'השוק של קאסם' מוכר חמץ

איור: זאב אנגלמאיר (מתוך התערוכה 'חמץ, מצה וטקילה בהקפצה', 2009)

על אף שפסח חלף עבר לו, דומני שהתמונות שמובאות כאן מספרות סיפור גדול יותר, שאינו קשור דווקא לפסח, אלא יותר לטיפשות הלכתית ולפורמליזם רבני.

הכותרת – 'השוק של קאסם' מוכר חמץ – עשויה להטעות, שכן לא מדובר כאן בחמץ שניתן לקנות בפסח אצל ערבים, אלא דווקא בערבים שמוכרים את החמץ שברשותם. למי? כנראה לערבים אחרים.

מסובך? בהחלט. גם אני לא כל כך הבנתי.

אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם שבבית אריאלה בתל אביב, שלח לי שתי תמונות שצילם לא מכבר בחנות ירקות ('ירקניה') הנמצאת בניהולו של ערבי ושמו נאיל קאסם. החנות נמצאת בעיר אריאל שבשומרון.

הצילום הראשון – תעודת כשרות של החנות – אינו מפתיע, וכבר עסקנו בעבר בתעודה דומה (חנות הירקות של פייסל ג'ומג'ום). אכן, אין פסול בכך שחנויות או מסעדות, המנוהלות על ידי ערבים, יתנאו גם הן בתעודת כשרות רשמית, שתאפשר ללקוחות שמקפידים על כשרות, או על הפרשת תרומות ומעשרות מירקות ופירות שגודלו בידי יהודים, לקנות או לסעוד שם בלי חשש.

אבל מה תגידו על השלט הנוסף שמתנוסס בחלון הראווה? זהו אישור שהעניק שלום צדוק, רב העיר אריאל, לנאיל קאסם, שהסדיר את מכירת החמץ, 'כדת וכדין', לקראת פסח תשע"ג.

ונשאלת השאלה: אם בעל החנות הוא ערבי, למי  בדיוק הוא אמור למכור את החמץ שלו? הרי חיוב מכירת חמץ מוטל רק על יהודים. זאת ועוד, הרי מדובר בחנות ירקות ופירות ואיזה מין חמץ מסתורי מחזיקים שם?

מי מוכר את החמץ ולמי הוא נמכר?', שאל אבישי אלבוים, 'אולי מישהו מהרבנות המקומית ירים את הכפפה ויסביר לנו: מכירה זו על שום מה?'