מאת אליהו הכהן
הפרק הראשון בסדרה הובא כאן
הפרק השני בסדרה הובא כאן.
 |
| 'האסיף בגדרה'. גלויה בצבע של חברת 'לבנון', 1914-1902 (אוסף אליהו הכהן) |
הפרק הראשון בסדרה הובא כאן
הפרק השני בסדרה הובא כאן.
ה. איך שיר נפוץ?
במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה 'חושו, אחים, חושו!' אחד האהובים והידועים שבשירי הארץ. כיצד נפוץ השיר והתפרסם בכל מקום ומקום?
באותם ימים, נעדרי אמצעי תקשורת המוניים, דרך ההפצה המקובלת ביותר של שירים חדשים הייתה מפה לאוזן. כך נלמדו שירים בכל העולם, וכך גם היה גורלם של שירים עבריים. תינוקות הושכבו לישון עם שירי ערש בעברית; תלמידים למדו לראשונה מפי מוריהם שירי ילדים חדשים שחיברו מורים אחרים; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים עתיקים מבית אבא וסבא, כשאת דלות הרפרטואר העברי השלימו שירי-עם ששרו בני המשפחה עוד בארץ מוצאם; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות חובבים שקמו אז בארץ. באין אמצעי הקלטה ושימור כבימינו לא ניתן היה להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ, יגיע שלם בכל אבריו לכל היעדים. שיר שנדד מראשון לציון לראש פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: וריאציה קטנה בלחן, החלפת מילים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.
יתר על כן, לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה היה רפרטואר מוזיקלי אופייני, שכלל גם פזמונים ששיקפו את ההווי המקומי ובידלו אותה מאחרות. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון. כך למשל נקבע השיר 'הֶאָח, ראשון לציון' להמנונה של ראשון לציון (ולשיר זה עוד נשוב ברשימה קרובה), ואילו יושבי חדרה העדיפו את 'משאת נפשי', שירו הלירי של מרדכי צבי מאנה; רחובות בחרה ב'התקווה' של נ"ה אימבר וגדרה – ב'חושו' של פינס. לא הייתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל זמר או מצעד פזמונים, אלא תהליך התפתחות טבעי שבו שיר מסוים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. הנימוקים היו גלויים לעין וקשורים לרגש 'גאוות המושבה'. השיר 'האח, ראשון לציון" הפך להמנונה של ראשון משום שנכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום-טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). בני גדרה, שנוסדה על ידי הביל"ויים בשנת 1884, חשו קרבה מיוחדת לשיר 'חושו', משום שהוא זוהה כהמנונם החצי-רשמי של אנשי ביל"ו וככזה הופץ ברחבי הארץ. וכך נוצרה שירת המושבות: במסיבות ובנשפים, על יד מיטות התינוקות, בעבודה בשדה ובכרם, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בלילות הקיץ, בכיתות בתי הספר ובטיולים.
ואכן, מקורות רבים מעידים על כך שתלמידי בתי הספר בארץ אהבו לשיר שירי לכת בטיוליהם. הנה למשל דיווח מקסים שפורסם ב'השקפה', עיתונו של אליעזר בן-יהודה. 'יוסי', הכותב, סיפר על 'הטיול הנפלא', שערכו תלמידי בית הספר הירושלמי 'לֶמֶל' בט"ו בטבת תרס"ג (14 בינואר 1903), בהדרכתם של מנהל בית הספר אפרים כהן-רייס והמורים ישעיהו פְּרֵס ודוד יֶלין (שכבר היה נשוי לאיטה, בתו של פינס). יוסי לא שכח למנות את השירים ששרו התלמידים, ובהם כמובן 'חושו אחים חושו'.
שנה לאחר מכן נדפס בעיתון 'הצפירה' הוורשאי דיווח על טיול של כשלושים צעירים בני העלייה השנייה ('צעירי עמנו אשר מקרוב באו לארצנו'), שעלו ברגל לירושלים בחג הסוכות תרס"ה (1904). בצאתם מהעיר רמלה הסתדרו בני החבורה בתהלוכה ויצאו מהעיר כששירת 'חושו' על שפתותיהם.
במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה 'חושו, אחים, חושו!' אחד האהובים והידועים שבשירי הארץ. כיצד נפוץ השיר והתפרסם בכל מקום ומקום?
באותם ימים, נעדרי אמצעי תקשורת המוניים, דרך ההפצה המקובלת ביותר של שירים חדשים הייתה מפה לאוזן. כך נלמדו שירים בכל העולם, וכך גם היה גורלם של שירים עבריים. תינוקות הושכבו לישון עם שירי ערש בעברית; תלמידים למדו לראשונה מפי מוריהם שירי ילדים חדשים שחיברו מורים אחרים; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים עתיקים מבית אבא וסבא, כשאת דלות הרפרטואר העברי השלימו שירי-עם ששרו בני המשפחה עוד בארץ מוצאם; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות חובבים שקמו אז בארץ. באין אמצעי הקלטה ושימור כבימינו לא ניתן היה להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ, יגיע שלם בכל אבריו לכל היעדים. שיר שנדד מראשון לציון לראש פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: וריאציה קטנה בלחן, החלפת מילים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.
יתר על כן, לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה היה רפרטואר מוזיקלי אופייני, שכלל גם פזמונים ששיקפו את ההווי המקומי ובידלו אותה מאחרות. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון. כך למשל נקבע השיר 'הֶאָח, ראשון לציון' להמנונה של ראשון לציון (ולשיר זה עוד נשוב ברשימה קרובה), ואילו יושבי חדרה העדיפו את 'משאת נפשי', שירו הלירי של מרדכי צבי מאנה; רחובות בחרה ב'התקווה' של נ"ה אימבר וגדרה – ב'חושו' של פינס. לא הייתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל זמר או מצעד פזמונים, אלא תהליך התפתחות טבעי שבו שיר מסוים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. הנימוקים היו גלויים לעין וקשורים לרגש 'גאוות המושבה'. השיר 'האח, ראשון לציון" הפך להמנונה של ראשון משום שנכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום-טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). בני גדרה, שנוסדה על ידי הביל"ויים בשנת 1884, חשו קרבה מיוחדת לשיר 'חושו', משום שהוא זוהה כהמנונם החצי-רשמי של אנשי ביל"ו וככזה הופץ ברחבי הארץ. וכך נוצרה שירת המושבות: במסיבות ובנשפים, על יד מיטות התינוקות, בעבודה בשדה ובכרם, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בלילות הקיץ, בכיתות בתי הספר ובטיולים.
ואכן, מקורות רבים מעידים על כך שתלמידי בתי הספר בארץ אהבו לשיר שירי לכת בטיוליהם. הנה למשל דיווח מקסים שפורסם ב'השקפה', עיתונו של אליעזר בן-יהודה. 'יוסי', הכותב, סיפר על 'הטיול הנפלא', שערכו תלמידי בית הספר הירושלמי 'לֶמֶל' בט"ו בטבת תרס"ג (14 בינואר 1903), בהדרכתם של מנהל בית הספר אפרים כהן-רייס והמורים ישעיהו פְּרֵס ודוד יֶלין (שכבר היה נשוי לאיטה, בתו של פינס). יוסי לא שכח למנות את השירים ששרו התלמידים, ובהם כמובן 'חושו אחים חושו'.
האח! נעים, נעים! טיול עברי!
 |
| השקפה, 23 בינואר 1903 |
 |
| הטיול של בית הספר 'למל'; איור: יוסי שטרן (גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים 1965, עמ' 75) |
שנה לאחר מכן נדפס בעיתון 'הצפירה' הוורשאי דיווח על טיול של כשלושים צעירים בני העלייה השנייה ('צעירי עמנו אשר מקרוב באו לארצנו'), שעלו ברגל לירושלים בחג הסוכות תרס"ה (1904). בצאתם מהעיר רמלה הסתדרו בני החבורה בתהלוכה ויצאו מהעיר כששירת 'חושו' על שפתותיהם.
 |
| הצפירה, 26 באוקטובר 1904 |
כפי שראינו, בראשית צעדיו הושר 'חושו' כשיר לאומי-ציוני וכשיר לכת בפי בני כל הגילים. בהדרגה החלו גם לרקוד אותו כ'רונדו' (בראשון לציון, למשל, רקדו אותו בחגיגות עם, כפי שסיפרו לי מאירה בלקינד, ילידת המושבה, וגרשון מן-מינקוב, שהיה בשנות החמישים ראש העיר). אחר כך החלו ללמדו בגני הילדים ובבתי הספר כשיר משחק וכריקוד ילדים – ועל כך אני יכול להעיד מזיכרונותיי שלי, מגן הילדים התל-אביבי שאליו נשלחתי במחצית השנייה של שנות השלושים – ומאוחר יותר השתלב בריקודי זוגות ובמעגל. זה אולי ההסבר לכך שבמשך תקופה ארוכה השיר נשא עליו חותם של שיר ילדים וגם הושר בפי מקהלות ילדים.
'חושו, אחים, חושו!' היה אפוא לשיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שהושר במושבות החדשות. עדיין לא היה זה שיר מקורי במלוא משמעות ההגדרה, שכן לחנו היה מיובא. יחלפו עוד שנים אחדות עד שינבטו בראשון לציון שירי הזמר הארץ-ישראליים המקוריים הראשונים.
'חושו, אחים, חושו!' היה אפוא לשיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שהושר במושבות החדשות. עדיין לא היה זה שיר מקורי במלוא משמעות ההגדרה, שכן לחנו היה מיובא. יחלפו עוד שנים אחדות עד שינבטו בראשון לציון שירי הזמר הארץ-ישראליים המקוריים הראשונים.
בארץ ישראל נפוץ השיר 'חושו' אך ורק בלחנו הרוסי, אך לצדו נוצרו עוד שני לחנים מקוריים, שלא עלו ארצה אלא נותרו בגולה. לחן אחד חובר בידי המוזיקאי דוד נובקובסקי (1921-1848), המנצח של מקהלת בית הכנסת המפורסם של יוצאי ברודי באודסה. נובקובסקי, שהיה מלחין מחונן וגם נגן עוגב שנחשב עילוי בתחומו, חיבר יצירות ליטורגיות רבות (הידועה שבהן היא 'קול דודי'), וגם יצירות קלאסיות. לבד מכל אלה נובקובסקי היה גם ציוני נלהב, מקורב לשלום עליכם, לאחד העם ולח"נ ביאליק (שכמה משיריו, ובהם 'בין נהר פרת', הולחנו על ידו).
הוא גם היה מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות של יחיאל היילפרין באודסה והלחין כמה משירי הילדים של היילפרין – כל זה לא סייע למורשתו המוזיקלית, ואף לא אחד משיריו מוכר היום.
בין השאר הוא הלחין שלושה משירי העלייה הראשונה:
שירו של נ"ה אימבר 'תקוותנו' (זהו השיר המקורי שממנו נגזר לימים ההמנון הלאומי 'התקווה'), 'ציון', שירה של שרה שפירא שמוכר יותר בשם 'אל טל ואל מטר', וגם את 'חושו, אחים, חושו!'.
בדפרון נדיר, שנדפס באודסה כנראה בשנת 1917, השתמרו תווי הלחן. אפשר לשער כי עצם ההדפסה משקפת את העובדה שהשיר בגרסתו זו בוצע כמה פעמים, מן הסתם על ידי מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה שעליה ניצח המלחין.
לחנו של נובקובסקי מעולם לא הושמע בארץ ישראל. לכבוד הכנת רשימה זו ביקשתי את ידידי המלחין והמעבד שמעון כהן, שינגן אותה על פסנתרו והוא נעתר בחפץ לב לבקשתי. הנה אפוא הקלטה ראשונה של הלחן, מאה שנה לאחר שנכתב (הקול המזמר הוא קולו של חתני יאיר לרון). כפי שתוכלו לשמוע, זהו לחן קצבי, קולח וקליט ואפשר רק להתפלא מדוע לא הצליח להיכנס לאוצר הזמר העברי. אולי זה דינו של שיר-עם אמיתי, שתמיד תהיה מנגינה אחת דומיננטית שתדחוק הצדה את מתחרותיה...
אך לא היה זה הלחן היחידי ש'התחרה' במנגינה הרוסית שהתקבלה בארץ ישראל. לחן נוסף חובר בידי הרמן (צבי) ארליך, פסנתרן ומורה למוזיקה, יליד למברג (לבוב) שבגליציה, שגם היה בעל תואר פרופסור ולימד בווינה. ארליך, שהיה סומא, הלחין ועיבד עשרות שירים ביידיש ובעברית, ובהם המנגינות הנודעות לשיריו של מוריס רוזנפלד 'איר קליינע ליכטעלעך' (נרותי הזעירים) ו'גלות מאַרש', השיר שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'ניצנים' (פה בארץ חמדת אבות). שני שירים נפוצים אלה נדפסו בשירונים והושרו במשך עשרות שנים מבלי שנזכר שמו של מלחינם האמתי, הלא הוא הרמן ארליך.
על אף תרומתו הרבה של ארליך למורשת המוזיקלית העברית רק מעט ידוע עליו, ולא מקור סמכותי אחד ולא שניים החליפו בינו לבין הרמן ארליך אחר, חזן יהודי מגרמניה שמת ב-1879. אין בידינו מידע על שנות הולדתו ומותו של הרמן ארליך הגליצאי ואף לא תמונה אחת. הסופר גרשם שופמן הקדיש לו סיפור קצר שנקרא 'נקמה של תיבת זמרה', ובו תוארה דמותו של פרופסור למוזיקה עיוור, שבשעת שיעוריו מנהל תלמידו רומן עם אשתו...
את לחנו המורכב יותר של ארליך ל'חושו אחים חושו' מצאתי לראשונה באסופה 'אוצר שירי ציון', שליקט אהרן ליבושיצקי והדפיס בוורשה תרצ"ו. באסופה נדירה זו לא נרשם שם המלחין, ורק לאחר גילוי חוברת נדירה של תווים, שנספחה לשירון ציוני שנדפס בשנת 1911 בבית הדפוס של מאיר היבנר בנָדְבוֹרְנָה שבגליציה, הצלחתי לזהות בביטחון את המחבר, הלא הוא הרמן צבי ארליך.
גם כאן נעתר לי ידידי שמעון כהן וניגן על הפסנתר את לחנו של ארליך, והרי הוא לפניכם בהשמעת בכורה.
על אף אופיו ה'אשכנזי' של השיר, ועל אף שחלק ניכר ממילותיו הושרו בהברה אשכנזית, זכה השיר להתקבל בכל תפוצות ישראל וגם בקרב יהודי המזרח. עדות לכך היא הדפרון הנדיר שנדפס בתוניס – אז עדיין תחת שלטון צרפתי – בבית הדפוס של מרדכי אוּזָן. השירון נדפס בשלהי שנות הארבעים, אולי אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948. 'חושו אחים חושו', שנדפס לצד 'התקווה', מוגדר כאן כשיר ציוני נוסף (כפי שהעירו לי כמה קוראים, אין מדובר ב'איכר' אלא ב'אחר', ח' שאיננה גרונית, שבערבית-יהודית פירושו נוסף), ואפשר אפוא להניח שבעצרות ובמסיבות ציוניות הושרו שני השירים הללו יחד.
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס
אני מבקש לסיים את הרשימה בכמה מילים לכבודו של יחיאל מיכל פינס, מחבר השיר שעמד במוקד ענייננו.
פינס היה יהודי חרדי לכל דבר ועניין, אף כי בעיניהם של קנאי ירושלים, ובראשם הרבנית סוניה דיסקין (הרבנית מבריסק), נחשב לפוחח ולכופר בעיקר. הם החרימו וביזו אותו ואת בני משפחתו, הפיצו עליו שמועות מרושעות ומִרְרוּ את חייו (בתו, איטה ילין, רעייתו של המורה והחוקר דוד ילין, תיארה את מצוקתה של המשפחה מנקודת מבטה של ילדה בזיכרונותיה היפים 'לצאצאי', ירושלים 1941-1938).
הוא הגיע ארצה בשנת תרל"ח, השנה שבה נוסדה פתח תקווה, שהוא סייע בהקמתה, ובכך היה לאחד ממניחי היסודות ליישוב החדש. מנקודת המבט של הזמר העברי תרומתו בוודאי חשובה, אך ככלות הכל הוא כתב שיר זמר אחד ויחיד, ואם הוא עצמו היה נשאל על כך, מן הסתם לא היה רואה בשיר זה את הישגו הגדול.
בכל שנות ילדותי, בדרכי לגן הילדים הדוגמאי ולבית הספר העממי 'תחכמוני', חלפתי דרך רחוב פינס, שחצץ בין שכונת נווה צדק שבה נולדתי ובין אחוזת בית. אני אפילו זוכר את המכבש שהידק את האבנים והזפת כשסללו את הכביש של רחוב זה...
אז כמובן לא ידעתי מי הוא פינס זה ומדוע נקרא רחוב בנווה צדק על שמו. גם לא ידעתי שהוא זה שחידש מילים כמו 'תרבות' ו'חיסכון', הוא שהחליף את הצירוף 'כלי מודיע עתות' ל'שעון' והוא שהשליט את המונח 'יישוב' לסימון האוכלוסייה היהודית המקומית בארץ. לימים גם למדתי לדעת כי פינס היה הראשון שהציע, עוד בשנת 1867 (בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון המליץ, תחת הכותרת 'דרכי החינוך לילדי בני עמנו ומה העם דורשים מרבניהם?'), להקים גני ילדים עבריים ברוחו של המחנך הגרמני המפורסם פרידריך פרבל, כיובל שנים לפני יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן.
בשנת 1913, שבועות אחדים לפני מותו, הובא פינס לבית החולים 'שער ציון', ששכן אז על חוף הים של יפו (רובע מנשייה), בשכונה היהודית יפה נוף שבסמוך למבואותיה המערביים של נווה צדק. ב-1891, כעשרים שנה לפני כן, סייע פינס להקמתו של בית חולים זה, ששירת במסירות את יהודי יפו והשכונות החדשות נווה צדק ונווה שלום ואת האיכרים והחלוצים שבמושבות. יחד עם שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, שימש פינס במשך למעלה משנה מנהלו של בית החולים שלא על מנת לקבל פרס (אולי על כן, הרחוב על שמו של שמעון רוקח בנווה צדק נפגש בסופו עם רחוב פינס).
אל בית החולים 'שער ציון', שמאז התרחב ועבר לבניין סמוך, חזר פינס באחרית ימיו, 'כדי להתרפא בשמשה של יפו'. אך השמש לא ריפאה אותו. ביום שבת, ו' באדר ב' תרע"ג (15 במרס 1913), נפטר פינס בבית החולים ביפו ובמוצאי שבת הובילוהו לירושלים ובה נקבר בהר הזיתים.
כל עיתוני התקופה פרסמו הספדים מפורטים ונרגשים לזכרו ומנו את פעילותו הספרותית והציונית, את ייסוריו ומכאוביו. כולם נמנו וגמרו כי ראוי פינס להירשם באותיות של זהב בספר תחיית האומה. בחרתי לסיים רשימה זו בקטע זיכרונות מרגש שכתב המשורר יעקב פיכמן ובו סיפר על ביקור שערך, יחד עם הסופר ש. בן ציון (גוטמן), אצל פינס הנוטה למות בבית החולים ביפו. דברי פיכמן נוגעים ללב ונקראים כאילו נכתבו היום.
הוא גם היה מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות של יחיאל היילפרין באודסה והלחין כמה משירי הילדים של היילפרין – כל זה לא סייע למורשתו המוזיקלית, ואף לא אחד משיריו מוכר היום.
בין השאר הוא הלחין שלושה משירי העלייה הראשונה:
שירו של נ"ה אימבר 'תקוותנו' (זהו השיר המקורי שממנו נגזר לימים ההמנון הלאומי 'התקווה'), 'ציון', שירה של שרה שפירא שמוכר יותר בשם 'אל טל ואל מטר', וגם את 'חושו, אחים, חושו!'.
בדפרון נדיר, שנדפס באודסה כנראה בשנת 1917, השתמרו תווי הלחן. אפשר לשער כי עצם ההדפסה משקפת את העובדה שהשיר בגרסתו זו בוצע כמה פעמים, מן הסתם על ידי מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה שעליה ניצח המלחין.
 |
| 'חושו, אחים, חושו!', עם תווים של דוד נובקובסקי, אודסה [1917] (אוסף אליהו הכהן) |
לחנו של נובקובסקי מעולם לא הושמע בארץ ישראל. לכבוד הכנת רשימה זו ביקשתי את ידידי המלחין והמעבד שמעון כהן, שינגן אותה על פסנתרו והוא נעתר בחפץ לב לבקשתי. הנה אפוא הקלטה ראשונה של הלחן, מאה שנה לאחר שנכתב (הקול המזמר הוא קולו של חתני יאיר לרון). כפי שתוכלו לשמוע, זהו לחן קצבי, קולח וקליט ואפשר רק להתפלא מדוע לא הצליח להיכנס לאוצר הזמר העברי. אולי זה דינו של שיר-עם אמיתי, שתמיד תהיה מנגינה אחת דומיננטית שתדחוק הצדה את מתחרותיה...
על אף תרומתו הרבה של ארליך למורשת המוזיקלית העברית רק מעט ידוע עליו, ולא מקור סמכותי אחד ולא שניים החליפו בינו לבין הרמן ארליך אחר, חזן יהודי מגרמניה שמת ב-1879. אין בידינו מידע על שנות הולדתו ומותו של הרמן ארליך הגליצאי ואף לא תמונה אחת. הסופר גרשם שופמן הקדיש לו סיפור קצר שנקרא 'נקמה של תיבת זמרה', ובו תוארה דמותו של פרופסור למוזיקה עיוור, שבשעת שיעוריו מנהל תלמידו רומן עם אשתו...
את לחנו המורכב יותר של ארליך ל'חושו אחים חושו' מצאתי לראשונה באסופה 'אוצר שירי ציון', שליקט אהרן ליבושיצקי והדפיס בוורשה תרצ"ו. באסופה נדירה זו לא נרשם שם המלחין, ורק לאחר גילוי חוברת נדירה של תווים, שנספחה לשירון ציוני שנדפס בשנת 1911 בבית הדפוס של מאיר היבנר בנָדְבוֹרְנָה שבגליציה, הצלחתי לזהות בביטחון את המחבר, הלא הוא הרמן צבי ארליך.
 |
| הרמן ארליך, תווים ל'חושו אחים' (אוסף אליהו הכהן) |
גם כאן נעתר לי ידידי שמעון כהן וניגן על הפסנתר את לחנו של ארליך, והרי הוא לפניכם בהשמעת בכורה.
על אף אופיו ה'אשכנזי' של השיר, ועל אף שחלק ניכר ממילותיו הושרו בהברה אשכנזית, זכה השיר להתקבל בכל תפוצות ישראל וגם בקרב יהודי המזרח. עדות לכך היא הדפרון הנדיר שנדפס בתוניס – אז עדיין תחת שלטון צרפתי – בבית הדפוס של מרדכי אוּזָן. השירון נדפס בשלהי שנות הארבעים, אולי אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948. 'חושו אחים חושו', שנדפס לצד 'התקווה', מוגדר כאן כשיר ציוני נוסף (כפי שהעירו לי כמה קוראים, אין מדובר ב'איכר' אלא ב'אחר', ח' שאיננה גרונית, שבערבית-יהודית פירושו נוסף), ואפשר אפוא להניח שבעצרות ובמסיבות ציוניות הושרו שני השירים הללו יחד.
 |
| 'חושו אחים חושו: שיר אכר ציוני'– תוניס, דפוס מרדכי אוזן, שלהי שנות הארבעים (קדם, בית מכירות פומביות) |
 |
| השיר 'חושו' בדפוס אוזן, תוניס (אוסף אליהו הכהן) |
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס
אני מבקש לסיים את הרשימה בכמה מילים לכבודו של יחיאל מיכל פינס, מחבר השיר שעמד במוקד ענייננו.
 |
| 'ילדי רוחי', ספרו הראשון של פינס, נדפס במיינץ 1872 |
הוא הגיע ארצה בשנת תרל"ח, השנה שבה נוסדה פתח תקווה, שהוא סייע בהקמתה, ובכך היה לאחד ממניחי היסודות ליישוב החדש. מנקודת המבט של הזמר העברי תרומתו בוודאי חשובה, אך ככלות הכל הוא כתב שיר זמר אחד ויחיד, ואם הוא עצמו היה נשאל על כך, מן הסתם לא היה רואה בשיר זה את הישגו הגדול.
בכל שנות ילדותי, בדרכי לגן הילדים הדוגמאי ולבית הספר העממי 'תחכמוני', חלפתי דרך רחוב פינס, שחצץ בין שכונת נווה צדק שבה נולדתי ובין אחוזת בית. אני אפילו זוכר את המכבש שהידק את האבנים והזפת כשסללו את הכביש של רחוב זה...
אז כמובן לא ידעתי מי הוא פינס זה ומדוע נקרא רחוב בנווה צדק על שמו. גם לא ידעתי שהוא זה שחידש מילים כמו 'תרבות' ו'חיסכון', הוא שהחליף את הצירוף 'כלי מודיע עתות' ל'שעון' והוא שהשליט את המונח 'יישוב' לסימון האוכלוסייה היהודית המקומית בארץ. לימים גם למדתי לדעת כי פינס היה הראשון שהציע, עוד בשנת 1867 (בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון המליץ, תחת הכותרת 'דרכי החינוך לילדי בני עמנו ומה העם דורשים מרבניהם?'), להקים גני ילדים עבריים ברוחו של המחנך הגרמני המפורסם פרידריך פרבל, כיובל שנים לפני יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן.
 |
| יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית) |
בשנת 1913, שבועות אחדים לפני מותו, הובא פינס לבית החולים 'שער ציון', ששכן אז על חוף הים של יפו (רובע מנשייה), בשכונה היהודית יפה נוף שבסמוך למבואותיה המערביים של נווה צדק. ב-1891, כעשרים שנה לפני כן, סייע פינס להקמתו של בית חולים זה, ששירת במסירות את יהודי יפו והשכונות החדשות נווה צדק ונווה שלום ואת האיכרים והחלוצים שבמושבות. יחד עם שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, שימש פינס במשך למעלה משנה מנהלו של בית החולים שלא על מנת לקבל פרס (אולי על כן, הרחוב על שמו של שמעון רוקח בנווה צדק נפגש בסופו עם רחוב פינס).
אל בית החולים 'שער ציון', שמאז התרחב ועבר לבניין סמוך, חזר פינס באחרית ימיו, 'כדי להתרפא בשמשה של יפו'. אך השמש לא ריפאה אותו. ביום שבת, ו' באדר ב' תרע"ג (15 במרס 1913), נפטר פינס בבית החולים ביפו ובמוצאי שבת הובילוהו לירושלים ובה נקבר בהר הזיתים.
 |
| הפועל הצעיר, 21 במרס 1913 |
כל עיתוני התקופה פרסמו הספדים מפורטים ונרגשים לזכרו ומנו את פעילותו הספרותית והציונית, את ייסוריו ומכאוביו. כולם נמנו וגמרו כי ראוי פינס להירשם באותיות של זהב בספר תחיית האומה. בחרתי לסיים רשימה זו בקטע זיכרונות מרגש שכתב המשורר יעקב פיכמן ובו סיפר על ביקור שערך, יחד עם הסופר ש. בן ציון (גוטמן), אצל פינס הנוטה למות בבית החולים ביפו. דברי פיכמן נוגעים ללב ונקראים כאילו נכתבו היום.
 |
| יעקב פיכמן, בטרם אביב, מחברות לספרות, תשי"ט, עמ' 180-179 |
