'צריף בנגב': 11 הנקודות

נטיעות ראשונות בקיבוץ משמר הנגב (צילום: טרודי שוורץ; ארכיון ביתמונה)

מאת רמה זוטא  

בימים קשים אלה, כשכל מעייננו נתונים לנגב וליישובי 'העוטף', עלתה בזיכרוני חוויה אישית שהפכה לטקסט שהונצח עלי ספר. הייתי אז תלמידת בית ספר בת 13; אבי, יוסף (רוכל) אבידר (1995-1906), אז סגן מפקד 'ההגנה' והאחראי על ההתיישבות הביטחונית, נעדר הרבה מהבית, וכפיצוי לקח אותי מדי פעם בפעם לסיוריו ברחבי הארץ. כשלושה חודשים לאחר עליית 11 הנקודות בנגב, מבצע מאורגן שהחל במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6-5 באוקטובר 1946) ואבא היה בין מתכנניו והאחראי על יישומו מטעם 'ההגנה', יצאנו לסיור בעקבותיו. 

נסענו דרומה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1947. ליד אבא שעל ההגה ישב ידידו הוותיק, הפזמונאי והמשורר נתן אלתרמן, שנודע כשתקן גדול ומאזין קשוב. אני הקטנה ישבתי מאחור. כבר אז הייתי מכורה לשירי הזמר של אלתרמן, מ'כלניות' ועד 'מכתב לאמא', שהושמעו בכל שבת ב'קול ירושלים' בתוכנית 'כבקשתך', וכמובן שמחתי על החברותא שזכיתי לה. 

אלתרמן, שהיה מקורב לראשי היישוב והזדהה לחלוטין עם המפעל הציוני, רצה לראות במו עיניו את הנקודות, כפי שכונו אז היישובים החדשים. בעטו המהיר כבר הסמיך, שבוע לאחר עלייתן, את המילה 'נקודה' לצירוף המסורתי ביידיש 'אַ פּינטעלע ייִד' (הנקודה היהודית), בשירו 'הנקודה היהודית', שנדפס בטורו הקבוע, 'הטור השביעי', בעיתון דבר ב-11 באוקטובר 1946:

'הנקודה היהודית', הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 170-167

ואכן, טוריו השבועיים, שהחלו להתפרסם בשנת 1943, עשויים להיקרא כיומן אירועים: 'תקופת המאבק' בשלטון הבריטי, ההעפלה הבלתי חוקית, חיפושי הנשק בקיבוצים, מעצר ראשי היישוב ב'שבת השחורה' והדיונים הקדחתניים בזירה הבינלאומית בדבר 'היום שאחרי' סיום המנדט.

מימיננו חרצו את אדמת הלֵס צעדיהם הכבדים של גמלים נושאי משאות. המישור העצום שהשתרע לפנינו העלה בדמיוני את יעקב ובניו היורדים מצרימה לשבור שבר. קשה היום להבין עד כמה היה אז הנגב כולו בחזקת ארץ לא נודעת, רחוק ממרכזי 'היישוב'. מאז 1887 היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ היה באר טוביה, שנקרא גם קוּסְטִינָה (שיבוש שם הכפר הערבי הסמוך קסטינה, המוכר עד היום כשמו של צומת מלאכי). החווה החקלאית רוחמה סימנה גם היא את גבול הדרום ושירי הזמר של קדיש יהודה סילמן הגדירו על פיהן את גבולות הארץ: 'מִקוּסְטִינָה עד ראש פינה' מכאן, ו'פָּז כֻּלָּהּ, רָז כֻּלָּהּ, אַדְמַת הַסְּגֻלָּה, מֵרוּחָמָה עַד מְטוּלָה' מכאן.

התקווה שהביע סילמן בשירו זה, כי 'עוֹד פֹּה וְשָׁמָּה מְרֻבָּה הַשְּׁמָמָה, אַךְ בְּיָדֵנוּ תִּפְרַח אַדְמָתֵנוּ', עדיין לא התממשה באותן שנים. אמנם קרקעות באר טוביה ורוחמה נקנו מבעליהן הערבים עוד בתקופה העות'מנית, אך שני היישובים הללו סבלו מפגעי טבע, בצורת, מתקפת ארבה ובעיקר שכנות עוינת, שהביאה עמה מעשי שוד, שרפה וטבח ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים. רוחמה ננטשה והתחדשה כקיבוץ רק בשנת 1943 על ידי גרעין חלוצי של חניכי השומר הצעיר. 

'אתר הראשונים' בחוות רוחמה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בשנת 1943 עלו על הקרקע  בנגב שלושת המצפים: גבולות, שבין באר שבע לרפיח; רביבים, בקרבת ביר עסלוּג', שאדמותיה נקנו עוד בשנות העשרים; ובית אשל, מדרום-מזרח לבאר שבע, שלימים ננטש. במצפים הוקמו תחנות לניסויים חקלאיים ונבחנו התנאים הביטחוניים – מה מספר המתיישבים שיוכל לעמוד בהתקפה ממושכת ובתנאי ניתוק? מהו המבנה המתאים להתגוננות? וכמובן, בעיות אספקה, תחבורה וקשר. 

המאבק על ההתיישבות היה במהותו מדיני. שנה לאחר פרסום 'הספר הלבן' של שנת 1939, פרסם השלטון הבריטי את 'חוק הקרקעות' שאסר על התיישבות חדשה, גם על אדמות שנרכשו כבר באופן פרטי או בידי קק"ל. גרעינים של בוגרי תנועות הנוער החלוציות נאלצו לחכות בתור חודשים ארוכים כדי לממש את שאיפתם להקים קיבוץ חדש או משק שיתופי. 

היה ברור לכול כי למפת ההתיישבות היהודית יהיה תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הארץ, ולפיכך, גם בגלל המחסור בתקציבים, נקטו המוסדות המיישבים את שיטת ה'התאחזות' או 'ההאחזות', וכהגדרתו של יוסף וַיְץ, מראשי הקק"ל: 'המרב שבצורך עם המיעוט שביכולת'. היו אלה יישובים שמלכתחילה נחשבו 'זמניים', שהוקמו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית והוקצה להם כוח אדם מעולה. הם גם היו פתרון מצוין לגרעיני הפלמ"ח שהחלו להשתחרר. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי הפלמ"ח הייתה קיבוץ בית קשת (1944) למרגלות הר תבור. הקיבוץ הדתי הקים להאחזויות גרעיני משימה מקיבוציו הוותיקים, וגרעינים אלה הורכבו מבוגרי מוסדות עליית הנוער ותנועת בני עקיבא. כך נוסדו כפר דרום, עין צורים שבגוש עציון, ובמידה מסוימת גם ביריה שליד צפת, שבראשית 1945 עלה אליה גרעין של בוגרי בני עקיבא והתיישב במבנה דמוי חומה, בדגם יישובי חומה ומגדל. 

סיומה של מלחמת העולם ועליית הלייבור לשלטון לא רק שלא שינו את מדיניות בריטניה כלפי היישוב העברי אלא אף החמירו אותה וכ-65 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית נאסרו להתיישבות יהודית. לנוכח זאת אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות, באוגוסט 1946, תוכנית כללית להעלאת נקודות התיישבות רבות ככל האפשר בחלקי הארץ השונים, ובעיקר בנגב. אחד היוזמים והדוחפים לביצוע תוכנית 'הנקודות' היה לוי שקולניק, ממייסדי ה'הגנה', חבר הוועד הלאומי ומבכירי מפא"י וההסתדרות, ולימים ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי שקולניק (אשכול), 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

נחזור לזיכרון המסע. 

לאחר שעות רבות של נסיעה, באותו יום שישי של ינואר 1947, הגענו לבאר שבע. זו התגלתה כעיר ערבית קטנה ובה בתים נמוכים וסמטאות עפר. בקיוסק דמוי מסעדה הוגשו לנו צלחות קטנות ובהן בצל מטוגן בשמן זית, חומוס וגרגיריו וטחינה – את כל אלה טעמתי שם לראשונה בחיי. מעל צלחת החומוס נזכרו אבא ואלתרמן במסעם המשותף, כמה חודשים קודם לכן, לביריה שבגליל העליון, אך זו פרשה שעומדת בפני עצמה.

באותם ימים ברור היה לכל שההתיישבות בנגב תלויה באיתור מקורות מים, וכשגילה ההידרולוג פרופ' ליאו פיקארד בשנת 1943 מאגר מים מתוקים ליד קיבוץ ניר עם, נסללה הדרך. שמחה  בלאס, מהנדס חברת 'מקורות', הצליח לשים את ידו על צינורות שישה אינטש שנותרו כעודפים בבריטניה – חלק ממערכת כיבוי האש של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה – והביאם ארצה. וכך, בין דצמבר 1946 לספטמבר 1947 הניחה חברת 'סולל בונה' את הצינורות ממאגר המים האמור אל יישובי הנגב, ותשתית זו אפשרה, כאמור, עלייה בו-זמנית ל-11 הנקודות. לאחר שהושלם באביב השלב הראשון של הנחת קווי המים, הקדיש לו אלתרמן טור מחורז שכותרתו 'המים נוסעים דרומה' (דבר, 9 במאי 1947):

                                                 [...]

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 228

כאמור, ב-20 בספטמבר 1946 אושרה בסוכנות היהודית ובקק"ל תוכנית מפורטת להעלאת 11 נקודות בנגב בעת ובעונה אחת. גולדה מאירסון (לימים מאיר), שמילאה את מקומו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהיה אז במעצר, אישרה את הצעת ה'הגנה' לעלות על הקרקע ללא ידיעת השלטונות. אבי, יוסף אבידר, ריכז את ההכנות מטעם ה'הגנה' ולידו פעל צוות מנוסה מעליות קודמות. בסודיות מרבית נערכו סיורים מוקדמים לאיתור המקומות ובסיסי היציאה ופורטו דרכי ההסוואה לריכוז החומרים. רשימת הגופים המיועדים לעלייה תואמה במדויק עם תנועות ההתיישבות העובדת, עם המרכז החקלאי ועם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הקיבוץ המאוחד היה אז דומיננטי במוסדות המיישבים והוקצה לו חלק נכבד מה'נקודות'; לקיבוץ הדתי הוענקו שלוש 'נקודות' ומרכז גּוּשִׁי בבארות יצחק. 

במרכזו של מבצע ההתיישבות הגדול עמד רעיון ההפתעה, שחִייב לסיים את הקמת היישובים עד אור השחר ואז להעמיד את השלטונות הבריטים בפני ברירה: להשלים עם העובדה המוגמרת או להרוס יישובים קיימים. בבסיסי היציאה רוכזו כ-1,100 איש, נוסף על חברים מהגדוד השני של הפלמ"ח, נוטרים על נשקם שהוסוו כליווי לחקלאים, מאות משאיות וכלי עבודה. כיוון ש'סולל בונה' עבדה גם בבסיסי הצבא הבריטי בדרום, לא התעורר בלב השלטונות כל חשד למראה 300 משאיות עמוסות העושות דרכן דרומה. ברור היה להוגי המבצע כי הבריטים לא יחשדו שדווקא במועד שנבחר, יום כיפור שחל בשבת, היום המקודש ביותר ליהודים, תתבצע עלייה שכזו. 

המועד יוצא הדופן שנקבע חייב ריכוז כל ההכנות בערב הצום והחזקת כאלף איש ויותר בבסיסים ביום הכיפורים עצמו. בשל החשש מדליפת המבצע הועברה לכל המעורבים הודעת כזב כי העלייה תתבצע ביום ראשון בלילה. וכך יצאו במוצאי יום הכיפורים, אור לשישה באוקטובר, 11 שיירות משישה בסיסים: מבסיס כפר מנחם – לקדמה; מקיבוץ גת – לגלאון; מבארות יצחק – לתקומה, לבארי ולכפר דרום (ליד תחנת הרכבת של דיר אל-בלאח); מרוחמה – לשובל ולמשמר הנגב; מבית אשל – לחצרים ולנבטים; מגבולות – לאורים ולנירים. המכוניות נעו באורות כבויים ובדרכים בלתי סלולות, מלוות ביחידות אבטחה. האספקה והציוד צומצמו למינימום. 'אלף ומאה מתנדבים גיששו את דרכם ליעדים בחשכה ובהגיעם ליעדי ההקמה, מקץ הליכה במשך שעות אחדות, הסתערו הכל בלהט ובמרץ כביר על מלאכת ההקמה. ... חשתי כי כוחם של האנשים כמו הוכפל, והם עושים את מלאכתם בדבקות כבמלאכת קודש ממש' (בדרך לצה"ל: זיכרונות אלוף אבידר, משרד הביטחון, 1970, עמ' 249). וכך, מרבית החומרים לחצרים הובאו מבית אשל על כתפי המתיישבים שעשו את דרכם ברגל כדי לא לעבור במשאיות בבאר שבע הערבית. מחלקת פלמ"ח הוצמדה למתיישבי קיבוץ גלאון, שמוקם ליד הכפר הערבי העוין בית ג'וברין. מעט הנשק שהוקצה ל'נקודות' הוכנס בבסיסי היציאה לסליקים מיוחדים, קלים להעברה ולהסוואה. 

עם שחר ניצבו בחצר כל יישוב כמה אוהלים, שלושה צריפי מגורים, חדר אוכל ומקלחות והכול הוקף גדר תיל. בד בבד הוקם קשר אלחוטי ונחפרו עמדות הגנה. לאחר זמן נבנה גם בית ביטחון מבטון. מקום נרחב הקצתה ה'הגנה' לתכנון הפיזי של ההתיישבות: לכל סוג יישוב נקבע דגם מיוחד: החל ביישובי 'חומה ומגדל' (1936), שתכנן שלמה גרזובסקי-גור, וכלה בדגם '11 הנקודות' ושל הבאות בעקבותיהן בנגב: דגם 'צריף וגדר'. נכללו בו רק שלושה צריפים, כן מוגבה לחביות מי שתייה, וגדר תיל. 

מפת הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (ויקיבוץ בארי)

אבא, יוסף אבידר, סיכם עם הפיקוד העליון של ההגנה ועם הסוכנות היהודית כי עיתוני הבוקר של יום שני (7 באוקטובר  1946) יפרסמו את הידיעה בדבר 'עליית הנקודות'. באותם ימים העיתונים נשמעו ברצון לבקשות כאלה. 

ברוח אותם ימים, כותרת העיתון דבר הייתה 'ישובי הנגב נגאלו מבדידותם'. הידיעה התפרסמה גם באנגלית, בעיתון פלסטיין פוסט, ורק אז, 36 שעות לאחר תחילת המבצע, נודע הדבר לפקידי ממשלת המנדט בירושלים.  

חזרתי בזיכרוני למסלול המקוצר שעשינו, אלתרמן ואבא ואני הקטנה, באותו יום שישי של ינואר 1947. אלתרמן ביקש לראות הכול במו עיניו, אולם היום נטה להעריב ולכן ביקרנו רק בחמישה יישובים: בית אשל, חצרים, נירים, ניר עם וכפר דרום. 

בכפר דרום (של הקיבוץ הדתי) נכנסנו לצריף ששימש חדר אוכל. דממה גדולה שרתה במקום ורק נערה צעירה, שצמתה גלשה עד מותניה והיא חגורה סינור לבן, הייתה שם, קוראת בספר. הייתה זו תמונה בלתי נשכחת שהשאירה רושם על כולנו. כעבור כמה ימים הנציח אותה אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ודימה אותה לגורם מדיני, ל'עמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה'. במקור הוכתר הטור במילים 'בשולי הטלגרמות' (דבר, 10 בינואר 1947), ולימים, כשכונס בכרך הראשון של שירי הטור השביעי, הוחלף השם ל'צריף בנגב', מזכרת לדגם 'הצריף והגדר'. 

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 196-195

חשיבותן של ההיאחזויות והנקודות בנגב התבררה בעליל כאשר חברי ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שסיירו בארץ בקיץ 1947 ביקרו גם בהן. הדו"ח שחיברו השפיע על 'תוכנית החלוקה', שהועידה את רוב שטחו של הנגב למדינה היהודית. 

______________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

*

נספח: סרט ושיר

דוד אסף

בהזדמנות זו אספר על סרט ועל שיר שאינם מוכרים כל כך.

זמן קצר לאחר עלייתן של ה'נקודות' על הקרקע יצא ערי גלס מקיבוץ יגור ותיעד את חיי היומיום ביישובים שהיו קשורים לקיבוץ המאוחד. את הסרט מצא ושימר חוקר הקולנוע הישראלי המנוח יעקב גרוס, שהעלה למרשתת קטעים מתוכו. הנגב צחיח כמו בשירים, 'ימין ושמאל, רק חול וחול'... הסרט אילם ואת המוזיקה המלווה הלחין במיוחד נחום היימן.

את השיר 'י"א הנקודות', כתב פוצ'ו בשנת 1976 לכבוד חגיגות השלושים להקמת קיבוץ בארי, ובו הוא מסכם בחיוך את סיפור עלייתן על הקרקע של 'הנקודות'. השיר הולחן על ידי מימי קלמר, חברת קיבוץ בארי, אך לא הצלחתי לאתר הקלטה שלו:

דף הפייסבוק 'תמונות בארי'

לקריאה נוספת

צבי צמרת, 'נתן אלתרמן והנגב', יישוב הנגב, 1960-1900, סדרת עידן, 6, יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 226-213.

נדב מן, '11 נקודות: כך נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל', 21 ביוני 2013 (Ynet).

יגאל זורע, 'עשר נקודות ונקודה (ועוד כמה)', בלוג קווים ונקודות, 7 באוקטובר 2019.

דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 318-317.

ירח פיקח במדינת הגמדים: על אלה אמיתן-וילנסקי

אלה אמיתן-וילנסקי (ויקיפדיה)

מאת רמה זוטא

קרובת משפחה ידועה הייתה לי, אך כל ניסיונותיי להתחקות אחרי השורשים המדויקים של הקִרבה לא צלחו. כמשוער – וכנזכר בלקסיקונים ובאתרי אינטרנט שונים – נאמר כי הייתה 'דודנית' של אמי (סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ), ובלשון הימים ההם: 'קוזינה'. הייתה זו המשוררת אלה אמיתן-וילנסקי, שנפטרה לפני 28 שנה, ב-20 ביוני 1995, ונקברה בירושלים. בת כמה הייתה במותה, 95 או 102? שתי גרסאות בידינו!

כמה מיצירותיה הפכו נכסי צאן ברזל של ספרות הילדים הארץ-ישראלית משנות השלושים ואילך. נוסף על שירים רבים לילדים ולמבוגרים (המפורסם בהם הוא 'במדינת הגמדים' שעליו נתעכב בהמשך), הייתה אלה מתרגמת פורייה משלל שפות: יידיש, רוסית, אסטונית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ועברית. היא נולדה, כנראה ב-1893 (ושמא ב-1900, כטענתה), בעיר טָרְטוּ (דוֹרְפָּט) שבאימפריה הרוסית (היום באסטוניה), וחונכה על ברכי התרבות הגרמנית. בבית הספר למדו ודיברו גרמנית וצרפתית, בבית רוסית ויידיש, ועברית – בתנועת הנוער הציונית. אחיה לייב עמד בראש תנועת 'החלוץ' בעיר, ויחד עם קבוצת חלוצים עלתה גם אלה ארצה בשנת 1925. קודם עלייתה סיימה את לימודיה בגימנסיה רוסית- גרמנית, למדה מדעי הרוח ורפואת שיניים ואף לימדה אנגלית בגימנסיה רוסית. הוריה, יוסף-מיכאל ורחל וילנסקי, נותרו בעיר ונספו בשואה בשנת 1941. 

במכתב ששלחה אלה בשנת 1959 לחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק (המכתב שמור בארכיון גנזים), כתבה אלה כי נולדה בשנת 1900 וכך גם נחקק על מצבתה. 

מצבתה של אלה אמיתן-וילנסקי בהר המנוחות בירושלים (Gravez)

אולם באתר האמין והמפורט של המוזיאון היהודי בטאלין שבאסטוניה (EJA) נקבע תאריך לידתה ל-14 באפריל 1893. תאריך זה הגיוני יותר, שהרי היא סיימה את בית הספר לרפואת שיניים בשנת 1914! אפשר שהרצון (או הצורך) ל'הצעיר' את גילה האמיתי קשור בעלייתה ארצה עם צעירי 'החלוץ', ולימים בגיוסה לצבא הבריטי. 

בין כך ובין כך, ב-1925, עם בואה לירושלים, נרשמה אלה לאוניברסיטה העברית שהוקמה באותה שנה. את פרנסתה מצאה בלשכה המרכזית של קרן היסוד בירושלים ואת זמנה הפנוי הקדישה לכתיבת שירה ולתרגום.

שירה הראשון, 'הצי הלבן', התפרסם בכ"ד בשבט תרצ"ד (9 בפברואר 1934) ב'מוסף לילדים' (שנספח לעיתון דבר); היא חתמה עליו, כמו על שירים נוספים, בשמה הפרטי בלבד: אלה. 

דבר לילדים היה ביתם של יוצרים רבים: 'כולנו הצטופפנו מתחת למטריה של "דבר לילדים", שהיה לו עורך בחסד עליון ושמו [יצחק] יציב' – כך סיפרה לימים ימימה אבידר-טשרנוביץ באירוע לרגל חמישים שנה להופעת 'ירח פיקח' (פרפרזה לדבריו המפורסמים של דוסטויבסקי, כי כל הספרות הרוסית הסתופפה תחת 'האדרת' של גוגול). אלה וחברותיה לכתיבת שירי הילדים בשנות השלושים – אנדה פינקרפלד (עמיר), מרים ילן-שטקליס ולאה גולדברג – יצרו סוגה חדשה בספרות הילדים העברית. השירים שחיברו סיפרו על חייו היומיומיים של הילד, על פחדיו ומשחקיו, על חבריו ועל בדידותו, והכל בחרוזים פשוטים ומתנגנים ובעברית נטולת מליצות. 

אלה לא נישאה מעולם, וכמו מרים ילן-שטקליס ולאה גולדברג גם היא הייתה חשוכת ילדים. ועדיין היא הייתה מוקפת ילדים רבים – בני משפחתה וילדי סביבתה הקרובה – ומקצתם אף כיכבו בשיריה. רוב שיריה נדפסו תחילה בדבר לילדים ואחר כך כונסו ב-13 קבצים (בכללם כמה ספרי שירה למבוגרים). היא אף חיברה ספר עיון על יהודי אסטוניה. 

את ספרה הראשון, שיצא לאור בשנת 1938 (הוצאת דביר, איורים: גרטה וולף), היא הכתירה בשם ירח פיקח, וזאת בגלל פושקין... היא סיפרה לאתר האסטוני הנזכר כי אהבה את פושקין מאוד וידעה בעל-פה חלקים גדולים משירתו, ועם זאת לא הסכימה לכמה משורותיו המבריקות: 'איך הירח הטיפש בשמים המטופשים' – ולכן 'כתבתי באחד מחרוזיי על ילדה וירח פיקח' ('טס לו טס בשמים/ ירח פיקח').

זכיתי גם אני לשיר שאלה הקדישה לכבודי והוא נדפס בירח פיקח. כנראה הייתי נודניקית לא קטנה שלא הפסיקה לשאול. דליה הנזכרת בשיר היא בת-דודי האהובה, שלקתה אז במגפת השעלת...

ירח פקח, עמ' 6 

הילדה גילי, שנתנה את שמה לשיר אחר בקובץ ('בואי גילי / תעזרי לי / לסדר את הלבנים. / מפיות כאן, / ציפיות שם,/ ולחוד – הסדינים') גם היא מזוהה: היא הייתה אחייניתה של אלה, בת-אחותה יטי. לימים התברר שירשה מאלה את כישרונה הספרותי: בשנת 1966 זכתה גילי יעקובסון-סוקולובסקי, אז בת 34, בפרס 'דבר לילדים' על שם יצחק יציב, על סיפור הרפתקאות של ילדי שכונה בירושלים ('הילדים מרחוב אושה'). גילי, שנפטרה בראשית 1997, הייתה אחות במקצועה ופרסמה לעתים מפרי עטה בכתבי עת שונים.

גיבורי השיר 'ירח פיקח' מזוהים גם הם: התינוק בן השנתיים הוא חיים שרת (אז שרתוק), יליד 1933. אחותו יעל מדיני העידה כי אלה הייתה שכנה וידידה קרובה של משפחת שרתוק, שהתגוררה אז ברחוב אלפסי בירושלים, ונהגה להסב עמם לתה מנחה מדי שבת אחר הצהריים. 

וכך מספר השיר: 

ירח פקח, עמ' 8

הירח שימש לילדים עוגן בעת בדידות גם בשירי חברותיה של אלה. לאה גולדברג, כבר עם עלייתה ארצה (1935), כתבה מחזור שירים שלם על 'אצבעוני והירח' – זה היה חידוש לשוני של ביאליק (בצד 'קטינא') לדמות הזעירה שבאגדות העמים; ואת 'אצבעוני המפקד' נפגוש בהמשך בשירה של אלה 'במדינת הגמדים'). הירח, ומקביליו הלשוניים הסהר והלבנה, מככבים ברבים משירי הערש של התקופה, ובראשם כמובן השיר המוכר של לאה גולדברג 'פזמון ליקינתון' (פורסם לראשונה בדבר לילדים, פברואר 1940), שמתחיל במילים: 'לילה לילה מסתכלת הלבנה'. על בדידותו של הילד הפונה לירח במרום כתבה גם מרים ילן-שטקליס ב'מעשה בילדה בודדה' את השורות המרטיטות: 'ירח, ירח, / ספר לי סיפור שמח. / כי אמא איננה / ואבא הלך, / וריק הבית, ריק כל כך' (אצו רצו גמדים, 1946; שיר זה לא נכלל במהדורה הראשונה של הספר 1939). 

אלה הייתה מתרגמת מחוננת וראתה את ייעודה בהרקת יצירות ספרות מן העולם לעברית. תרגום ספרה הנודע של עדית המילטון (מיתולוגיה, מסדה 1957), זיכה אותה בפרס מיוחד של נשיא יוון והיא אף הוזמנה לבקרו ולהשתכן בארמונו. היא תרגמה ספרים מהקלסיקה העולמית, כמו הלקט שירים מגדות הסיינה: מבחר השירה הצרפתית (אל"ף, 1976), ספרי עיון של חוקרים כמו שרלוטה ביהלר (כדי שחייך יצליחו, אחיאסף, 1970) או אליס תורן (חייה של מדאם קיורי, יזרעאל, תשכ"ה), וכן מיצירות בלזק, ויקטור הוגו, היינה וגתה. וכל זאת לצד ספרים פופולריים דאז, כמו האיש הקטן והעלמה הקטנה של אריך קסטנר (אחיאסף, 1968) או לסי חוזרת הביתה של אריק נייט (אחיאסף, 1974). 

כבר בקובץ השירים הראשון שלה, ירח פקח, יצרה אלה את החלופה העברית למשחק-הספירה הפופולרי 'אן-דן-דינו'. זהו שיר-משחק ושמו 'משחק' ('תוּת שדה איננו תוּת / ודוִד איננו רוּת'). השיר הולחן ב-1946 בידי מרק לָבְרִי, שהלחין גם שיר ילדים נוסף שלה מ-1935, 'הבובה והבובונת'.   

ב-1 באוקטובר 1940 פרסמה אלה בשבועון דבר לילדים (כרך ט, חוברת 19), מעוטר באיורו של נחום גוטמן, את השיר המזוהה איתה יותר מכול, 'במדינת הגמדים'. ליד חתימתה ציינה אלה את תאריך ומקום חיבור השיר: 'ירושלים, ספטמבר 1940'. מאוחר יותר נדפס השיר בקובץ השני של שיריה, ינוקא (יבנה, 1942). 

על נסיבות כתיבת השיר סיפרה אלה ברשימתה 'כך נוסדה "מדינת הגמדים"', שנדפסה בעיתון מעריב, ב-2 באוגוסט 1979:

מקור זה ומידע נוסף הובאו ברשימה 'כך נוסדה מדינת הגמדים', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 4 בנובמבר 2018

את רשימתה סיימה אלה בזיהויו של 'אצבעוני המפקד': 

ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר 'במדינת הגמדים'.

אלה לא נקבה בשמו של 'המפקד', אך כפי שנחשף ברשימתו של נתי גבאי, בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית ('הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים', 16 בדצמבר 2018), מדובר בבן רבינוביץ (יליד 1939), שהיה בשעתו אחד ממנהלי המשק ההסתדרותי ומנכ"ל חברת העובדים.

בן רבינוביץ, הוא 'אצבעוני המפקד' (בלוג הספרנים)

השיר הולחן על ידי יצחק לוי (1977-1919) בהשפעת הרומנסות בלאדינו שאותן חקר וליקט, ובערך המצוין בוויקיפדיה על 'במדינת הגמדים' הובא תיאור תמציתי של גלגולי השיר והשפעתו על התרבות הישראלית. לאורך השנים שרו אותו זמרים וזמרות רבים, והנה הוא בשני ביצועים 'קלאסיים': שושנה דמארי ואחריה אריק איינשטיין:

ועדיין נותרה תמיהה הקשורה לנסיבות כתיבת השיר. כמצוטט למעלה, סיפרה אלה כי כתבה את השיר באחת מחופשותיה בעת שירותה באֵי-טי-אס (ATS), הלא הוא חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. האומנם? 

כאמור, השיר נדפס לראשונה בדבר לילדים, ב-1 באוקטובר 1940, אבל המחזור הראשון של המתנדבות מארץ ישראל התגייס רק בינואר 1942! אפשר שבסיפורה לעיתון הסמיכה אלה שתי פרשיות שאינן מתחברות זו לזו ושמא זיכרונה כבר בגד בה מעט. נעיר כי כאשר התארגנו המתנדבות הארץ-ישראליות לאי-טי-אס הייתה אלה כבר קרובה לגיל חמישים! גיוסה בגיל כה מתקדם עורר בארץ הדים, וחברתה לאה גולדברג אף חיברה שיר לרגל המאורע. השיר 'דּוֹדָה אֶלָה, חַיָּלָה' נדפס לראשונה בדבר לילדים (ערב פסח תש"ב, 1 באפריל 1942) ולאחרונה כונס בספרו של גדעון טיקוצקי, לאה גולדברג, כל שירי הילדים, א, ספרית פועלים, תשפ"ג, עמ' 196. 

מוסדות היישוב העברי תמכו מאוד בהתנדבות לצבא הבריטי, של גברים ונשים כאחד. כשלושת אלפים ויותר נשים מארץ ישראל שירתו בהתנדבות בחילות בריטיים שונים בתפקידי נהגות, אחיות, חימוש, שוטרות, פקידות ועוד. עשרות מהן הגיעו לדרגות קצונה וניסיונן סייע לימים בהקמת הח"ן של צה"ל. גיל המתנדבות נקבע ל-17 עד 43 שנים, וכאן אולי טמון ה'תיקון' בשנותיה של אלה. היא עצמה שירתה במחנה מינה ('קונבוי [שיירה] מינה') שליד הפירמידות. במקום שררה רוח צוות ואחווה נשית, הווי מיוחד של קבוצה מלוכדת שמיזג צבאיות עם ארץ-ישראליות, מתן פקודות מעורבות באנגלית ובעברית, מאבק על הנפת הדגל הכחול-לבן, הדלקת נרות שבת ומסיבות שהושרו בהן שירים עבריים ושירים 'מעובדים' על פי הנוסח העברי.

השיר (בכתב ידה של אלה) שיובא כאן נמצא בתיקי העיתונאית והעורכת ברכה חבס השמורים בארכיון גנזים, והוא חובר לרגל יציאתה של שיירת המכוניות הצבאיות הראשונה שנסעה ממחנה מינה שבמצרים ועד לבנגאזי שבלוב. 'שיר השיירות' חובר על בסיס השיר המוכר והאהוב באותם ימים, 'זמר הפלוגות' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1938). אלה ציינה כי הוא הפך להמנון ה'קונבוי' וכי 'באמצע הקונבוי הוכרז על הפסקת המלחמה', דהיינו שנת 1945. 

שיר השיירות (ארכיון גנזים)

את שיר השיירות נשיר לך למזכרת

בהיר היה הבוקר, נהגות – הכֵן! 

יצאה פלוגת בנות לדרך לא-מוכרת, 

יצאה פלוגת בנות לשדות אל-עלמיין

חכי לנו פלוגה בצל הפירמידות 

דום עמוד, הספינכס, כי עוד נשוב הלום,

שנות עמל בעוז נשאו נהגותייך 

היום אנו לך מביאות את השלום! 

קונבוי, עלה עלה בהר,

קונבוי, שמור ימינה! 

במקום נהגת לא עברה, 

שם תעבור בת מינה! 

למען כבוד אשה ובת 

נהגת את עלי-נא! 

פלוגה – רק את, רק את, 

פלוגה תמיד קדימה!

לשוא, לשוא אמרו: דרכים סלולות הן לנו 

לשוא אמרו: בנגזי לנו רק חלום

– ההר והתהומות לשיירה ניתנו

לשם עם הקונבוי הובא גם השלום! 

קונבוי, עלה עלה...

הן לא נשוב ל'שוֹפְּס' כי דרך יש אחרת 

לא גבול לנו מדבר, לא גבול שדה ויער

עלתה עלתה פלוגה עם שחר בשרשרת 

פנייך, מולדת, עלי אתה בהר!

קונבוי, עלה עלה... 

חבס עסקה בשנות השישים בהכנת ספר על בנות האי-טי-אס (בנות חיל: ספר אֵי-טִי-אֶס, עם עובד, תשכ"ה), וזו הסיבה שהשיר התגלגל לארכיונה.

בתיקיה של אלה נמצא שיר נוסף פרי עטה שכותרתו 'לאחר שלוש שנים, 1945': 'עם ערב שחיקה. / שוב נפתח המחסן המיוזע / ותצעדנה בסך / עייפות מחמסין ... פרק שיר של יעל ודבורה'. על עמוד אחר ציינה  אלה: 'של אביבה דיין' – אזכור לאחותו של משה דיין, אחת מ-15 בנות נהלל שהתנדבו לאי-טי-אס ובלטו בהווי המחנה. אלה הייתה מעורבת מאוד בחיי התרבות של המחנה, ובין השאר כתבה מחזה על חייהן של המגויסות. מחזה זה זיכה אותה בפרס והושמע כתסכית ברדיו קול ירושלים.

כאמור, עד שנת 1954 עבדה אלה בלשכה הראשית של קרן היסוד. לאחר פרישתה המשיכה בעבודות התרגום והכתיבה, הרצתה על ספרות ילדים בפני גננות וליוותה משלחות ואישים שהגיעו מאירופה: בקלילות הייתה עוברת מפינית לאסטונית וממנה לגרמנית ולצרפתית. 

זמן קצר לפני יום הולדתה המאה, באפריל 1993, ניסיתי לעניין את אהד זמורה, אז המו"ל-השותף והעורך הראשי הנפלא של הוצאת דביר (שבה ראו אור שלושה מספריה של אלה), בהדפסה חוזרת של ירח פקח. כמו"ל חכם סבר אהד שהנכס הבולט בשיריה הוא 'במדינת הגמדים', אולם שיר זה ראה אור, כאמור, בקובץ ינוקא בהוצאת 'יבנה' ולא בהוצאתו. בהתכתבות בינינו הוא העלה כמה רעיונות להתחדשות, כמו איסוף שיריה הטובים ביותר של אלה מכל קובצי שיריה לילדים. כך המשכנו לתכנן אולם הדבר לא יצא לפועל. שבעת ימים הלכה אלה אמיתן-וילנסקי לעולמה ביוני 1995. 

__________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

תודה לעובדי ארכיון גנזים ולד"ר חזי עמיאור מן הספרייה הלאומית 

בעלי התוספות

דוד שי שלח לי את שני השירים הבאים שכתבה אלה אמיתן בשנת תש"ד (1944) לילדה אילנה בקשט בת השמונה. שיר נוסף, שכתבה בשנת 1956, עם נפילתו של סגן גבריאל בקשט (אחיה של אילנה), נמצא בוויקיפדיה בערך על אלה אמיתן. את שלושת השירים קיבל שי לפני תשע שנים מאילנה בקשט (כיום אילנה בן-אברהם). 

ארצה עלינו: סיפור עלייתה של משפחת טשרנוביץ (ב)

מאת רמה זוטא

החלק הראשון פורסם כאן

ז. חזרה למוסקווה

מוסקווה חזרה להיות מרכז תוסס של סופרים, אנשי תרבות ועסקנים יהודים חשובים. באביב 1917 התכנסה בה ועידת היסוד של הסתדרות 'תרבות', שלזכותה נזקף השינוי העצום שהתחולל בחינוך היהודי והציוני במזרח אירופה, בעיקר בפולין, שדִגלו היה 'עברית בעברית'. הנדבן א"י שטיבל הקים במוסקווה הוצאת ספרים חדשה הנושאת את שמו ('שטיבל'), ושאף לייסד ירחון עברי חדש ומפעל תרגומים מן הקלאסיקה היוונית. הוא הצליח להשיג רישיונות ישיבה בעיר לקבוצה גדולה של סופרים, הוגי דעות ומתרגמים, בראשם דוד פרישמן, שערך את הכרך הראשון של התקופה, שהיה לכתב העת החשוב של הספרות העברית באותו עשור. 

רבים מאנשי התרבות הללו היו מבאי הבית של משפחתנו עוד בימי ורשה ווילנה, ושוב נמלא הבית בוויכוחים עד חצות הליל בנושאי ספרות וציונות וארץ ישראל. כיד ימינו של זלטופולסקי, סייע אז שמואל ללידה המוקדמת של תיאטרון 'הבימה'. נחום צמח, מהוגי הרעיון, פנה לבעלי הון יהודים על מנת שיגייסו סכום נכבד למימון תיאטרון עברי, שעל בימתו היה אמור לעלות בהופעת הבכורה המחזה 'הדיבוק' של אנ-סקי. זלטופולסקי היה מוכן לקנות את המחזה ממחברו, אך אנ-סקי התנה זאת בכך שח"נ ביאליק, שישב אז באודסה, הוא שיתרגמו לעברית (אנ-סקי עצמו תרגם אותו מרוסית ליידיש). שמואל הריץ אפוא מכתב לביאליק בשם זלטופולסקי:

אני מבקש אותך עד מאד, שתמלא את רצונו של אנ-סקי ותתרגם את המחזה החדש שלו, שבו תתחיל 'הבימה' המתייסדת את עבודתה. ראוי ונחוץ הוא, שהמחזה הראשון, שיעלה על הבמה העברית, יהיה למופת לא רק על פי תכנו, שכבר נתקבל על ידי התיאטרון הרוסי היותר אמנותי, כי אם גם על פי סגנונו. ואם המתרגם יהיה ראש בעלי הסגנון בדורנו – תוכל 'הבימה' להביא בזה ברכה לקהל הרואים והשומעים (דניה עמיחי-מיכלין, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 48).

לאחר הפצרות נענה ביאליק; התרגום התפרסם בעיתונות היהודית לאחר שהוכנסו בו כמה מתיקוני הצנזורה הצארית. 'הדיבוק' הפך כידוע להצלחה מסחררת בעולם התיאטרון. 

כעבור חודשים אחדים התבשר סבנו על ייסוד עיתון עברי, תחילה שבועון ולאחר מכן יומון, שייקרא העם, והוזמן לשמש אחד מעורכיו, לצד בן-ציון כ"ץ, משה גליקסון ומשה קליינמן. היה זה העיתון העברי היומי היחיד ברחבי האימפריה הרוסית (עיתון הצפירה נשאר בפולין, בשטח הכיבוש הגרמני), וייעודו היה לשקף את התסיסה הציונית הגדולה שפיעמה בלב יהודי רוסיה עם תחילת מהפכת 1917, סילוק הצאר ועוד מעט קט – הצהרת בלפור. אמנם פטרוגרד המהפכנית הייתה רחוקה, אך גם במוסקווה התנופפו דגלי המהפכה בכל קרן רחוב ואין סוף ויכוחים הסעירו את דעת הקהל: מי לצד קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר, ראש הממשלה ושר המלחמה, מי לצד לנין והבולשביקים.

הגיליון הראשון של 'העם', מוסקווה, א' בכסלו תרע"ז

בתקופה פריחה תרבותית קצרה זו שבין המהפכות פתח יצחק אלתרמן את גן הילדים העברי שלו, שזכה לחסותה של אגודת 'חובבי שפת עבר' בראשות שושנה פרסיץ, בתו של זלטופולסקי. בתצלום ששמרה ימימה מאותם ימים נראית פרסיץ ליד הרב יעקב מזא"ה והגננת ברכה שוויגר; המחנך אלתרמן יושב בשיכול רגליים לפני התלמידים ובהם בנו, נתן ואחותו הפעוטה לאה, וגם ימימה. 

אלה תולדות, עמ' 179

בשלב השני נוספו על גן הילדים גם כיתות ראשונות של בית ספר יסודי. המסגרת החינוכית הזו גם שימשה סמינר לגננות (אחת הבוגרות הייתה חנה רובינא). יעקב (בן 11) וימימה (בת שמונה) עוד הספיקו לפקוד מסגרת עברית זו ולחגוג בה את הצהרת בלפור, בטרם ישים השלטון הסובייטי החדש קץ לחגיגות ציוניות. חגיגות פורים וחנוכה בגני הילדים העבריים של אלתרמן ושל יחיאל היילפרין התפרסמו בכל רחבי מזרח אירופה הציונית. ימימה רשמה ביומנה: 'אני זוכרת כשלמדתי בגן היינו אנחנו הילדים הולכים ושרים: הדליקו נרות, הדליקו נרות... לכבוד המכבים' (יומנים, עמ' 21).

ובריאיון בשנת 1972 הוסיפה:

זכורים לי ימי חורף ושלג וקור גדול. היו מביאים אותנו לגן, מכורבלים בבגדים רבים ... אני נזכרת במסיבת חנוכה. רקדנו ושרנו את השיר 'הוי ארץ מולדת, את ארץ נחמדת...' בקהל היו בונדאים אחדים. כל המסיבה נערכה, כמובן, בעברית. למראה ריקודינו, אמר אז מישהו מן הבונדאים: 'אוי ואבוי לאידיש, אם העברית כבר מתחילה לדבר ברגליים...' (מנחם דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל אביב 1991, עמ' 189). 

ימי 'האביב הרוסי' לא ארכו: פרצה מהפכת אוקטובר, הקומוניסטים תפסו את השלטון ובמחוזות הספר של רוסיה השתוללה מלחמת אזרחים. צבאות הגרמנים התקדמו מזרחה, אוקראינה הכריזה על עצמאותה, צבא דניקין איים מדרום ובצמרת השלטון התגברה השפעת ה'ייבסקציה' האנטי-ציונית, שהתנגדה לכל ניצוץ של עבריות. העם נסגר והפעילות הספרותית נאלמה דום. הרחובות התרוקנו לפתע ואנרכיה ורעב היו מנת חלקם של תושבי מוסקווה. בה בעת החריפה מחלתה של בלה, תולדה של שנות הקור בסיביר. 

ח. פיצול: קייב-ילטה-מוסקווה

לאחר לבטים רבים התפצלה המשפחה: שמואל עבר לקייב, בירת אוקראינה העצמאית, שבה עדיין התנהלו חיי ציבור יהודיים, והצטרף שם למערכת עיתון ביידיש; בלה, בלוויית בתה ימימה, יצאה ליָלְטָה שבקרים, בתקווה ששמש הדרום תיטיב עמה; יעקב (בן 12) ואלכס (בן חמש) נשארו בינתיים במוסקווה בפיקוח סבתם טרוטת העיניים והדודה הצעירה אסתר (פלדמן), שהפכה בינתיים לקומוניסטית פעילה. באחד הכנסים הקומוניסטיים שבהם השתתפה תפגוש אסתר את בן-זוגה לעתיד, יוסף ברגר-ברזילי, לימים מייסד המפלגה הפלשתינאית הקומוניסטית (פק"פ) בארץ ישראל, אך פרשה זו דורשת רשימה נפרדת.

לא עבר זמן רב ומלחמת האזרחים פשטה גם לאוקראינה. במשך שנה אחת התחלף המשטר ארבע-חמש פעמים וכל שליט טבח ביריביו והתעלל באוכלוסייה. הייתה זו 'השואה שקדמה לשואה', איומה ונוראה עשרות מונים מן הפרעות בקישינב (1903) שביאליק הנציח ב'על השחיטה'. גדודיו של הלאומן האוקראיני סימון פטליוּרה, חיילים פולנים וגרמנים שהצטרפו לאוקראינים, חיילי 'הצבא הלבן' של דניקין, חיילי 'הצבא האדום' והאוכלוסייה המקומית שהתנגדה לבולשביקים – את כל הערב-רב הזה איחדה השנאה ליהודים. ב'שואה הקטנה' נרצחו כ-200,000 יהודים, אלפי נשים נאנסו ומיליונים מתו ממגפות ומרעב. עיירות שלמות נבזזו ונשרפו, וארגוני סיוע בינלאומיים אספו מאות אלפי יתומים יהודים. 

ואילו במוסקווה האכילה הדודה אסתר את הילדים במנת הקִצְבָּה שקיבלה ממקום עבודתה וזו הצטרפה לדייסת הדוחן השחורה שבישלה 'באָבע'. הלימודים בבתי הספר דעכו והלכו וספרי לימוד לא היו בנמצא. שמש הדרום בילטה שבקרים הוסיפה לאופטימיות של בלה, שהמשיכה לומר כי אין לנו שום תקווה בארץ מוכת פרעות זו זולת ארץ ישראל. לאחר חודשי בטלה במוסקווה הודיע סבא שמואל לבני המשפחה מקייב, כי התחדשה התנועה מרוסיה לאוקראינה ובלה וימימה עושות גם הן את דרכן לקייב. אך איך מגיעים לאוקראינה שהיו בה מחסומים צבאיים על כל צעד ושעל?  

התחילה דודתי מתרוצצת ממשרד למשרד להשיג את הניירות הדרושים. סתם נסיעה לא הייתה בגדר האפשר בימים ההם: לא נסע אדם אלא אם היה כתב שליחות רשמי ('קומאנדירוֹבקה') בידו ... הפעילה דודתי את קשריה ויום אחד הופיעה ... ובידה כתבי השליחות: לעצמה כנציגת המנגנון המפלגתי, לסבתי לתפקיד של הפצת השכלה בכפרי אוקראינה, ולי עצמי לקניית מכשירים חקלאיים בדרום. לא היה דבר מגוחך מזה, אך חיילי הגווארדיה האדומה רובם לא ידעו קרוא-וכתוב ואנחנו סמכנו על החותמת האדומה שתוציאנו מן המיצר (צור, שחרית, עמ' 29). 

בסוף שנת 1919 התאחדו פלגי המשפחה שוב בקייב. מאותם ימים יש בידינו עדות מפורטת ממקור ראשון: יומניה של ימימה, שנמצאו לאחר מותה טמונים במגירותיה. קורות המשפחה מתוארים בהם בפרטי-פרטים, בכתב יד ובכתיב חסר שבחסר, והם שמורים כיום בארכיון 'גנזים'.  

ט. קייב

וכך נפתח יומנה של ימימה בת העשר, ביום 8 בנובמבר 1919:

עכשיו כל כך יורים עד שנדמה שעוד מעט ויישברו החלונות. חושבים בעיר שבקרוב ייכנסו הבולשביקים. כולם שבים לביתם, רק אבא עוד לא שב. כולנו מחכים בקוצר רוח. אצלנו יש הכל בבית גם קמח וגם עצים ... בשעה שהיו הפרעות הרגשתי שאני יהודיה ואז התגאיתי במילה יהודיה ... בעיר נפוצה השמועה שהבולשביקים צריכים להיכנס. לי אחת היא מי שיהיו כאן, רק שיהיה לנו ליהודים טוב. אבל אני בטוחה שפה בגולה לא תחדלנה הפרעות, רק בארץ ישראל יוטב לנו. אבל מי יודע מתי נוכל לבוא לשם? (יומנים, עמ' 19). 

בעיני הילדים הייתה ארץ ישראל כלילת שלמות. בספרי התמונות שהיו בבית נראו תלמידי הגימנסיה העברית שטים על הירדן, בתים לבנים זעירים בתל אביב הנבנית, ומעדר על שכמם של הביל"ויים בגדרה. את הכמיהה לארץ הגבירו הידיעות על כניסת האנגלים לארץ ועל העלייה המתחדשת, על גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור. 

בקייב לעומת זאת שרר גיהינום ממש. סכנת מוות לעובר ברחוב, מחסור עד כדי רעב וחוסר אונים. חנויות נסגרו, ויעקב מנסה למכור, בשוק איכרים אקראי, מפה, סדין או מכנסיים שראו ימים טובים יותר, ותמורתם מביא הביתה חצי שק קמח או שק תפוחי אדמה. החשמל נדלק ונפסק חליפות, צינורות המים קפאו, והנער הצעיר שאב מים בדלי מן הדנייפר הקפוא ואלה הופשרו בבית על התנור המוסק בעצים. ליד התנור למדו הילדים פרקי תנ"ך, היסטוריה או חיבור בעברית, מפי סטודנטים צעירים, שבתמורה קיבלו זוג נעליים ישנות או חצי ליטרת סוכר. ביומנה מתלוננת ימימה כי אין לה ספרים בעברית והיא קוראת את פושקין, לרמונטוב וגוגול.  

עם בוא האביב והפשרת השלגים נפתחו כמה ממוסדות החינוך העברי ודומה היה כי החיים מתחילים לחזור למסלולם. ימימה מספרת ל'יומני החביב' על חג הפורים ואפילו על 'אוזני המן חמים וטובים' וקבלת משלוח מנות. והנה ב-6 במאי 1920 היא כותבת: 'הקיץ התחיל ברע. לפתע פתאום נודע שהבולשביקים עוזבים את העיר ויבואו במקומם הפולנים ... שהם פורעים פרעות ... את הכסף של הבולשביקים לא חפצו לקחת בשוק ושום דבר לא היה אפשרי להשיג (יומנים, עמ' 24).

באותה עת הזדמנו לשמואל טשרנוביץ ולבכורו כמה שבועות של פנקסנות בטחנת קמח בכפר קטן שלא נכבש. עם שובם לקייב האיצה בלה, חרף מחלתה הקשה, בבני המשפחה לצאת לארץ ישראל דרך פולין, יהיה המחיר אשר יהיה. מפה לאוזן עברו ידיעות כי משפחות וקבוצות נוספות החליטו לעשות את דרכן לעבר הגבול, ואכן לבית הגיעה קבוצת חלוצים חסונים מחוות הכשרה ציונית בייקטרינבורג. לימים יצטרפו בארץ כמה מחברי הקבוצה הזו ל'גדוד העבודה', ועם פילוגו חזרו מקצתם לברית המועצות.

י. רוּזִ'ין: אל עבר הגבול הפולני

החלוצים סיפרו כי בעיירה רוז'ין (פלך קייב) – עיירה קטנה שהתפרסמה בשושלת החסידית שנתהוותה בה בראשית המאה ה-19 – ניתן לקבל מהסובייט המקומי, תמורת שוחד, תעודות המעידות שנושאיהן הם פליטים החוזרים לביתם באחת העיירות שבוולין. נהגתה תוכנית חשאית ולפיה תגיע כל משפחה לבדה לרוז'ין, תשכור עגלות, והעגלונים, שישוחדו בנדיבות, יובילו את כולם לגבול; שם ודאי יימצאו יהודים טובים שיסייעו להם לחצות את הגבול בגניבה. הדודה אסתר (פלדמן), שליוותה את בני המשפחה עד רוז'ין, נשארה בינתיים בברית המועצות.

וכך, בעזרת שטרות כסף מימי הצאר, שנשלפו ממקומות מחבוא בבטנות המעילים, הצליחו החלוצים להשיג מסמכים מזויפים לבני משפחתנו. גם מנהל תחנת הרכבת קיבל את שלו. בבית הואצו ההכנות לדרך, בלה הכריזה שהיא בריאה ו'באָבע' ארזה והתירה, התירה וארזה. שנים רבות עוד היו מדקלמים הורינו במקהלה את דבריה במהלך הנדודים, כי היא שומרת על שלושה דברים: דער ייִנגל [הילד, אלכס], דער גלעקל [הפעמון, שיצלצל כשהיא מתקרבת] אונד די רעדע פּושקע [ועל הקופסה האדומה, ובה דברי מאפה]. כחודש ימים נמשכו ההכנות ברוז'ין עצמה, כשהחלוצים התמנו לשמש חיל המשמר של השיירה. באחד הלילות הגיעה עגלה מרופדת בחבילות קש ובני המשפחה, עטופים במעילים כבדים ובמטפחות צמר, עלו עליה עם כל הכבודה. העגלון הניף את שוטו הארוך –

נעו האופנים והעגלה החליקה על פני השלג המלבין בחשכה לעבר היער, מקום המפגש לשיירה כולה. נסתתרו העגלות בין עצי האורן ... בלחישה ניתנו הפקודות האחרונות ... אמא נשמה בכבדות כשהכפור חודר לריאותיה. 'בשעה טובה', אמרה (צור, שחרית, עמ' 39-38). 

תחילה נראה המסע כהרפתקה קלה אולם סופו לא נראה באופק. השיירה בת 23 העגלות התנהלה בדרכים עקלקלות כדי להימנע ממגע עם שוטרים או חיילים. לילה בכפר נידח אחד, ולילה אחר במשנהו, ואוכל של ממש לא בא לפיהם. ככל שהתקרבה השיירה לגבול פולין צצו עוד ועוד מחסומים וחיילים בודקי תעודות: 'וככה היה בכל כפר: היו מעמידים אותנו ואוסרים, ואנחנו היינו משלמים כסף ואז היו מתירים לנסוע' (יומנים, עמ' 31). על גשרי הנהר הקרובים לגבול ניצבו חיילי משמר שאותם לא ניתן היה לשחד, ובלית ברירה סטתה השיירה מדרכה ועברה מעל הנהר הקפוא. הגברים צעדו אחרי העגלות כדי להקל על משקלן, ולפתע –

קול יריות פלח את אוויר הלילה ... אחזה בהלה את האיכרים ... מיד קפצו על דוכניהם והצליפו בשוטיהם ... נבקע מכסהו הלבן [של הנהר] ומים שחורים בצבצו ועלו על פני השטח. ועוד הנשים והילדים יושבים מרעידים על גבי חבילותיהם ומחכים בכל רגע שיבלעום המים, על עגלותיהם וסוסיהם ... בין כה וכה נמלטנו מן הסכנה ... ועם שחר הגיעה השיירה בשלום לכפר הקטן שנועד לשמש בסיס מוצא לשלב האחרון של מסענו לעבר הגבול (צור, שחרית, עמ' 41).

הייתה זו חווה בודדת בת שלושה בתים, רפת ואורווה, כארבעים ק"מ מגבול פולין. העגלונים דרשו את תשלום שכרם מיד ובמזומן, אחרת יעזבו את הנוסעים לנפשם. בלית ברירה קיבצו ראשי המשפחות שטר לשטר ומסרום לעגלונים, אך בבוקר התברר כי הם ועגלותיהם נעלמו והכבודה כולה פוזרה על פני האדמה.

בעוד ראשי החבורה מטכסים עצה, נשמעו שעטות סוסים וחצר החווה נמלאה בהמוני קוזקים, שאזכור שמם בלבד הטיל אימה: בימי מלחמת האזרחים הם מכרו את חרבם לכל דורש, לאדומים וללבנים, סייעו לגדודי הפורעים של צבא פטליורה, וגזלו, אנסו ורצחו יהודים שניקרו על דרכם. אלה היו קוזקים 'אדומים', בולשביקים, מחיל משמר הגבול. הם הוציאו את אנשי השיירה בצליפות מגלב לחצר, פיזרו את כל הניירות והתעודות וצווחו כי הנוסעים הם מתנגדי המהפכה ותעודותיהם מזויפות. שני חיילים הפשיטו מעל סבנו את מעילו, הציבוהו ליד עץ והצליפו בו ללא רחם. הטראומה הנוראה הונצחה ביומנה של ימימה ב-11 באפריל 1921:  

התעוררנו בבוקר ובשעה הרביעית ראינו דרך החלון שבאים אל הבית שלושה חיילים. אחד החילים נכנס אל החדר ובידו רובה והוא מחזיק אותו נכון לירייה. הוא הלך ישר לאבא ושאל: 'מי זה פה, ולאן אתם נוסעים?'. אבא הראה לו את התעודות והוא התחיל לקרוא אבל מיד שיקר ואמר 'אתם נוסעים לאמריקה'. הוא שאל איפה החפצים שלנו ואמא אמרה שהם ברפת. הוא יצא לשם ואבא ואמא אחריו, והנה אני רואה בעד החלון שחייל דומה לקוזק מכה את אבא. אמא עמדה ביניהם וביקשה אותו שיחדל אז הוא הרים את החרב והיכה אותה. אחרי עשרה רגעים נכנס חייל ואמר: 'צאו!' ואבא ואמא התנודדו וכמעט לא יכלו לעמוד על רגליהם (יומנים, עמ' 31–32). 

הבחורים מן האוראל הצליחו בעורמה לחלץ את סבא שמואל ממעגל החיילים, גררוהו על פני השלג והלבישוהו מעיל שלא חשף את זהותו. עד מהרה הופיעו איכרי הסביבה והצטרפו לבוזזים. הקוזקים הושיבו את הנוסעים, רועדים מקור ומאימה, בעגלות ריקות והובילו את השיירה לעבר שלטון המחוז בנובוגרוד-וולינסק. בחשכת הליל פנתה השיירה לתוך יער סבוך; שעות רבות נמשך המסע בדממה מקפיאה, 'מרגישים כי מובילים אותנו לשחיטה ולכן שקט סביב', כתבה ימימה. לבסוף עצרו הקוזקים את סוסיהם בתחנת המשטרה; לאחר ויכוחים בינם לבין עצמם מה לעשות עם כל 'היהודונים', וכבר נראו אורות מהבהבים של תחנת המשמר הפולנית. ציוו עליהם: לרוץ במהירות לעבר הגבול, והם, בכוחותיהם האחרונים, החישו את צעדיהם. 'בגדינו נלקחו מאיתנו והקור חודר לעצמות ... אמא נשימתה קצרה ... הולכת וכושלת ושוב מתחזקת והולכת', סיפר הבן הבכור (צור, שחרית, עמ' 45). 

יא. קורץ, רובנה  

ליד התנור החם בתחנת המשמר הפולנית ישבו שני יהודים מן העיירה קוֹרֶץ הקרובה לגבול, שלוחים לקבל את פני הפליטים הבורחים מרוסיה. רבים מיהודיה של עיירה זו קראו בקביעות את הצפירה לפני המלחמה והכירו את סבנו מרשימותיו; אולם גם מי שפגש בו בעבר לא יכול היה לזהותו עתה, בבגדיו הבלואים, בזיפיו הפרועים ובחרדת המוות שנשקפה מעיניו.

כשבועיים עשו בני המשפחה בקורץ שבפולין. יהודי העיר פתחו בפניהם את בתיהם ודאגו לכל מחסורם, במזון ובלבוש. העיר עצמה הייתה כאילו יקום מקביל:

דומה היה שנקלענו לעולם אחר ... יהודי בעל בית נח בכורסתו לאחר הסעודה, פורש גליון של עתון יהודי שהגיע מוורשה וקורא במתינות באזני בני משפחתו את כותרות הידיעות, על הדיונים בסיים, על בחירות לוועד הקהילה או על מאורעות מרוחקים המתרחשים ביפו ובירושלים. האמנם היה עולם זה קיים כל אותם ימים בהם רעבנו בקיוב, נסתגרנו בפני פורעים או ניטלטלנו בעגלות באותו מסע אומלל לעבר הגבול? (צור, שחרית, עמ' 47).

לאחר בירורים ביורוקרטיים נשלחה המשפחה למשרדי המחוז ברובנה, שם הצליחה סבתנו בלה להוכיח לשלטונות, בפולנית רהוטה, כי היא ילידת פולין ולפיכך נמסרו לידיהם תעודות שאפשרו תנועה חופשית במדינה: 'נכנסנו אל קוריץ, שם גרנו שבועיים, אחרי כן נסענו לרובנה ... ועברו עלינו שם שישה שבועות מצוינים, אכלנו ושתינו מה שלבנו חפץ, מעט מעט תפרנו לנו בגדים וכבר התחלנו להיות אנשים' (יומנים, עמ' 33). בעיר התקבץ אז מחנה גדול של פליטים: מי בדרכם לעיירות מוצאם, מי חלוצים שפניהם לארץ ישראל. סוכני הג'וינט מארצות הברית סייעו בתמיכה כספית לעולים ארצה ובחלוקת בגדים שנאספו מעבר לים. מרבית האנשים שוכנו במוסדות ציבור ובבתי ספר וישנו על גבי ספסלים ושולחנות; חבורות החלוצים, בבגדים מגוונים ומשונים הגדולים ממידתם, המשיכו בלילות את ויכוחיהם על בניין הארץ, שרו משירי ארץ ישראל ורקדו הורה. לסבתנו בלה נשכר חדר בדירה בעיר. הטיפול הרפואי והמזון הטוב שיפר במקצת את מצבה וחזרה אליה שמחת החיים.

יב. ושוב ורשה

בני המשפחה שהו תקופת-מה בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק הסמוכה לוורשה והמקום דמה בעיניהם לגן עדן. כבר ברובנה חידש סבנו את כתיבתו העיתונאית ולראשונה הגיעו המחאות גם מעבר לים. מאמריקה אף נחת לפתע סכום דמיוני, 300 דולר, ששלחה מרים (מרצ'ה), אחותה של בלה. היא היגרה לארצות הברית עוד לפני המלחמה ואף הצליחה לאתר בסיביר את האח היחיד במשפחת פלדמן, זה שבלה ניסתה לשחררו מהגיוס לצבא הצאר, ולהביאו אליה לאמריקה.

לאחר שירד המסך על רוסיה הקומוניסטית שבה פולין והפכה מרכז לחיי היהודים באירופה. בוורשה חודשו מאבקי העבר, יצחק גרינבוים ייצג בסיים הפולני את המיעוט הלאומי היהודי הגאה, המפלגות הציוניות משמאל ומימין נאבקו בינן לבין עצמן, אנשי הבונד נלחמו באגודת ישראל, החלוצים שרו בעברית ושומרי המסורת המשיכו בשלהם. סבא שמואל פרסם את רשימותיו, בעברית וביידיש, בעיתונים רבים והרצה בחוגים ציוניים שונים. חבריו דיברו על לבו שיישאר בפולין, הבטיחו לו פרנסה בשפע ואף הציעו עבודה באמריקה. בדרך נס שרדו גם רהיטי המשפחה שאוחסנו בוורשה קודם הבריחה. למרות כל אלה היה סבא שמואל נחוש בדעתו: לא נשתקע עוד בתחנת ביניים! סאת הצרות נמלאה ועתה אין מכשול על דרך המשפחה לארץ ישראל.

אולם הידיעות מהארץ היו עגומות. מאורעות תל חי ונפילת טרומפלדור וחבריו בי"א באדר תר"ף, הפרעות בירושלים, התנגשויות הדמים בין יהודים לערבים ורצח י"ח ברנר וחבריו ביפו, הביאו להפסקה זמנית של העלייה. השלטון הבריטי הצעיר נע בין אהדה למפעל הציוני לבין חשש מהתנועה הלאומית הפלסטינית שהחלה להתגבש באותם ימים, ונקט מדיניות שכרכה את היתרי הכניסה ארצה בכושר ההשׂתכרות. ישיבתה של המשפחה באוטבוצק ובוורשה התארכה אפוא בשל בירורי הפרנסה בארץ; 'הייתה אמא אורזת ומתירה את החבילות. וסבתא אופה מיני מאפה לדרך ומסתירתם בקופסת פח אדומה ... בבוקר היה אבא יוצא מן הבית, נוסע העירה, מתדפק על דלתות המשרד הארץ-ישראלי וחוזר כלעומת שבא' (צור, שחרית, עמ' 51). הלימודים הסדירים של הילדים נפגעו כמובן, ועל כך מעיד כמאה עדים כתב היד של ימימה, הזרוע שגיאות כתיב מרובות: 'החליתו' (החליטו), 'הסקנה' (הסכנה), 'מחבים את הסרפה' (מכבים את השריפה), 'פראות' (פרעות), 'לא נוחל' (לא נוכל) ועוד. באפריל 1921 היא מתארת את תקופת בין הזמנים:

עכשיו מצבנו משונה עד מאוד, אחרי הפרעות שהיו בארץ ישראל ואחרי המכתבים שכתב לנו הדוד קבק, שבארץ ישראל לא יהיה לאבא מה לעשות. מצבנו קשה. לאמריקה איננו חפצים לנסוע ופה להישאר אי אפשר מפני שהכל ביוקר ואני ויַלה [יעקב] לא נוכל פה ללמוד. וככה עד הקונגרס אנחנו כלום לא יודעים, אולי אבא יקבל עבודה בארץ ישראל. ריבונו של עולם, מה הייתי חפצה לנסוע לשם. רק אל ארצנו! (יומנים, עמ' 34).

'הדוד קבק', הלוא הוא הסופר והמתרגם הנודע אהרן אברהם קבק (1944-1881), היה גיסו של סבנו. בימי לימודיו בישיבת אודסה בימי גדולתה, שעל ראשיה נמנה חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), פגש את שרה-פייגה, אחותם היחידה של בני טשרנוביץ, ונשאה לאישה. 'הדודה' ו'הדוד' (כך נקראו בפי משפחתנו) עלו ארצה קודם מלחמת העולם הראשונה, שהו ללימודים באירופה וחזרו והתיישבו בירושלים. בשנות העשרים היו ממייסדי שכונת הסופרים והמורים בית הכרם וביתם היווה לימים קן משפחתי חם.

באלול תרפ"א (ספטמבר 1921) עמד להתכנס בקרלסבאד הקונגרס הציוני העולמי ה-12, הראשון לאחר המלחמה, הצהרת בלפור והמאורעות בארץ. סבא שמואל והמשפחה כולה תלו תקוות בהתכנסות זו, שתיתן קצה חוט של פרנסה בארץ. דומה ששם נקשר הרעיון שסבנו יתמנה למשרת מזכיר כללי של הוועד הלאומי בירושלים, אך למעשה רק כשהגיעו ארצה אושרה המשרה. ועיקר העיקרים, סבא שב מקרלסבאד ו'מתנות קטנות' בידו: 'עיפרון שמסובבים אותו אז אפשר לכתוב, וללוסא [אלכס] אלבום עם מרקאות [בולים] יקרות (יומנים, עמ' 36). מקייטנת הנופש אוטבוצק עברה המשפחה, כשדרכון בריטי בידיה ועליו רשום 'סיבת הנסיעה: ציוני', למספר שבועות לוורשה הבירה. הם פוזרו בין בתי המכרים והקרובים בעיר בהמתנה דרוכה ליציאה עם 'רכבת החלוצים' לעבר וינה, שם היו אמורים לקבל היתר כניסה שיוטבע על הדרכון. ב-11 בנובמבר 1921 כתבה ימימה:

הדרך עד הגבול עלתה מצוין ... אבא נכנס אל המרכבה של החלוצים ושם היה עליז מאוד. דגל כחול לבן היה תלוי על המרכבה וכל הדרך שרו שירים. בתחנות התחשבו איתנו מאוד וכשהיו אומרים 'פלשתינה' כולם היו מכבדים אותנו, וגם בגבול לא ביקשו לחפש בחפצים כי ידעו שאנשים עשירים לא נוסעים לארץ ישראל (יומנים, עמ' 37-36).

יג. וינה, טריאסט, אלכסנדריה, קנטרה

 גם בווינה התעכבה המשפחה מספר שבועות ועמה עולים וחלוצים רבים, ממתינים להיתר כניסה ארצה. סבלנותם חישבה להתפקע, עד שהגיעה הבשורה כי שערי הארץ חזרו ונפתחו. בני המשפחה צורפו לשיירת חלוצים, שעמדה להפליג  מטריאסט למצרים. ב-22 בנובמבר 1921 עגנה האונייה 'הלואן' של חברת 'לויד טריאסטינו' בנמל אלכסנדריה, ורופא מצרי מלווה באיש 'המשרד הארץ-ישראלי' הגיעו אליה בסירות והודיעו לנוסעים: עם רדתם לחוף, עליהם להיכנס להסגר ('קרנטינה') ולעבור חיטוי ('דיזינפקציה'). 

וכך תיארה ימימה את חציית הגבול האחרון:

משם [מאלכסנדריה] נסענו במרכבה והגענו במסע עד הגבול הארצישראלי קנטרה, שם לקחנו סבלים והלכנו לרביזיה [ביקורת] של התעודות. משם צריכים אנו לעבור את הגשר של סואץ. בלילה עברנו את מדבר סיני וראינו את המקום שבו היהודים הלכו 40 שנה. נסענו 18 שעות בדרך הנפלאה והיפה הזאת אל ארץ ישראל. ומה גדולה הייתה שמחתנו בראותנו את החלוצים הראשונים העובדים בדרכנו אל המושבות, עד בואנו לחיפה (יומנים, עמ' 38).  

יד. הגענו!

בחיפה נרשמו בפנקסי רשימות העולים, שהתנהלו בלשכת העלייה של הוועד הלאומי בחיפה, שמות הבאים ברכבת ממצרים ביום 30 בנובמבר 1921 (תרפ"ב): טשרנוביץ שמואל, טשרנוביץ בלה, וכן יעקב, ימימה, אלכסנדר, פלדמן שיינה. 

ב-1 בדצמבר 1921 פורסמה בעיתון הארץ הידיעה הבאה:  

הארץ, 1 בדצמבר 1921

למחרת בואם לחיפה נסעו בני המשפחה ברכבת לצמח, ועגלה הובילה אותם למושבה בית-גן (יבנאל), שבה התגוררה שולמית, אחותה של סבתנו בלה, שנישאה ב-1910 לשומר יעקב בן-גליל. ילדי הכפר גיחכו תחילה למשמע העברית שבפי הבאים: 'אני חפץ', 'מסתמא' (בטח), 'אלונטית' (מגבת), 'ביבליוטיקו' (ספרייה), אך הקליטה הייתה מהירה.  

 כך הסתיימה פרשת הנדודים של משפחה אחת מבני העלייה השלישית, כ-35,000 במספר; חלקם הגיעו כמהגרים או פליטים שנמלטו מחרב הפוגרומים, חלקם חלוצים ומשפחות שהונעו על ידי הרעיון הציוני. כאן הבאנו סיפור אחד מני רבים שמעיד על ימי האימה ההם, סיפור משפחתי שנחתם במילים האלה: 

בהשכמת הבוקר, ביום סתיו מבהיק של חודש מרחשון תרפ"ב [דצמבר 1921], האיטה הרכבת מהלכה ונעצרה בתחנת חיפה. המסע הגיע לקצו – היינו סוף-סוף על אדמת ארץ ישראל. יגעים היינו מתלאות הדרך, מתחנת החיטוי באלכסנדריה, מציפיה של לילה בצומת בֶּנְהא, מן השרב הכבד של מצרים ... עתה, באווירו של בוקר, היה הראש סחרחר קמעה מחוסר שינה, העיניים פקוחות לרווחה למראות הפלאים המתגלים לפנינו והלב פועם לקראת הוויה חדשה שנכונה לנו בארץ חדשה שבה עתידים אנו לבנות את ביתינו (צור, שחרית, עמ' 55).

__________________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il