ברוך הבא: פרידה ממחנה שנלר

כתב וצילם ברוך גיאן

רחוב מלכי ישראל בירושלים מוליך מבניין הטלוויזיה הישראלית אל כיכר השבת. בחלקו הצפוני של הרחוב נמתחת חומת אבן ארוכה ומעבר לה נמצא מתחם ענק הידוע כ'מחנה שנלר'. דומני שאין ירושלמי, לפחות לא בן הדור הקודם, ששם זה לא מרעיד נימים נוסטלגיים בלבו, שכן מי לא עבר שם פעם כדי להיבדק אצל רופא צבאי ולקבל 'גימלים'...

תולדותיו של מתחם זה שזורות בתולדות ירושלים ומדינת ישראל. עד לפני כשנתיים עוד היה זה בסיס צבאי לכל דבר, אך אז יצא צה"ל מ'שנלר' והוא הועבר לידי יזמי נדל"ן, ועל אדמתו תוקם בקרוב שכונה חרדית למהדרין בת כשש מאות יחידות דיור ושמה 'מרום ירושלים'. רגע לפני ש'שנלר' עומד לעבור שינוי נוסף, אולי האחרון בעתיד הנראה לעין, יצאתי להיפרד ממה שהיה במקורו בית יתומים נוצרי, שפעל עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בתחילתו של רחוב מלכי ישראל, עוד קודם שמגיעים לשנלר, השתמרו עד היום כמה בתים גרמניים נאים עם גגות רעפים. בחזית הבתים נשתמרו שמות ערים גרמניות, כמו מינכן, פטרסבורג או האלה. כאן גרו המורים של בית היתומים. 

בית 'מינכן', רחוב מלכי ישראל 50

בית היתומים שנלר היה אחד משלושת מפעלי הבניה הגדולים שנחנכו בשנת 1860 והיו היסוד לעיר החדשה שמחוץ לחומות (השניים האחרים היו השכונה היהודית 'משכנות שאננים' שמול הר ציון, והמבנים הראשונים שהוקמו ב'מגרש הרוסים'). 

בשנת 1856 החל המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר לבנות את ביתו על אדמה שנרכשה מערביי ליפתא, אך בשל תנאי הביטחון המעורערים נאלץ לחזור ולהשתכן בביתו המוגן שבעיר העתיקה והבית הגדול נותר ריק. ב-1861, שנה לאחר שנחנך הבית, דיכאו הדרוזים שבהר הלבנון ברצחנות את מרד האיכרים המארונים (המארונים הם כידוע נוצרים) וטבחו אלפים מהם. שנלר נסע לביירות במטרה להציל יתומים וחזר עם תשעה מהם. זה היה הגרעין ממנו התפתח לימים המוסד הפרוטסטנטי הגדול הזה, שהיה ל'בית היתומים הסורי'.

בשנת 1867 – כך למדתי מספרו של פרופסור יהושע בן-אריה, 'עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה' – נפתחו שערי המוסד גם לבנות. חזונו של שנלר היה להפוך יתומים, נכים (בעיקר עיוורים) ונערים נטושים לבוגרים בעלי מקצוע מועיל לחברה. המשמעת הגרמנית המפורסמת הייתה אבן יסוד בחיי המוסד, וססמתו הייתה: 'דבר האל ועבודה'.

יוהאן לודוויג שנלר (1896-1821)

שנלר ורעייתו קבורים בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון

ביקורו החגיגי של קיסר גרמניה וילהלם השני, בשנת 1898, נתן דחיפה של ממש לבית היתומים. בשנת 1910, בחגיגות היובל לייסודו מנה בית היתומים 1,169 חניכים ואנשי סגל. בראשית המאה ה-20 הוקם המבנה המרכזי במתחם. בניין ענק בן ארבע קומות ששימש למגורי החניכים ומשפחת המנהל. בחזיתו של מגדל הפעמונים דמוי הבצל, שבלט למרחוק, נחקקה כתובת בגרמנית ובערבית: 'ישו המשיח רחם עלינו' ועיטורים של בלוטי אלון ושה, שמסמל את ישו.

שה האלוהים וכתובות בגרמנית וערבית – האם כל זה ישאר גם בעתיד?

בשטח רחב הידיים שסביב הבניין המרכזי היו נגריה, טחנת קמח ומאפיה, בית דפוס, מסגריה, סנדלרייה, חדר חייטים, משתלה ומפעל קדרוּת. בתחילת המאה ה-20 הוקם בחלק הצפוני של המתחם מפעל גדול ללבנים ורעפים, ובשנת 1910 היה כאן גם משק חי קטן, שכלל תשע פרות, שישה סוסים, שלוש פרדות ושני שוורים לעבודה.

מתחם שנלר בשנות השלושים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סולקו אחרוני הגרמנים משנלר, והמקום נתפס על ידי הבריטים שהפכוהו למחנה צבאי. לאחר הקמת המדינה נמסר המחנה לידי צה"ל, ומאז, במשך כשישים שנה, שימש בסיס צבאי. 'שנלר' היום מוקף מכל עבריו בשכונות חרדיות, והייתה זו רק שאלה של זמן עד ששטח זה יהפוך גם הוא לפרויקט נדל"ן יוקרתי. כאמור, בקרוב תקום כאן שכונת מגורים חדשה ובכניסה למתחם כבר ממוקם משרד המכירות. הניסיון מלמד שעם כל ההבטחות היפות לשימור, בעבודות פיתוח כה גדולות נגרמים נזקים אדירים למבנים המקוריים. 

הנה אפוא מה שנשאר מ'שנלר', בעיקר מן הבניין המרכזי והמרשים והחצר הפתוחה שמאחוריו. אי אפשר שלא לשים לב לעבודות האבן המוקפדות, למגדלים הכמו-אירופיים, לגרמי המדרגות ולגילופי העץ של הדלתות. 

הבה נקווה ששיני הדחפורים יותירו משהו מתפארת העבר גם לדורות הבאים.

מבט אל החצר הפנימית

קן לציפור על שרידי מנורת ניאון צה"לית

גג הרעפים

רעף מתוצרת מפעלי שנלר

המגדל האחורי. בשנת 1856 נרכשה הקרקע ובשנת 1900 הוקם המבנה.

השעון הגדול כבר אינו מורה את השעה הנכונה. המחוג נפל על משמרתו...

מגדל הפעמונים

שרידי חדר צבאי עם נוף שלא מכאן...

מגדל וגגות רעפים. ברקע בנייני מרכז העיר.

בית הספר לעיוורים (השלט המקורי כתוב בגרמנית ובערבית)

מבנה האבן נותר כפי שהיה, כולל גרם המדרגות והמעקה

הדלת המגולפת של הכנסייה בקומה השנייה

הדלת נבנתה בשנת 1911 לאחר שפרצה שריפה במקום. המזבח שהיה כאן הועבר לכנסיית אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים

ומה תהיה דמותה של השכונה החדשה שתקום על חורבות שנלר? השלט שמודבק על הקיר מספר את כל הסיפור.

בין השולמית ליחזקאל בן בוזי: על כמה משיריה של נעמי שמר

נעמי שמר ופסנתר הקסם, 1975 (צילום: יעל רוזן)

מאת דודו אלהרר*

במלאת תשע שנים לפטירתה של נעמי שמר 

נעמי שמר (2004-1930) – שאליהו הכהן הגדירה: 'היוצרת החשובה ביותר שהייתה לעם היהודי מאז ימי המקרא, מאז מרים הנביאה, ואולי מעולם' – סיפרה שמדי פעם היה מפציר בה מאן-דהוא להלחין מנגינה לשיר שכתב. נעמי הייתה עונה לו בנימוס, שהיא נוהגת להלחין מילים לשירים שהיא בעצמה כותבת. או אז, אותו 'משורר' היה נזעק כמי שהצליח לתפוס אותה בקלקלתה: 'לא נכון! הרי הלחנת שירים שכתבו ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן', כאן הייתה נעמי מאבדת את סבלנותה ומסננת לעברו שאלה: 'נוּ? ואתה ביאליק?'...

א. שובי השולמית

'שובי, שובי השולמית' – מציורי התנ"ך של אבל פן, בערך 1950

לפני שנות דור, בשנת 1988, הגעתי לביתה של נעמי שמר. מאיר פעיל, שגר קומה מעליה, עצר לכבודי את דלת המעלית ושאל: 'אתה עולה לנעמי שמר?'. עניתי בחיוב וקיבלתי טרמפ. אחזתי בידי קלטת עם שתי מנגינות שהלחין מתי כספי (באותה עת הייתי המפיק האמנותי והסוכן של מתי כספי וריקי גל), כולי נרגש ומתפלל בתקווה שנעמי תסכים לכתוב להן מילים. שני שירים נולדו מביקור זה, והם צמד יחיד ומיוחד של שיתוף יצירה בין כספי לשֶׁמֶר: 'שובי השולמית', שביצע מתי כספי עצמו ו'על ראש שמחתי', ששרה ריקי גל. שני השירים נדפסו ב'ספר ארבע', ספרה האחרון של נעמי שמר (שבא ומעריב, 1995).

למרות החיבור הנדיר בין שני ענקים מוזיקליים כמו שמר וכספי, אלה הם מן השירים הפחות מוכרים שלהם, וזו הזדמנות להביאם שוב לתשומת הלב.

באותם ימים הילכה מגילת שיר השירים קסם על נעמי שמר ושני השירים הללו מתכתבים עם יצירה מופלאה זו. השיר 'שובי השולמית' מלא פיוס, אהבה, תשוקה והנאה, עד כדי יציאה במחול, כפי שגם הכתיבה המנגינה. אין ספק שלנגד עיניה של נעמי שמר עמדה הפתיחה לפרק ז', שכולו תיאור שלמותה של השולמית: 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם ... מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב'.

השולמית מבקשת ללכת מזה ולא לשוב. היא מסרבת להצטרף אל דודה  ברדתו 'אל גינת אגוז' אין לה יותר עניין בפריחת הגפן או בהנץ הרימונים. רוצה היא לשוב לעמה כראוי לה בעיניה, כבת מלך.

כששוחחנו על השיר הפניתי את תשומת לבה להיגד 'וְנֶחֱזֶה-בָּךְ' שהוא בלשון רבים, שהרי הדוֹד האוהב לא ביקש 'וְאֶחֱזֶה' בלשון יחיד. מובן שיש לכך פירושים ופרשנויות אינספור, אבל קולע במיוחד לטעמי הוא פירושו של הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) שיצר קונפליקט בין השולמית לבין אהובה, והיא שואלת כנפגעת: 'מה תחזה בי וביופיי והדרת קומתי שקראתני שולמית, שאתה אומר לי להתראות ל[עיני] כל כאלו אני הולכת במחולות. וגנאי לי להתראות לכל, ולא אשוב אליך'.

הואיל ומגילת שיר השירים נתפסת גם כמטפורה, שגדושה סמלים דתיים-לאומיים המהולים בארוטיקה נשגבת, אין מנוס מהחקירה העמוקה הנדרשת: מי היא זו 'השולמית' (ועוד בה' הידיעה)?

ר' אברהם אבן עזרא פירש: 'שהיא מן שלם, היא ירושלם וענינו יִרְאוּ שָׁלֵם'. ואם כך, מדוע השולמית מבקשת ללכת? למה מפצירים בה לשוב? ומניין לשוב, ולאן? נדמה לי שטמון כאן רעיון כללי שחובק עולם בפרטיותו: שאיפתה של הזהות האישית לשוב אל כור מחצבתה, האכסניה הטבעית שלה; וההכרח של אותה אכסניה להכיל בתוכה את הזהות שחמקה ממנה. ברוח הזו נכתב השיר של נעמי שמר, ואידך זיל גמור.

והנה מתי כספי בדואט עם נעמי שמר:

  

ב. בארץ להד"ם

נעמי שמר לא הייתה 'בת נדיב' בהסברים המפענחים את שיריה, וזאת בלשון המעטה. כשראיינתי את בעלה, מרדכי הורוביץ, לעיתון 'מקור ראשון', במלאת שלושים לפטירתה, סיפרתי לו שלא הצלחתי להציל מפיה פירוש כלשהו לגבי שירה הידוע והחידתי 'בארץ להד"ם', שאותו כתבה בשנת 1972 והקדישה לבעלה מרדכי (השיר נדפס ב'הספר השני', לולב, 1975). גדולה הייתה סקרנותי לפענח את מסתרי השיר, אך תשובתו של מרדכי הייתה: 'אין לי מושג'.

עד היום איני יודע אם כנה הייתה תשובתו או שמא שוכן לו רז עלום בין בני הזוג והם משתעשעים עמו במרומים, כאשר אנו עדיין כאן, בעולמנו השפל המכונה במקורות 'עלמא דשקרא', והוא, ככל הנראה, 'ארץ לא היו דברים מעולם'...

הנה מירי אלוני במופע של 'חבורת בימות' משנת 1972:

ג. אקטואליה

באחת החזרות שקיימנו למופע האחרון בחייה, 'אלף שירים ושיר', הביאה נעמי עמה את השיר 'אקטואליה'. כדרכי הפשפשנית והנברנית בקודש, ביליתי כל אותו הלילה עם ספר יחזקאל, על פירושיו ודקדוקיו, ולא מצאתי מנוח לכף נפשי. בבוקר המחרת סיפרתי לה שקראתי את כל ספר יחזקאל והתעמקתי בכל נפלאותיו ועדיין אינני מבין מה כל כך אקטואלי בנבואותיו של יחזקאל בן-בּוּזִי. נעמי הישירה בי את מבטה הנוקב וסנטה: 'נראה אותךָ מוצא מילה אחרת שמתחרזת עם גָ'קוּזִי!'...

השיר 'אקטואליה', שנדפס בספרה אחרון 'סימני דרך', היה אחד משיריה האחרונים של שמר וכבר הובא בעבר בעונ"ש – ברשימה 'הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא'. הנה שוב הביצוע השמח: נעמי שמר שרה בליווי רמי הראל, רונית רולנד וכותב שורות אלה (מתוך הדיסק 'יש לי יום יום חג', שבתוך 'האוסף השלם').




ד. על ראש שמחתי

לסיום, נשובה ראש לשיר 'על ראש שמחתי', שנכתב ב-1988 ובעיניי הוא אחד השירים החשובים של נעמי שמר, באשר הוא מיטיב להגדיר את הפרדוקס היצירתי שעמו התמודדה ורומז להימנעות מהתבטאויות פוליטיות שגזרה על עצמה מאז ועד ליום מותה. 

אוהביה הרבים של נעמי זוכרים בוודאי בצער את הביקורות הקשות והפוגעות על יצירתה, שכביכול התקלקלה ואיננה אותנטית עוד מאז 'סטתה' מן הזרם והפגינה אהדה לעמדות הימין הפוליטי.

שבטי הלשון הצליפו בה מכל העברים ובראש הגדוד צעד מאמרו של דן מירון ('זמירות מארץ להד"ם', אגרא, 1, 1985). ביקורת זו פגעה בנעמי קשות ועמוקות – אפשר לומר אף, כי עלבונה היה מוגזם ביחס למשקלם הסגולי של המעליבים, וכמדומה שהייתה זו נקודת שבר עבורה שביטאה תסכולים אישיים נוספים, שלא היו בהכרח קשורים לתחום הפוליטי. מכל מקום, מאז ואילך הפסיקה נעמי לבטא את עמדותיה בפומבי, והעיתון 'ידיעות אחרונות', שבו פרסם נחום ברנע דברי בלע נגדה, לא עבר עוד את מפתן ביתה. עתה לבה היה נתון לקהל יעד חדש – הדורות הבאים. בשירים שכתבה מאז הכמינה רמזים לרוב, והפעם בכוונה תחילה.

השיר 'על ראש שמחתי' נדפס, בכתב ידה של נעמי שמר, בראש ספר שיריה האחרון 'סימני דרך' (הוצאת כינרת, 2003), ועובדה זו כשלעצמה אומרת דרשני:

בשיר שנדפס בתוך הספר יש כבר כמה שינויי נוסח, ושינויים נוספים יש גם בביצועה  של ריקי גל, שיובא להלן.

אף על פי שנושא השיר הוא 'השמחה' של נעמי ('שמחתי'), ניתן להקשות: לשמחה מה זו עושה? שוב גייסה נעמי לעזרתה את שיר השירים והפעם נדרשה למפגש שבין הרעיה לבין השומרים. מפגש זה מוזכר פעמיים במגילה – פעם אחת בפרק ג' ובו היא שואלת את השומרים אם ראו את אהובה אותו היא מחפשת. והנה, לא הספיקו להשיב לה וכבר היא מצאה אותו בעצמה, והיא אוחזת בו ואינה מרפה.

מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר. אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם? כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

בפעם השנייה, בפרק ה', כבר התפתח עימות אלים, על גבול ההטרדה המינית, בינה לבין אותם שומרים:

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.

נעמי שמר החליפה את המילה 'מְצָאֻנִי' ב'תְּפָסֻנִי', לאמור: לא היה זה מפגש אקראי ותמים אלא רדיפה עד חרמה. ומה היה חטאה? ('מה את רוקדת ככה ועל מה יצהל קולך?') – אין כאן שאלה המבקשת הבהרה, אלא דרישה שתסור מדרכה הרעה ותשוב אל 'מה שהולך עכשיו'. מה שהלך עכשיו היה המחאה נגד דעותיה, ועל כך היא כמובן משיבה בהתרסה: 'השמחה שלי היא המחאה שלי'.

ה. בִּקְהָלָה יֵחַד כבודי

ובשולי הדברים האלה, הנה סיפור אמתי על אשה הגדולה מהחיים, שמודה בטעותה בדרך מדהימה. 

לאחר שהתפרסם מאמרו המכפיש של דן מירון באלמנך ספרותי, התפרסמה כתבה על כך בעיתון 'העיר'. כנהוג וכנדרש, פנה העיתון לנעמי וביקש את תגובתה. נעמי סירבה להגיב ופטרה את השואלים בפסוק בו קילל יעקב את בניו, שמעון ולוי: 'בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל יחד כבודי' (בראשית, מט 6).

באותו בוקר יום השישי פגשתי בנעמי שמר במשרדו של הסוכן בועז בן-ציון ואמרתי לה: 'יופי של תגובה, אבל הרי כתוב "אל תֵּחַד כבודי" '.

היא התנפלה עלי בשבט לשון חריף מאין כמותו: 'השומעות אוזניךָ מה שפיךָ פולט בחוסר אחריות? "כָּבוֹד" היא מילה בלשון זכר ולכן לא יתכן לשים לפני הכבוד "תֵּחַד" בלשון נקבה... אין מעירין בטרם בודקין! בור ועם הארץ!'

מובן שנאלמתי דום. צמצמתי עצמי וחפוי ראש הצטנפתי בפינתי.

כעבור כמה חודשים באנו, המוזיקאי רפי קדישזון ואנוכי, לביתה של נעמי כדי להכין תכנית טלוויזיה שהוקדשה לשירי חודש תשרי. אינני זוכר מה אמרתי במהלך הפגישה, אבל היא שוב התנפלה עליי, ירתה בי בליסטראות והזכירה את חטאיי כשהחלפתי בְּבוּרוּתי בין המילים 'יֵחַד' ו'תֵּחַד'. מלמלתי וגמגמתי: 'נעמי, מה אעשה? הלא בפירוש כתוב "תֵּחַד"...'

היא לא התאפקה, כיוונה לעברי שתי קרנות עזות מעיניה הרושפות וסיננה: 'אני מביאה תנ"ך!'

'תביאי', לחשתי בכוחותיי האחרונים.

כעבור רגע היא שבה וספר תנ"ך גדול בידה. התיישבה והחלה לעלעל. אמרתי לה בשקט: 'זה בסוף בראשית, בברכת יעקב לבניו...' היא הסתכלה עלי וסנטה בי: 'שתוק... הנה זה!"

לא התאפקתי עוד. אזרתי אומץ ואמרתי בעל-פה את הגרסא דינקותא שלי: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי.

היא טרקה את ספר התנ"ך בחזקה ופלטה: 'טעות דפוס!'...

___________________________________________________________________

* הזמר והשחקן דודו אלהרר היה מידידיה הקרובים של נעמי שמר בשנותיה האחרונות.

עונ"שו של דן: הסוד הקטן של ברברה סטרייסנד ושלי

ד"ר (לשם כבוד) ברברה סטרייסנד באוניברסיטה העברית בירושלים

מאת דן אלמגור

ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שבה הופיע בארץ שמה של ברברה סטרייסנד באותיות עבריות הייתה בשתי כתבות שגילו אותה לקהל הישראלי וראו אור במוסף השבת של 'מעריב' בינואר 1964. גילוי נאות: את שתיהן כתבתי אני.

למדתי אז בלוס-אנג'לס שבחוף המערבי של ארה"ב, ונסעתי לניו-יורק כדי לחפש חומר חדש למחזמר, שבבוא היום יוכל להחליף את הלהיט הגדול, 'גבירתי הנאווה', שהיה המחזמר הראשון שהוצג בארץ במתכונת 'ברודוויי' (על ידי גיורא גודיק), בתרגום המשותף לשרגא פרידמן ולי.

ממש במקרה נקלע לידי עלון פרסום קטן, ובו ציור כמו-שאגאלי וידיעה על מחזמר חדש ובלתי ידוע לחלוטין בשם 'כנר על הגג', 'על פי סיפוריו של שלום עליכם'. המחזמר הוצג אז בוושינגטון הבירה בהצגות ניסיון, כחודשיים לפני הבכורה הצפויה בברודוויי. מלא סקרנות ותקווה עליתי על הרכבת לוושינגטון, שם הייתי באותו ערב כנראה הישראלי הראשון שראה את 'כנר על הגג'. עצם העניין, שלראשונה בתולדות המחזמר האמריקני עלה על הבימה מופע גדל ממדים כזה על נושא יהודי, הלהיב אותי כל כך, עד שהחלטתי לשתף גם את הקהל הישראלי בשמחת הגילוי. למחרת שלחתי למערכת 'מעריב' כתבה גדולה עם צילומים, 'מיוסיקל ושמו טוביה החולב', והיא נדפסה בשער מוסף השבת של העיתון, שהיה אז הנפוץ במדינה (11 בספטמבר 1964). לדברי איש יחסי הציבור של המחזה, זו גם הייתה הכתבה הראשונה בעולם, בלשון כלשהי, שהוקדשה כולה למחזמר החדש (שלימים זכיתי לתרגמו, והפקתו הרביעית בעברית מוצגת מזה כארבע שנים בתאטרון הקאמרי). על 'כנר על הגג' יש לי סיפורים רבים, ועוד חזון למועד.

בזכות העניין שעוררה הכתבה על ה'כנר', פנו אלי ממערכת 'מעריב' וביקשו שאשלח עוד כמה רשימות על הצגות ברודוויי. כך נולדה סידרת הרשימות השבועית שלי, 'שיחת חוץ', שהופיעה בעיתון מדי שבוע, ובמשך ארבע השנים הבאות, עד לשובי ארצה מלימודי. בכל שבוע התפרסמו 3-2 עמודים גדושי צילומים ובהם סיפרתי לקוראים בישראל הרחוקה על הצגות חדשות בברודוויי, בתאטרוני הפרינג' בניו-יורק ובלוס אנג'לס, על סדרות ותכניות בטלוויזיה האמריקנית, על ספרי הומור חדשים, וגם על מאבקם של מרטין לותר קינג וחבריו באפליה הגזענית (אחת הרשימות האחרונות בסדרה נקראה 'קבלת שבת עם ד"ר מרטין לותר קינג', ובה סיפרתי על הופעתו בבית כנסת יהודי בלוס אנג'לס, כשנה לפני הירצחו). אגב, מי שהופקד ב'מעריב' על התקנת רוב רשימותיי לדפוס היה חבר המערכת ישראל הראל. לימים – ועד עצם היום הזה – מדוברי המתנחלים.

ב-25 בדצמבר 1964, כשלושה חודשים אחרי הכתבה הראשונה על המחזמר היהודי הראשון בברודוויי, הופיעה ב'מעריב' רשימה שכתבתי בשם 'קשה להיות לא-יהודי', שהצביעה על הריבוי הבלתי צפוי של הצגות על נושאים יהודיים. במרכז העמוד השני של הכתבה, מתחת לצילומו של זירו מוסטל, כוכב 'כנר על הגג', הופיע – ושוב, לראשונה בעיתון עברי – צילומה של שחקנית צעירה, בשם ברברה סטרייסנד, ומתחתיו הכיתוב הבא: 

שם המחזמר באנגלית (שארבע שנים מאוחר יותר גם הפך לסרט מצליח בכיכובה של סטרייסנד) היה Funny Girl, ואני הענקתי לו את השם העברי 'מצחיקונת'. לצערי לא דאגתי לתבוע על זה את זכויות היוצרים המגיעות לי, אבל בכל זאת נכנסתי להיסטוריה של השפה העברית...

שבועיים אחר כך, ב-8 בינואר 1965, התפרסמה במוסף השבת של 'מעריב' רשימה נוספת בחתימתי, ושמה 'שלושת הגדולים של ברודויי'. היא עסקה ב'כנר על הגג', 'מצחיקונת', ובמחזמר חדש שראיתי אז – 'הלו, דולי!'

כדאי שהקוראים ידעו, שכבר אז הצטיינתי בכישורים של רואה עתידות. הרשימה הסתיימה כך: 'הלו, דולי! עשוי לזכות בהצלחה רבה בארץ, אם יזכה לכוכבת בשיעור קומתה וחינה של קרול צ'נינג. מה בנוגע, חנה מרון?'. ואכן, בשנת 1968, כשלוש שנים אחר כך, הציג גיורא גודיק את המחזמר הזה בארץ, בכיכובה של חנה מרון!

אבל נראה לי שבימים אלה, כשאפינו עוד סתומים מאבק הכוכבים שהותיר אחריו פסטיבל יום ההולדת של נשיאנו האהוב שמעון פרס, הקוראים יימצאו עניין דווקא בחלקה האמצעי של הרשימה הישנה, שנשא את הכותרת 'הזמרת בעלת החוטם':

'בעלה של ברברה סטרייסנד', שסובל את שיגעונותיה, היה כמובן השחקן המפורסם לא פחות אליוט גולד. מאז כבר התגרשו השניים...

ואת כל זה כתבתי ב'מעריב' לפני כמעט חמישים שנה.

אלמלא החלטנו כבר אז, ברברה ואני, לשמור על הקשר בינינו בסוד, הייתי מגלה לכם כמה נהנתה לקרוא תרגום של הרשימה העברית הראשונה עליה, וכמה התרגשה, גם לפני כשלוש שנים (2009), כששמעה שתרגמתי (יחד עם הבמאי משה קפטן) את המחזמר 'ינטל' לעברית. אולה שור-סלקטר המקסימה גילמה את דמותה של ינטל על קרשי הקאמרי, ושרה, בנוסף לשיר 'פאפא', שאותו תרגמתי לעברית, גם כמה פזמונים מקוריים שלי, שהלחין יוסי בן-נון.

אמנם, בשעתו העלמתי ממנה, כדי שלא להעלות את חמתה, את העובדה שבתחילת שנות השבעים כתבתי לתכנית הרדיו ההומוריסטית 'שלכם לשעה קלה', פרודיה בשם 'פּוּפִּיק'. הפרודיה נכתבה במתכונת שירה המפורסם של סטרייסנד People, ובה טענתי כי אנשים האוהבים לאכול קורקבנים הם המאושרים בתבל. המבצע היה השחקן המנוח 'בומבה' צור.

הנה המקור, ואחריו – ה'תרגום'.

פופיק (לפי 'פיפל' של ברברה סטרייסנד)

  

פופיק,

לכל אדם יש פופיק.

ולכל פופיק יש אופי משלו.

פופיק,

האופנה היום היא פופיק.

אלך ברחוב

על שפת הים

לאן שלא אלך לי –

שוב הוא מחייך לי,

הפופיק.

פופיק,

א וורי ספשל פופיק,

הוא המראה היפה בעולם.

כל גברברת

אשר מולי עוברת

חושפת בגווה

את הפופיק לראווה.

מול עיני קופץ הוא.

ואלי קורץ הוא.

קורץ לי – הפופיק.

פופיק,

אח, אני מת על פופיק.

או, דה לאווליאסט פופיק אין דה וורלד.

פופיק

רק תנו לי, תנו לי פופיק.

ואיני מתכוון לשחקן המצחיק והמתולתל.

תנו לי, תנו לי פופיק,

בצלחת

מטוגן

עם קצת בצל.

אכן, למה להרוס ידידות מפוארת כזו? מאז, ולאורך כל השנים שעברו, חיפשנו שנינו דרך שבה נוכל להיפגש בארץ. אבל היא הייתה כה מפורסמת וכה עסוקה, ולתכניות לא היה שום סיכוי להתממש.

ברברה סטרייסנד על שער המגזין MAD, יוני 1971

ואז, במלאת כמעט חמישים שנה להופעת הרשימה ב'מעריב', עלה לפני כמה חודשים רעיון מבריק במוחי: ליזום את הבאתה ארצה, כביכול כדי שתשתתף בחגיגות התשעים של נשיאנו האהוב (וגם להרוויח בהזדמנות זאת 'בוכטה' קטנה). כולם יחשבו שהגיעה לכבודו של פרס, אבל רק שנינו, ברברה ואני, נדע מי כאן האיש החשוב באמת, ומיהו זה שלימד אותה לשיר את 'התקווה' כמו שצריך, עם דגש על 'עם חושפי בארצנו'.

היינו ממשיכים לשמור בסוד את מערכת היחסים הזאת, בת חמישים השנה; אבל כדי שלא לקלקל את החגיגות הגדולות נסתפק ברמזים בלבד. חדי העין שביניכם ודאי שמו לב, כי ברדתה מן המטוס, חבושה במגבעת הלבנה הגדולה, היא הסתכלה אנה ואנה כדי לראות אם שם למטה, ליד כבש המטוס, נמצא... נו, אתם-יודעים-מי. 

על דעת המקום: שבילי נחש ועקלתון

'עקלתון' – פסל בטון של יצחק דנציגר, פארק הירקון, 1975 (מקור: ויקיפדיה)

כתב יהודה זיו

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, 
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

(נתן אלתרמן, 'גדליה רבע איש')

הקרן הקיימת לישראל נטלה על עצמה לשמר את מורשת חטיבת פלמ"ח 'הראל' במרחבי 'פארק יצחק רבין', שמשתרע באזור שער הגיא. חטיבת 'הראל' (שכונתה גם חטיבה 10) הוקמה באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. אנשיה, בפיקודו של יצחק רבין, לחמו בשעתם על פריצת הדרך לירושלים ועל הרחבת 'הפרוזדור' שמשני עבריה. ארבע אנדרטות בזלת מנציחות כאן את גדודי החטיבה: סלע הגדוד הרביעי (גדוד 'הפורצים'), הוצב בראש הר יַעֲלָה (בָּאב אֶל-הַוָּא) וגם בראש הר מעוז, הוא ה'קסטל'; סלע הגדוד החמישי (גדוד 'שער הגיא') בראש גבעת חתול (חרבת ח'תולה), הצופה על שער הגיא; הגדוד השישי (גדוד 'ירושלים') זכה בשתי הנצחות: סלע הצופה על עיקול קבר אִמָּאם עַלִי, וכן אתר הנצחה מול מושב שואבה, אשר אנדרטת פורצי הדרך לירושלים נשקפת עליו מראש 'משלט 1'.

יצחק רבין (משמאל) עם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. כשרבין מונה למח"ט הראשון של 'הראל' הוא היה בסך הכל בן 24...

גולת הכותרת ב'פארק רבין' היא, ללא ספק, 'דרך בורמה' הנודעת, החוצה אותו לרוחבו, ואותה הקק"ל משמרת בקפדנות, 'זכר לימי תש"ח'. ראש נתיבה המשולט של הדרך נמצא ב'מצפה הראל' – שם מוצבת מפת תבליט מפורטת של הדרך ושלוחותיה, כשסיבוב העקלתון הנודע שלה צוין במפה בשם הלועזי 'סֶרְפֶּנְטִינוֹת' ובלשון רבים דווקא. כינוי שגוי זה מצוין גם על גבי התמרורים בצד 'דרך בורמה', המלווים את העושים מכאן את דרכם בנתיבה, אף שבפועל מדובר בעקלתון אחד ויחיד בלבד.

מפת ה'סרפנטינות' בדרך בורמה (מקור: ויקיפדיה)

העקלתון בדרך בורמה (רצף תמונות שצילם יהודה זיו בתש"ח ועובדו מחדש על ידי טל שוורץ)

בתיאור דרכי הגישה אל מרומי מצדה כתב יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס): 'דרך אחת עולה ממזרח ונקראה בשם "הנחש", כי היא צרה ומתעקלת בלי הרף כנחש' (מלחמת היהודים ברומאים, ז, ח, ג, מהדורת י"נ שמחוני). קלוד רנייה קוֹנְדֶר (C.R. Conder), אחד משני ראשי משלחת הסקר הבריטית של 'הקרן לחקירת ארץ ישראל' ((PEF, ציין אותה לפיכך בתוכנית מצדה בשם  The Serpent( PEF Memoirs, 1875, Judaea, III, מול עמ' 417), ומכאן אף כינויה המקובל היום, 'שביל הנחש'. אם אכן בימי פלביוס נודעה דרך זו בשם הרומי Serpentina (עקלתון, דהיינו רצף עיקולים), הרי מילה זו היא צורת הריבוי של Serpentinum  (עיקול), שנגזר מלשון Serpent (נחש), כעין הצירוף 'נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' בלשוננו (ישעיהו, כז 1).

במצדה ה-Serpentina הפכה ל-Snake (מקור: TreKKen)

במקרא אנו מוצאים 'אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלוֹת' בשירת דבורה (שופטים, ה 6), ואילו בתלמוד יש 'דרך עקלתון' (בבא בתרא, צט ע"ב) וכן 'מעלות' (כגון 'מעלות בית חורון', סנהדרין, לב ע"ב), או 'סולמות' (כגון 'סולמות של צור', שבת, כו ע"א). וגם בימי הביניים פירש רש"י את הפסוק 'סורו נא אל בית עבדכם' (בראשית, יט 2): 'עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם'. ומכאן הגיעו גם ה'עיקולים' בתפילה ובשירה, כגון 'לעקשו באורחות עיקוליו' ('מי יְתַנֶּה', יוצר ליום הכיפורים) או 'אוֹרַח עֲקַלְקוֹל' (שמואל הנגיד, בן-משלי, מחברות לספרות, תש"ח, עמ' 119).

לימים ידע המונח Serpentina שימושים ותרגומים שונים ומשונים בספרות חקירתה של ארץ ישראל. שלמה  צמח, למשל, נקט בצורה 'עִקָּלוֹן' (כתבים נבחרים, דביר, 1956, עמ' 210). המחנך והחוקר דוד ילין (1941-1864) כינה את המעלה הרומי הקדום, היורד מהר מָעוֹז (זה שכולנו קוראים לו 'קַסְטֶל') אל מוצא ונקרא עתה 'שבע האחיות', 'דרך ... עקובה'. הוא דימה את פיתולי הדרך ל'שלשלת' שבטעמי המקרא, או ל'לוֹלָבָה', דהיינו חריצי בורג, המכונים 'הברגה' בעברית המדוברת:

דוד ילין, 'ל"ג בעמר במוצא', המליץ, כ"ב אייר תרנ"ו (5 במאי 1896)

גם בערבית מכונה מעלה-עקלתון בשם 'עַקַבָּה' (عقبة) ומכאן אף שם אחותה הירדנית של אילת, היושבת לרגלי מעלה תלול לעבר הרי אֱדוֹם. שם זה שופך, כמובן, אור על הכתוב 'והיה הֶעָקֹב למישור' (ישעיהו, מ 4), שדומה כי התפרסם יותר בזכותו של ש"י עגנון מאשר הנביא ישעיהו.

המונח 'פיתולים' זכה בארצנו להנצחה בכמה מקומות. כך למשל, 'דרך הפיתולים', המתעקלת ויורדת בגלבוע מהר ברקן אל מחצבת בית אלפא, או 'כביש הפיתולים', המתפתל ויורד אל הכפר עִרְנֶה בדרום-מזרחו של החרמון מן המוצב, שנשא לפיכך בימי מלחמת יום הכיפורים את השם 'מוצב הפיתולים'. גם חוקרים ואנשי ידיעת הארץ אוהבים להשתמש במונח זה על הטיותיו: את עַקַבַּת אֶ-סֻּכַּר, שמדרום לדרך יריחו, תיאר מנשה הראל כ'מעלה סלול ופתלתול' (מסעות ומערכות בימי קדם, תש"ם, עמ' 140), על דרך הפסוק 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל' (דברים, לב 5); והארכאולוג אברהם נגב, שתיאר את מעלה עקרבים הרומי, ציין כי 'כדי להתגבר על קשיי העלייה במדרון התלול, נסללה הדרך בפיתולים רבים' (מדריך ישראל: הר הנגב, 1979, עמ' 115), אשר מנשה הראל כינה 'פיתולים מסחררים' (מסעות ומערכות, עמ' 117).

לעומת 'פיתולים', מקובל לכנות את עיקוליו של הירדן, בקטע שבין הכינרת לים המלח, דווקא בשם 'נפתולים', ובאנגלית Meanders (מונח גיאומורפולוגי, שנגזר משמו היווני הקדום של נהר מֵיאַנְדְרוֹס בפְרִיגִיָה שבמערב אסיה הקטנה, והיום קרוי נהר מֶנְדֶרֶס). הסיבה לכך היא, שהנהר מתעקל כאן תוך כדי מאמץ ומאבק לפלס לו דרך לעבר שפכו אל ים המלח. בעוד יוסף ברסלבסקי (לימים: ברסלבי) הכתיר את אחד מפרקי ספרו בכותרת 'נפתולי מעלה עקרבים' (הידעת את הארץ?, ד: אל אילת ואל ים סוף, תשי"ב, עמ' 39), העדיף יגאל ידין שימוש לשון אחר, כשהזכיר את שמריהו גוטמן, 'שתיאר נכונה ... את "שביל הנחש" על כל פתלתוליו' (מצדה: בימים ההם – בזמן הזה, תשכ"ו, עמ' 255). חברת מע"ץ קבעה בשעתה על גבי תמרוריה את הנוסח 'עקומת עקלתון', והגדילו לעשות רִנָּה הַבְרוֹן, חברת קיבוץ בארי, ודן גזית, איש קיבוץ גבולות, שפרסמו אוסף סיפורי פולקלור מקומיים, על צמתים ועיקולי כבישים במערב הנגב, והכתירו אותו בשם המשעשע 'מערכת העיקול'... (ארץ וטבע, 40 [1995], עמ' 69-68).

מתמרורי ארצנו

אברהם נגב, ששלט ברומית, ידע כי 'סרפנטינה' היא עצמה לשון ריבוי, ולפיכך החליף 'סרפנטינה' ב'פיתולים', כראוי. בעוד מנחם מרקוס, לעומתו, שעה שכתב באותו 'מדריך ישראל' על מעלה עקרבים המודרני, נקט לשון ריבויו של ריבוי: 'מן האנדרטה יורד המעלה בסדרה של 18 סרפנטינות קשות' (מדריך ישראל, שם, עמ' 114; בפועל יש במעלה עקרבים 31 עיקולים!).

העקלתון (סרפנטינה) של מעלה עקרבים – צילום אוויר (מקור: ויקיפדיה)

מרקוס שב וכתב כך גם על מעלה מַחְמָל, בצפון-מזרחו של מכתש רמון: 'מכאן ממשיך השביל בסדרת פיתולים ('סרפנטינות'), שהשתמרו היטב' (הר הנגב המרכזי ומכתש רמון, עמ' 107). אין הוא יחיד בטעותו ורבים מאנשי 'כתיבת הארץ' חוזרים על שימוש שגוי זה. כך למשל, אריה יצחקי ואביתר נור: 'מעלה עקרבים – דרך ... היורדת ... בשמונה-עשר [?] פיתולים  (סרפנטינות)' (ספר הכבישים השלם, 1990, עמ' 198); אבירם ברקאי, שציין 'סרפנטינות', בכפל ריבוי, ב'דרך בורמה' (52 הטיולים היפים ביותר, מפה, 2000, עמ' 135); וכך גם שרית רוטשילד על 'דרך הסרפנטינות' היורדת ממדרשת שדה בוקר אל עין עבדת (שם, עמ' 209). ריבוי מופלג יש גם במה שכתב מנחם מרקוס על 'שביל הרץ', העולה אל מצדה מצפון-מערב. לדבריו, השביל 'מתגבר על המצוק הגבוה והתלול בעזרת סדרה של עקלתונים (סרפנטינות)' (טיולי ישראל: דרום, כתר, 1988, עמ' 43) – 'מקרא ותרגום' באמצעות שני ריבויי-ריבויים, בזה אחר זה! 

אפילו המילונים ברי-הסמכא שוגים בעניין זה. אברהם אבן-שושן הביא ב'מילון החדש' שלו שני ערכים בענייננו: 'נחשוני' – מפותל, שביל נחשוני בהרים; 'סרפנטינה' – כינוי לכביש מתפתל פיתולים רבים וחדים ביותר [סרפנטינות]'– ושוב, בטעות, ריבויו של ריבוי! ומעניין, שאף  בערבית החדשה, המכנה קפיץ גלילי ('נחשון') בשם سِرْبِنْطينَة (סִרְבִּנְטִינָה), ריבויו הוא سِرْبِنْطينَات (סִרְבִּנְתִינָאת), כפי שנרשם במילון המקיף ערבי-עברי של אברהם שרוני (תל אביב 1987). 

אפשר, שסיומת הריבוי הרומית a- היא אשר גרמה ל'סרפנטינה' שתישמע ותיחשב נקבה יחידה, בדומה לסיומת הנקבה בעברית ובערבית ואף בגרמנית ובלשונות הסלאביות. כך, למשל, נוהגת העברית המדוברת גם ב'מֶדְיָה' (Media, 'תקשורת') בשל סיומתה, הנשמעת כאילו היא ממין נקבה, אף שכאמור, אינה אלא צורת הריבוי של Medium. וכך אפשר לשמוע לא פעם ברדיו, ואף לקרוא בעיתון, את המונח המשובש 'מֶדְיוֹת'...

אמור מעתה: 'עיקול אחד', בעוד רצף עיקולים הריהו 'עקלתון' (סֶרְפֶּנְטִינָה), אך לעולם לא 'עקלתונים' וכמובן שלא 'סרפנטינות'...

תרגם אהרן אמיר, זמורה ביתן, 1981

בעלי התוספות

דן גזית זכר כי זכויות היוצרים לחידוד 'מערכת העיקול' שייכות ליעקב שקולניק, שבאותה עת היה עורך 'ארץ וטבע'. 

טל שוורץ תרמה אזכורים של עוד שני 'עקלתון' בארץ. הראשון, 'רחוב עקלתון' בהוד השרון:

השני, 'חניון סרפנטינות' בנחל צין ליד שדה בוקר, מדרום לקברו של דוד בן גוריון:

מתוך אתר המפות 'עמוד ענן'

אבי נבון שלח את הצילום הבא, וכך כתב:

תודה ליהודה זיו , ותודה לעונ"ש האכסניה הנהדרת.

אני מבקש לתרום את חלקי – צילום שצילמתי בדרך הפטרולים בין להב לאמציה, כאשר מע"ץ הכשירה אותה לנסיעות אזרחיות והוסיפה מעקות ושלטים. זה מה שנקרא 'בכי תמרורים'...

ואם יש לך כזה 'עיכול' מסוכן, טבעי שתתפתל מכאבים... 

שמעון ביגלמן תרם עוד 'עקלתון'. פסל סביבתי מפארק Storm King Park Center במדינת ניו-יורק: