יומן קריאה: אמת אחת בשתי אוטוביוגרפיות

מאת ניצה בן-דב 

ב'פסטיבל מטולה לשירה', שהתקיים זו השנה השנייה בירושלים (5-3 בספטמבר 2025), הוקדש מושב לכבודו של הסופר חיים באר במלֹאת לו שמונים שנה. כותרת המושב 'איך אפשר בכלל להכיר את חיים באר?', רמזה למשפט החותם את הרומן האוטוביוגרפי שלו חבלים (עם עובד, 1998): 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו'.

רוחמה אלבג, שהייתה אחת המשתתפות במחווה זו, פרסמה לפני חודשים אחדים מאמר שהמשפט 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו' שימש לו כותרת (הארץ, 14 במארס 2025). במאמרה תיארה אלבג את קשרי הקשרים שנוצרו בינה לבין באר, פתחה בדברי הערכה לחבלים והדגישה שהסופר היה לה מורה דרך.

את המונח 'מורה דרך', שבו השתמשה, אפשר להבין בשתי דרכים. באר ערך, לדבריה, מסעות מלאי 'אהבה ותשוקה' בעקבות סופרים וספרים, תחילה בשכונות ירושלים ועם הזמן בעיירות מזרח אירופה. בעקבותיו ולאורו הובילה אלבג, שמשפחתה ממוצא עיראקי, קבוצות רבות בסיורים לימודיים במזרח אירופה שתרו אחרי הקשר בין הסופר ובין מקום הולדתו. היא זכתה להערכה רבה כמורת דרך עתירת ידע ומרתקת, פרסמה שני ספרים על מסעות אלה – אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2015), אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2022) – וספר שלישי בסדרה כבר מתרקם והולך. כמו חיים באר, גם רוחמה אלבג ראתה בכך שליחות.

כשהתפרסם הרומן האוטוביוגרפי של אלבג נשארתי בשבילכם (אפרסמון, 2023), התברר שבאר שימש לה מורה דרך לא רק במובן המקצועי של המושג, אלא שהוא גם לימדהּ מה לעשות בשפע החומר המשפחתי הפרטי שיש לה לסַפר. במאמרה ציינה אלבג כי באר פרש לפנינו בספרו 'פרשת חיים שכל־כולה אמת מזוקקת, נטולת פשרות, של סופר נועז שפתח לנו את צוהר לבו, התערטל מכיסויים ואשר לעתים אף לא חס על קוראיו'. 

חיים באר ליד מצבת אמו של עגנון בבוצ'אץ', 2018 (צילום: דוד אסף)

דברים דומים אפשר לומר על הרומן של רוחמה אלבג עצמה.

השוואה בין שני הרומנים האוטוביוגרפיים הללו תגלה דמיון מפתיע. במרכזם עומדת אם שלסירוגין מספרת את סיפורה ב'חתיכות', כשעשרות תמונות מרוסקות, שהן חלק ממהותם של החיים, כפי שנתפסו בעיני שתי האימהות – זו של באר וזו של אלבג – צפות ועולות, והסופר והסופרת נותנים להן מבע מושהה ואותנטי. ילדים שמתו טרם ששני הסופרים נולדו, הם חלק חשוב מחייהן של שתי האימהות השכולות, ובצל המוות המוקדם הזה הן מגדלות את הילד החי שנולד להן מאוחר יותר. בשני הרומנים יש אב 'שקוף', שעליו מטילות שתי האימהות את האחריות לנישואיהן האומללים, ובשניהם יש סבתא דומיננטית שהשפעתה גדולה. גם דרך הסיפור דומה ודמיון זה מלמד עד כמה היה באר לאלבג מורה דרך, וזאת על אף ההבדלים בגיל, במוצא וברקע ביניהם. מכאן סופר 'אשכנזי', שילדותו ונעוריו עברו בירושלים, ומכאן סופרת 'מזרחית', שבתים רבים הממוקמים במרחב אמורפי במרכז הארץ – הבית שבין הפרדסים של סבתהּ, הבית על הגג שבנה אביה, ודירה נוספת שהחליפה צבעים וצורות בשל חוסר השקט והתזזיות של אמהּ – הם תבנית נוף מולדתה.

אבל יותר מכל יש לראות את שני הרומנים הללו כסיפורי שליחות או ייעוד.

רעיון השליחות הוא מקראי במקורו. האבות, השופטים והנביאים – כולם היו סוג של שליחים מְכוּוְני יעד. סיפור הגעתם לשליחות רווי מוטיבים חוזרים המכשירים אותם לייעודם: אֵם עקרה או סכנת מוות הנשקפת ליילוד הם פריט כמעט הכרחי. גם בית הגידול שאינו בית ההורים הטבעי הוא מוטיב בעל מופעים רבים ומגוונים. המעשה הסמלי, המכונן, המעיד על ייחודם, הוא מוטיב שלישי המשותף כמעט לכולם. משה רבנו, למשל, ניצַל מגזירת פרעה להורגו, אך באופן אירוני גדל בביתו. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל הוא מראה הייחודי רק לו. שמואל הנביא נולד לחנה העקרה, גדל במשכן ה' בשִׁילֹה, ובאחד הלילות קורא לו אלוהים שלוש פעמים עד שעֵלי הכהן מבין שהאל הוא המתגלה בפני הנער בביתו שלו, ולוֹ, ורק לוֹ, בחר לגַלות את תוכניתו הגדולה.

'הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי', הנער שמואל מתייצב בפני עלי. ציור של ג'ון סינגלטון קופלי, 1780 (ויקימדיה)

עיבוד יצירתי של אשכול המוטיבים האלה נמצא בסיפורה של רוחמה אלבג, ובו הדוברת היא בת לשושלת של נשים מוכות ולא מאושרות, שמעולם לא אהבו את בעליהן שנכפו עליהן. בכור בניה של אמהּ מת בלידתו ולכן הבת, המספרת, אחותו החיה שתיוולד אחריו, היא שתישא על כתפיה את נטל השליחות. במקרה שלה: לספר את הסיפור.

המשפט 'את הילד לא ידעו להשאיר, את הבת השאירו', שמהדהד את הוראתו של פרעה לבני עמו: 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' (שמות, א 22), מביע לכאורה מורת רוח ואכזבה. למעשה, זהו משפט ה'הכתרה' או ההקדשה של הילדה, ולא של הילד, שמורה לה לממש שליחות כפולת פנים: ללמד את מורשתם של היוצרים העברים שנולדו וגדלו במזרח אירופה במקום לידתם מכאן, ולספר את סיפורם של גיבורי משפחתה שלה, שנולדו וגדלו במציאות אחרת, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכאן. הילדה רוחמה (אומנם שמה אינו נזכר, אך ברור שהיא מדברת על עצמה גם אם הדמיון הביוגרפי הוא חלקי), ששרדה בתהליך הברירה הטבעית, נלקחה לבית סבתהּ – שאינו בית פרעה וגם לא משכן אלוהים בשילה – אבל זהו בית בין פרדסים, מעין גן עדן עלי אדמות. סבתהּ, שיודעת לבשל ולתפור, רוצעת, כנהוג במשפחה, את אוזניהן של נכדותיה, אך חסה על הילדה היפה ש'נשארה' לחיות ולא מוכרת אותה לעבדות. הסבתא שחוררה לכל הבנות האחרות חורים באוזניים, שאל תוכם יושחלו עגילים שובי לב, קמע למציאת בן־זוג בבוא היום, לא רצעה את אוזניה של נכדתה האהובה. הרי היא לא כמו כולן...

בחבלים אין מחילה לאב המבוגר והשולי. לאורך כל הרומן הוא נשאר דמות שקופה ולא אהודה. כדי לעשות עימו חסד מאוחר של אמת, הקדיש לו באר רומן שלם, צל ידו (עם עובד, 2021). ספר זה מתרחש אחרי מותו של האב ובו מתהפכת דמותו הדחויה, הזכורה מחבלים, לדמות אהודה וכובשת לב.

אלבג – שספרו של באר שימש לה כאמור מודל בסיפור הנשים במשפחתה, שהיא נצר להן אבל שונה מהן – לא השאירה לרומן עתידי נוסף את הצורך בתיקון דמותו של אביה השקט, השתקן, החי 'כמו מאחורי קיר זכוכית', או כמו 'פסל של בנאדם' (כפי שאמהּ הגדירה אותו). הרומן שלה הוא נשי לכל דבר, ובמרכזו נמצא בלי עוררין הדיון במוצא וברקע המשפחתי, כמו גם עיצוב דיוקנן של סבתהּ ואמהּ. אך בירכתי הרומן, בשתי התמונות האחרונות, מונכחת דמות האב בצורה רגישה ומכמירת לב. מתברר שכפות ידיו המפליאות לעשות, השירים שהרבה לשמוע ולזמזם, העציצים שטיפח – כל התכונות הללו העידו עליו ודיברו בשמו ובמקומו. קשר עמוק, שמעבר למילים, נרקם בינו לבין בתו. בחנות המחסן שלו, שם שהתה עימו בילדותה, 'שתקנו עד בלי די. לעתים היה שולח אליי חיוך מבויש. חייכתי אליו בחזרה, משפילה מבט [...] מדי פעם היה נכנס פועל מאחד המוסכים, כמעין פולש זר [...] מפר את הנעימות' (עמ' 211). 

אחרי מותו של האב מנסה אלמנתו לארגן את חייה החדשים בלעדיו ומרוקנת את דירתם המשותפת מכל סימן למישהו שחי בה עימה אי־פעם. זו ההזדמנות שנקרתה בפני הבת להציג לאם את השאלה הקשה ביותר לגביו: 'מי אתה אבא, האם יש סיכוי לחשוף משהו על אודותיך. מאיפה בכלל להתחיל' (עמ' 220). בכך שבה רוחמה אלבג –מדעת או שלא מדעת – ומתחברת לחבלים של חיים באר, שהמשפט החותם אותו נדד אל כותרת מאמרה ומשם למחווה שנערכה לבאר בפסטיבל השירה: 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו?'. 

זו שאלה קיומית של כולנו. האם אנו מכירים את זולתנו הקרוב ביותר? האם אנו בכלל מכירים את עצמנו? רוחמה אלבג, שקיימה ומקיימת את ייעוד חייה בשלל צורות ומופעים, ורואה בהם שליחות, מתמודדת עם שאלה קיומית זו באופן מעורר השתאות ומשמשת מורת דרך לקוראיה. 

רוחמה אלבג עם 'בנות הכפר' בדֶרְצִ'ין (בלארוס), עיירתו של המשורר חיים לנסקי, 2015 (צילום: ליאורה קרויאנקר)

________________________________

פרופסור (אמריטה) ניצה בן-דב לימדה ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות (2021)  bendov@research.haifa.ac.il

א.ב. יהושע על שורש האנטישמיות

א.ב. יהושע, 2017 (צילום: ארי אלינסון, ויקימדיה)

מאת דינה פורת

בפסטיבל המשוררים שהתקיים השנה, שלא כרגיל ולמרבה הצער בירושלים ולא במטולה, הוקדש מושב לזכרו של הסופר א.ב. יהושע (2022-1936), במלאת שנתיים למותו. השתתפו בו אבי גיל, שביוגרפיה פרי עטו על יהושע הופיעה לאחרונה, הסופר חיים באר, ואנוכי. את המושב הנחה בשום שכל ובטעם טוב בני ציפר, מיוזמי הפסטיבל ועורך המדור לתרבות וספרות בעיתון הארץ. 

הוצאת עברית, 2024

זכיתי – ואכן זכות הייתה זו – לנהל במשך שנים כמה ויכוחים עם יהושע שהתמקדו בשני נושאים כבדי משקל. האחד, קביעתו הגורפת שהשואה הייתה כישלון נורא של העם היהודי; והשני, ניסיונו להצביע על שורש אחד להיווצרותה של האנטישמיות. היו אלה ויכוחים נוקבים, וטיעונים שונים הועלו מפה ומשם, אבל תמיד ברוח טובה וידידותית, בהקשבה ובכבוד. הצלחתו הגדולה מעולם לא סחררה את ראשו ולא  שינתה את מזגו הטוב, פשטות הליכותיו ויחסו לזולת. ועוד ייאמר לשבחו, כי הקפיד בכל ספריו ללמוד ולחקור, לשאול ולהתייעץ בכל הקשור לפרטים ולאירועים היסטוריים הקשורים בנושא הספר כדי להימנע ככל הניתן מטעויות. יהושע אהב להתלוצץ על כך ונהג לספר כי כאשר כתב את הרומן השיבה מהודו (1994) טרח ובירר פרטי פרטים עם רופאים בכירים ואף נכח בעצמו בכמה ניתוחים, והנה לאחר שפורסם הספר היו שביקרו אותו על ששגה בכמה פרטים הקשורים בניתוחים כירורגיים, אך איש לא העיר לו מאומה על התיאורים הנרחבים של הודו – מדינה שמעולם לא ביקר בה...

במארס 2012 נשא יהושע הרצאה על 'יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות' ובה שב ותקף את הגלות, אם כל חטאת לשיטתו, רעה חולה ושורש כל צרותיו של העם היהודי. הגלות בעיניו היא כישלון עמוק מאוד של העם היהודי ו'השואה היא סיכום של הווית הגולה, המכה הסופית'. ועוד אמר בערך כך: 'מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה ... שבמשך אלפיים שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן'. הרצאה זו עוררה סערה רבתי, גם מפני שיהושע הוקיע את מי שיושב גם היום בגולה, וכינה את יהודי ארצות הברית בשם המבזה 'יהודים חלקיים', בעוד היושבים בציון הם ורק הם 'יהודים שלמים'. הישראליות, לדבריו, נותנת טריטוריה, חברה וכלכלה – אחריות טוטלית.  

במאמרו האחרון שבדפוס – שעקב מחלתו נערך על ידי ידידו הקרוב דן מירון ('והאנטישמיות – מה היא כי נלין עליה!', הארץ, 30 בנובמבר 2021) – ציין יהושע כי שליש מן העם היהודי הושמד לא בשל אידאולוגיה או דת, כלכלה או טריטוריה – זו הייתה השמדה לשמה. הוא שב והדגיש כי הגלות היא מקור האסון – העם הושמד משום שנמנע מחזרה לארץ ישראל כאשר זו הייתה אפשרית, ולכן התבצרות בטריטוריה שבה יהיו יהודים אחראים לגורלם וינסו להגן על עמם ביום צרה היא צו החיים של הקיום הלאומי. כל הדרך קבלנו מכות – ענה למי שתקפו את דבריו – לא היו מסעי צלב? אינקוויזיציה? פרעות?

מתוך הגדה לילדים, ברלין 1934 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי)

למשמע דבריו, טלפנתי אליו וביקשתי, כרבים וטובים אחרים, למחות על הגדרת השואה ככישלון יהודי. העליתי בפניו את הטיעונים הבאים: ראשית, ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של מכות, השפלות, פוגרומים ורצח, בקו עולה שמחמיר והולך ובסופו השואה הבלתי נמנעת, טעונה תיקון: היו תקופות ארוכות ורצופות של שקט, שבהן התאפשרו חיים של יצירה תרבותית, דתית ורוחנית ושל התפתחות קהילתית, כמו 'תור הזהב' של יהודי ספרד, תקופות מסוימות בחייהם של יהודי מרוקו, או ההתארגנות הקהילתית המפותחת בפולין ובליטא במסגרת 'ועד הארצות'. גלי אלימות כלפי יהודים גאו וירדו, בתקופות שונות, ומסעי הצלב, למשל, עלו בחומרתם וברצחנותם על התקופות שבאו אחריהם. 

שנית, יהושע חזר ודיבר על השמדה לשמה, נטולת רקע אידיאולוגי, והרי תורת הגזע, שבבסיסה אי השוויון בין בני האדם, היא זו שהעמידה את היהודים – ועמם הצוענים – מתחת ומחוץ למדרג מעוות זה. תורת הגזע היא זו שיצרה את המסגרת שבתוכה יכלו עמים וחברות לממש את הסנטימנט האנטישמי העתיק ובהשראתה להתנפל על שכניהם היהודים, לשדוד ולרצוח, כי הרי הם לא נחשבו יותר כבני אדם והותרה הרצועה. גם אם היטלר עצמו לא ממש האמין בתורת הגזע, הרי שהחרדה האובססיבית מפני 'היהודי', שהיא תולדה של תורה זו, תכונותיו השליליות כביכול וכוחו המדומה, הם שהדירו שינה מעיניו, כפי שהתוודה בפני הרמן ראושנינג, מחבר הספר 'שיחות עם היטלר'. 

ושלישית, יהושע סבר שאפשר היה לצפות מראש את השואה ולהימלט מפניה לארץ ישראל כשעוד היה ניתן. ואולם, לא רק היהודים לא זיהו בשעתו את מהותו של הנאציזם ולאן הוא חותר, ולא הבינו בזמן כי האידאולוגיה הנחרצת לא תתמתן עם העלייה לשלטון אלא מנוי וגמור עם תומכיה להוציאה אל הפועל. גרמניה סיפחה וכבשה ארצות רבות, זו אחר זו, מבלי שאף גורם צבאי או מדיני עצר בעדה. היא גם לא נחלה אף כישלון עד לקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בסוף 1942 ובראשית 1943, כעשר שנים (!) מאז התיישב היטלר על כס מלכותו. ברית המועצות, שהופתעה בפלישה לשטחיה (מבצע ברברוסה), למרות כל האזהרות והנורות האדומות שדלקו, איבדה כעשרים מיליון נפש, אזרחים וחיילים. למעלה מחמישה מיליון חיילי הצבא האדום נפלו בשבי ויותר ממחציתם נרצחו. שישים מיליון איש ואישה איבדו את חייהם במלחמה זו בעולם כולו, וזו עוד ההערכה הממעיטה – אלה מספרים שפשוט קשה לתפוס. הקהילות היהודיות באירופה נקלעו בין הפטיש לסדן: בין הרצחנות הגרמנית ומערכת ההונאה שהופעלה כלפיהם לבין הפניית העורף של שכניהם. אין גם לשכוח שלבעלות הברית, שלפניהן הובאו תוכניות הצלה, הייתה מטרה ברורה: קודם כל להביס את גרמניה ולהכניעה ללא תנאי. השואה הייתה כישלון חרוץ של אירופה הנוצרית, של כל תורות השוויון בין בני האדם, מן הליברליזם והדמוקרטיה ועד אחוות העמים, שאף אחת מהן לא עמדה בפרץ, ושל החברה האזרחית הגרמנית, שתמכה במשטר רצחני והייתה חלק ממנו.

למרות טיעונים אלה, שהושמעו על ידי רבים וטובים שאף הוסיפו להם כהנה וכהנה, יהושע לא זז מדעתו. 'כבר שלושים שנה אני דבק בעמדה זו', אמר לי, וחזר ואמר שמייד עם הצהרת בלפור צריכים היו בני עמנו כולם לארוז מזוודותיהם ולהגיע ארצה. לא הועילו גם הנתונים העובדתיים שהצגתי בפניו, על מצבה הפיזי והכלכלי של ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה ועל מעמדו המעורער של הרעיון הציוני בעם היהודי, עשרים שנה בלבד אחרי הקונגרס  הציוני הראשון. יהושע היה מוכן להסכים, וגם זה למחצה ולשליש, שבהיסטוריה היהודית היו מעלות ומורדות.

עולים חדשים ממרוקו על האנייה בדרכם לארץ ישראל (צילום: פריץ שלזינגר; הארכיון הציוני המרכזי)

הוויכוח השני, שהתנהל במקביל, נגע לניסיונו של יהושע להצביע על שורש אחד שהוא המקור והרקע לכל תופעות האנטישמיות. אחרי שנים של עיסוק בנושא הוא פרסם גרסה מסודרת של מחשבותיו בכתב העת אלפיים (גיליון 28, 2005; פורסם גם בספרו אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008), שכותרתה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתיות האנטישמיות'. למאמר התלוו 17 תגובות של חוקרים חשובים מהארץ ומהעולם, שהתפלמסו איתו על התשובות האפשריות לשאלה שהעלה: האם יש תשתית אחת לשנאת ישראל, שהיא תופעה כה מגוונת וממושכת. לטענתו, יש ויש תשתית מבנית אחת, והיא הזהות היהודית החמקמקה, הבלתי מוגדרת, המחברת באופן ייחודי ובעייתי בין דת ללאום, שהפחידה את העמים שבקרבם ישבו יהודים. הגוי עומד לפני משהו אמורפי, בעל פוטנציאל שינוי מדהים, והיסוד הווירטואלי והגמיש הזה מאפשר למתוח את כנפי הזהות היהודית עד שהן נעשות דקיקות ביותר ובעלות כושר חדירה קל ומפחיד אל תוך זהויות של עמים אחרים. כשזה קורה, הלא-יהודי משליך את הפנטזיות, הפחדים והרצונות שלו על אותו יסוד שחדר לתוכו, ואו אז הוא עלול להגיע למעשי שיגעון רצחניים.  

על טיעונים אלה מחיתי יחד עם חוקרים והוגים אחרים שהעלו שלל טיעונים שכנגד. ראשית, שהסיבות לאנטישמיות משתנות לפי הזמן והמקום, ונובעות מבעיות חברתיות, כלכליות ורגשיות שמקורן בקבוצות ובעמים שבהם מתפתחת אנטישמיות, והן תובעות מענה, או לפחות חיפוש אשם שמחוצה להם; שנית, מה שמחבר בין הסיבות השונות אינו דווקא זהותו של היהודי אלא דימויו. דימוי זה נבנה נדבך על גבי נדבך במשך דורות וכל נדבך כזה מתיישב על קודמיו ואינו מוחק אותם. הדימוי שנוצר עם הזמן הפך מאיים ומפחיד יותר ויותר, והוא שהפנה את הקנאה וחמת הרצח כלפי העם היהודי; שלישית, מי שביצעו פוגרומים ושחיטות או העליבו והדירו לא הטריחו עצמם בשאלות מורכבות כמו זהות יהודית חמקמקה, שהגדרתה היא עניין יהודי פנימי, ובוודאי שלא עסקו בניתוח רגשותיהם כלפיה. גם קשה לקרוא למעשיהם טֵרוּף או שיגעון. זהו פתרון קל מדי, שכן האנטישמיות אינה מחלת נפש אלא תולדה של התפתחות היסטורית שיצרה סמל של רוע קוסמי, וככל שזה התקבע ונעשה שימושי כן ממשיך השימוש בו לפי הנתונים המשתנים של הזמן והמקום.  

קריקטורה אנטישמית בשבועון הסאטירי האמריקני PUCK (11 במאי 1881)

נחזור לפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה לזכרו של יהושע, וכמובן בהעדרו. כשנטל הסופר חיים באר את רשות הדיבור, הוא רכן קדימה ואמר בשקט, כממתיק סוד עם שומעיו (והם היו רבים): 'יהושע', כך אמר בקירוב, 'היה סופר מצוין, גדול, שהפליא בשרטוט עלילות ודמויות, אבל כהוגה דעות היה פחות טוב. מוטב היה אלמלא פנה להעלאת מחשבותיו על הכתב והשמעתן ברבים, והיה מתרכז בכתיבתו הספרותית. תפקידו של סופר הוא לספר סיפור, ובזאת כוחו וגדולתו. דרך הסיפור הוא יכול להעביר לקוראיו את עמדותיו ואת פתרונותיו'. ושוב התגלע ויכוח, שהרי טובי סופרינו ומשוררינו גם מילאו תפקיד ציבורי של מוכיחים בשער והשמיעו את דעתם על בעיות השעה גם שלא במסגרת כתיבתם, ודי אם נזכיר את ביאליק וברנר, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, וכמובן א"ב יהושע, עמוס עוז, וייבדלו לחיים דוד גרוסמן וחיים באר עצמו. דווקא בסיומו של הפסטיבל, בוודאי בימינו אלה, כדאי לחזור ולומר שלאנשי רוח ולהיסטוריונים, לסופרים ולמשוררים יש גם תפקיד מוסרי-ציבורי: להשמיע את קולם ולחוות את דעתם. 

____________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il

יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

מרצפות 'טור עֹפֶל' בעיצובו של חבקין, עם המלצת ההיסטוריון יוסף קלויזנר (הארץ, 31 במאי 1935)

מאת איל דודסון

סיפר חיים באר: 

מעבר לכתפו הבחנתי בישיש נמוך קומה העושה דרכו כמעט ללא קול בשדה הבּוּר שבין חצר ביתו של גרינברג לרחוב יפו. ככל שהתקרב הזר אלינו, כן נתבהרו פניו, פנים סגפניים, עטורי זקנקן לבן, ועינים הוזות, שקועות בארובותיהן.

"Saluton sinjoro Grinberg!", בירך האורח לשלום את מיודעי, כשעמדו על יד השער.

"Saluton sinjoro Havkin, kiel vi Fartas?", הפך גרינברג פניו ומיהר להשיב שלום לבא ולשאול לשלומו.

גרינברג הניח דרך ידידות את ידו המרובבת בבוץ על כתפו של האורח ואמר כי היום נפלה בחלקנו הזכות לארח את חלוץ הצמחונות העברית, את מורנו ורבנו חבקין, המגשים הלכה למעשה את חזונו במשק שהקים במו ידיו בהרי ירושלים.

"Kiu estas tiu bela knabo?", שאל אדון חבקין וצבט בלחיי.

"אינני יודע ספרדית", אמרתי.

"זו אינה ספרדית – זו אספרנטו", אמר הישיש וביקש לדעת אם למדתי בבית הספר על הד"ר אליעזר זמנהוף ועל השפה הבין-לאומית שיצר. ואחר כך פנה אל גרינברג ושב ושאל מי הילד היפה הזה, והוסיף כי מן הראוי שאלמד שפה זו, שתיהפך ללא כל ספק, בתוך כמה שנים, לשפה הרווחת ביותר בעולם.

(נוצות, עם עובד, 1979, עמ' 142)

מיהו אדון חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית', ומה לו ולאספרנטו ולמשק הצמחוני שהקים בהרי ירושלים?

נתן בן-ציון חבקין (ויקיפדיה)

נתן בן-ציון חבקין (1957-1874) נולד בחוֹטִימְסְק שברוסיה (כיום בבלארוס). כמו רוב הצעירים היהודים בני דורו גם הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה, אבל לבו נמשך לעולם החדש. הוא עבר למוסקווה ולמד צוֹרְפוּת, ולאחר גירוש היהודים משם ב-1891 עבר לאודסה. אז גם התוודע לציונות והתרועע עם צעירים שנהגו להיפגש בביתו של מנחם שינקין, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת אודסה. בפגישות הללו דנו החברים בלהט בעתידו של העם היהודי בארץ ישראל. בזמן שחבריו התווכחו ביניהם בגרון ניחר, נהג חבקין לצייר את דיוקנאותיהם. לימים הוא אף השתתף בקונגרס הציוני השני בבָּזֶל, שם האזין בשקיקה לנאומיהם של הרצל, אוסישקין, נורדאו וחבריהם. הוא התרשם עמוקות מרעיון הלאום היהודי, אבל הרגיש שלא די בכך כדי למלא את רוחו הסוערת. הוא ביקש בשׂורות מהפכניות שחורגות אל מעבר ל'בעיית' העם היהודי. את עתידו ראה בעיר אירופית מודרנית ותרבותית; בטח לא בביצות ממאירות במחוז נידח במזרח התיכון.

יום אחד, בשנת 1897, ארז חבקין תיק קטן, נפרד מבני משפחתו ויצא מערבה, למינכן שבגרמניה, שם הכיר חברים חדשים שקירבו אותו לרעיונות קוסמופוליטיים. את פרנסתו מצא בעסקי הדפסה, ובשנת 1900 פתח במינכן צינקוגרפיה, כלומר בית מלאכה לייצור גלופות להדפסה. 

 בשנת 1908 הוקמה אגודת האֶסְפֶּרַנְטוֹ העולמית – אספרנטו היא שפה שהומצאה שנים אחדות קודם לכן בידי רופא העיניים היהודי-הפולני לודוויג זמנהוף, במטרה ליצור שפת תקשורת אחידה לכל בני אנוש ולקדם את ההבנה והשלום בין העמים. חבקין הוקסם מן השפה ומן הערכים הפציפיסטים שביקשה לקדם והחל לפעול במרץ להפצתה.

בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שחבריו הגרמנים חשפו את פרצופם האנטישמי, הקים חבקין עם כמה מעמיתיו היהודים במינכן את 'ברית דניאל'. ארגון שנקרא על שם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הגיבורים המקראיים שסירבו לאכול 'מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ' (דניאל, א 5), ואימצו, כביכול, מזון צמחוני. לעיתון האגודה – Mitteilungen des Daniel-Bundes (ידיעות ברית דניאל), שראה אור ב-1920 (כתב העת סרוק במיזם 'קוֹמְפָּקְט מֶמוֹרִי' של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט ע"נ מיין כאן) – נלוו מדי פעם שני מוספים: האחד Der Judische Arbeitsmarkt  (שוק העבודה היהודית), שהוקדש לעידוד צעירים יהודים לעסוק במלאכת כפיים ובעבודת אדמה, והשני העברי העספרנתי (בעברית) או Esperantisto Hebrea (באספרנטו) – עיתון יהודי ראשון בשפה המהפכנית החדשה. 

בשנת 1921, והוא בן 47, עלה חבקין ממינכן לירושלים עם חמשת ילדיו. עתה ביקש להגשים את התשוקה הציונית שבערה בו עוד בצעירותו. את פרנסתו קיווה למצוא בעסקי הדפוס והגרפיקה בהם התמחה בתקופת שהותו במינכן. הוא אף פיתח אוֹרְנָמֶנְטִיקָה (תורת עיטור וקישוט) עברית מקורית, המורכבת ממוטיבים יהודיים מסורתיים, כמו מנורות, שופרות או מגן דוד. את הצינקוגרפיה שלו הביא עמו ממינכן. הוא גר בשכונת מזכרת משה ואת בית החרושת הקים בשכונת גבעת שאול שבמערב ירושלים. הוא התגאה בכך שהצינקוגרפיה שלו היא ה'ראשונה בארץ', אך התמחותו לא הייתה בגלופות לדפוס אלא בגלופות לשלטי מתכת ותבניות לאריחי רצפה.

הארץ, 12 ביוני 1921

מודעת פרסום לצינקוגרפיה של חבקין (הצמחוני, 1937)

משהוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925 היה חבקין מן הראשונים שנרשמו ללימודים במדעי הרוח. הוא היה אז הסטודנט המבוגר ביותר, ולימים הסופר ישראל זרחי נזכר בו ובסקרנותו האינטלקטואלית האין-סופית:

חבקין היה ידוע בתאוָתו לדעת הכל. לפתע יכלה לתפשׂו תשוקה עזה להבין דבר שלא היה מחוור לו די צרכו. יכול היה לקום בחצות ממטתו ולהתחיל לפשפש בספרים, כשנדמה לו שנעלם ממנו אחד ההבדלים הדקים שבין האידיאליזמוס של קנט ובין זה שבמשנת שלמה מימון. הוא היה מנצל כל הזדמנות, ברחוב או אצל בעל מלאכה וחנוָני, כדי לאגור ידיעות. החיים כל כך עשירים וקצרים, היה קובל, ואיך אפשר להסתלק מכאן בטרם למדנום? וכמה דברים סתומים היו בעולם זה! הוא חש עצמו אומלל מאד כשנזדמן לידיו איזה דין וחשבון של חברה מטיאורולוגית ולא ידע לקרוא בו חלקות.

כשהיה נתון לתערו של הספָּר הבוכרי ופניו מכוסים סבון, היה מעכב פתאום את הגילוח ושואל:

– לכם, הספָּרים, לכל אחד תערו שלו, או שאתם מתחלפים בתערים?

ומוסיף בחטיפה:

– מהי בעצם עיר הבירה של בוכרה?

ומשנגמרה התגלחת ופניו רוחצו ונשטפו במֵי קולון ונודע לו כי אין הספָּרים מתחלפים בתערים וכי עיר הבירה של בוכרה שמה אף היא בוכרה – נדמה היה לו שכדאי היה להתגלח אצל ספָּר ולהוציא לשם כך פרוטה נוספת.

– במה אתה עוסק עכשיו? שאלו דניאל משום דרכי נימוס. 

 – אני – ענה חבקין – יש לי עכשיו דבר מענין מאד שאני עוסק בו, בספריה נתנו לי מעט פרנסה. נצטברו אצלם גלי עתונים מדעיים שונים ונתנו לי את הגליונות למיון. פיזרתי אותם בחדרי, חלצתי נעלי ואני מהלך ביניהם להנאתי. קצת ממיין וקצת מעיין. איך אפשר להניח מן היד עתון שיש בו, דרך משל, תאור מדויק של לקוי החמה, כפי שנראה ביפּן ולא להציץ בו? או למשל, בא לידי ירחון לחקירות פסיכואנליטיות – איך אפשר שלא לעיין מעט בנתוח השגותיו של אדלר על פרויד? אגב, שמעתי אימרה יפה. אחד אמר: מדע חדש הוא בבחינת מפתח בידי ילד המאמין לתומו שיפתח בו כל המנעולים. כשהילד מתבגר הוא מסתפק בפתיחת מנעול אחד לפחות. ויודע אתה: הפסיכואנליזה, אף שאינה פותחת כל המנעולים, מקצתם היא פותחת. כן, יש שם בין העתונים דברים מענינים מאד, אלא שהספרן מאיץ וכבר שאלני מדוע נמשך המיון זמן רב כל כך. לך, ספר לו מדוע יארך המיון… הוי, סלחו לי, התה שלי ודאי כבר רותח, שכחתי לגמרי, שלום. מחר נתראה.

(הר הצופים: ארבע שנים מחייו של דניאל גפן, אחיאסף, 1940, עמ' 138-136)

ספרו המקצועי של חבקין נדפס בשנת 1945

חבקין כתב ותרגם (מרוסית), אבל כל עיסוקיו לא השכיחו ממנו את חלומות הצמחונות והאספרנטו, ואלה – בעיקר הצמחונות – הסעירו את דמיונו עד שהחליט לקום ולהגשימם הלכה למעשה. 

מתרגומיו של חבקין, כולל תקנות של אגודת הצמחונים העברים, 1933

הוא ייסד את 'אגודת הצמחונים העבריים', שהתכנסה מעת לעת בביתו בירושלים. עיקר פעילותה היה הדפסת כתב עת ושמו הצמחוני, שהטיף לצריכת מזון שאינו מן החי. ככל הידוע, רק ארבע חוברות נדפסו מכתב עת זה בין השנים 1938-1934.

הנה למשל עמוד השער של 'חוברת חד-פעמית', שהוקדשה ל'זקן הצמחונים' בארץ, הוא הסופר הנערץ אז"ר.

למעשה הייתה זו החוברת הרביעית במספר של הצמחוני. היא נדפסה בירושלים בשנת לא ת'ר'צ'ח'. תרצ"ח היא שנת 1938, והתוספת 'לא' מרמזת כמובן למה שראו חבקין וחבריו כרצח בעלי חיים לשם אכילה. זהו גם שמו של אחד המאמרים בחוברת שכתב עקיבא אריה וַיְס, שמוכר לנו כמי שהיה בין מייסדי שכונת אחוזת בית, לימים תל אביב.

בשנת 1923 נפטר בירושלים הבנקאי חיים אהרן וָלֵירו, מעשירי ירושלים ובוניה. בעזבונו נמצאה חלקת אדמה בת 120 דונם ו-95 מגרשים בפאתיה המערביים של גבעת שאול שבמערב העיר. מנהלי העזבון הציעו את השטח חינם אין כסף לכל חברה עברית, בתמורה להתחייבות צנועה: ליישב יהודים במקום. חבקין וחבריו לאגודת הצמחונים נענו לאתגר והחלו בתכנון יישוב שרקמו בדמיונם – 'גבעת שאול החדשה'. במגרש הטרשים הגדול שאותו קיבל חצב חנקין בור מים ומערה גדולה והכשיר חלקת אדמה כדי לבסס בה משק חקלאי של צמחי אכילה. בחזונו ראה חבקין את הנחלה כ'התיישבות צמחונית' או 'בית הבראה' למבקשים למצוא מרפא טבעוני. 

על שער הגליון השני של הצמחוני, שהוקדש ליום הולדתו השישים של חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית' (ינואר 1934),  נדפסה תמונתו כשהוא 'חוצב בור בשביל מי גשמים על מגרשו בגבעת שאול החדשה'. המודעה בתחתית הדף קוראת "למתיָשבים עִבְרים" להצטרף בחינם למושבה ובמפה פורט גודלם ומיקומם של 95 המגרשים. 

גורלה של המושבה הצמחונית לא צלח ולקריאתו של חבקין לא היו שומעים. האדמה נותרה ריקה ברובה עד היום, ואין תשובה ברורה לשאלה מדוע בני התקופה לא קפצו על 'המציאה'. על מקצת האדמות נמצאים היום מגרשי עבודה של אזור התעשייה הסמוך.

באותה עת הופיעו ברחבי הארץ יוזמות ראשונות לעידוד הצמחונות, והוגים בודדים – ובהם רבה הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במאמרו 'חזון הצמחונות והשלום' שנערך על ידי תלמידו 'הנזיר' דוד כהן – אף החלו בהפצת ערכיה. אך חבקין, אז"ר, הרב קוק ו'הנזיר' הקדימו את זמנם. בימים שבהם היו בני היישוב היהודי בירושלים טרודים בעיקר בהגנה ובהישרדות לא נמצא מקום בלבבות לרעיונות נשגבים של צמחונות. הדבר נתפס כ'שיגעון' פרטי של יחידי סגולה. 

בין כך ובין כך, מתיישבים יהודים לא באו להגשים את ערכי הציונות והצמחונות ב'גבעת שאול החדשה', חולים לא באו לבית ההבראה וגם האספרנטו הובסה, כמעט בלי תחרות, בידי העברית (דמות חשובה שניסתה לעודד את השימוש באספרנטו היה איתמר בן אב"י באמצעות עיתונו העברי דאר היום, אך זו כבר פרשה נפרדת).

אדמות ולירו. חוות חבקין, מוקפת עיגול אדום בתחתית התמונה, מקבילה בערך למגרש מספר 23 במפת תכנון המושבה (הצילום על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים, כיתוב: תמר הירדני)

אדמות חוות חבקין היום, בשיפוליה המערביים של שכונת גבעת שאול (על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים)

שבע ימים ואכזבות נפטר חבקין בשנת 1957 והוא בן 83. הוא נטמן בהר המנוחות, לא הרחק מן המושבה שניסה להקים. 

מעריב, 19 בנובמבר 1957

רק שניים מחמשת ילידיו האריכו ימים – גדליה וישראל. בן אחד, ידידיה-אדי, יליד מינכן (1903) שעלה לארץ עם משפחתו ב-1922, נפל במלחמת העצמאות בעת שעבד בהקמת ביצורים בקיבוץ קריית ענבים. שתי בנותיו שלחו יד בנפשן בנסיבות טרגיות שעליהן סיפר האב השכול בגילוי לב:

הארץ, 29 ביולי 1926, עמ' 4

האם הצליח חבקין להנחיל את מורשתו? כשנה לאחר מותו היה תלמידו וחברו יחזקאל דורון בין מקימי מושב אמירים בגליל העליון, מושב צמחוני שקיים עד היום. צאצאיו של חבקין המשיכו לגור באחוזתו הצמחונית בגבעת שאול, ואף שיפצו והרחיבו את ביתו העומד על תלו עד ימינו.

הכניסה לבית חבקין היום (הבית עצמו אינו נגיש למבקרים). צילום: איל דוידסון

בתו של גדליה ונכדתו של חבקין הייתה הזמרת והפזמונאית דרורה חבקין (1995-1934), שבשנות השמונים של המאה הקודמת התיישבה בראש פינה ופתחה בה חנות טבע וצמחי מרפא (דרורה עצמה לא הייתה צמחונית). החנות מנוהלת היום על ידי בתה, שירי חבקין. במובן זה, רוחו של חבקין ממשיכה לפעם בין צאצאיו, וגם במבט רחב יותר פועלו לא היה לשווא. חזון הצמחונות שלו כבר מזמן אינו נחלתם של תמהונים ומהפכנים בודדים.

ראו עוד:

'אגודת הצמחונים העברים', הארכיון הציוני המרכזי

נספח: מכתב לחבקין מאת ההיסטוריון שמעון דובנוב 

לרגל יובל ה-75 של חבקין פרסם ההיסטוריון יוסף קלוזנר מאמר בשבחו בעיתון הבוקר (1 באפריל 1949), למאמר צירפה המערכת צילום של גלוית דואר שחיבר ב-1939 ההיסטוריון שמעון דובנוב – אז בריגה – אל חבקין בירושלים. הגלויה נכתבה בשני שלבים: בחלקה הראשון, שנכתב ביום 30 באוגוסט 1939, נזכר דובנוב בערגה בימים שחבקין היה מבאי ביתו באודסה בשלהי המאה ה-19. עתה הוא תוהה: 'היכן הוא הצייר הצעיר שעשה גם את תמונתי ... והנה נמצאה האבדה: בגבעת שאול על יד ירושלים". חלקה השני של הגלויה, חובר כעבור חמישה חודשים, ביום 31 בינואר 1940, ובו ציין דובנוב שהתעכב במשלוח המכתב בשל מלחמת העולם השנייה שפרצה בינתיים. את דבריו חתם בברכה: 'הלואי ירבו כמותך עובדים חרוצים על אדמת ישראל!'.

שנתיים אחר כך, ב-8 בדצמבר 1941, עם חיסולו של גטו ריגה בידי הנאצים, נרצח גם שמעון דובנוב, גדול ההיסטוריונים היהודים והוא בן 81.

________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.co

קֶשֶׁר לָאֶחָד: בעקבות קשישה ירושלמית מסתורית

מאת איל דודסון

כשסיפרתי לאבי על ספרו של חיים באר קשר לאחד (עם עובד, תשע"ז), ועל המלצתי החמה לקרוא אותו, הוא הגיב: 'כמה משונה. אני זוכר שהייתה בירושלים משוגעת אחת, שהסתובבה בשכונת רחביה והייתה צועקת ברחוב "קשר לאחד". זה שם של ספר?'

– 'כן, אבא', עניתי לו, 'והוא מספר בדיוק על המשוגעת הזו'...

חיים באר אכן סיפר על המשוגעת הזו, כפי שנשתמרה בזיכרונות ילדותו מירושלים של המחצית הראשונה של שנות החמישים:

    [...]

קשר לאחד, עמ' 33-31

אינני יכול להסביר מדוע, אבל משהו בדמותה ההזויה של המטורפת הזקנה הקסים אותי. סקרנותי הביאה אותי להתקשר לחיים באר, שהוא אמנם סופר נודע אבל גם מכר משפחתי ותיק.

חיים באר, 2018 (צילום: דוד אסף)

– 'האם ידוע לך מי הייתה גברת "קשר לאחד"?', שאלתי אותו לא מכבר. 

– 'בהחלט', ענה באר. 'האישה המסתורית והקסומה הייתה ז'אן נויבורגר, ששמה העברי היה חנה. היא ובעלה היו בני עדת הייקים של רחביה. היא התגוררה ברחוב עזה 18. לא רציתי לפרט זאת בספרי, כדי לא לפגוע בבני משפחתה. הפרופסור בעל השם, בן משפחתה, הוא המתמטיקאי אברהם הלוי פרנקל (1965-1891), שהיה רקטור האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל'.

פרופסור אברהם הלוי פרנקל (ויקיפדיה)

בין כך ובין כך שלף באר מארכיונו דפים עם מילות הגיונותיה, שיריה ופזמוניה של 'האישה המסתורית והקסומה', שאותם הציעה לעוברים ולשבים:

את שיריה, שלמראית עין נראים כגיבוב מבולבל של חזיונות אפוקליפטיים כמו-משיחיים, הדפיסה גברת נויבורגר על גבי גלויות וחילקה לכל דורש. על טיבן של הגלויות הללו סיפר חיים באר:

קשר לאחד, עמ' 31

והנה הגלויה:

ובאר ממשיך ומספר כיצד הגיעה גלויה זו לידיו:

[...]

קשר לאחד, עמ' 32-31

בארכיונו של חיים באר שמורים עוד כמה מסמכים פרי עטה של גברת 'קשר לאחד':

וכאן 'המנון' שהכינה ב-1954 והקדישה אותו לנשיא המדינה יצחק בן צבי ולרעייתו רחל ינאית. מחתימתה מתברר כי הייתה בת למשפחת אופנבכר:

כשהתחלתי לחפש מידע נוסף על האישה 'רבת ההשראה וטרופת הנפש' הזו, התברר לי שדמותה השתמרה גם בזיכרונותיהם של סופרים נוספים שגרו באותן שנים בירושלים. כך למשל, המשורר יעקב אורלנד זכר אותה יחד עם שאר טרופי הדעת שהסתובבו בעיר בסוף שנות השלושים. 

בשיר 'אליעז', שהוקדש לידידו המשורר רפאל אליעז, תיאר אורלנד אשה גרומה, לובשת בגדים שחורים, שהחזיקה בידיה פקעות חוטי צמר וקראה לעוברים ושבים 'הַקֶּשֶׁר לָאֶחָד':

יעקב אורלנד, עיר האובות, עקד, 1978, עמ' 139

פרופסור עמיה ליבליך, שנולדה בירושלים בשנת 1939, זכרה גם היא את 'קשר לאחד' מילדותה. אמנם היא לא זכרה את לבושה צבעוני או שחור, אבל זכרה בהחלט את השירים שנהגה למלמל:

עמיה ליבליך, 'אחרית דבר', דורית ויסמן (עורכת), נפש: אנתולוגיה, כרמל, 2019, עמ' 296-295

בהמשך הוסיפה ליבליך וסיפרה: 'ואני שמעתי בימי הירושלמים  שהייתה אחותו של פרופסור פרנקל, המתמטיקאי הידוע. יתכן; מילים מתחומי המדע היו חלק מהלקסיקון האישי שלה' (עמ' 297). היא לא הייתה היחידה שחשבה כך. גם האמנית הירושלמית כלילה בן-עמרם סגרי זכרה את 'שלמה ושולמית', וגם היא שיערה כי הייתה אחותו של פרופסור פרנקל. זו טעות. השניים היו קרובים, אך לא אח ואחות:

יהודה עצבה, מאאתיים סיפורים ירושלמיים, צבעונים, 2007, עמ' 113

את שיריה המיוחדים של הקשישה המטורפת זכר גם עמוס עוז בספרו ארצות התן (עם עובד, 1976, עמ' 124):

במעלה רחוב אבן-עזרא נטפלה להם אשה זקנה אחת, לבושה כמעט בהידור: 

יש קשר אישי בין כל העולם. האלוהים כועס והבן-אדם לא תופס. פשר אחד לכל המעשים, מעשים יפים ומעשים גסים. ההולכים בחושך עוד יראו אור גדול. לא מחר – דווקא אתמול. הגרזן הוא חם והסכין הוא חד. לכל העולם יש פשר אחד'. 

[...] בירושלים נהגו לקרוא לזקנה ההדורה בשם 'פשר אחד'. היה לה קול באס וכן מבטא גרמני. מרחוק בירכה המשוגעת של רחביה את שני ההולכים: 'ברכת הרקיע מלמעלה, ומלמַטה ברכת המים, מדיסלדורף ועד ירושלים, פשר אחד יש לכל המעשים, גם אם בונים וגם אם הורסים. שלום והצלחה וגם גאולה שלמה לכם ולכל הנרדפים והסובלים. שלום שלום לקרוב ולרחוק'.

מדוע שינה עמוס עוז את 'קשר לאחד' ל'פשר אחד'? חיים באר הציע שאולי עשה כן כדי לעמעם את זהותה ולהימנע מפגיעה בבני משפחתה.

– 'מדוע היה לך כל כך חשוב לספר עליה?', שאלתי בהזדמנות אחרת את חיים באר.

– 'היא הייתה מאוד מוכרת. כל מי שהלך ברחובות העיר הכיר אותה', ענה. ולאחר הרהור הוסיף: 'פרופסור אברהם יעקב בְּרָוֶר אמר פעם, שירושלים היא הצנטרום של האקס-צנטרום, כלומר המרכז של כל אלה שמרוחקים ממרכז. במובן זה, גברת "קשר לאחד" ייצגה במשהו את ירושלים של ילדותי'.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי לעוד גלגול ביזארי שקשור בגברת 'קשר לאחד'. מתברר שבנה גוטפריד התגלגל לניו יורק כבר בשנות הארבעים והיה פעיל ב'נטורי קרתא' (ראו דבר, 17 בדצמבר 1952). הוא הקים ארגון אנטי-ציוני בשם 'ידידי ירושלים' וארגן הפגנות ליד בנין האו"ם. ב-1976 הוא אף השתתף בכנס שנערך בטריפולי שבלוב ונאם שם. 

אכן משפחה שכזאת...

דיווח של העיתונאי נח זבולוני, מעריב, 9 באוגוסט 1976

ולסיום, אנקדוטה משעשעת: תמונתה של 'קשר לאחד', לבושת שחורים ובידה דגלון ועליו כתוב 'קשר לאחד', נשמרה בארכיון תצלומיו של הצלם הירושלמי הוותיק ראובן מילון (קוראי הבלוג הכירוהו לאחרונה מרשימתו של אליהו הכהן, 'וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר, הַמִּשְׁלָט הַזֶּה אָרוּר: השיר האחרון של צבי בן-יוסף', 23 באפריל 2021, שכן מילון היה עם בן יוסף בקרבות גוש עציון בתש"ח).

 הנה התמונה: 

התקשרתי לראובן מילון כדי לבקש את רשותו להציג את התמונה. מילון פרץ בצחוק גדול וסיפר: 

הכרתי את 'קשר לאחד', ואני זוכר היטב אותה, את שיריה ואת חוטיה. אבל הגברת בתמונה איננה 'קשר לאחד'. זהו מר ברונשטיין, מנהל בית הספר לאמנויות בצלאל, שבו למדתי, שבפורים התחפש ל'קשר לאחד'. זו הייתה התחפושת המוצלחת ביותר באותה שנה...

'מר ברונשטיין', שניהל את 'בצלאל החדש' בין השנים 1952-1940, היה לא אחר ממי שיתפרסם לימים כצייר מרדכי ארדון. 

והוסיף דוד אסף:

מה הייתה אחריתה של חנה נויבורגר, היא 'שולמית', היא 'קשר לאחד'?

מתברר שנפטרה בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) והיא בת 72.

הארץ, 21 באוגוסט 1956

העיתונאי הירושלמי ופעיל השלום גבריאל שטרן ערך לה רשימת הספד מעניינת, ולא התעלם מהעובדה המשונה שמכל המקומות בעולם מתה 'שולמית' ונקברה 'משום מה דווקא בתל אביב'... 

על המשמר, 3 בספטמבר 1956

ואכן, באופן תמוה, אם כי לא בלתי צפוי, בי"ג באלול תשט"ז (20 באוגוסט 1956) נקברה חנה נויבורגר לבית אופנבכר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב ושם מקום מנוחתה עד עצם היום הזה.

Gravez

תודה לחיים באר על עזרתו ועל השיתוף הנדיב באוצרות ארכיונו

______________________________

ד"ר איל דודסון עוסק במחקר ירושלים ומלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל

בעלי התוספות

כתב לי עודד פלוס, ספרן הספרייה היהודית בציריך:

כבר לפני כמה שנים נתקלתי בשיר שהתפרסם ב-31 במארס 1938, במדור הילדים של ה-Israelit (עיתון יהודי בשפה הגרמנית שיצא בפרנקפורט). הוא מופיע תחת שמה המקורי של 'קשר לאחד' Jeanne Neuburger. כמובן שאיני יכול להיות בטוח שזו אותה אחת, אך ההספד של גבריאל שטרן, שמציין שהיא ממינכן, עושה את זה לסביר מאוד. השיר, בניגוד לרושם שנוצר לה כאן בארץ, הוא חביב וילדותי, ואולי מוכיח שלפני המלחמה היא הייתה טיפוס שונה.

יואל שֶׁר זכר גם הוא את 'קשר לאחד' ושלח לי צילום שני צדדיה של גלויה שקיבל ממנה ושאותה שמר (לא כל יום רואים אשה מצלצלת בטלפון למשיח!).