאן מרחק הגון (בעיר זו, אגב, נולד שלום עליכם, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו).

מה הקשר בין תאריך היסטורי זה לבין הטחנה הישנה? אין כנראה שום קשר, אבל בהחלט ייתכן שטחנה זו – בלי התאריכים – קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן הטרי שנטחנו בה.

באתר אינטרנט רוסי מצאתי תמונה ישנה ובלתי מתוארכת (אומנם, אחרי 1954) של אותו מקום בדיוק.

מול הטחנה שריד של מתקן הנדסי ישן נושן  – כנראה כבן 250 שנה! – ששימש להפעלת סכר שהעביר את מי הנהר אל הטחנה ומן הסתם גם להשקיית חלקות. 

מצד ימין בית איכרים שגדרותיו נצבעו כחול בוהק וערימה ענקית של שחת צבורה בחזית. אולי כאן, 'סמוכה לנהר', עמדה פעם דירתו של אברהם זליג, שבסיפורו של ביאליק תואר כחוכר מס הגשר 'והמפקח על בדק הגשר'...

ערימת השחת בכניסה ללישטין

ומצד שמאל, האגם, שאינו אלא נהר, זהו נהר גוּיְבָה (או הוּיְבָה).

צילום: זיוה טאובר

והנה הגשר. אפשר לדמיין את בתו הקטנה של חוכר מס הגשר אברהם זליג, 'נערה ירקרקה ודקה', ששומעת 'שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר', וממהרת לצאת מביתה 'בארנקי של עור', לקבל את פני הבאים לעיירה, ולגבות את מס שתי הפרוטות... 

הגשר כבר אינו בנוי מ'קונדסין דקים שהם רקובים'. הוא הוחלף במוטות פלדה מוצקים, שתומכים בכביש שרכב יכול לעבור עליו בביטחון. אבל לא הרחק מכאן מצוי גשר בדיוק כפי שתיאר אותו ביאליק: 

אין אדם בא אל העיירה ל. ... אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף, שהוא תלוי ועומד בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר.

צילום: ויקטור גלנין (מקור: GalleryUA)

חבורה של 'שקצים' מבני ובנות הכפר משתעשעת כמו נערים בני גילם בכל העולם. בגדי ים אופנתיים לגופם והם עולים על מעקה הגשר ו'קופצים ראש' למי הנהר הצלולים והקרירים.

בגדה מנגד עץ אלון נישא, ומתחתיו עומד דייג בודד. הנהר אכן נקי יחסית והדגה בו פרנסה את יושבי הכפר מאז ומתמיד.

בהמשך הכביש בצד ימין מבנה רחב ידיים – זו טחנת הקמח החדשה, שגם היא כנראה הונעה במי הנהר.

על גדות הנהר הפסטורלי, יש גם זמן לצילום מזכרת של 'ההנהגה הרוחנית'...

אנוכי הקטן עם רוחמה אלבג

הדרך שוב מתפתלת ואנו עולים לגבעה שעליה יושב הכפר. 

'אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת'

לא בדיוק 'קני נשרים', וגם לא 'אשפת דורות'. לערימת הזבל הענקית שתיאר ביאליק בשיר, כבר אין זכר. המקום מטופח ונקי. עצי תרזה ענקיים ובתים מבודדים משני צדי הכביש. שקט של כפר שמופרע מדי פעם בנהימת אופנוע או מכונית ישנה של אחד מתושביו.

בצומת הדרכים שבראש הגבעה אנו נדרשים להחליט – ימינה או שמאלה?

בצד שמאל, על ראש הגבעה, עומדת כנסיית השילוש הקדוש ולצדה מגדל פעמונים. הם נבנו בראשית המאה ה-19, והיו מן הסתם לבו של הכפר הגויי. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001 גרו בכפר 1,265 אנשים. היה כאן גם בית כנסת יהודי, מדווחת ויקיפדיה האוקראינית בִּיְבוֹשֶׁת.

כנסיית השילוש הקדוש בלישטין (מקור: Interesting Ukraine)

אנו פונים ימינה, לרחוב בית הספר, ונכנסים לחצר של מבנה ישן נושן, שבלי ספק היה כאן בימיו של ביאליק. זהו בית האחוזה של מי שהיה אדון העיר, פריץ פולני ושמו פולאנובסקי .(Polanowski) הבית, שגם הוא נבנה בראשית המאה ה-19, הוחרם על ידי הרוסים לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ובעליו מן הסתם הוגלה. תקופה ארוכה שימש המבנה כבית ספר לילדי הכפר. לימים נבנה בחצר האחוזה בניין חדש עבור בית הספר, ובית האחוזה המקורי עומד הרוס למחצה ועזוב, 'נטוש ובלי כוחות'.

אחוזת הפריץ פולאנובסקי

ישבנו מאחורי בית הספר 'החדש' ולמדנו משהו חדש על הילד חיים נחמן בן השתים-עשרה ומסע ילדותו מ'פרבר העצים' הז'יטומירי אל לישטין ובחזרה, אל עתיד מזהיר שאז הוא לא יכול היה לשׁער כלל את קצה-קצהו.

שיר מזמור לעמי הארצות: מחזיקי הדס

כבר מזמן חשבתי לפתוח מדור חדש בבלוג שייקרא 'שיר מזמור לעמי הארצות', על שם הפתיחה המופלאה של זלמן שניאור לספרו פנדרי הגיבור (תל אביב תשי"ח), שרק את ראשיתה הבאתי כאן. זלמן שניאור כתב על אותם עמי ארצות בחיבה, כי ידע שעל כתפיהם הגרומות והמוצקות יושבים בנחת כל היהודים ה'יפים' (שיינע ייִדן), תלמידי החכמים, המיוחסים והמתנשאים.

עמי הארצות (בלשון הדיבור ביידיש: עָמָרָצים) של ימינו הם מסוג אחר. סתם בּוּרים שמעמידים פני מלומדים.

והנה נקרתה הזדמנות לפניי ובה נפתח לרווחה את המדור. יש לי הרגשה שרבים עוד יבואו להתארח בו.

*

'מחזיקי הדת' הוא הארגון האורתודוקסי המודרני הראשון. הוא הוקם בלמברג (היא לבוב) בשנת 1878 בהשראת צדיקים חסידיים (בעיקר הרבי מבלז) ורבנים נכבדים (הרב שמעון סופר מקרקוב), כדי להתמודד עם מה שתפסו כאיום על המסורת מצד המשכילים וארגונם 'שומר ישראל', שהוקם עשור קודם לכן, ב-1868. 'מחזיקי הדת' הוציאו עיתון שנקרא גם הוא בשם 'מחזיקי הדת' (ולפרקים, משיקולי צנזורה, גם 'קול מחזיקי הדת'), ולימים הורישו את שמם לקהילות חרדיות רבות ברחבי העולם, שמתנאות בשמות כמו 'קהל מחזיקי הדת' או 'קהילת מחזיקי הדת'. גוף הכשרות העולמי של חסידי בלז ובית הדין שלהם נקרא גם כן בשם 'בד"ץ מחזיקי הדת'.

בהגייה האשכנזית, כלומר בלשון הדיבור של יהודי מזרח אירופה, מבטאים ת' רפוייה (שאינה דגושה) כאילו היא ס', ולכן את המילה העברית 'דת' כותבים DAS – ראו את התעתיק הלטיני של כותרת העיתון מחזיקי הדת – ואומרים DOS (כי הד' הקמוצה נהגית כחוֹלָם). ומכאן גם השתלשלו מילים כמו 'דּוֹס' (דתי) וצורת הריבוי הישראלית 'דּוֹסִים'.

אבל את הדבר הפשוט הזה לא יודעים צברינו החמודים והעוקצנים היושבים על הגאי החדשות והאינטרנט.

בשבוע שעבר דיווחו בחדשות ערוץ 2 (מהדורת האינטרנט של האתר MAKO) על תקרית אנטשימית של ריסוס כתובות נאצה בבית כנסת באוטווה, בירת קנדה:

בית הכנסת נקרא אפוא 'מחזיקי הדס'. במה או במי הם מחזיקים שם, היה הכתב אמור לשאול את עצמו: בהדס של ארבעת המינים? בילדה שקוראים לה 'הדס'?

הפנינה הזו, של 'מחזיקי הדס', לא נעצרה בחדשות 2 ומצאה את דרכה לאתר חדשות נכבד נוסף: חדשות וואלה.

ב-20 בנובמבר פורסמה שם הידיעה הזו:

יהודה בן דור, שהעביר לי את הקישורים הללו, המשיך לחטט. מה לנו כי נלין על עיתונאים זריזים – כתב לי – שעה שגם באתר הרשמי של משרד החוץ הישראלי קוראים כך לבית הכנסת באוטווה:

ומי שרוצה לראות את המקור, הנה אתר הבית של בית הכנסת מחזיקי הדת באוטבה. האתר הוא באנגלית, אך שמו הנכון מתנוסס שם לתפארה.

בעלי התוספות

אגב שמות בתי כנסת בגולה, פרופ' בני בראון הפנה את תשומת לבי לכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר (23 בנובמבר) באתר Ynet יהדות, ודנה בקהילה היהודית בסנט לואיס שבארצות הברית.

כל מי שקצת מכיר את העולם האורתודקסי המודרני, במיוחד בארה"ב, שמע על תנועת 'ישראל הצעיר', ששמה הרשמי באנגלית הוא National Council of Young Israel. לקרוא לבתי הכנסת שלהם 'יאנג יזרעל' זו לא בורות, זו סתם עלגות.

הכתובת הייתה על הקיר: הודעה לגנבים, הודעה לכלבים, תפילת עמידה

א. גנבים עם מוּדעוּת חברתית

שמוליק שדה מיובלים, שליח עונ"ש בגזרה הצפונית, צילם את המודעה הזו שנתלתה על דלת חנות הספרים 'בוקספר' ברחוב העצמאות, בעיר התחתית של חיפה. מלבד המסר הסוציאליסטי-רובין הוּדי, יש למודעה גם איכות של שיר הייקו יפני.

גנבים נחמדים  

אין פה כסף

אין מחשבים 

תגנבו 

מבנק הפועלים

צילום: שמוליק שדה

ב. כאן לא מחראה!

את התמרור המקורי הזה – שבמרכזו כלב עושה את צרכיו – צילמתי לפני כשלוש שנים ברחוב קורא הדורות בשכונת תלפיות בירושלים.

צילום: דוד אסף

ואת התמרור הזה צילם מנחם רוזנברג השבוע ברחוב שומרון בירושלים. מישהו גזר את הציור, כנראה מטעמי צניעות, ויצר מעין חור של אסלה על קיר האבן הירושלמית...

יוסי במברגר הפנה אותי לאוסף יוצא מן הכלל של תמרורי כלבים בגרמנית, ודרכו הגעתי לעוד אתרים המתעדים שלטים כאלה. הנה כמה דוגמיות חביבות שמצאתי כאן:

ג. תפילת העמידה

הכתובת ההיסטורית הזו צולמה לפני למעלה מעשרים שנה בכניסה לקיבוץ משמרות. הצלם, שביקש לשמור על עילום שמו, כתב לי:

אני מניח שהאנשים שהיו מעורבים בכתובת זו כבר אינם פעילים כל כך. אר'לה כבר אינו זקוק מן הסתם לחסדי שמים, והכותבת – אם זו אכן כותבת ולא אר'לה עצמו – כבר אינה זקוקה לשירותיו.

מעניין שהכותב(ת) האלמוני(ת) נזהר(ה) בציון שם האל (סליחה, הק-ל), והקפיד(ה) על 'אלוקים' (ולא, חלילה, 'אלהים'). ועל זה נאמר: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'...

בכניסה לקיבוץ משמרות