מעורב ירושלמי: בלק, יום שבושים, תלמוד תורה, הספסל המזמין

א. בלק מלך ירושלים

בירושלים אפילו אמני הגרפיטי הם אנשי רוח ויודעי ספר.

בבית הנטוש ברחוב אחד העם, שפעם שכן בו לכבוד בית המלון 'הנשיא', יש ציורי קיר לרוב, אבל רק אחד מתחבר ישירות לירושלים ולמקורות.

צילום: אביב קינן

בכתובת הזו נרמזים שני ספרים: חימו מלך ירושלים של יורם קניוק (שאף הפך לסרט), וכמובן בלק, כלב החוצות של ש"י עגנון, ש'מככב' ברומן תמול שלשום. ועלילותיו ראו אור בספרון מיוחד ושמו כלב חוצות.

האמן לא חתם את שמו, וחבל.

ב. יום שבושים

'שבוש' היא בוצ'אץ' שבגליציה, עירו של ש"י עגנון, אבל מהו 'יום שבושים'?

אם הבנתי נכון, אלה הם בעצם ראשי תיבות של 'שבוע ישיבה' ויש להגות אותם במילעיל (shvushim) ובלי דגש באות ב'. השבו"ש מיועד לתלמידי כיתות י"ב ששוקלים לימודים בישיבות גבוהות, ו'יום השבושים' הוא מן הסתם יום הרשמה למי שרוצה לבוא לשבוע...

צולם בישיבת הכותל בעיר העתיקה.

צילום: ברוך גיאן

ג. תלמוד תורה כנגד כולם?

ברחוב לינקולן 6 בירושלים שוכן כבוד סניף של קהילה נוצרית המכנה עצמה 'הכנסייה האדוונטיסטית של שומרי שבת'. מדובר בזרם נוצרי בינלאומי שחבריו מאמינים בשיבתו השנייה של ישוע (אדוונטיזם). בסניף הישראלי של הכנסייה חברים יהודים שומרי מצוות, ומטבע העניין המיסיונרי הם מבקשים לפנות בעיקר לדוברי עברית.

אין לי שום בעיה אתם, ומי שמעוניין במרכולתם יבוא וייקח. אבל הבחירה לתרגם את Bible Study (לימוד תנ"ך) במונח הכל כך יהודי-מסורתי 'תלמוד תורה', נראית קצת מוזרה, שלא לומר חסרת תום לב.

צילום: טובה הרצל

ד. שבו פה בבקשה!

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים (זכריה, ח 4).

הספסל המזמין הזה נמצא ברחוב המלך ג'ורג' 29.

צילום: מנחם רוזנברג

גילוי אליהו: מיסה בבית כנסת

אמר העורך:

לצוות הכותבים והתורמים לבלוג עונג שבת מצטרף דנצ'וּ ארנון – צלם נפלא, עיתונאי, מחבר ספרים, מורה דרך ואתנוגרף, שמתמחה בפסטיבלים ובטקסים דתיים בכלל ובמסתרי ירושלים בפרט. כבר שנים רבות שדנצ'ו שולח למכותביו מצגות שהוא מכין ברוב טעם ודעת, ואנו נביא כאן מפעם לפעם מפרי מצלמתו. אתם מוזמנים גם לבקר באתר שלו: ראש ירוק.

*

כתב וצילם דנצ'ו ארנון

אחרי שלושה חדשים של סגר, בגלל קורונה ובגלל פציעה, נסעתי לפני שבועיים בפעם הראשונה לצלם טקס דתי. היה זה הטקס הקטן והפשוט מכל הטקסים שנוכחתי בהם, אבל הוא היה מרגש יותר מגדולים ומפוארים ממנו. זאת הייתה מיסה שערכו נזירים מן המסדר הכרמליתי, שמרכזו במנזר סטלה מאריס שעל הכרמל, והמיוחד בה היה מיקומה: מערת אליהו. מערה קדומה זו – המכונה כך משום שעל פי מסורת עממית כאן הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני אחאב – קדושה לבני כל הדתות. יש בה ארון קודש ובו ספרי תורה, ובדרך כלל היא מתפקדת כבית כנסת. 

היו שם ארבעה נזירים, נזירה אחת וכחצי תריסר נוצרים מחיפה. אבל מיסה קתולית בבית כנסת יהודי?! את זה עדיין לא ראיתי...

עד 1948 מערת אליהו אוכלסה במוסלמים סוּפִים, שהתירו ליהודים, נוצרים ודרוזים, להתפלל בה. כיום, המערה שייכת בפועל ליהודים בלבד, אף שבשלט שמעל לכניסה למערה הפנימית מצוטטים בעברית ובאנגלית דבריו האוניברסליים של הנביא ישעיהו 'כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים' (ישעיהו, נו 7).

הודות לאיזו תקנת סטאטוס-קוו ישנה נושנה, שאפילו מומחים גדולים לא יודעים מתי נקבעה ועל ידי מי, מותר לכרמליתים לערוך בה מיסה פעם בשנה, ב-14 ביוני. הטקס נמשך כשעה ואף אחד לא הפריע. דוגמה נאה לסובלנות בימים של אי-סובלנות.

הייתה לי רק בעיה אחת: האם עליי לחבוש כיפה כדין יהודי המבקר בבית כנסת, או שמא לגלות את ראשי כדרך הנוצרים בכנסיותיהם? על זה אמרו רבותינו, אלה שתמיד קיוו לגילוי אליהו הנביא: תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות...

הטקס התנהל ב'שגרת קורונה', והמשתתפים השתדלו להקפיד על ריחוק וכמובן על מסיכה.

הכומר הכרמליתי שניהל את המיסה הוא צרפתי קתולי, דובר עברית וערבית. סידור התפילה שבידו הוא בערבית, ואכן המיסה התנהלה בשפה זו.

גם הנזירה היחידה שהשתתפה בטקס עטתה מסיכה.

אבל אם רוצים לטעום מ'לחם הקודש' אין ברירה. צריך להוריד את המסכה ולפתוח פה גדול...

שעה קלה לאחר הטקס חזרה מערת אליהו לחיק הדת היהודית...

פה ושם בארץ ישראל: בבוכרה היפה, סטאלין, שטח ציבורי, כיפת ברזל, קברים בנתניה

א. הרבנית חבלוכורובה אייחון

בפתח תקווה נחנכה לאחרונה כיכר על שם רבנית יוצאת בוכרה, ששמה – איך נאמר זאת בלי להעליב – קצת קשה להיגוי.

כנראה שאפילו מנציחי זכרה הברוך של הרבנית הפטריוטית והנדבנית (ואיני מטיל ספק בכך) לא היו בטוחים איך צריך להגות את שמה. הם הציעו שתי חלופות: בעברית ובלטינית, אבל לא ממש מותאמות זו לזו.

בוכרים.קום (תודה לאבישי ליוביץ')

ב. סטאלין בצפת

צילום: חיים כהן 

חסידות קרלין-סטולין קרויה כך על שם העיירה סְטוֹלִין (Stolin) שמדרום-מזרח לפינסק (היום בבלרוס). בכתיב הנהוג ביידיש סטולין היא סטאָלין, והאות א' בקמץ פירושה אוֹ (O).

אבל לחסידים בצפת כנראה נגמר הצבע, ולכן סתם אדם בישראל יקרא בשלט הזה את שמו של סטאלין...

ג. שטח ציבורי

ידוע ההבדל בין ארה"ב לישראל באשר ל'שטח ציבורי': בארה"ב שטח ציבורי הוא של כולם; בישראל – של אף אחד...

צולם ברחוב הבנים ברמת השרון.

צילום: בני עורי

ד. כיפת ברזל בכרמיאל

מי קדם למי?

האם זוהי כיפת ברזל המקורית ומה שמייצרים בחברת רפאל הוא רק חיקוי?

צילום: שמוליק שדה

ה. קברים חשובים

בכביש נתניה-בית ליד ניצב שלט רשמי המכוון ימינה (לא בדקנו אם שלט דומה יש גם בצד הנגדי, לבאים מכפר יונה).

צילום: אבי נבון

הבה נבדוק מה אמות המידה לשילוט זה.

נאות גנים – שכונה מאוכלסת. חשוב ושימושי; מכללת נתניה – חשוב ושימושי; בית עלמין – חשוב ושימושי. על פי נוהלי מע"צ (בשמה החדש 'נתיבי ישראל'): לבתי עלמין, לאזורי תעשיה ולבתי ספר אזוריים מגיע שילוט בכניסה.   

אבל מה פשר השילוט המיוחד לקבריהם של האדמו"ר מצאנז (הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, שנפטר בשנת 1994) ושל הרב שמעון גבאי (מחזיר בתשובה נתנייתי שנפטר בשנת 2012)? ממתי אנשים – חשובים ככל שיהיו – מקבלים שילוט פרטי, ומה הקריטריונים לשילוט כזה?

בדרך כלל – כתב לי אבי נבון – חברת נתיבי ישראל קמצנית באישור שלטים, בטענה שיש קריטריונים מגבילים. זאת ועוד, על פי התקנות אין לצופף יותר משלושה שלטים על עמוד אחד.

ואם כבר מפנים למצבות חשובות, הרי אפשר למתוח את זה עוד קצת ולהפנות לקבר מסקרן לא פחות.

סמוך ונראה לקברו של הרבי מצאנז קבור איש חשוב לא פחות (מנקודת מבט מאוד מאוד מסוימת), וגם לו יש מעין 'אוהל' מעל מצבתו: פליקס אביטבול, מראשי 'העולם התחתון', שנרצח בפראג בשנת 2002.  

צילום: אלי לוין

סיפורי רחובות: נחום ומיכה, רות והר סיני, כהנשטם וילין מורנתן

א. נחום הנביא ומיכה הנבואתי 

על שלטי רחובות הקשורים בתנ"ך והשיבושים והמוזרויות שיש בהם כבר הרחבנו כמה פעמים (למשל, כאן 'לומדים תנ"ך ברחוב: שופטים, נביאים ומנהיגים'). הפעם נעיף מבט על הנצחתם של שני נביאים בתל אביב: נחום ומיכה, שניהם תרמו לתנ"ך ספרים קטנים. ספריהם נאספו לקובץ המכונה 'תְּרֵי עֲשַׂר', שמאגד 12 קבצי נבואה קצרים. בזכות היותם מזוהים עם הספרים הקרויים על שמם נקראים הנביאים הללו בפי החוקרים בשם הלא ממש מוצלח 'נביאי הכתב'.

נחום האלקושי היה אדם צנוע. הוא השאיר אחריו בתנ"ך רק שלושה פרקים (47 פסוקים בסך הכול). הוא אכן התנבא על חורבנה של העיר האשורית נינוה, אך מה ניתן להבין מהציטוט המשובש שעל השלט 'עיר דמים, כול כחש'?

הציטוט הנכון של הפסוק הוא זה: 'הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ' (נחום, ג 1).

שמא תאמרו מקרה הוא? לא. כך כתוב בכל השלטים ברחוב.

מיכה המורשתי, 'המכונה מיכה הנבואתי' (מי מכנה אותו כך?) הוא השישי בסדר העריכה של תרי-עשר, אך שלא כמו במקרה של נחום – שם ציין השלט את מספרו של הספר – כאן עובדה בלתי רלוונטית זו אינה רלוונטית. לעומת זאת, זכינו לדעת באיזו תקופה חי מיכה, מה שכנראה לא נחשב רלוונטי בשלט של נחום.

הציטוט החלקי והמשובש, והפרפרזה העילגת שבהמשכו, לקוחים מהפסוק הראשון של ספר מיכה: 'דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָ‍ִם'

צילומים: איתמר לויתן

ב. רות והר סיני

ועוד בענייני תנ"ך ובסוגת 'ההסבר המובן מאליו'.

כך מסבירים את פשר השמות 'הר סיני ו'רות' בתל אביב: הר סיני הוא הר בסיני, ורות היא גיבורת מגילת רות...

צילומים: איתמר לויתן

ג. מי היה כהנשטם ואיך קראו לו?

צילום: איתמר לויתן

נתחיל בשאלה איך בכלל מבטאים את שמו של הרחוב?

על פי השלט הרשמי: כֹּהַנְשְׁטַם / Kohanshtam; אבל זה לא נכון. באנציקלופדיה העברית – עדיין מקור חשוב ורב-ערך – מנוקד: כַּהְנְשְׁטַם.

ובכלל, לכהנשטם של הרחוב אין שם פרטי ושנת מותו העברית (תרפ"ה) והאזרחית (1920) אינן תואמות זו לזו. ההגדרה 'מלוחמי התנועה העברית בין יהודי רוסיה', מוזרה גם היא.

ובכן, מדובר באהרן כַּהָנְשְׁטָם (1920-1859), משפטן ואיש חינוך, שנודע בניהול 'הסמינרים הפדגוגיים' בעיר גרודנה ומאוחר יותר ב'סמינרים למורים' בקייב, שם גם נפטר ב-1920 או 1921. 'מחנך המחנכים' קראו לו והוא נזכר בהערצה בזיכרונות תלמידיו (ראו צבי שרפשטיין, 'גדולי חינוך בעמנו').

הבלוג של קובי לידרמן

ד. ילין מורנתן

זה לצד זה: מכאן, השלט הפרטי המופרך, שהמציא שם חדש ומעוות לנתן ילין-מור, שהיה ממפקדי מחתרת לח"י וחבר בכנסת הראשונה; ולידו השלט הרשמי, שגורס כי ילין-מור מת בשנת תשל"ט / 1979, בעוד שהלה האריך חיים שנה נוספת ונפטר מן העולם בשנת תש"ם / 18 בפברואר 1980.

אולי זה בגלל שלאחר מלחמת ששת הימים פנה ילין-מור שמאלה, תמך בהחזרת השטחים ובהקמת מדינה פלסטינית.

נתן ילין-מור (העמותה להנצחת מורשת לח"י)

'הביוגרפיה שלו יכולה להזין ספרי עלילה למכביר, אישיותו היתה רבת סתירות ומרתקת מאין כמוה', כתב עליו יוסי אחימאיר יום לאחר מותו, והוסיף:

מעריב, 19 בפברואר 1980

עדה רפפורט-אלברט איננה

עדה, ירושלים 2008 (צילום: דוד אסף)

היום, יום חמישי, הגיעה מלונדון הידיעה העצובה, שקיווינו כי תאחר מלהגיע, על מותה הבוקר של חברתנו פרופסור עדה רפפורט-אלברט. עדה, שנולדה בתל אביב בשנת 1945, מתה בביתה בלונדון, מוקפת באהבה והערצה של קרובים ורחוקים, ולידה בתה מאיה, בנה סול ('בובל') ורעייתו סלנה, ונכדה היחיד ישי, שנוכחותו בשנותיה האחרונות המתיקה עליה את חייה והאירה אותם באור יקרות.

מתה עדה התמירה והיפה, החכמה והשנונה, הידענית המופלגת, הביקורתית וחדת החושים, אוהבת האדם והדעת. מתה עדה החברה הטובה, החוקרת הסמכותית והעורכת המופלאה. מתה עדה, שחיברה מחקרי מופת פורצי דרך, שאליה נישאו עיניהם של חוקרים ותיקים ושל פרחי כהונה. מתה עדה, שכמדומני הייתה האדם היחיד בעולם האקדמי שלא היה לה אף אויב...

מתה עדה ועמה הסתלקה בת השחוק הקבועה שהייתה נסוכה על פניה, וגם הרצינות התהומית והיסודיות המדהימה שבה ניחנה. ונותרו עתה רק מורשתה הכתובה וקטעי זיכרונות ותמונות של דמות פלאים יפהפיה, אגדית כמעט. שיער ארוך וגולש, סיגריה שהודלקה בסיגריה (הרגל רע שאותו נאלצה להפסיק בשנים האחרונות בשל מחלתה), ענוותנות בלתי מצויה, פשטות רכה, סגפנית ונזירית כמעט, תאוות ספרים ואהבת חברים, נדיבות וטוּב לב שאין לו סוף.

במכון שמעון דובנוב, לייפציג 2011 (צילום: דוד אסף)

בשנים האחרונות סבלה עדה משורה ארוכה של מחלות שהתישו את כוחה – אף כי לא את רוחה – עד שכרעה ונפלה. לפני חצי שנה ביקרה בארץ, התרוצצה מעיר לעיר והרצתה כמנהגה מתוך ערימת הניירות הצהובים שאליהם הודבק פתק לפתק...

במסיבת רֵעים לכבודה, שנערכה ב-7 בינואר בירושלים בביתם של עירית ועמנואל אטקס, התחבקה עדה והתנשקה עם כל אחד מהנוכחים. וכולנו ידענו, וידעה גם היא, שזהו ביקור פרידה. 'עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד ... כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים'.

תמונה אחרונה של עדה, ינואר 2020. לידה אלה אלמגור וחוה טורניאנסקי (צילום: דוד אסף)

עדה, שדיברה בגלוי על מחלתה, לא הראתה אז סימן שהיא מתכוונת להיפרד בקרוב. היא ביקשה ממני, וכמובן קיבלה, עותק מספרי החדש שיר הוא לא רק מילים, שדיבר אל לבה ושימח אותה עד מאוד. הקדשתי לה את הספר בחיוך על השפתיים ובלב דווי. עדה אהבה לשיר, ולא רבים מידידיה יודעים שבשירותה הצבאי הייתה חברה בלהקת גייסות שריון (היא השתתפה בתכנית 'למה יוֹיוֹ', שעלתה ב-1965, וממנה זכורים במיוחד השירים 'כאן השריונים' ו'לילה ראשון בלי אמא').

תם מסע חייה של עדה, על עליותיו ומורדותיו, והיו לה בשפע מאלה ומאלה. תם במידה רבה גם פרק בחייהם של חבריה הרבים מאוד בארץ, אלה שליוו אותה במשך עשרות שנים ונהנו מידידותה ומחוכמתה.

עדה גרה בלונדון מאז 1965 (אף שמעולם לא ביקשה וגם לא קיבלה אזרחות אנגלית), אך במידה רבה לבה היה כאן. עם נופי ילדותה בתל אביב ועם היכלות השן של האקדמיה הישראלית, עם ידידי נפשה אלה ודן אלמגור, ועם עמיתיה בקהילה האקדמית של חוקרי החסידות והקבלה, תחום העיסוק העיקרי שלה, שרבים מהם היו לחבריה ומעריציה. היא גם הקפידה להגיע לארץ כמעט כל שנה, ולעתים כמה פעמים בשנה. עדה הייתה חלק מהחבורה, וכשמת אחד מבני החבורה, תדאג כל החבורה כולה.

מירון, 2008 (צילום: דוד אסף)

עוד יגיע מן הסתם תור ההספדים ודברי ההערכה המלומדים שהיא ואנחנו ראויים להם. לפי שעה אביא כאן את דברי המבוא שכתבנו, עמנואל אטקס ואנוכי, כמבוא לספרה חסידים ושבתאים, אנשים ונשים. ספר זה, שאותו יזמנו לכבודה של עדה, לרגל פרישתה מהוראה ב-UCL, אוניברסיטת קולג' בלונדון, מקבץ את מאמריה המפוזרים. הוא הובא לדפוס במרכז זלמן שזר בשנת תשע"ה.

נוחי בשלום על משכבך, אחות אהובה.

לחיצה על העמודים תגדיל אותם לקריאה נוחה.