גני פסלים: אלוהים יודע, פתחו את השער, אליעזר והגזר

א. מעשה ידיו 

בשדות הישוב ארסוף קדם, מדרום לקיבוץ שפיים, יש פארק פיסול – שמו 'פארק דינה' – ובו מוצבים פסלים סביבתיים גדולים של אמנים שונים, מישראל ומחו"ל. מוויקיפדיה למדנו שמייסדי המקום ומנהליו הם תושבי המקום, דני מנהיים וטניה פרמינגר.

על אחת האבנים האלה אפילו צויין במפורש מי הקים אותה. אולי כדי שלא יבואו בטענות נוסח 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל' .

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. לַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת יֵשׁ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת

במושב באר טוביה שליד קרית מלאכי מסתתר 'גן נעמי' – גן פסלים לזכרה של נעמי טל-עדי, שהייתה המנהלת של בית הספר 'מבואות' בבאר טוביה. מעטים מחוץ למושב יודעים על קיומו, ואני התוודעתי אליו הודות לד"ר עדינה בר-אל.

כל הצילומים: גרשון היימן

הפסלים הם מעשה ידיו של גרשון היימן מבאר טוביה (יליד 1949), שגם היה חתנה של נעמי. הוא יצר אותם בהשראת שיריה של קדיה מולודובסקי (1975-1894), שכונסו בתרגום עברי בספרה המפורסם פתחו את השער (הקיבוץ המאוחד, 1945). בספר זה הובאו כמה משירי הילדים שלה, שתורגמו מיידיש לעברית בידי מיטב המתרגמים של התקופה – מנתן אלתרמן ושמשון מלצר ועד פניה ברגשטיין ולאה גולדברג – וכולם אויירו על ידי תרצה טנאי (2009-1920).

עטיפת המהדורה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, 1945

אלו הם שירים שהיינו מכנים 'גלותיים', שכן הם מתארים את עולמם של ילדים יהודים בפולין של שנות השלושים, ובעיקר את העוני ותנאי הקיום הקשים שלא השביתו את שמחת החיים של הילדים. את מפעל התרגום והספר, שראה אור בשנת 1945, יש לראות בהקשר רחב יותר: תגובה מוקדמת של סופרים ארץ-ישראלים לשואה, והדברים ארוכים.

בין השירים שפיסל היימן נזכיר את 'גלגוליו של מעיל' ('אַ מאַנטל פון אַ טונקעלן געוואַנטל') שתרגם נתן אלתרמן. שיר זה, שבגרסתו המקורית ביידיש ראה אור ב-1931, מספר על מעיל שנתפר לילד הבכור ומשגדל הוא עובר, תוך התאמות, מילד אחד לשני עד שמתבלה ומתפורר לחלוטין. 

שיר מפורסם אחר הוא 'פתחו את השער', שגם העניק לספר את שמו. השיר עצמו תורגם על ידי פניה ברגשטיין וגם זכה ללחן נהדר של נחום נרדי.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה.

האיור לשיר 'פתחו את השער'

הנה שלמה ארצי הצעיר:

 

וכך גם השירים 'הטחנה', 'הרועה' ו'מעשה בחבית' ו'סנדלים':

ומקום של כבוד נייחד לשיר 'הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת', שתרגם נתן אלתרמן. כמובן שבפולין מעולם לא הייתה ילדה בשם זה. במקר ביידיש היא נקראה אָלקע (אוֹלְקֶה).

בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,

בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.

שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

וְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת.

הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

הָאֵם יָדֶיהָ לֹאֹ תַּנִּיחַ.

הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵן

וּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן.

לַבַּיִת אֲרֻבַּת־עָשָׁן.

מִטָּה בַּבַּיִת וְשֻׁלְחָן.

וְצַלָּחוֹת, סִירִים וּמַיִם לִכְבִיסָה

וְגַם תִּינוֹק בָּעֲרִיסָה.

וְהַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

עִם שִׁמְשִׁיָה כְּחַלְחֶלֶת.

כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁ

עִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵש.

שימו לב לשמשיה הכחלחלת בצד שמאל.

גרשון היימן הסביר את בחירותיו האמנותיות בסוגים השונים של האבנים: 

בחרתי סוגי אבנים ישראליות המסמלות את אישיותה וציוני דרך בדרכה של נעמי. אבן גלילית קשה (מסוג דולומיט) מסמלת את חוזקה של נעמי. אבן אוניקס רכה (מסוג קונגלומירט) ב'גלגוליו של מעיל', שנמצאת בנחל דרגות הנשפך לים המלח – ציון דרך לפועלה של נעמי בבית הערבה. בזלת מאזור טבריה מסמלת את עבודתה כמורה בכפר חיטים. ואבן ירושלמית אדמדמה (מסוג סלייב) – בשיר 'פתחו את השער' המקשר את שם הספר לשערי ירושלים.

לפני שלוש שנים שוחחה עדינה בר-אל עם היימן והריאיון המפורט הובא באתר קו למושב – כאן. 

ג. לא מתוך עקשנות נאחזתי בקרקע: אליעזר והגזר

צילומים: איתמר לויתן

על פיסת דשא סתמית בחולון, ברחוב משה שרת 10, ניצב גן פסלים מיוחד הסמוי מן העין, וכולו קודש ליצירה האלמותית של לוין קיפניס, 'מעשה בגזר', שנדפסה בגרסתה הראשונה בשנת 1930 (אליהו הכהן, לוין קיפניס: ביבליוגרפיה, תשנ"ט, עמ' 44-43). 

הגן נקרא 'גן סיפור סבא אליעזר והגזר'.

הפסל דוד פיין (2018-1928), חבר קיבוץ מעין ברוך (כינויו היה 'איש האבן'), נתן פרשנות יפה לסיפור. כל הדמויות המלבבות – סבא אליעזר, סבתא אלישבע והנכדה אביגיל, וכמובן בעלי החיים: הכלב הבהב, החתול לקיק והעכברון אפור השכם – נחקקו על סלעי בזלת שהוצבו במקום בשנת 2002.

וכדי לקלקל כל דבר טוב, נזכיר שהסיפור הזה הוא בכלל גרסה קיפניסאית למעשיית ילדים רוסית נושנה שנדפסה לראשונה ב-1860, והגזר כלל איננו גזר אלא לפת ענקית. קיפניס עצמו הוציא בשעתו גרסה ושמה 'סבא יפת והלפת'.

הרחבת דברים על גלגולי הסיפור ימצא המחפש במאמרה של שמעונה פוגל, בבלוג הספרנים, וכמובן בויקיפדיה. 

והנה הסיפור כולו כפי שהולחן בשנות החמישים על ידי מנשה רבינא. העיבוד של גיל אלדמע והביצוע של נירה רבינוביץ:

            

'צריף בנגב': 11 הנקודות

נטיעות ראשונות בקיבוץ משמר הנגב (צילום: טרודי שוורץ; ארכיון ביתמונה)

מאת רמה זוטא  

בימים קשים אלה, כשכל מעייננו נתונים לנגב וליישובי 'העוטף', עלתה בזיכרוני חוויה אישית שהפכה לטקסט שהונצח עלי ספר. הייתי אז תלמידת בית ספר בת 13; אבי, יוסף (רוכל) אבידר (1995-1906), אז סגן מפקד 'ההגנה' והאחראי על ההתיישבות הביטחונית, נעדר הרבה מהבית, וכפיצוי לקח אותי מדי פעם בפעם לסיוריו ברחבי הארץ. כשלושה חודשים לאחר עליית 11 הנקודות בנגב, מבצע מאורגן שהחל במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6-5 באוקטובר 1946) ואבא היה בין מתכנניו והאחראי על יישומו מטעם 'ההגנה', יצאנו לסיור בעקבותיו. 

נסענו דרומה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1947. ליד אבא שעל ההגה ישב ידידו הוותיק, הפזמונאי והמשורר נתן אלתרמן, שנודע כשתקן גדול ומאזין קשוב. אני הקטנה ישבתי מאחור. כבר אז הייתי מכורה לשירי הזמר של אלתרמן, מ'כלניות' ועד 'מכתב לאמא', שהושמעו בכל שבת ב'קול ירושלים' בתוכנית 'כבקשתך', וכמובן שמחתי על החברותא שזכיתי לה. 

אלתרמן, שהיה מקורב לראשי היישוב והזדהה לחלוטין עם המפעל הציוני, רצה לראות במו עיניו את הנקודות, כפי שכונו אז היישובים החדשים. בעטו המהיר כבר הסמיך, שבוע לאחר עלייתן, את המילה 'נקודה' לצירוף המסורתי ביידיש 'אַ פּינטעלע ייִד' (הנקודה היהודית), בשירו 'הנקודה היהודית', שנדפס בטורו הקבוע, 'הטור השביעי', בעיתון דבר ב-11 באוקטובר 1946:

'הנקודה היהודית', הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 170-167

ואכן, טוריו השבועיים, שהחלו להתפרסם בשנת 1943, עשויים להיקרא כיומן אירועים: 'תקופת המאבק' בשלטון הבריטי, ההעפלה הבלתי חוקית, חיפושי הנשק בקיבוצים, מעצר ראשי היישוב ב'שבת השחורה' והדיונים הקדחתניים בזירה הבינלאומית בדבר 'היום שאחרי' סיום המנדט.

מימיננו חרצו את אדמת הלֵס צעדיהם הכבדים של גמלים נושאי משאות. המישור העצום שהשתרע לפנינו העלה בדמיוני את יעקב ובניו היורדים מצרימה לשבור שבר. קשה היום להבין עד כמה היה אז הנגב כולו בחזקת ארץ לא נודעת, רחוק ממרכזי 'היישוב'. מאז 1887 היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ היה באר טוביה, שנקרא גם קוּסְטִינָה (שיבוש שם הכפר הערבי הסמוך קסטינה, המוכר עד היום כשמו של צומת מלאכי). החווה החקלאית רוחמה סימנה גם היא את גבול הדרום ושירי הזמר של קדיש יהודה סילמן הגדירו על פיהן את גבולות הארץ: 'מִקוּסְטִינָה עד ראש פינה' מכאן, ו'פָּז כֻּלָּהּ, רָז כֻּלָּהּ, אַדְמַת הַסְּגֻלָּה, מֵרוּחָמָה עַד מְטוּלָה' מכאן.

התקווה שהביע סילמן בשירו זה, כי 'עוֹד פֹּה וְשָׁמָּה מְרֻבָּה הַשְּׁמָמָה, אַךְ בְּיָדֵנוּ תִּפְרַח אַדְמָתֵנוּ', עדיין לא התממשה באותן שנים. אמנם קרקעות באר טוביה ורוחמה נקנו מבעליהן הערבים עוד בתקופה העות'מנית, אך שני היישובים הללו סבלו מפגעי טבע, בצורת, מתקפת ארבה ובעיקר שכנות עוינת, שהביאה עמה מעשי שוד, שרפה וטבח ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים. רוחמה ננטשה והתחדשה כקיבוץ רק בשנת 1943 על ידי גרעין חלוצי של חניכי השומר הצעיר. 

'אתר הראשונים' בחוות רוחמה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בשנת 1943 עלו על הקרקע  בנגב שלושת המצפים: גבולות, שבין באר שבע לרפיח; רביבים, בקרבת ביר עסלוּג', שאדמותיה נקנו עוד בשנות העשרים; ובית אשל, מדרום-מזרח לבאר שבע, שלימים ננטש. במצפים הוקמו תחנות לניסויים חקלאיים ונבחנו התנאים הביטחוניים – מה מספר המתיישבים שיוכל לעמוד בהתקפה ממושכת ובתנאי ניתוק? מהו המבנה המתאים להתגוננות? וכמובן, בעיות אספקה, תחבורה וקשר. 

המאבק על ההתיישבות היה במהותו מדיני. שנה לאחר פרסום 'הספר הלבן' של שנת 1939, פרסם השלטון הבריטי את 'חוק הקרקעות' שאסר על התיישבות חדשה, גם על אדמות שנרכשו כבר באופן פרטי או בידי קק"ל. גרעינים של בוגרי תנועות הנוער החלוציות נאלצו לחכות בתור חודשים ארוכים כדי לממש את שאיפתם להקים קיבוץ חדש או משק שיתופי. 

היה ברור לכול כי למפת ההתיישבות היהודית יהיה תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הארץ, ולפיכך, גם בגלל המחסור בתקציבים, נקטו המוסדות המיישבים את שיטת ה'התאחזות' או 'ההאחזות', וכהגדרתו של יוסף וַיְץ, מראשי הקק"ל: 'המרב שבצורך עם המיעוט שביכולת'. היו אלה יישובים שמלכתחילה נחשבו 'זמניים', שהוקמו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית והוקצה להם כוח אדם מעולה. הם גם היו פתרון מצוין לגרעיני הפלמ"ח שהחלו להשתחרר. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי הפלמ"ח הייתה קיבוץ בית קשת (1944) למרגלות הר תבור. הקיבוץ הדתי הקים להאחזויות גרעיני משימה מקיבוציו הוותיקים, וגרעינים אלה הורכבו מבוגרי מוסדות עליית הנוער ותנועת בני עקיבא. כך נוסדו כפר דרום, עין צורים שבגוש עציון, ובמידה מסוימת גם ביריה שליד צפת, שבראשית 1945 עלה אליה גרעין של בוגרי בני עקיבא והתיישב במבנה דמוי חומה, בדגם יישובי חומה ומגדל. 

סיומה של מלחמת העולם ועליית הלייבור לשלטון לא רק שלא שינו את מדיניות בריטניה כלפי היישוב העברי אלא אף החמירו אותה וכ-65 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית נאסרו להתיישבות יהודית. לנוכח זאת אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות, באוגוסט 1946, תוכנית כללית להעלאת נקודות התיישבות רבות ככל האפשר בחלקי הארץ השונים, ובעיקר בנגב. אחד היוזמים והדוחפים לביצוע תוכנית 'הנקודות' היה לוי שקולניק, ממייסדי ה'הגנה', חבר הוועד הלאומי ומבכירי מפא"י וההסתדרות, ולימים ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי שקולניק (אשכול), 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

נחזור לזיכרון המסע. 

לאחר שעות רבות של נסיעה, באותו יום שישי של ינואר 1947, הגענו לבאר שבע. זו התגלתה כעיר ערבית קטנה ובה בתים נמוכים וסמטאות עפר. בקיוסק דמוי מסעדה הוגשו לנו צלחות קטנות ובהן בצל מטוגן בשמן זית, חומוס וגרגיריו וטחינה – את כל אלה טעמתי שם לראשונה בחיי. מעל צלחת החומוס נזכרו אבא ואלתרמן במסעם המשותף, כמה חודשים קודם לכן, לביריה שבגליל העליון, אך זו פרשה שעומדת בפני עצמה.

באותם ימים ברור היה לכל שההתיישבות בנגב תלויה באיתור מקורות מים, וכשגילה ההידרולוג פרופ' ליאו פיקארד בשנת 1943 מאגר מים מתוקים ליד קיבוץ ניר עם, נסללה הדרך. שמחה  בלאס, מהנדס חברת 'מקורות', הצליח לשים את ידו על צינורות שישה אינטש שנותרו כעודפים בבריטניה – חלק ממערכת כיבוי האש של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה – והביאם ארצה. וכך, בין דצמבר 1946 לספטמבר 1947 הניחה חברת 'סולל בונה' את הצינורות ממאגר המים האמור אל יישובי הנגב, ותשתית זו אפשרה, כאמור, עלייה בו-זמנית ל-11 הנקודות. לאחר שהושלם באביב השלב הראשון של הנחת קווי המים, הקדיש לו אלתרמן טור מחורז שכותרתו 'המים נוסעים דרומה' (דבר, 9 במאי 1947):

                                                 [...]

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 228

כאמור, ב-20 בספטמבר 1946 אושרה בסוכנות היהודית ובקק"ל תוכנית מפורטת להעלאת 11 נקודות בנגב בעת ובעונה אחת. גולדה מאירסון (לימים מאיר), שמילאה את מקומו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהיה אז במעצר, אישרה את הצעת ה'הגנה' לעלות על הקרקע ללא ידיעת השלטונות. אבי, יוסף אבידר, ריכז את ההכנות מטעם ה'הגנה' ולידו פעל צוות מנוסה מעליות קודמות. בסודיות מרבית נערכו סיורים מוקדמים לאיתור המקומות ובסיסי היציאה ופורטו דרכי ההסוואה לריכוז החומרים. רשימת הגופים המיועדים לעלייה תואמה במדויק עם תנועות ההתיישבות העובדת, עם המרכז החקלאי ועם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הקיבוץ המאוחד היה אז דומיננטי במוסדות המיישבים והוקצה לו חלק נכבד מה'נקודות'; לקיבוץ הדתי הוענקו שלוש 'נקודות' ומרכז גּוּשִׁי בבארות יצחק. 

במרכזו של מבצע ההתיישבות הגדול עמד רעיון ההפתעה, שחִייב לסיים את הקמת היישובים עד אור השחר ואז להעמיד את השלטונות הבריטים בפני ברירה: להשלים עם העובדה המוגמרת או להרוס יישובים קיימים. בבסיסי היציאה רוכזו כ-1,100 איש, נוסף על חברים מהגדוד השני של הפלמ"ח, נוטרים על נשקם שהוסוו כליווי לחקלאים, מאות משאיות וכלי עבודה. כיוון ש'סולל בונה' עבדה גם בבסיסי הצבא הבריטי בדרום, לא התעורר בלב השלטונות כל חשד למראה 300 משאיות עמוסות העושות דרכן דרומה. ברור היה להוגי המבצע כי הבריטים לא יחשדו שדווקא במועד שנבחר, יום כיפור שחל בשבת, היום המקודש ביותר ליהודים, תתבצע עלייה שכזו. 

המועד יוצא הדופן שנקבע חייב ריכוז כל ההכנות בערב הצום והחזקת כאלף איש ויותר בבסיסים ביום הכיפורים עצמו. בשל החשש מדליפת המבצע הועברה לכל המעורבים הודעת כזב כי העלייה תתבצע ביום ראשון בלילה. וכך יצאו במוצאי יום הכיפורים, אור לשישה באוקטובר, 11 שיירות משישה בסיסים: מבסיס כפר מנחם – לקדמה; מקיבוץ גת – לגלאון; מבארות יצחק – לתקומה, לבארי ולכפר דרום (ליד תחנת הרכבת של דיר אל-בלאח); מרוחמה – לשובל ולמשמר הנגב; מבית אשל – לחצרים ולנבטים; מגבולות – לאורים ולנירים. המכוניות נעו באורות כבויים ובדרכים בלתי סלולות, מלוות ביחידות אבטחה. האספקה והציוד צומצמו למינימום. 'אלף ומאה מתנדבים גיששו את דרכם ליעדים בחשכה ובהגיעם ליעדי ההקמה, מקץ הליכה במשך שעות אחדות, הסתערו הכל בלהט ובמרץ כביר על מלאכת ההקמה. ... חשתי כי כוחם של האנשים כמו הוכפל, והם עושים את מלאכתם בדבקות כבמלאכת קודש ממש' (בדרך לצה"ל: זיכרונות אלוף אבידר, משרד הביטחון, 1970, עמ' 249). וכך, מרבית החומרים לחצרים הובאו מבית אשל על כתפי המתיישבים שעשו את דרכם ברגל כדי לא לעבור במשאיות בבאר שבע הערבית. מחלקת פלמ"ח הוצמדה למתיישבי קיבוץ גלאון, שמוקם ליד הכפר הערבי העוין בית ג'וברין. מעט הנשק שהוקצה ל'נקודות' הוכנס בבסיסי היציאה לסליקים מיוחדים, קלים להעברה ולהסוואה. 

עם שחר ניצבו בחצר כל יישוב כמה אוהלים, שלושה צריפי מגורים, חדר אוכל ומקלחות והכול הוקף גדר תיל. בד בבד הוקם קשר אלחוטי ונחפרו עמדות הגנה. לאחר זמן נבנה גם בית ביטחון מבטון. מקום נרחב הקצתה ה'הגנה' לתכנון הפיזי של ההתיישבות: לכל סוג יישוב נקבע דגם מיוחד: החל ביישובי 'חומה ומגדל' (1936), שתכנן שלמה גרזובסקי-גור, וכלה בדגם '11 הנקודות' ושל הבאות בעקבותיהן בנגב: דגם 'צריף וגדר'. נכללו בו רק שלושה צריפים, כן מוגבה לחביות מי שתייה, וגדר תיל. 

מפת הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (ויקיבוץ בארי)

אבא, יוסף אבידר, סיכם עם הפיקוד העליון של ההגנה ועם הסוכנות היהודית כי עיתוני הבוקר של יום שני (7 באוקטובר  1946) יפרסמו את הידיעה בדבר 'עליית הנקודות'. באותם ימים העיתונים נשמעו ברצון לבקשות כאלה. 

ברוח אותם ימים, כותרת העיתון דבר הייתה 'ישובי הנגב נגאלו מבדידותם'. הידיעה התפרסמה גם באנגלית, בעיתון פלסטיין פוסט, ורק אז, 36 שעות לאחר תחילת המבצע, נודע הדבר לפקידי ממשלת המנדט בירושלים.  

חזרתי בזיכרוני למסלול המקוצר שעשינו, אלתרמן ואבא ואני הקטנה, באותו יום שישי של ינואר 1947. אלתרמן ביקש לראות הכול במו עיניו, אולם היום נטה להעריב ולכן ביקרנו רק בחמישה יישובים: בית אשל, חצרים, נירים, ניר עם וכפר דרום. 

בכפר דרום (של הקיבוץ הדתי) נכנסנו לצריף ששימש חדר אוכל. דממה גדולה שרתה במקום ורק נערה צעירה, שצמתה גלשה עד מותניה והיא חגורה סינור לבן, הייתה שם, קוראת בספר. הייתה זו תמונה בלתי נשכחת שהשאירה רושם על כולנו. כעבור כמה ימים הנציח אותה אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ודימה אותה לגורם מדיני, ל'עמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה'. במקור הוכתר הטור במילים 'בשולי הטלגרמות' (דבר, 10 בינואר 1947), ולימים, כשכונס בכרך הראשון של שירי הטור השביעי, הוחלף השם ל'צריף בנגב', מזכרת לדגם 'הצריף והגדר'. 

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 196-195

חשיבותן של ההיאחזויות והנקודות בנגב התבררה בעליל כאשר חברי ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שסיירו בארץ בקיץ 1947 ביקרו גם בהן. הדו"ח שחיברו השפיע על 'תוכנית החלוקה', שהועידה את רוב שטחו של הנגב למדינה היהודית. 

______________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

*

נספח: סרט ושיר

דוד אסף

בהזדמנות זו אספר על סרט ועל שיר שאינם מוכרים כל כך.

זמן קצר לאחר עלייתן של ה'נקודות' על הקרקע יצא ערי גלס מקיבוץ יגור ותיעד את חיי היומיום ביישובים שהיו קשורים לקיבוץ המאוחד. את הסרט מצא ושימר חוקר הקולנוע הישראלי המנוח יעקב גרוס, שהעלה למרשתת קטעים מתוכו. הנגב צחיח כמו בשירים, 'ימין ושמאל, רק חול וחול'... הסרט אילם ואת המוזיקה המלווה הלחין במיוחד נחום היימן.

את השיר 'י"א הנקודות', כתב פוצ'ו בשנת 1976 לכבוד חגיגות השלושים להקמת קיבוץ בארי, ובו הוא מסכם בחיוך את סיפור עלייתן על הקרקע של 'הנקודות'. השיר הולחן על ידי מימי קלמר, חברת קיבוץ בארי, אך לא הצלחתי לאתר הקלטה שלו:

דף הפייסבוק 'תמונות בארי'

לקריאה נוספת

צבי צמרת, 'נתן אלתרמן והנגב', יישוב הנגב, 1960-1900, סדרת עידן, 6, יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 226-213.

נדב מן, '11 נקודות: כך נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל', 21 ביוני 2013 (Ynet).

יגאל זורע, 'עשר נקודות ונקודה (ועוד כמה)', בלוג קווים ונקודות, 7 באוקטובר 2019.

דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 318-317.

אין לנו חיילים אלמונים: על החלל שאינו מתמלא

אנדרטת זכרון בגבעת גדוד 53 ליד נגבה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשפ"ג

מאת אבנר הולצמן

אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,

יונתן יחיל

אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ

צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ

לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם

לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.

וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה

וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת, 

גַּם לְךָ, יוֹנָתָן  

תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה

כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים. 

כך פתח יהודה עמיחי את שירו 'אין לנו חיילים אלמונים' שנכתב ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר – שמן הסתם מהדהד בו היפוכו: השיר 'חיילים אלמונים' של אברהם 'יאיר' שטרן – מוקדש בעיקרו להעלאת זכרו של אחד החיילים הלא-אלמונים האלה: סגן יונתן (ג'וני) יחיל, שהיה תלמידו של המשורר ונפל חלל בקרב בשכונת אבו תור בירושלים, ב-6 ביוני 1967.

בסיום השיר המשורר תוהה, מתוקף רגישותו למילים ולאופן השימוש בהן, על פשר המילה חלל ומנסה למזג את שתי המשמעויות המיוחסות לה: מצד אחד, זהו כינוי מקראי להרוגי מלחמה, כמו למשל 'וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ' (שמואל א, לא 1) במלחמת שאול בפלשתים; מצד אחר, חלל הוא כינוי למקום ריק, נטול חומר. 

וכך כתב עמיחי בהמשך:

    אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

    אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,

    מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ

    וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.

(יהודה עמיחי, עכשיו ברעש: שירים, 1968-1963, שוקן, 1975, עמ' 26-25)

מצבת זיכרון לנופלים בקרב על אבו-תור ויהונתן יחיל בתוכם (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מרום פישר (האתר של גיורא פישר)

כפל המשמעות של המילה חלל מהדהד ביצירות נוספות בספרות השכול הישראלית. לפעמים החלל לובש צורת בור או חור הנפער בגופו של ההורה המתאבל. כך למשל בשיר 'אחרי זה' מאת גיורא פישר, אביו של מרום שנפל בשנת 2002 בג'נין, במבצע חומת מגן:

הַכָּחֹל בָּאֲוִיר / יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר / אַחֲרֵי זֶה 

מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן / וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן / אַחֲרֵי זֶה  

מַה שֶּׁהָיָה הוּא / לֹא שֶׁיִּהְיֶה / אַחֲרֵי זֶה 

דָּבָר לֹא יְכַסֶּה / אֶת הַחוֹר בֶּחָזֶה / אַחֲרֵי זֶה 

(גיורא פישר, אחרי זה, עם עובד, 2010, עמ' 56)

במילים דומות תיאר דויד גרוסמן, אביו של אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה, בספרו נופל מחוץ לזמן, את החלל שנִבְעָה בגופו של האב, המגשש גם הוא למצוא מילים שיתארו את 'זה', את הדבר הנורא שקרה. באופן פרדוקסלי הוא מדמה את אובדן הבן לחלל שנותר בגופה של אם יולדת אחרי שרחמה התרוקן מן התינוק. באורח פלא, אותו חלל בגוף נעשה משותף לאב ולאם, שכאילו מתמלאים מחדש בישותו של הבן המת:

אורי גרוסמן

כְּמוֹ בְּעֵת בְּקִיעַת עֻבָּר מֵרֶחֶם  

וּמִִגּוּף הָאֵם,  

עָשָֹה אוֹתִי מוֹתוֹ לָאָב

שֶׁלֹּא

הָיִיתִי מֵעוֹלָם –

נָקַב  

בִּי חוֹר וּפֶצַע  

וְחָָלָל, אַךְ גַּם מִלֵּא  

אוֹתִי בְּיֵשׁוּתוֹ,  

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכִי  

מֵאָז בְּשֶׁפַע הֲוָיָה שֶׁלֹא הָיָה כְּמוֹתוֹ –  

מוֹתוֹ  

עָשָֹה אוֹתִי  

מֻכְשָׁר לַהֲרוֹתוֹ

(דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת, זמורה, ביתן, 2011, עמ' 98) 

אחת השאלות המרחפות בספרות השכול היא: מה עושים באותו חלל. מכסים אותו? מחפים עליו? חיים לצידו? נצמדים אליו? מנסים למלא אותו? נבלעים בתוכו? מציגים אותו לראווה? כל התשובות אפשריות. 

בול יום הזיכרון, תשע"ג

הנה, למשל, שני השירים הבולטים ביותר שעלו מתוך מלחמת העצמאות: 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן (הטור השביעי: שירי העת והעתון, עם עובד, תש"י, עמ' 367) ו'הנה מוטלות גופותינו' של חיים

גורי (פרחי אש, ספרית  פועלים, 1949, עמ' 78). בשניהם נשמע קולם הדובר בגוף ראשון של החללים עצמם, הנמצאים במין מצב גבולי שבין חיים למוות: 'וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ יְרוּיִים', כדברי אלתרמן.  

בשני השירים החיילים שנפלו עוברים מטמורפוזה, ונכנסים אל אזור הדמדומים של המיתוס. אנשי מחלקת הל"ה, דני מס וחבריו, לא באמת מתו בשירו של גורי. הם חוזרים כפרחים אדומים הצומחים מדי שנה במקום נפילתם – 'אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה'. ואילו הנערה והנער בשירו של אלתרמן עולים מן המתים ומיד נופלים לרגלי האומה, ונהפכים בגופם למגש הכסף שעליו ניתנה לה מדינת ישראל. 

בעשרות השנים הראשונות של המדינה הושמעו שני שירים אלה שוב ושוב בעצרות זיכרון. סוד כוחם היה נעוץ בטשטוש המתחולל בהם בין מוות לחיים. טשטוש זה נועד לא רק להקהות את ודאותו הסופית של המוות, ולא רק למהול את האובדן הנורא בסיפור של גאולה וקוממיות שיש בו מעט מן הנחמה. השירים האלה ודומיהם מילאו תפקיד תרפויטי מובהק. הם סייעו לציבור בכלל, ולמשפחות השכולות בפרט, לכסות את החור שנפער בגופן, לעמוד על שפת בור אפל שדור שלם של צעירים וצעירות, מיטב הנוער פשוטו כמשמעו, נבלע בתוכו. השמעתם בציבור נעשתה למעין טקס שבו הנותרים בחיים נטמעים בגבורת הבנים הלוחמים; מעמד של כפרה, הכאה על חטא וקבלת הדין מתוך הזדהות עמוקה עם קורבנם; נגיעה במקום הכואב והתפלשות ברגשות אשם כחלק מתהליך אבל פרטי וכללי.

תרבות האבל, הזיכרון וההנצחה הישראלית הייתה אז בחיתוליה; הרבה ממנה היה עדיין עצור ובלום מכוח האתוס המאופק, חשוק השפתיים, ששלט או שהושלט אז. המתאבלים, והעם כולו, נזקקו לספרות – וזו התגייסה בכל מאודה לשרתם (דן מירון, מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות, האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 87-63, 234-197).

אבל בצד השירים מן הסוג הזה הופיעו יצירות אחרות, לא רבות, שסירבו להתמסר לכוח המנחם של מיתוס הצדקת הדין וטענו כי אי אפשר לשאוב נחמה מגבורת הנופלים וקורבנם. כזהו שירו הקטן של אברהם חלפי, 'תחילה בוכים' (1958):

תְּחִלָּה בּוֹכִים.  

אַחַר-כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.  

אַחַר-כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

אֶת נְפִילַת הַבֵּן.  

וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.  

אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶׁם וְעַל מַה-נִשְׁמָע.  

וְעַל מַשֶּהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶּהוּ.  

וְהָאֹזֶן בֵּין כֹּה לֹא תִּשְמַע.  

וְשׁוֹתְקִים.  

וְקָמִים מִן הכַּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשׁוּב.  

וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:  

לֹא יָשׁוּב.

(אברהם חלפי, כאלמונים בגשם, הקיבוץ המאוחד, 1958, עמ' 265-193)

כוחו של שיר נוקב זה דווקא בסירוב להתמסר לפיתויי הנחמה או למציאת משמעות כלשהי במות הבן. ההורים נהפכים לקליפות מאובנות שפנימיותן ריקה, לגופים המתנועעים כמו בובות מכניות. חושיהם אטומים לסביבה ורק דבר אחד ויחיד הם יודעים בוודאות חותכת: לא ישוב. 

שיר זה גם הולחן בידי יהודה פוליקר:

כאלה בדיוק הם ההורים המצטיירים ברומן הקצר של יהודית הנדל הר הטועים (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1991). הוא מתרחש במשך שעות אחדות של שלהי קיץ בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, יום אחד לפני האזכרה הרשמית לציון מלאת 16 שנה למלחמת יום הכיפורים. המספרת מתלווה אל זוג חברים שלה ואל חבר נוסף, הבאים אל 'הגן' (כך נקרא בית הקברות בלשון העקיפין השלטת ביצירה) כדי לטפל בגינות הקטנות הפורחות בשפעת צבעים על קברי בניהם שנפלו באותה מלחמה. תכונתו העיקרית של הסיפור היא אותו מגע עקיף ונזהר, מתקרב ונרתע חליפות, עם התהום השחורה שנפערת מתחת לפני השטח הססגוניים – אובדן הבן והשפעותיו על שארית חייהם של הוריו.

רוב הסיפור מורכב ממעקב אחרי פעולות שגרה יום-יומיות, קטעי שיחה ומחוות חיצוניות. ההתמקדות העקשנית במה שהוא לכאורה צדדי וסתמי יכולה להיראות כרתיעה מלגעת בלבם של הדברים, אבל דווקא היא אפקטיבית יותר מפַּתוס גלוי. פעולותיהם המונוטוניות של ההורים בחלקות הקברים, שחוזרות על עצמן בדפוס אינסופי – האישה המצחצחת בלי הרף את טבלת השיש של מצבת בנה, האישה החוזרת שוב ושוב על אותו פזמון מצמרר הקורא לבנה לשוב הביתה – אלה הופכות ברגע מסוים את קבוצת ההורים למין חבורת רובוטים שמנגנון ההפעלה שלהם יצא מכלל שליטה. רובם גם נטולי שמות, והמספרת מצמידה להם כינויים חיצוניים סתמיים: 'האישה בשיער הקסדה', 'האישה בשמלה הלבנה', 'האישה של הפרחים הצהובים' (עמ' 149). האיכות המכנית וחסרת החיים של התנהגותם מומחשת במטפורה שהמספרת נזכרת ששמעה פעם מפי האב השכול שהיא מתלווה אליו: 'עצים שברק פגע בהם הם עוד עומדים לפעמים, אמר אז שמוליק רון, מרחוק הם נראים כאילו הם בשלכת, אבל בפנים העץ כבר מת' (עמ' 98). זהו ביטוי נוסף לאותו חלל פנימי ריק המכוסה בקליפה, ולעולם כבר לא תהיה לו תקנה. 

בית העלמין הצבאי בהר הרצל, יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2008 (צילום: עמוס בן גרשום, אוסף התצלומים הלאומי)

ונחזור למה שהתחלנו בו, ליונתן יחיל, גיבור שירו של יהודה עמיחי 'אין לנו חיילים אלמונים'. 

יונתן היה בן 22 בנופלו. הוא היה נשוי פחות משנה והותיר אחריו את מרים, אלמנה בת 21. בשנים הראשונות אחרי המלחמה פרסמה מרים יחיל שירים הטבועים בחותם האובדן, והנה גם בהם חוזרת בעקשנות תמונת החלל הריק שנותר בה. מכיוון שמדובר באישה צעירה, בשיא פריחת אהבתה ותשוקתה, זהו גם חלל ריק ארוטי בגוף הנשי, שנשאר פעור ומשווע לגבר שנלקח ממנו בחטף.

 'אֵינְךָ אִתִּי בְּתֹּפֶת יִסּוּרֵי אִשָׁה / שֶׁנְּטָשׁוּהָ / רֵיקָנִית', כתבה. 'אֵינְךָ אִתִּי בְּרֵיחֲךָ / אֲשֶׁר דָּבַק בִּי פַּעַם / עַד חָרְמָה. // רוּחַ פְּרָצִים נוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי בִּטְנִי / שֶׁכָּל פְּתָחֶיהָ פְּעוּרִים עַתָּה ... וְאִישׁ לֹא יְמַלְּאֵם / מִלְבַד הַשִּׁכְחָה' (מרים יחיל, 'שלש רוחות', קשת, סד, קיץ 1974, עמ' 98).

אבל מרים יחיל – לימים הסופרת, המתרגמת ואשת התיאטרון מרים יחיל-וקס – לא כתבה רק שירים. יותר מחמישים שנה אחרי נפילתו של יונתן היא מצאה במגירותיה צרור דפים שנשתכחו ממנה: עשרות מכתבים שהחלה לכתוב לו בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והמשיכה לכתוב אליו בשנה הראשונה שלאחר נפילתו. המכתבים יצאו לאור כספר והם תעודה מיוחדת במינה – אנטומיה של אֵבל המוגשת בכוח ביטוי מרשים (שנה אחת: מכתבים וקטעים שנכתבו לפני, בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים, פרדס, 2021). נשקפים בהם באופן בלתי אמצעי תהומות הכאב, אבל בעת ובעונה אחת טבוע בהם מבט מפוכח וצלול המתבונן בדברים מבחוץ וגם צופה פני עתיד. 

כחוט השני שזור במכתבים הסירוב של האישה הצעירה להסתגל לטקסי האבל ולהתמסר לתרבות הזיכרון והניצחון הנרקמת סביבה. 'המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון, בַּטקסים המוכתבים', כתבה. 'הוא מתעקש להנביט בי יום יום מחדש אי הבנה תהומית, סרבנית. כאב מטמטם שחומק מן הקבר להבעיר את לילותי, להצית דמיון מופרע' (עמ' 122). לחבריה המזועזעים גילתה, שטקס חלוקת אותות המלחמה בנובמבר 1967 עורר בה בעיקר סלידה: 'תיאטרון הדם, הדמעות והפואטיקה המדוקלמת, שההאדרה הזאת של המוות רק תביא עוד מלחמות' (עמ' 126). מכוחו של אותו סירוב הסתייגה גם מן השיר שכתב יהודה עמיחי על אהובהּ יונתן, וניחשה נכונה שהוא עתיד להיעשות שיר זיכרון קנוני: 'לא השיר הכי טוב שלו', ציינה ביובש. 'אתה עכשיו שיר שייקרא בימי זיכרון' (עמ' 43). מטבע הדברים צץ ועולה גם בדבריה הדימוי של החלל הריק. 'מה ידענו על מלחמה?', שאלה את יונתן. 'עכשיו אני מכירה אותה אישית, יקר שלי, והיא לא מוסיפה לי חוכמה. היא פערה חלל גדול בתוכי, והוא כולו אי הבנה' (עמ' 124). 

סביבתה הקרובה התגייסה מתוך רצון טוב להחזיר אותה מהר מדי למסלול חיים פעיל אך לא הצליחה למלא את החלל. הציעו לה מסלולי לימוד באוניברסיטה, נתנו לה לקרוא מחקרים מלומדים על חמשת שלבי האבל שבסופם השלמה והחלמה, שילבו אותה מחדש בקבוצת התיאטרון שהשתייכה אליה, לקחו אותה לטיולים בחבלי הארץ החדשים שנכבשו במלחמה, עודדו אותה לתכנן את העתיד, אבל בשבילה כל זה היה מוקדם מדי. 'אני יודעת שעלי להשתתף במשחק, רק שאין לי כוח להנהיג את חיי ... העכשיו הוא הדבר היחיד בחיי, הווה ללא עתיד ועם עבר כבד מנשוא שאני בכל זאת נושאת ונושאת' (עמ' 126), כתבה האלמנה הצעירה. רק בתום אותה שנה הסתמנה איזו התבהרות ונפתח צוהר אל העתיד. 

באחרית הדבר לספר מרים יחיל-וקס מתארת את הסערה שפקדה אותה עם קריאת צרור המכתבים והקלדתם אחרי 53 שנים – חיים שלמים שחלפו. תחילה קיוותה שהמלאכה המכנית של ההקלדה תרחיק אותה מן הזיכרונות ותאפשר לה לקרוא במכתבים כאילו לא היו שלה. 'קרה ההפך', כתבה. 'העבר פרץ להווה, התערבב בחיי עכשיו וחולל אנדרלמוסיה בנפשי. טעות הייתה לחשוב שהזמן הקהה. הזמן חידד. הכול כמו שהיה אז, רק מוות בחיים אחז. מה שהיה עליי לא נגמר מעולם, מה שהתחיל בחלוף אותה שנה לא פיצה'. ועוד כתבה בגילוי לב: 'זוכרת שאילפתי את הצעירה שהייתי להשתתף שוב בחיים, ללמוד ולעשות, להשקיע וליהנות להסתכן ולהינשא שנית ... להיסחף, לשאוף, לחלום, היא לא הצליחה' (עמ' 211-210). 

זוהי תשובתה לשאלה שבה פתחנו: 'מה עושים בחלל הריק?', והיא מורכבת ואפלה יותר ממה שניתן לסכם במילים.

אם מתאבלת על בנה בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק, 1973 (אוסף התצלומים הלאומי)

______________________________________________

פרופסור אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב   avnerhol@gmail.com