שכר הסופרים הראשון שלי

דיוקן, חתימה ושתי שורות שיר של אברהם רייזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876) היה מגדולי היוצרים והבונים של תרבות יידיש המודרנית במאה העשרים. הוא נולד בקוֹידָנוּב שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס ושמה השתנה לדזיארז'ינסק על שמו של פליקס דזרז'ינסקי מייסד הצֶ'קה). לאחר תקופת נדודים במינסק ובוורשה היגר רייזן לארצות הברית בשנת 1911 ושם חי עד יומו האחרון. הוא שלח ידו כמעט בכל תחום ספרותי: סיפורת ושירה, ספרות ילדים, מחזאות, כתיבה עיתונאית ועריכה. 

הוא בא ממשפחה ספרותית: אביו קלמן (יק"ר; 1921-1848) – הנזכר בסיפור שלהלן – כתב שירים ביידיש ובעברית ואת שיריו העבריים הדפיס בספרו יונה הומיה (ברדיצ'ב 1894). הוא ככל הנראה מחבר השיר 'אַ גוטע וואָך' (שבוע טוב), כפי שהראינו במאמר שהתפרסם בבלוג עונג שבת (דוד אסף, 'פניני חזנות: שבוע טוב, שבוע טוב...', 22 באוגוסט 2014). אחותו שרה (1974-1885) – גם היא נזכרת בסיפור – הייתה אף היא משוררת מוכשרת ביידיש והיגרה לארצות הברית בשנת 1933. אחיו הצעיר זלמן (1939-1887) היה בלשן, מתרגם ועיתונאי נודע. הוא נמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה ב-1925 וערך את הלקסיקון החשוב והראשון מסוגו לספרות ולעיתונות יידיש. זלמן, שגר בווילנה רוב ימיו, הוצא להורג בידי הסובייטים בנסיבות שאינן ידועות עד היום. 

אברהם רייזן (משמאל) עם משה ליטבקוב, עורך העתון 'דער עמעס' ומראשי הייבסקציה, 1928 (ויקיפדיה)

אברום רייזן היה חילוני בהכרתו, יידישסט אדוק וקומוניסט מושבע, אך בעקבות ביקור בברית המועצות ב-1928 – שם התקבל כגיבור תרבות – ובעקבות מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל והיחס הסובייטי אליהם, חל שינוי בדעותיו והוא הלך והתרחק מאמונתו ומנאמנותו למפלגה. בבלוג עונג שבת ייחדנו לו כמה מאמרים: תרגום פרי עטו של בן-ציון קליבנסקי לסיפורו של רייזן 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ('חלפה שנה: שיר, סיפור ותמונה לראש השנה', 24 בספטמבר 2014); על ביקורו בברית המועצות ב-1928 (אבישי ליוביץ', 'אלה שמות: קוריוז מחיי מושבה חקלאית יהודית בברית המועצות', 14 ביולי 2017); על השיר המרגש שחיבר 'אין סוכּה' (בסוכה) וגלגוליו (דוד אסף, 'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם: גלגוליו של שיר נשכח לסוכות', 11 באוקטובר 2019).

במלאת שבעים שנה למותו, ולכבוד שבוע הספר העברי הנפתח השבוע, הנה סיפור קצר שחיבר רייזן על 'שכר הסופרים' הראשון שלו. הסיפור 'מײַנע ערשטע האָנאָראַרען (פֿון אַ שריפֿטשטעלער'ס עראינערונגען)', נדפס באוסף כתביו: אברהם רייזען, געזאַמלטע שריפֿטן, 8, ניו יורק: פֿרײַהייט, 1928, עמ' 94-89.  

הסיפור נדפס לראשונה בעיתון די ייִדישע טעגליכע פּרעסע – עיתון יידיש אמריקני שראה אור בקליוולנד שבמדינת אוהיו – בתאריך 25 באוגוסט 1909, עמ' 2, 4. כותרת המשנה לא הייתה 'מזיכרונותיו של סופר' אלא 'הומאָרעסקע', כלומר רשימה הומוריסטית קצרה. אפשר להניח שהסיפור פורסם קודם לכן בעיתון יידיש אחר, נפוץ יותר, אך לא הצלחתי לאתרו.

דוד אסף

*

שכר הסופרים הראשון שלי (מזיכרונותיו של סופר)

מאת אברהם רייזן

תרגם מיידיש לעברית: אבישי ליוביץ'

שכר הסופרים הראשון שלי לא היה גדול במיוחד: מטבע בן שתי קוֹפֵּייקוֹת עבור שיר.

אבל השכר היה מובטח, כי לא ממערכת עיתון קיבלתיו, אלא מסבתי...

מטבע של שתי קופייקות, 1915 (ויקימדיה)

סבתי שילמה בהגינות! מן הסתם חושבים אתם שהיא ערכה עיתון יידיש. טעות בידכם. סבתי הייתה חנוונית פשוטה ולא היה לה כל קשר לספרות (אבל היא היתה יהודייה טובה!). היא הייתה סתם חובבת חרוזים, והיחידה שהכירה בכשרוני באותה עת.

הייתי אז בן עשר או אחת-עשרה...

אסור היה שאבי יידע כי אני כותב. ראשית, באותם ימים הוא התנגד לז'רגון [= כינוי מזלזל ליידיש] ושנית, הוא היה מצווה עליי ללמוד. הלימוד עדיף!

'שירים', היה אומר, 'שייכתבו יהודים מבוגרים ממך...'

ובכך כיוון לעצמו... אבי אהב לפעמים לפייט איזה שיר קטן בשעות הדמדומים שבין השמשות, ומי יודע, אולי זה היה בשורש התנגדותו לכתיבתי: אף 'בעל מקצוע' לא אוהב תחרות.

מילא, אינו מרשה. אז לא מרשה... לא מתרגשים מזה יותר מדי. וכשאבא אוסר על הליכה ליער, כלום איני הולך? וכאשר, למשל, הוא אוסר בחורף לגרד את השמשה הקפואה, איני מגרד? מטכסים כבר עצה...

בליל חורף אני מטפס אל מעל התנור (את זה הוא כן מרשה!) ושופע חרוזים. אבל הרי צריך להראות אותם למישהו; הלא אי אפשר שאתקע כך לבדי עם שירי. עד היום איני מאמין לאותם משוררים הטוענים כביכול שהם שרים כמו הצפור, אבל רק למען עצמם ולא אכפת להם מהעולם. שקר וכזב! אדם איננו צפור, וכאשר הוא מחבר איזה שיר צריך שיהיה לצדו עוד אדם עם שתי אוזנים שתַקְשֵׁבְנָה לו.

בפני מי אפוא אוכל לקרוא את שירי? אבא, כאמור, אינו בא בחשבון; אימי אשה טובה היא, אבל טרודה. אחותי הגדולה מבינה קצת בדברים כאלה, היא עצמה שרה 'פֿון אַזיע נאָך יעווראָפּע בין איך איז אַן אכסניא פֿערקראָכען' (מאסיה לאירופה לבית מלון הגעתי) [1], ושרה לא רע בכלל. אבל, אני תמיד ברוגז איתה, בין על רקע כינוי שאני ממציא לה ובין בשל איזו הלשנונת או ריב על פרוסת חלה גדולה יותר.

נשארת סבתא. היא אמנם זקנה מאוד, אך מצויה מאוד בהוויות העולם. והעיקר – יש לה פרנסה! היא תמיד נקיה ומסודרת. לגופה הקטן של סבתא חגור ארנק גדול והוא מלא מיני מטבעות, ובזכות ארנק זה אופפת אותה חמימות מתוקה. וכשסבתא תוחבת את ידה הרזונת והמגוידת לתוך חגורת הארנק דומה שתיכף ומיד תופיע משם ישועה גדולה, ולכולם יהיה אור בעיניים... 

כל שיר חדש אני מביא אל סבתא, בערב כמובן, בשובה מן החנות. סבתא מתגוררת במרחק שני בתים מאיתנו. היא גרה שם בחדרון אצל בנה הבכור, שהוא למדן גדול אבל גם רגזן גדול.

אני נכנס לחדרון. סבתא סורגת גרב ליד שולחן קטן. הסבא [2] רתחן לכאורה, אבל האמת – אדם טוב, יושב על התנור הקטן שנבנה במיוחד בשבילו ליד התנור הגדול, ולומד מתוך איזה ספר קודש.

אני עומד ליד סבתא ואיני מעז לספר לה על שירי החדש עד אשר תפנה היא אליי.

לבסוף היא אומרת ברוח טובה: 'נו, למה אתה שותק? אמור משהו!'

בלב הולם אני מוציא פיסת נייר מכיסי, כתובה בחרוזים, אוחז בה רגע עד אשר אני אוזר עוז ואומר: 'כתבתי שיר... בעצמי...'

'יפה מאוד', חשה סבתא להללני, 'אדרבה, הבה ונשמע'.

נימת קולה הטובה של סבתא מעודדת אותי מאוד ואני מתחיל לקרוא:

פֿאַר אַ גראָשען געלט (בשל פרוטה קטנה)

ענדיגט זיך די וועלט... (תבוא תבל לסופה)

סבתא כבר מרוצה. שתי השורות הראשונות נשאו חן לפניה מאוד. היא אינה יכולה להתאפק ומבקשת לשתף בהן את סבא, היושב על התנור הקטן ועושה עצמו כמי שאין הדבר נוגע לו:

'אתה שומע, משה? משה, אתה שומע? מה תאמר על הראש הקטן שלו?'

אבל סבא אינו מרוצה, הוא אינו מצדד בזה ורוטן: 'עדיף היה אם היה לומד טוב יותר ולא היה מתעסק בשטויות כאלה'...

רוחי נפלה ככשמעתי את דעתו וכהרף עין איבדו חרוזיי את ערכם. מחשבה נצנצה בראשי: 'האמת, מה לי ולשטויות האלה'. 

אבל סבתא עודדה אותי ואמרה: 'נו, לך תשמע לְמה שהזקן אומר... זה יפה מאוד. מה שיודעים – הוא טוב'.

היא נתנה לי קופייקה והבטיחה כי כאשר אביא לה שיר חדש נוסף תעניק לי שוב קופייקה.

וגם עצה טובה נתנה לי: לשמור על הכסף ולחסוך אותו למטרה טובה.

הייתי בוודאי שומע בקולה. אני יודע שלשמור על הקופייקה זה רעיון טוב, אבל לחסוך איני מסוגל. זה מעל לכוחי. למחרת הקופייקה נעלמת, ואני מחפש נושא לשיר חדש. עלי להשיג עוד קופייקה.

קופייקה היא כסף! ואני כותב עוד שיר ועוד – שלושה שירים בבת אחת. אני עצמי מתפעל מפוריותי. אני מחשב כי אם אכתוב שלושה שירים ביום במשך שנה אוכל להתעשר. וחוץ מזה, יש לשירים גם איזה ערך. נכון שאבא אינו מחשיב אותם ואינו רוצה שאעלה אותם על הכתב, וגם סבא רוטן ואיננו מרוצה. אבל מי צריך אותם כאשר יש לי סבתא שמשלמת במזומן תמורת כל שיר?

אני בר מזל, אדם שדואגים לצרכיו.

אבל בחלוף שבועיים לא מתחבר לי אף שיר. אני מתייאש. אלהים שלי, גונח אני בכל יום, אם איני כותב שירים למה לי חיים?

וככל שגובר יאושי, כך קשה לי יותר לחבר שיר חדש. בייאושי רציתי לחבר שיר על הקושי לחבר שירים, ואפילו היה לי חרוז ראשון:

איהר מעגט אייך, ברידער, לאַכען (לצחוק, אחיי, נוכל)

איך קאָן איין ליד ניט מאַכען... (לכתוב שיר איני מסוגל)

אבל פחדתי לגלות סוד כה נורא. מדוע לפרסם את אסוני? אף שבבית לא החשיבו את שיריי, קראה לי אמא 'הבדחן' [3] וזה מאוד שימח אותי.

בחלוף שלושה שבועות בלא שיר שאלה אותי סבתא: 'נו, מדוע אינך מביא שירים?'

אני מסמיק מבושה, וחש כי איבדתי את מעמדי בעיני סבתא. אני מוכרח לחבר שיר.

למחרת אני חושב כל היום. אני חש שראשי מתפוצץ: דבר אינו יוצא. אני מוכרח להביא שיר לסבתא, ולא – אבוד אבדתי; מזמן כבר לא ראיתי קופייקה...

לפתע צץ רעיון מטורף במוחי. אני נוטל ספרון שירים הנמצא בביתנו, בוחר משם את השיר היפה מכולם, מעתיקו ומביא לסבתא.

לבי הולם, מי יודע אם לא אתפס.

אני קורא אותי באוזניה של סבתא. קולי רועד, וכל תוכן השיר מתערפל.

סבתא מקשיבה, מפהקת ואומרת: 'השיר לא מוצא חן בעיניי, ילדי היקר, התקלקלת...'

אני בוש ונכלם. מה זאת אומרת? הלוא השיר נדפס... מדוע אסבול בגלל שירו של אחר?

בלי הרבה מחשבה אני יורה: 'השיר בכלל לא שלי'.

סבתא הביטה בי בפליאה והתכעסה: 'מה פירוש לא שלך? מה אתה מקשקש? לך, לך ילדון טיפש...'

סבתא לא הבינה שגם שיר אפשר לגנוב ואני לא רוצה להסביר לה זאת. אני מחליט כי עדיף להיות טיפש מאשר לגנוב שירים. יצאתי מביתה של סבתא ללא שכר סופרים, ללא כבוד וקיבלתי על עצמי שלעולם, לעולם לא אגנוב שירים.

ואלוהים היה תמיד בעזרי!

_____________________________________ 

הערות

[1] לא ברור מהו שיר זה שמייחס רייזן לאחותו, ייתכן שמדובר בשיר עם רוסי.

[2] המעבר מדוֹד ('עלטערן זון') לסבא ('זיידע') אינו ברור. האם מדובר באותו אדם, או שמא מדובר בשני אנשים שונים (הסבא והדוֹד)?

[3] בדחן הוא מי שמחבר חרוזים (גראַמען) בחתונות ובאירועים משמחים.

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

_______________________________

תודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי על עזרתו

הספרות והחיים: באש ובמים, שר הטבעות, עשייה ומרכבה, הדודאים וצ'צ'קס

א. באש ובמים

צילום: גדעון נח

לשווארמה של חיים (רחוב בן גוריון 8, הרצליה), שהתמחותה בבשר על האש (וכנראה גם במים קרים), יש שם נפלא: באש ובמים.

הביטוי הזה מדבר בדרך כלל על מסירות נפש עילאית – 'אלך אחריו באש ובמים', אומרים על מישהו שבוטחים בו לחלוטין. 

אבל מקורו הוא בפסוק מספר תהלים, סו 12: 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה'.

צירוף זה עבר גם לתפילת 'ונתנה תוקף' של יום כיפור: 'מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ / מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ', ומי לא מכיר את השיר המרטיט של לאונרד כהן Who by Fire, שמבוסס על 'מי באש ומי במים'.

והנה עוד כמה דוגמאות, מן היקב ומן הגורן:

ב. שר הטבעות

גם לפלאפל הישן והטוב יש מיניסטריון ברחוב מרחביה 7 בתל אביב (שוק לוינסקי) ובראשו עומד שר: שר הטבעות.

צילום: איתמר לויתן

אם לא כל הקוראים נרמזים, הרי שמדובר בספר הפנטסיה הידוע של גר"ר טולקין שר הטבעות.

מאתר הבית של 'שר הטבעות' מתברר שבפלאפליה הזו אכן עושים פלאפל בצורת טבעות!

אתר הבית של שר הטבעות

ג. עולם העשייה ומעשה המרכבה

חנות הכלבו הגדולה בעיר החרדית אלעד נקראת 'עולם העשיה' – שם נאה ומתקבל, שמלבד התאמתו לכלי העבודה 'הארציים' שנמכרים בו הוא מרמז גם למונח קבלי ידוע (עשיה הוא העולם התחתון ביותר מבין ארבע עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה).

תודה לבני בראון

אתר עולם העשיה

ועד כמה חדרה הקבלה ותורת הסוד לעולם העשייה החילוני תוכיח התמונה הבאה מאתר בנייה בבאר שבע.

מעשה מרכבה הוא כידוע העיסוק במרכבתו כביכול של האל, כלומר מהות האל והממדים הגשמיים שלו.

צילום: יצחק קאודרס

ד. הדודאים

איזה רעיון מבריק לקרוא לעסקי דוּדִים (שמש, חשמל וכדומה) בשם הצמד המיתולוגי 'הדודאים'!

(כל כך מבריק ומגניב ששכחתי שכבר הבאתי אותם כאן בעבר; לא נורא...)

צילום: אלון ריבק

ה. היום כולנו צ'צ'קס 

כשבכל הארץ עסקו בבחירות הארציות ללשכת עורכי הדין, בירושלים, מתברר, הייתה עדנה דווקא לעגנון...

צילום: אביעד הכהן

טיול בארץ על חשבון חברת ספנות כושלת, 1936

האונייה 'תל אביב' (גלויה מאוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי, ארכיון התמונות יד יצחק בן-צבי) 

מאת עודד מיוחס

א. האונייה 'תל אביב' מגיעה לחיפה

ב-22 בפברואר 1935 עגנה אניית הקיטור 'תל אביב', בנמל חיפה. הלובן הבוהק שבו נצבעה האונייה, גודלה ויופייה, ובעיקר הדגל הציוני שהתנופף מעל סיפונה ושמה של העיר העברית הראשונה על חרטומה – כל אלה נתפסו כהגשמת החלום הציוני על ריבונות ימית וגרמו להתרגשות רבה בקרב בני היישוב היהודי בארץ. על סיפונה היו תיירים רבים ובהם כמה מן הדמויות הידועות בקרב יהודי גרמניה באותה עת, כמו הרב ד"ר ליאו בק, הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך (בטעות נכתב בעיתון שמו של עזריאל קרליבך), והמדען ונשיא ההסתדרות הציונית לשעבר פרופ' אוטו ורבורג. על האונייה היה גם נציג העיתון הנאצי פולקישר באובכטר, שתכנן להישאר בארץ חודש ימים.

האונייה 'תל אביב' עוגנת לראשונה בנמל חיפה (הארץ, 24 בפברואר 1935) 

שלושה ימים לאחר מכן התקיים על סיפון האונייה אירוע רב-משתתפים לכבוד חנוכת האונייה והקו הימי החדש בין חיפה לטריאסטה. בין החוגגים היה גם חסן שוכרי, ראש העירייה הערבי של חיפה. 

חנוכת האונייה 'תל אביב' (הארץ, 26 בפברואר 1935)

אומנם האונייה 'תל אביב' עגנה בחיפה, אך דבר זה לא הפריע למאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, לשגר לאנשיה ברכה נמלצת בשם העיר ותושביה עוד טרם שהטילה האונייה עוגן. 'בקרוב נוכל לבנות לכם נמל ... ולפגוש אתכם בזרועות פתוחות בבואכם לעגון במימי עירנו', הבטיח (וקיים לאחר שלוש שנים, ב-1938): 

ברכת ראש העירייה לרגל השקת 'תל אביב' (ידיעות עיריית תל אביב, 15 בינואר 1935)

האונייה, שנבנתה בגרמניה בראשית המאה הקודמת והושקה בהמבורג ב-1904 כאוניית משא, עברה שיפוץ יסודי שכלל את הסבתה לאוניית נוסעים ומשא. הייתה בה רק מחלקת נוסעים אחת ברמה אחידה לכ-400 נוסעים שניהנו מתאים מרווחים וממוזגים, שכללו כל אחד חדר אמבט צמוד. מתוך התחשבות בנוסעים שומרי מצוות, הותקנו בה בית כנסת ומטבח וחדר אוכל מיוחד לאוכלי מזון כשר. 

התזמורת באונייה 'תל אביב' (אוסף וילי ואדית שמלינסקי, ארכיון התמונות יד יצחק בן-צבי)

בארכיון המדינה השתמר סרטון שצולם עבור 'יומני כרמל', שתיעד את האונייה עם הגעתה לנמל חיפה:

בעלי האונייה ניסו לשוות לכל הפלגה אווירה עברית 'ביתית' – בהגיעה לנמל חיפה או בעוזבה אותו, הונף עליה דגל התנועה הציונית ועל הסיפון נוגנה 'התקווה'. הדבר עורר תרעומת מצד הערבים, ששלטו בנמל חיפה, ורוג'רס, מנהל הנמל הבריטי, דרש ממנהל חברת הספנות הארץ-ישראלית, ברנרד (יוסף) הרשקוביץ (1967-1894) לא להניף את הדגל היהודי על תורן האונייה, אלא את הדגל הרשמי של פלשתינה-א"י; הרשקוביץ סירב. אגב, הרשקוביץ זה הוא אביהם של אילי הספנות סמי ויולי עופר (השם עופר הוא גרסה עברית לשם המשפחה הרשקוביץ: הרש = צבי; בן הצבי הוא עופר).

הדגל הציוני על חרטום האונייה 'תל אביב' (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

עד אז היה קו חיפה-טריאסטה בשליטתה של חברת הספנות האיטלקית 'לויד טריאסטינו' (Lloyd Triestino). עוד טרם יצאה האונייה 'תל אביב' להפלגה המסחרית הראשונה, עשתה החברה האיטלקית כל שלאל ידה כדי לזרוע מכשולים בדרכה של המתחרה החדשה. הם איימו על סוכנויות שמכרו כרטיסים לנסיעה ב'תל אביב', עיכבו אספקת מים ומזון לאונייה בנמל טריאסטה, ארגנו מסע פרסום נגד 'תל אביב' בעיתונות האיטלקית, ובעיקר הורידו באופן דרסטי את מחירי הכרטיסים. עם צעדים דרקוניים אלה התקשתה חברת הספנות הגרמנית-ארצישראלית להתמודד.

כותרות מאמרים בעיתונים על מאבקיה של חברת 'לויד טריאסטינו' באונייה 'תל אביב'
(1. הירדן, 20 בפברואר 1935; 2. דבר, 14 במארס; 3. הארץ, 19 במארס; 4. בדרך, 5 באפריל)

בניסיונותיהם לשרוד את התחרות האכזרית, יצאו בעלי 'תל אביב' למערכה שיווקית באמצעות פרסומות בשפות שונות בעיתונות היהודית. בקיץ 1935 הפליגו באונייה זו כל הצירים והמשתתפים מארץ ישראל לקונגרס הציוני הי"ט שנערך בלוצרן. על הפלגה זו כתב לימים רב החובל הוותיק והסופר זאב הים: 'הנה כך נתגשם חלומו של הרצל על אונייה עברית, נווטה בידיים עבריות המסיעה צירים לקונגרס הציוני' ('תל אביב', ספינות מספרות, אחיאסף, 1968, עמ' 120-117). 

בתמורה לנסיעה זו חתמו נציגי הצירים (ביניהם דוד רמז, אבא חושי, גולדה מאיר ורחל ינאית-בן צבי) על מודעת פרסום, שממליצה על נסיעה באונייה זו: 'נהנינו מהסידורים הנהדרים באונייה', הם כתבו, 'ומהאווירה היהודית החמימה ששררה', והמסקנה: מוטלת חובה על נוסעים יהודים ועל יבואנים ויצואנים ארץ-ישראלים, לתמוך בפעילותה של 'חברת הספנות הארץ-ישראלית'.

מודעת עידוד לחברת הספנות עליה חתמו משתתפים בקונגרס הציוני הי"ט (The Palestine Post,  25 באוגוסט 1935)

כרזת פרסום לאונייה 'תל אביב', 1935 (invaluable)

ב. תחרות חיבורים נושאת פרסים

בצר לה נקטה חברת הספנות הארץ-ישראלית בצעד לא שגרתי כדי לקדם את עסקיה. הם פנו לתלמידים בבתי ספר יהודיים בגרמניה, באוסטריה, בשווייץ ובצרפת, והציעו להם להשתתף בתחרות חיבורים על הנושא 'כיצד אבלה 17 ימים בארץ ישראל'. לזוכה במקום הראשון בכל בית ספר הובטחה הפלגה באונייה 'תל אביב' וטיול בארץ שיימשך כמובן 17 ימים (לצערי, לא הצלחתי לאתר את נוסח ההכרזה על התחרות).

החברה עמדה בדיבורה וב-4 במארס 1936 עגנה 'תל אביב' בנמל חיפה כשעל סיפונה קבוצה של עשרים נערות ונערים שזכו בתחרות מלווים בשני מבוגרים אחראים. הטיול בארץ נמשך, כמובטח, 17 ימים ובסיומו, ב-20 במארס, הפליגה הקבוצה מחיפה לטריאסטה.

אחת הזוכות בפרס, אילזה וולפרט (לימים פאר-לי) בת 15, שבה לביתה בפרנקפורט והכינה אלבום תמונות בו הדביקה תצלומים שצילמו חבריה וגלויות שרכשה במהלך הטיול. את האלבום ירשה בתה, רבקה כהן, שלאחרונה החל לקנן בלִבָּהּ חשש שמא לא יהיה עוד מי שיתעניין באוצר תיעודי זה. בעקבות פנייתה אלי, סרקתי את כל התצלומים, הוספתי הסבר מפורט לכל אחד מהם והפקדתי אותם בארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי, שם אני מתנדב כבר כמה שנים.

בתחרות זכתה גם פאני לוי (לימים שמחה ברויאר) בת 14, וגם היא השתתפה בטיול. פאני נולדה בברלין (22 ביוני 1922) כבת בכורה למשפחה שמנתה חמש אחיות ואח. אביה, יעקב, היה רופא ילדים, והאם, רחל לבית כ"ץ, הייתה מורה. בגיל שש נכנסה פאני לבית הספר של קהילת 'עדת ישראל' בברלין, שסיסמתו הייתה 'תורה עם דרך ארץ'. זו הייתה תפיסת עולם שרווחה בחוגי הנאו-אורתודוקסיה היהודית בגרמניה, מייסודו של הרב שמשון רפאל הירש, ועל פיה אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין ההתפתחויות המודרניות בחיים והעיסוק במדעים. בנוסף, פאני הייתה חברה בתנועת נוער שזוהתה עם אגודת ישראל. פאני הייתה אפוא נערה אופיינית לאותה שכבת עילית של יהודי גרמניה החרדים שהיו מעורים היטב בתרבות אירופה.

פאני לא הסתפקה בעריכת אלבום כמקובל. היא כתבה יומן טיול מפורט בן למעלה ממאתיים עמודים ובו שילבה תצלומים, תמונות מעלונים לתיירים, גלויות, עטיפות ומדבקות של מוצרי מזון מתוצרת הארץ, ואפילו כרטיסי נסיעה באוטובוס. היומן נכתב בגרמנית ותורגם לעברית על ידי אמיליה וייל, אבל כבר במקור הגרמני שובצו בו מילים בעברית (מופיעות בציטוטים למטה באות מודגשת). יומן זה הגיע לידי וגם הוא נסרק והופקד, יחד עם תרגומו לעברית, בארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי.

פאני מתגלית ביומנה כנערה סקרנית, ביקורתית, חדורת אמונה דתית ומדקדקת בשמירת מצוות. נוסף על אלה היא ניחנה ביכולת יוצאת דופן של הבעה בכתב בכל הקשור למראות ולאנשים שאותם פגשה ולרגשות ולהרהורים שהתעוררו בה בעקבותיהם. אין זה דבר המובן מאליו, שכן מדובר בנערה בת 14 בלבד! בדבריה שיובאו להלן (בתיקוני עריכה קלים) שולבו הערות והארות בתוך סוגריים מרובעים, והם שלי, כותב מאמר זה.

ג. הביקור בארץ

1. רשמים מעורבים מתל אביב ופגישות עם מנהיגי היישוב

הזוכים בתחרות ביקרו בתל אביב בעיצומן של חגיגות פורים ופאני לא הסתירה את הסתייגותה מאופייה החילוני של העיר העברית הראשונה, אף שהניחה מנגד, בכף הזכות, את העברית המדוברת בפי כולם ואת הדומיננטיות של האוכלוסייה היהודית בעיר:  

הגברות המעודנות מעדיפות לצעוד לאורך שדרות רוטשילד ... כשהן מסריחות מבושם ולבושות בשמלות חשופות ללא שרוולים! ... תכונה זאת של תל אביב מגעילה אותי, וגם חוסר היהודיות, למרות שהכל 'יהודי'. באופן רשמי שבת הוא יום המנוחה אבל ... איזה % [כך!] מהם מחלל שבת? אינני רוצה לספור אותם, כי אז, אבוי, כמעט לא יישאר אף אחד ... אינני רוצה לגנות את תל-אביב לגמרי. יש לה גם צדדים יפים. סוף סוף זו עיר יהודית לגמרי, כל השלטים, לוחות המודעות, הוראות התחבורה – הכל בעברית..., ו...גרים שם רק יהודים, זה מה שחסר לחיפה ולירושלים. לא ראיתי בת"א אף ערבי (מלבד היהודים המחופשים).

מיומנה של פאני לוי. תצלומים מעלוני תיירות: למעלה, עמוד מודעות בכיכר מגן דוד בתל אביב;
למטה, מבחר תמרורים בתל אביב 

פאני וחבריה נפגשו עם חניכי תנועות הנוער החלוציות בתל אביב. למרות אופיו הטקסי של המפגש והיעדר הזדמנות לחילופי השקפות עולם, פאני לא חסכה את שבט ביקורתה:

כעת צעדו התנועות השונות במלוכד למקום המיועד להן. הכל היה ממש במתכונת צבאית. גם אנחנו היינו צריכים ללכת בסך – עד כמה שאפשר ... כמובן הכל בעברית. ואז שרו את התקוה ואת תחזקנה ... עלי לומר, [האופי] הצבאי הזה כלל לא מצא חן בעיני ... אם זה כל מה שהם יכולים – לצעוד קצת – אז הם יכולים ללכת הביתה. נכון, זה נראה יפה וממושמע, אבל לי זה נראה שטחי מאד, קצת תרגול שאין מאחוריו כלום. את זה אפילו העזרא [=תנועת נוער חרדית] הלא ממושמע יוכל לבצע, עם קצת אימון.

מארגני הטיול הצליחו לשכנע שתיים מדמויות המפתח ביישוב היהודי לפנות מזמנם כדי להיפגש עם הזוכים והזוכות בתחרות החיבורים. וכך התקבלו בני החבורה בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים אצל מנחם אוסישקין, ראש הקרן הקיימת לישראל:  

זה היה כבוד! ... אוסישקין נאם לנו נאום קצר בעברית ואז שאל אחדים מאתנו כמה שאלות בעברית ... אותי, למשל הוא שאל, כמה זמן אני כבר לומדת עברית, והיכן. השבתי לו בעברית שוטפת ונראה היה שהוא שמח, שמלבד שניים, כולם עוסקים בעברית.

בתל אביב ביקרו הנערים אצל ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף (חצי שנה לפני פטירתו):

למעלה באולם היו פרחים על גבי פרחים, עציצים, וזרים עם כיתובים עבריים וכו', כי לדיזנגוף היה יום הולדת 75 ... דיזנגוף נאם לנו עצמו בעברית [וביקש] שנסתכל על הארץ בעיניים פקוחות ושכל מי שהיה אי פעם בא"י, סופו להגיע לשם שוב, בין שהוא רוצה ובין שלא.

לאחר המפגש עם דיזנגוף בקומה העליונה שבבית מגוריו, ירדו הנערים לקומה התחתונה, אותה תרם בשנת 1932 להקמת מוזיאון תל אביב. פאני מנתה יצירות אחדות בתערוכה, אך יותר מכולן הרשים אותה הציור 'אחרי הפוגרום' של הצייר היהודי-פולני מאוריצי מינקובסקי. ביומן הטיול שלה היא הדביקה גלויה של אחת מגרסאות הציור וכתבה:

האומן צייר את האנשים בצורה כל כך אמתית, שאפשר לחשוב שאלה אנשים חיים. המבע המיוסר בפנים של המבוגרים, והילדים, שנרדמו למרות כל הצרות, מהווים ניגוד חריף.

מאוריצי מינקובסקי, 'אחרי הפוגרום', 1905 (גלויה מאוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

2. ביקורים במפעלים עבריים 

בתיאוריה מהביקור בבית החרושת 'עסיס' שברמת גן, פאני משתפת את הקורא בכל הפרטים הטכניים של הפקת מיץ מהדרים, מילוי כרוב כבוש בקופסאות שימורים והכנת ריבה וקונפיטורה. כמובן שלא פסחה על ההפתעה שזומנה להם לפני היציאה:

כל אחד לקח גביע, ובצד היה ברז שהוציא לימונדה נהדרת! כמובן היינו מוקסמים (אני חושבת, שאף אחד לא שתה פחות משלושה גביעים!).

מימין: הבניין של מפעל עסיס, רחוב ז'בוטינסקי 35-33, רמת גן (אוסף אילזה פאר-לי לבית וולפרט);
משמאל: מדבקה לריבת תפוזים מתוצרת עסיס (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

לאחר הביקור ביקב בראשון לציון קיבלו המטיילים הסברים במבשלת בירה 'נשר' הסמוכה:

כשנכנסנו, מיד שמנו לב להבדל בין היקבים לבית החרושת [לבירה]. הראשונים ישנים, חשוכים, בניינים מסתוריים, מעברים חשוכים, מדרגות רועשות, קירות רטובים ותאורה עמומה. האחר, מודרני, אולמות מוארים, בניינים מאבן ומכונות חדישות ביותר ... כל אחד מאתנו קיבל מדבקה למזכרת.

מיומנה של פאני לוי: מימין, מדבקה של בירה 'נשר' ממבשלת הבירה בראשון לציון;
משמאל, משאית להפצת בקבוקי בירה נשר' (תמונה מעלון לתייר)

בשנות השלושים תרם ענף גידול ההדרים כתשעים אחוזים מכלל היצוא של המשק היהודי בארץ. פאני וחבריה היו עדים לאריזת פרי הדר בבית הספר החקלאי 'מקוה ישראל' – חוליה בשרשרת של פס הייצור:

יושבים כמה אנשים על הרצפה ולפניהם ערימות תפוזים. קודם ממיינים את הפרי לפי גודל, לפי עובי הקליפה וכו' ... והתפוזים נזרקים למקום אחר, שם שני אנשים עוטפים אותם במהירות הבזק ... ואדם שלישי אורז אותם בארגזים ... האנשים עובדים כמעט כמו מכונות, בצורה אחידה ומדויקת. הם כמעט אינם מדברים בזמן העבודה, שקט שם לגמרי, שומעים רק את נפילת התפוזים הנזרקים ואת רשרוש הניר ... כיסו את הארגז במכסה עץ וסגרו את סרטי הפלדה עליו. מסמר, מכת פטיש, מסמר, מכת פטיש וזהו. מיד מגיע תורו של הארגז הבא. 

מיומנה של פאני לוי: מימין למעלה, נייר עטיפה של תפוזים;
למטה, תצלום של תלמידי בית הספר החקלאי מקוה ישראל אורזים תפוזים

כנערה סקרנית ויסודית יצאה פאני לבחון כמה מן הסיסמאות שנפוצו ביישוב העברי, כשהיא מצוידת במספרים לביסוס טענותיה: 

בכל מקום צועקים תוצרת הארץ, [אך] עדיין מייבאים כל שנה 10 מיליון ליטר חלב, 35 מיליון ביצים וגם חמאה, זאת למרות תנובה (זו רק דוגמה אחת).

ולגבי התלות בסחורות מיובאות יש לה הסבר בלתי ניתן להפרכה: 

חלק מהסיבה הוא, ש'נערות החברה' מתל אביב אינן יכולות לוותר על הפודרה והבושם שלהן!

 עטיפת שוקולד חריף עדין מתוצרת בית החרושת 'עלית' (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

זו גם הדרך שבה בחנה פאני את ה'תעמולה לטובת עבודה עברית'. היא הבינה היטב את הדרישה להעסקת פועלים יהודים, אך גם את נטיית המעסיקים להעדיף את הפועל הערבי: 

כי הם עולים למעביד היהודי הרבה פחות. זאת אפשר להוכיח בעזרת כמה מספרים: יהודי צריך 30-25 גרוש ליום (6-5 מרקים), ערבי צריך 8-5 גרוש (1–1.60 מרק). תימני, שהוא בעל דרישות נמוכות ביותר, צריך 4-3 גרוש (80-60 פפניג). מובן שזה הפסד עצום להעסיק יהודי, שיש לו דרישות גבוהות כאלו, כאשר ערבים עושים את אותה העבודה בצורה טובה!

3. ביקורים בהתיישבות החלוצית

הביקור בארץ כלל מספר תחנות חובה בקבוצות, בקיבוצים ובמושבי עובדים בעמק יזרעאל ובעמק הירדן, למשל בעין חרוד:

עין חרוד, הקבוץ הגדול ביותר כאן בארץ (בערך 700 אנשים חיים שם!) ... ראינו רק חלק ממבני הציבור ובתי ההורים ... אבל כן הראו והסבירו לנו על בית הדפוס ועל מכבסת הקיטור ... הסבירו לנו, איזו עבודה קשה יש לַבָּנוֹת במחסן: לספור, למיין, להוציא את הכביסה בצורה נכונה ל-700 איש, זו באמת משימה לא קלה! 

 בניינים בקיבוץ עין חרוד. מימין לשמאל: בית הביטחון המזרחי (בית ילדים), חדר האוכל, בתי דירות עם גגות משופעים (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

ובקבוצת דגניה א':

הראו לנו את בית הספר, שני בתים יפים, לבנים, בני קומה אחת ... לפני הבתים יש גינה, אותה שתלו הילדים, והם מטפלים בה ... הביאו אותנו [ל]מוזיאון ביולוגי [= בית גורדון שהוקם שנה קודם לכן] ... רואים שם כל מיני ציפורים, נחשים, חרקים, אוסף פרפרים, הרבה סוגי צמחים, מזיקים חקלאיים – הכל מתואר בצורה חזותית וברורה מאד.

מהביקור ב'בית הקברות של דגניה' למדה פאני שצעירים שקבורים שם קיפחו את חייהם בטביעה בירדן, וגם 'ממלריה ומחלות אחרות, בזמן שהתחילו לעבד את האדמה מלאת הביצות, מוכת הקדחת. אנשים אלה מתו למען בניין א"י'. על קברו של אהרן דוד גורדון אמר המלווה שלהם 'כמה מילים על אישיותו ועל זכויותיו בדגניה'. 

מבנים בבית החינוך של קבוצת דגניה א' (אוסף אילזה פאר-לי לבית וולפרט) 

וממשיכה פאני:

בחדר האוכל הגדול היה ערוך שולחן ארוך עבורנו: לחם, חמאה, עגבניות, תפוזים ועוד הרבה ... (היום אינני מבינה שאכלתי הכל בלי היסוס, אולי חשבתי שבדגניה אפשר לאכול בשקט חמאה וחלב, יכול להיות שזה באמת כך) ... תוך כדי האוכל דיברו ושרו.

4. דילמות הלכתיות 

סימן השאלה, שהתעורר בדיעבד אצל פאני לגבי כשרותם של מוצרי החלב בדגניה, הוא דוגמה אחת מני רבות של לבטיה לגבי מידת הכשרות של הארוחות והמזונות שהוצעו לחברי הקבוצה. מעניינת במיוחד הדילמה שעוררו אצלה האשכוליות. במהלך הטיול למדה פאני –

שבא"י ובכל העולם אסור לאכול אשכוליות, כשאין יודעים בדיוק מהיכן הם. מדוע? מחשש שהם ערלה! אצל עצי פרי אחרים שאלת ערלה אינה רלוונטית, כי ממילא הם אינם מניבים פירות לפני השנה הרביעית, אבל העץ המורכב של האשכולית מניב כבר בשנה שנייה פירות בשלים ... על האונייה אכלתי פעמים רבות אשכוליות. זה כבר לא ניתן לשנות! אבל מאז פשוט לא אכלתי שום אשכוליות!

כמי שגדלה בגלות גרמניה, פאני נחשפה לראשונה בארץ ישראל למשמעויות המעשיות של קיום המצוות התלויות בארץ, כגון שמיטה:

האנשים העוסקים בחקלאות אינם עובדים במשך שנה תמימה, שכל הכלכלה נעצרת, שהמתחרים הספרדיים והאיטלקיים ועוד אחרים מתחזקים בשנה האחת הזו ושצריך לייבא כל דבר, כך שהבנתי – רגשית בלבד – כמה קשה לקיים את שנת השמיטה. אבל השכל שלי אמר: בתורה כתובה המצווה שיש לקיים שמיטה, אז אכן צריך לקיים זאת. אבל איך? ... אני חושבת, שרוב  החקלאים לא יקיימו זאת, אבל מה שיעשו המזרחי [= תנועה דתית ציונית] והנוער האגודתי בשנה הזאת, זו שאלה.

5. ביקור ביישובים של עולים מגרמניה

שפת אימם של מרבית חברי קבוצת המטיילים, אם לא של כולם, הייתה גרמנית, ולכן אך טבעי היה לכלול במסלול הטיול גם ביקורים ביישובים שהוקמו בידי עולים יוצאי גרמניה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית והחמישית. הם ביקרו בכפר השיתופי רמות השבים, בקיבוץ ההכשרה רוֹדְגֶס (לימים קבוצת יבנה) ובקיבוץ גדרה (לימים קיבוץ חפץ חיים).

רמות השבים, 'כפר הביצים הייקי', עורר אצל פאני עניין מיוחד, וכדרכה הקפידה לכלול ביומנה מספרים להשלמת התמונה:  

מדובר ביישוב של  קפיטליסטים גרמנים. רוב העולים היו אקדמאים, אבל כולם עשו הסבה מקצועית, מלבד שני וטרינרים ורופא אחד. במושבה חיים כ-50 משפחות, כשלכל אחת מהן קרקע שלה, בין 4 ל-200 דונם, הכל בהתאם לכסף שהביאו איתם. משק, הכולל בית, 80-4 דונם לגידול ירקות ו-600 עופות, עולה בערך 1,200 לא"י. ליותר עשירים יש גם פרדס ... הם כלל אינם תלויים בתנובה. בכל בוקר יוצאת מכונית מלאה ב-10,000 ביצים טריות וירקות טריים לת"א, וחוזרת בצהרים ריקה לגמרי.

מימין, משק בכפר רמות השבים (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי);
משמאל, צריפים ואוהלים בקיבוץ גדרה (אוסף אילזה פאר-לי לבית וולפרט) 

תנועת ברית חלוצים דתיים, שהייתה בעלת אוריינטציה ציונית, הקימה חוות הכשרה בעיירה רודגס (Rodges) במרכז גרמניה. ראשוני החבורה עלו ארצה בסוף 1929, והקימו בשנת 1931 את קבוצת רודגס על אדמות 'סלוונדי' (על שם הרב ד"ר אריה סלוונדי) ליד פתח תקווה. פאני תיארה ביומנה מפגש עם אחד הנערים מהקבוצה שהסביר כי 'המזרחי' הוא-הוא העם היהודי:

המסקנה שלו: מי שאינו ציוני, מוציא עצמו מכלל ישראל. לשווא ניסינו אנחנו, אנשי עזרא-אגודה [= בשנת 1935 נוצר שיתוף בין תנועת הנוער החרדית 'עזרא' ו'הנוער האגודתי'], להסביר לו, שעבורנו העם היהודי הוא משהו אחר לגמרי, לא ההסתדרות הציונית העולמית. שעבורנו ישראל הוא עם בזכות התורה ולא בזכות הארץ וכו'. הוא לא הסכים להשתכנע. מלבד זה הוא כועס נורא על היהודים הגרמנים, שהגיעו הנה אחרי 1933 רק מסיבות כלכליות ואין להם שום אידאליזם. גם כאן היינו צריכים לחלוק עליו, ולטעון, שהרי רבים כן באו מתוך אידאליזם ולא כל היקים [= במקור: jeckes] שווים. הוא טען, שחלק גדול היה עובר באותה התלהבות לדרום אפריקה או לאמריקה אם התנאים הכלכליים היו עדיפים שם. ולזאת נאלצנו להסכים, לפחות חלקית.

נשים בעבודה בקבוצת 'רודגס' (אוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

6. הביקור בירושלים ובסביבותיה

עבור פאני היה הביקור בירושלים משאת נפש ופסגת חוויותיה. בדרך לעיר סרו המטיילים לביקור בבית ההבראה 'ארזה' במוצא, וכך היא מתארת אותו: 

הוא מאורגן בצורה יפה ונקיה מאד, החדרים נעימים (ליד כל ברז מים כתוב: זכור, כמה המים יקרים!). הדבר היפה ביותר שם היא הגינה. היא נטועה בצורה יפהפייה, דקלים וצמחים אחרים – באמצע הרי יהודה השוממים. זה באמת הישג, לשתול גינה במדבר האבנים הזה!

מיומנה של פאני לוי. משמאל למעלה, תצלום הגינה בבית ההבראה 'ארזה' ליד מוצא; למטה, תצלום בניין בית ההבראה שנלקח מעלון למבקר; מחצית כרטיס אוטובוס מתל אביב לירושלים

פרק החולין בביקור בירושלים כלל את הביקור בבניין המוסדות הלאומיים שברחוב המלך ג'ורג': 

הועברנו לקומה העליונה, לחדר קטן: חדר הרצל ... כתב יד שהרצל עבד עליו היה פרוס על שולחן הכתיבה ... שולחן הכתיבה המרופט שלו, שלידו הוא כתב את 'מדינת היהודים' והספרים הרבים ... גם התמונות של הורי הרצל היו תלויות על הקיר, כמו גם תמונה של משתתפי אחד הקונגרסים הציוניים הראשונים.

אגב, מאז הועבר 'חדר הרצל' והוא נמצא היום במוזיאון הקרוי על שמו בהר הרצל.  

בצאתם מאגף הקרן הקיימת לישראל קיבל כל אחד מהנערים –

מעטפה גדולה ובה הרבה חומר תעמולתי, פרוספקטים עם תמונות נהדרות (מהן הדבקתי כאן הרבה) מכל חלקי הארץ, חוברת עבה על ת"א, אחת על ירושלים וגם – מפה נהדרת של א"י ... לבסוף קיבל כל אחד סיכה כחולה של הקרן הקיימת ... בלי לחשוב פעמיים, ענדתי אותה על הז'קט שלי.

הספונטניות הזו נעשתה בהיסח דעת, שכן פאני, שהתחנכה בנוער האגודתי, לא הזדהתה עם התנועה הציונית. מישהו מהנוכחים העיר לה שאם איננה מכירה בקרן הקיימת אסור לה לענוד את הסיכה. אחרי הכל, הקרן הייתה מכשיר של ההסתדרות הציונית לרכישת קרקעות בארץ והכשרתן להתיישבות יהודית. 'מצאתי שהוא צודק', הודתה פאני ביומנה, 'וכולנו, בעלי הכיוון האגודאי, התהלכנו ללא הסיכה'. 

הנערות אילזה וולפרט (שורה עליונה, שלישית מימין) ופאני לוי (שורה שלישית מלמטה, שלישית מימין עם צמות ומשקפיים) עם חבריהן לקבוצה. חזית אגף הקק"ל בבניין המוסדות הלאומיים (אוסף אילזה פאר-לי לבית וולפרט)

מוסד חילוני אחר בו ביקרו פאני וחבריה היה מתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים ובו, בין השאר, אולם הקריאה של הספרייה הלאומית:

נשארנו באולם זה זמן די רב, כי כל אחד רצה לעיין בספר זה או אחר והיה כל כך מעניין. עוד הורשינו (מה שנחשב כבוד גדול) לעבור בתהלוכה חגיגית דרך אולם הקריאה ... פה ושם העפתי מבט על כותרי הספרים שעל המדפים לכל אורך הקירות. היו שם ספרים בכל השפות, כמעט בכל תחומי המדע, והכל בסדר מופתי.

בתחנתם הבאה הם ביקרו בגן הבוטני:  

שם הראו לנו ... אוסף של צמחים המופיעים בתנ"ך, שנאספו בידי אחד ראובני [= אפרים הראובני] ואשתו [= חנה רדובילצקי] ... היו אלה צמחים שאי אפשר היה לדמיין שאי פעם נראה אותם, וכאן יכולנו להתבונן בהם. למשל דודאים, הצמח שהביא ראובן ללאה, או חבצלת השרון, מתוך שיר השירים. כמובן, אי אפשר להישבע שאלה באמת הצמחים הנכונים, אבל לגבי רובם אפשר להניח זאת כנכון. במיוחד בלט צמח, הנראה בדיוק כמו תיאור המנורה שבמשכן [= הכוונה למרווה]. גם לצמח זה יש 7 'זרועות' כפתור ופרח, ביחס המדויק, כך שהאנשים שם חושבים, שצמח זה היה הדגם למנורה ... בכל אופן ההתאמה המדויקת ראויה לציון.

בית הספרים הלאומי במתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים (גלויה מאוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי)

בהמשך ביקרו חברי הקבוצה גם בהר הזיתים, שם נחשפו לבית הקברות היהודי. 'את רוב המצבות אי אפשר כבר לפענח', רשמה פאני ביומנה, אך היא מצאה גם הזדמנות להצטייד בעפר מארץ ישראל: 

מצאתי באיזה מקום חול [= עפר] רך ויבש, ומילאתי בו את השקית שלקחתי אתי לצורך זה. עכשיו הייתה לי אדמת א"י משלי!!

בתוכנית הביקור בירושלים נכללה הליכה על חומת העיר העתיקה:

החומה רחבה מאד – בערך 100-80 ס"מ, ואפשר ללכת עליה בקלות. מכל מקום יש מבט נהדר על ההרים הסמוכים ועל הכפרים הערביים שעל המדרונות ... הגענו למין מרפסת עם עמודים, משם אפשר היה להשקיף על כל מקום המקדש ... נורא לחשוב על כך, ששם, למקום אליו הגיע הכהן הגדול פעם בשנה, אחרי הכנה מדוקדקת, שם מתרוצצים היום כל כך הרבה נכרים!!!

ירושלים שימשה בסיס לגיחות יומיות לסביבותיה, וכך נסעה הקבוצה לביקור בים המלח:

בים המלח נסענו קצת לאורכו. משמאל ראינו את מגורי העובדים של מפעלי 'קליה' ... הלכנו לבריכת השחייה ... מאחר שהייתה זו בריכה מעורבת לא נכנסתי ... ישבנו ליד שולחן, שממנו היה מבט נהדר על ים המלח. הרי מואב נראו קרובים, כאילו אפשר לנגוע בהם והים נראה נפלא.

בהגיעם לגשר אלנבי נגלה לפאני נהר הירדן ומראהו לא דמה כלל לציפיותיה:

דמיינתי אותו אחרת לגמרי. חשבתי שהוא רחב יותר והזרימה מהירה יותר והמים צלולים יותר, אבל גם כך הוא מצא חן בעיני. המים החומים, המלוכלכים, זורמים באיטיות ... בגדות גדלים סוּף וכל מיני צמחים ירקרקים. הנהר כלל אינו רחב ... ובכמה מקומות די רדוד, אך רובו עמוק 5-4 מ'. אלמלא כן, לא הייתי יכולה לתאר לעצמי שנהר קטן כזה מניע את מפעלי רוטנברג ומשקה את כל עמק הירדן ומפרה אותו. כל הזמן תהיתי היכן עומדות 12 האבנים של יהושע, הרי אלה חייבות להיות כאן בקרבת מקום.

אכזבה נוספת הייתה מנת חלקה גם בקבר רחל:

עלי להגיד, שהתאכזבתי נורא. בדמיון שלי זה היה כל כך יפה, מערה אפלה שרק אבן בתוכה, והאווירה כמו בכותל. אבל לא היה כלום מכל זה ... העץ המפורסם הנפרש על קבר רחל כלל אינו קיים – כנראה הוא הומצא על ידי [הצייר היהודי הרמן] שטרוק, שצייר אותו פעם ומאז הוא הופיע על כל הבולים וכו' ... על הקירות תלויות כל מיני מפות ומפיות רקומות בצורה גרועה, וילונות בצבעים הצעקניים ביותר ... תמונות, מפות פרימיטיביות, וכו' וכו' ... [ה]אם היא, רחל אמנו, לא הייתה מבקשת לוותר על כל הקשקושים האלה ומעדיפה להיקבר במקום פשוט וריק, בו אפשר היה לבקש ממנה להתפלל עלינו אל הקב"ה, כפי שעשו היהודים כבר אז, כשיצאו לגלות? הייתי מאוכזבת ביותר ובקושי הצלחתי לרכז קצת כונה לתפילת מנחה.

קבר רחל (גלויה מאוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי)

גולת הכותרת של הטיול היה הביקור בכותל. בדרך אליו חלפה פאני דרך השוק בעיר העתיקה, ושלא במפתיע הצבעים והמראות הילכו עליה קסם:

השוק היה מעניין ביותר ומלוכלך מאד. הסמטאות צרות מאד ומדרגות מובילות כלפי מטה. מצחיק ביותר לראות למשל פרד עם המטען שלו יורד את המדרגות האלה [ב]קפיצה ברגלים קדמיות ואחר כך ברגלים האחוריות וכו' ... הזבנים יושבים בנישות, הסחורה לפניהם על 'שולחנות' (כלומר, על קרשים). הכל בערבוביה, מלוכלך, לכל אחד מותר לנגוע בסחורה, גם בדברי אוכל, אבל מציעים גם עבודות יד נהדרות, סנדלים, תיקים, בדים מכל סוג, דברי רקמה וכו'.

השוק לא היה אלא רק טרקלין צבעוני וגשמי בדרך להתעלות רוחנית שאין למעלה ממנה: 

מדרגות הובילו לכיוון מטה, בלי סוף פניות ... פתאום – אינני יודעת איך – הרגשתי: 'עכשיו!'. עוד פינה אחרונה – וכאן עמדו האבנים הענקיות של הכותל המערבי. משהו עלה לי לגרון, כך שלא יכולתי לדבר. חיכיתי בשקט, עד שאילזה [וולפרט] נתנה לי את הסכין הקטנה שלה לצורך הקריעה ... הקרע היה עמוק אבל לחלוטין לא עמוק דיו, כדי להביע את אבלי וכאבי על גורל ישראל וגורלנו שלנו ... בתקופת הפאר של ישראל הגיעו היהודים הנה, וכעת, ובמשך כל הגלות הארוכה באו יהודים מכל העולם כדי לבכות ליד אבנים אלו ולבקש מהקב"ה סוף סוף את הגאולה ... חיפשתי לי אפוא נישה בכותל והתפללתי מנחה. אני חושבת, שאף פעם לא הייתה לי כונה כזאת, כמו כאן, כשחשתי בקדושה של האבנים לפניהן עמדתי.

... בחוֹרים הרבים ובנישות היו המוני פתקאות קטנות, מקופלות ... גם לי היה חשק לכתוב פתקה כזאת. רציתי לכתוב עליה רק 5 מילים: ובא לציון גואל במהרה בימינו. אבל לא העזתי, למרות שבאותה שעה הייתה זו משאלתי היחידה. מלבד זאת, אינני מאמינה שמשאלתי תתגשם לי בעקבות זה, הרי זה בגללנו שאנחנו עדיין בגלות: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ... הפקידו לידן כל כך הרבה כאב ואסונות יהודיים, ועדיין הן עומדות, אבני הכותל גדולות ואילמות, עד שכוס הדמעות של ישראל תהיה מלאה ו[אז] המשיח יבוא! 

נשים מתפללות בכותל המערבי (גלויה מאוסף שמחה [פאני] ברויאר לבית לוי) 

ד. פרידה (זמנית) מארץ ישראל 

ב-20 באפריל 1936 עלו פאני וחבריה לאונייה 'תל אביב' כשמגמת פניהם לטריאסטה וממנה אל ארצות מוצאם. הפרידה העיקה עליה מאד. וכך כתבה:

ברגע שראיתי את א"י נשארת לאט לאט מאחור, תקפו אותי געגועים חזקים אליה. מצאתי מקום מבודד על הסיפון העליון ליד המעקה. הנה הייתה חיפה לפני – כל כך מוכרת, כל כך קרובה! הנה הדר ... הטכניון, השוק,  קרית חיים, מכלי הנפט לפניי בשמש ... רחוק מאחור – ירושלים. הייתי שם! דרך הרי יהודה נסעתי, דרך העמק נסעתי, את ים כנרת ראיתי! הרי לא ייתכן שכל זה ייעלם עכשיו – רק מפני שה[אונייה] תל-אביב עזבה את חיפה! ופתאום באו הדמעות שלי, בלי שיכולתי לעצור אותן, הן פשוט זלגו.

בינואר 1939 עלתה פאני עם בני משפחתה לארץ, ובשנת 1943 נישאה למרדכי ברויאר (2007-1918), שעלה מגרמניה עם הוריו ואחיו כמה שנים קודם לכן. פאני – ובשמה העברי החדש שמחה –  עבדה תחילה כפקידה בבית מסחר לתרופות ואילו מרדכי עסק בהוראה. במרוצת השנים נולדו לבני הזוג שבעה ילדים ואבי המשפחה, מרדכי, נודע כפרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. מרדכי נפטר בי"ב בסיון תשס"ז (29 במאי 2007) ושמחה ביום ט"ז באדר א' תשע"ד (16 בפברואר 2014).

גם על אילזה וולפרט, חברתה של פאני, קשתה הפרידה מארץ ישראל, וכבר ביום ההפלגה מחיפה לטריאסטה (20 במארס 1936) ביטאה את כאבה בשיר:

אילזה וולפרט, 'פרידה מארץ ישראל' (תרגום מגרמנית: חנה יעיר)

אילזה נולדה בט"ו בשבט תר"ף (6 פברואר 1920) בפרנקפורט על נהר מיין ולמדה בבית ספר על שמו של הרב שמשון רפאל הירש, שהיה כאמור ברוח 'תורה עם דרך ארץ'. פחות משנה לאחר שובה מהטיול בארץ היא עברה לאנגליה ושם למדה טיפול וחינוך בגיל הרך. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה היא השתלבה כאֵם בית בהוסטל לילדי הקינדר-טרנספורט בלונדון. ב-1947 נִשְׂאָה למרטין (מיכאל-יהודה) פאר-לי, שהצטרף גם הוא לצוות החינוכי בהוסטל, ולבני הזוג נולדו ב-1948 הבת רבקה (לימים כהן), וב-1952 הבן שמואל-דוד. המשפחה עלתה לישראל ב-1953 והתיישבה בתל אביב. כשפרצה מלחמת יום כיפור גויס הבן יחד עם חבריו לישיבת ההסדר 'כרם ביבנה' ליחידת שריון. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19 באוקטובר 1973) נהרג  שמואל-דוד פאר-לי מהפגזה ארטילרית לאחר חציית התעלה. מרטין נפטר ב-1987 ואילזה ב-1998.

מימין: שמחה (פאני) ברויאר לבית לוי (2014-1922); משמאל: אילזה פאר-לי לבית וולפרט (1998-1920) 

 

ה. אחרית דבר

מה עלה בגורלה של אוניית הקיטור 'תל אביב'?

כל מאמצי השיווק של חברת הספנות הארץ-ישראלית עלו בתוהו והיא הגיעה לחדלות פירעון. למרות הלחץ מצד אישי ציבור ומנהיגים, הסוכנות היהודית לא פעלה להציל את החברה הפרטית על חשבון כספי היישוב. בספטמבר 1937 פורקה החברה והאונייה 'תל אביב' נמכרה לחברה יפנית.

'תל אביב' מפליגה ליפן (הארץ, 18 באוקטובר 1937) 

מכירת 'תל אביב' הייתה בבחינת גלולה מרה שצרבה את התודעה הלאומית. כך הספיד אותה דוד רמז שהיה אז מזכיר הסתדרות העובדים וממנהיגי היישוב:

נודה ולא נבוש: מהו כללם של המעשים הלאומיים, אשר נעשו עד עכשיו לפילוס נתיבי ים עבריים? כמעט לא כלום. וכאן הופיע בכוח יזמה פרטית נתיב עברי. אמנם צנוע, אך ערוך ומתוקן בכל ... היש לנו רשות, כי תהיה לנו אונייה עברית שלנו, קו עברי שלנו, צי עברי שלנו? היש לנו רשות לוותר למישהו על הרשות הזאת? ... מדוע לא נמצא במוסדותינו הכוח לעמידה גלויה לצד המפעל החלוצי בחייו ומדוע לא גאלוהו במותו? מדוע נמכרה האונייה 'תל אביב' ליפנים? 

קינת דוד רֶמֶז על מכירתה של 'תל אביב' (דוד רמז, לרוח הים, תשי"ב, עמ' 32-29)

_______________________________________

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. מזה שבע שנים הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי.   oded.m@mail.huji.ac.il