יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il

סיפורי רחובות: משה הס, יאסי במרכז, תוגת המאירי ויורם טהרלב

א. מי אתה משה הס?

משה הס, בערך 1875 (ויקימדיה)

הנה יוזמה פרטית יפה וראויה לשבח של הדיירים מבית מס' 5 ברחוב משה הס בתל אביב.

שלטי הרחוב של העירייה לא סיפקו את המידע שתושבי הרחוב חושבים שראוי לדעת עליו. למעשה הם לא סיפקו שום מידע. אין אף שלט רחוב אחד שיספר, ולוּ בקיצור נמרץ, מי היה משה הס.

צילום: איתמר לויתן

חשבו דיירי הבית מה ניתן לעשות בנידון, בלי לבקש טובות מאף אחד ובלי לחכות יותר מדי. ישב מי שישב וכתב מה שכתב, אספו כסף מהדיירים וקבעו את השלט בכניסה לבית. לא ברור מתי נקבע השלט אבל נראה שהוא חדש.

צילום: איתמר לויתן

ככל שבדקתי, המידע בשלט נכון (כשלעצמי הייתי מוותר על השורה הלא רלוונטית לגבי הרבנים אלקלעי וקלישר. להס לא היה שום קשר אליהם). מכל מקום, זו דוגמה יפה וראויה ליוזמה 'מלמטה'.

הדפסה ראשונה של רומי וירושלים, לייפציג 1862 (בית מכירות וינרס)

ב. קהילת יאסי: מרכז היצירה היהודית

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב יש צֶבֶר רחובות הנושאים שמות של קהילות יהודיות חשובות בגולה. תמצאו כאן רחובות הנושאים את שמן של קהילות כמו בודפשט, אודסה, ורשה, סלוניקי, צ'רנוביץ, ביאליסטוק, בריסק, לבוב ועוד. 

גם קהילת יאסי (או יַאשׂ) – היום העיר השלישית בגודלה ברומניה, ובעברה קהילה יהודית גדולה וחשובה – זכתה לרחוב משלה.

צילום: עפר גביש

זהו שלט רחוב חדש, שנעשה בהתאם למדיניות החדשה של עיריית תל אביב, שקובעת כי הסברים של שמות רחובות לא יהיו ארוכים, אלא לכל היותר 30 סימני דפוס. לא קל לתמצת בסד כזה את חשיבותה של קהילה יהודית, אבל עם כל הכבוד ליאסי, לרבניה, משכיליה, סופריה וחכמיה, הבחירה לתאר אותה כ'מרכז היצירה היהודית', בה' הידיעה, נראית קצת מופרזת. וילנה, ורשה, לבוב ואודסה קצת מתביישות... 

ג. תוגת המאירי

צילום: עפר גביש

בתל אביב יש רחוב קטן המוקדש לכבודו של הסופר והעיתונאי, המשורר והפזמונאי אביגדור המאירי (1970-1890). שימו לב לתעתיק הלטיני המשובש של שמו: Ha'mehiri.

במחשבה שנייה – כתב לי עפר גביש העוסק בזמר העברי – המהירי יכול להתאים לכישוריו הפנומנליים של המאירי, שעליו בהחלט אפשר לקרוא את הפסוקים 'לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר' (תהלים, מה 2), וכן 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ' (משלי, כב 29).

ד. ושוב יורם טהרלב

אחרי הביקורת (הבונה, אני מקווה) על השילוט בתל אביב, מגיעה גם מילה טובה. 

לפני חודש (30 באוקטובר 2025) פרסמנו בבלוג את דבר השגיאה שמצאה את דרכה לשלט ההנצחה של יורם טהרלב, סמוך לביתו ברחוב ה' באייר. הטעות הייתה בשנת הלידה העברית שלו, שהיא תרצ"ח. בשלט נכתב בשוגג תרצ"ה.

השלט השגוי (צילום: איתמר לויתן)

אתמול הודיע לי אסף רותם, מעיריית תל אביב, כי השלט תוקן והוצב מחדש. 

השלט המתוקן (צילום: אסף רותם)

כל הכבוד! כשמגיע אז מגיע...

עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל

לאחרונה, במסגרת נסיעת עבודה לפולין, שהיתי זמן מה בלודז' ובגדנסק. פיניתי מעט זמן לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון העשירה של ארץ זו, וכהרגלי, פניתי אל קירות הערים, מחפש בהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביבים ידועים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה. ניצן כתבה בלודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית – על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. מחסנים אלה נמצאים כיום בשטחים פרטיים, משמשים בעיקר חניונים וכמעט חבויים מן העין.  

השיר על קירות שרידי מחסן שבו אוחסן רכוש יהודי (ul. Pasterska 23)

זה דבר השיר: 

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן – המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק' – יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid (Band-Aid, כמילה אחת).

ul. Organizacji WiN 10

ul. Młynarska 15

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן הם גם שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה מהרחובות תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כתובות: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית – זו שזכתה לטיפולי – עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב, וגם כאן גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי (jebać בפולנית: לעזאזל). הכתובת לא הותירה מקום לספק, וטופלה על ידי בהתאם. 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האומן הישראלי פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה – הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 ליד תחנת הרכבת, בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?

וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא הפולני של גנרל אנדרס. צבא זה התפרסם בעיקר בזכות השתתפותו בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944). את שהותם בארץ – שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים לעריקה – הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

אנדרטת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

לצד החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek) – 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי המרשים הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן משמעותי להובלת תחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר 'שחרורו' מהצבא הפולני נמסר ווייטק לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963 והוא בן 21 (כנראה).

כיום מונצח ווייטק בכמה פסלים בסקוטלנד ובפולין ובסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של ערוץ 12 על סיפורו המיוחד. שימו לב מי המגיש…

בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה, ניצב פסל ברונזה לזכרו של ווייטק. הפַּסָּל, פאוול ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019 – יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

ארץ הקודש: אוטו נ-נח ורכבת ההצלה, תרסיס מים אחרונים, ניתוקית

א. משחקים באוטו וברכבת

צילומים: יוחנן פלוטקין

איזה ילד לא אוהב לשחק במכוניות? גם ילדים חרדים אוהבים מכוניות, רק תיתנו להם! אז הנה מה שנותנים להם: שני צעצועים חינוכיים מעניינים, גדושים בקדושה וביראת שמיים, שאותם תמצאו בחנויות המיועדות לדבר בבני ברק.

האחד, הוא 'אוטו נַ-נַח'. 

אכן כן, 'חסידי הפתק', המקפצים ושרים על גגות טנדרים ברחבי הארץ ומהללים את רבנו נחמן מברסלב, ואת ר' ישראל דב אודסר, 'בעל הפתק', הופכים מקוריוז, שרבים בעולם החרדי לועגים לו, לחלק לגיטימי מ'המגזר'.

האוטו גם 'יודע' לשיר את כל הלהיטים הגדולים של הנח-נחים.

השני, כולו על טהרת היידיש, הוא 'כ"א כסלו באַן', כלומר רכבת כ"א בכסלו. מהי רכבת זו, שרובכם לא שמעו עליה מעולם?

ובכן, בכ"א בכסלו תש"ה (דצמבר 1944) שוחררו רוב אסירי 'רכבת קסטנר', ובתוכם גם רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, ממחנה ברגן בלזן שבו הוחזקו עד אז. ברכבת המפורסמת, שיצאה מבודפשט, היו כ-1,680 נוסעים. מקצתם (318) שוחררו כבר באוגוסט, והשאר, כאמור, בדצמבר, בכ"א בכסלו. 

ב'יום ההצלה' – כפי שהוא מכונה בפי חסידי סאטמר – הגיעה רכבת המשוחררים לשווייץ הנייטרלית, ומשם נפתחה הדרך להצלת חייהם. האדמו"ר הקנאי וכפוי הטובה, שירק בפניהם של האישים והמוסדות הציוניים שהיו מעורבים בהצלתו, נסע תחילה לארץ ישראל, ואחרי כשנה נסע לארה"ב ובה הקים את חצרו הגדולה והמשגשגת עד היום.

על פי ההסבר מאחור, שמשקף את ההגיוגרפיה הסאטמרית על 'נס ההצלה', ישראל קסטנר בכלל לא רצה להציל את הרבי האנטי-ציוני. אבל מה אלוהים עושה? סבתו באה בחלום הלילה לד"ר יוסף פישר (חבר הפרלמנט הרומני וממנהיגי יהדות טרנסילבניה, שקסטנר היה נשוי לבתו), והודיעה לו שהוא חייב לדאוג שחתנו יציל את חייו של הרבי, וכן היה. למה הסבתא לא באה בחלום לנכד שלה, קסטנר עצמו? במופלא ממך אל תדרוש... 

ב. מים אחרונים וואַסער

מלכות ירושלים

לא כל קוראי הבלוג גדלו על אדני המסורת ויודעים מה פירושם של 'מים אחרונים'. הכוונה היא למנהג של נטילת ידיים שנייה, לאחר סיום הארוחה ולפני ברכת המזון. מנהג זה הלך ורפה עם השנים, שכן שורשיו הם בעיקר קבליים-מיסטיים ולא הלכתיים, וכיום רק מעטים בקרב ציבור שומרי המצוות מקפידים בכך. אלה שבכל זאת מקפידים על כך, מקיימים את המצווה ברוב טקס, בעיקר בארוחות שבת וחג,  ומתהדרים גם בכלים ייעודיים שכמותם יש מלוא השפע ובמגוון חומרים: זהב וכסף, ברזל ונחושת, זכוכית ופלסטיק ועוד ועוד.

אך מה יעשו המחמירים, אותם הנמצאים בדרכים ורחוקים מביתם וממקור מים חיים, ואינם יכולים לקיים מצווה זו כהלכתה? לטובתם באו החוכמולוגים והמציאו 'תרסיס מים אחרונים'. 

באתרים שונים במרשתת אפשר אפילו להשיג תרסיס עם חריטה אישית.

תרסיס מים אחרונים (בול בשבילך)

חברה אמריקאית ושמה 'לכתחילה' עלתה על הפטנט והמציאה מים אחרונים בצורת עט הנצמד לכיס החולצה. המחיר נמוך במיוחד, והייצור מארץ סין...

צילום: זאב וגנר

ובאותו עניין. לא תופתעו, מן הסתם, כשתקראו את הידיעה הבאה על גודל חשיבות מצוות מים אחרונים, שבזכותם ניצלו חייהם של כך וכך חיילים...

כל רגע

ג. ניתוקית

בני ברק, בירת עמק הסיליקון הישראלי, אינה מפסיקה להפתיע בחידושים טכנולוגיים.

הנה למשל ניידת ניתוק מכשירים מהאינטרנט...

כמה שהאנשים האלה מנותקים!

צילום: פיני גורליק

אחד מאוהבי ציון: שירי הקונגרסים של יוסף מָזֶל

אליהו הכהן, 2018 (צילום: דוד אסף)

אמר העורך:

ב-8 בנובמבר 2025 נציין את יום השנה השני למותו של מו"ר אליהו הכהן. בסל המערכת של בלוג עונג שבת נמצא מאמר זה, שלא נשלמה כתיבתו, והוא חלק מעבודה רחבה יותר על שירי הקונגרסים הציוניים שנשכחו, שבה עסק אליהו בחודשי חייו האחרונים. חלק נוסף של עבודה זו נמצא ברשותי ועוד חזון למועד. המאמר שלפניכם נשאר בגדר טיוטה ועינו של אליהו לא עברה על עריכתו ולא על ההוספות שהוספתי. ולפי שאליהו בחייו מסר את קולמוסו בידי, אני בטוח שרשימה זו, לוּ היה זוכה לראותה, הייתה לו לרצון.

שנתיים חלפו מאז נלקח מאתנו אליהו, וכה הרבה עברנו מאז כיחידים וכאומה. ועדיין, חסרונו ניכר יותר ויותר ככל שהזמן חולף, לא רק למשפחתו, לקרוביו ולחבריו אלא לכל חובבי הזמר העברי באשר הם. 

מאמר זה עוסק ביוסף מָזֶל, ציוני נלהב ממנצ'סטר, שכינה את עצמו 'אחד מאוהבי ציון' (גימטרייה של שמו). גם אליהו, עד אחרית ימיו, היה אחד מאוהבי ציון, ואת אהבתו העמוקה למולדתו ביטא במחקריו, בכתב ובעל פה. ימתקו לו רגבי אדמתו שאותה כה אהב. דבריו הם זיכרונו. 

______________________________________________________________________

דיוקנו של יוסף מזל בתוך הספר שערך, 'המקהלה', מנצ'סטר 1903, עמ' 34

מאת אליהו הכהן

א. יוסף מָזֶל ו'המקהלה'

ברשימות קודמות עסקנו בשירים הרבים שנכתבו על הרצל, בחייו ולאחר מותו ('עודך חי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2021, 14 בינואר 2022, 15 באפריל 2022). אך בלי קשר אליו, התכנסותם של הקונגרסים הציוניים העולמיים הראשונים הייתה הזדמנות מעוררת למשוררים וחרזנים חובבי ציון לחבר שירים לאומיים חדשים. היו בהם שיזמו את הלחנת פרי עטם ואף דאגו להדפסתו בדפי שיר עם מילותיו ותווי צליליו. הם קיוו כנראה ששיריהם יתפשטו בקרב הצירים, יזדמרו בפיותיהם, יתחבבו ואולי אף יזכו להכרה כהמנונים. שירים כאלה נכתבו לכל חמשת הקונגרסים הראשונים (1901-1897), ומקצתם אף הושרו מפי חזנים במסיבות שנערכו בשעות הערב לאחר תום הישיבות.

אחד מאלה שעטם שפע שירי המנון לכל קונגרס היה יוסף מָזֶל (1912-1850) – שם משפחתו הוא כנראה וריאציה על שם המשפחה הנפוץ מייזל. הוא נולד בוויז'ין (Wiazyń) שבפלך וילנה (היום בבלארוס) והיגר בשנת 1882 לאנגליה. הוא כינה את עצמו 'אחד מאוהבי ציון' (גימטרייה של יוסף מזל), שכן הציונות הייתה בדמו. הוא קבע את מושבו במנצ'סטר ובה הקים בית דפוס עברי, שימש סגן נשיא האגודה הציונית ונשלח מטעמה כציר לקונגרסים הציוניים הראשונים. הוא חיבר שירים ציוניים לרוב והוציאם לאור בשירונים ובדפרונים, כמו כן עסק בתרגומי שירה, בעיקר מאנגלית. הזכרנו אותו בקיצור נמרץ ברשימה על שירי האבל להרצל, שכן גם הוא היה בין המתאבלים שנתנו לכך ביטוי שירי. שמו נשכח היום כמעט לחלוטין, וכאן נעמיד מצבה צנועה לזכרו.

אחד ממפעליו יוצאי הדופן היה עריכה והדפסה של אלבום מפואר בשם המקהלה: גלריה של שַׁרֵֵי ישראל, שכלל 94 דיוקנאות של סופרים ומשוררים עברים למן שנת 1725 ועד ימיו (כולל דיוקנו שלו, כפי שאפשר לראות מהאיור שלמעלה). האלבום ראה אור במנצ'סטר בשנת 1903, ובזכותו נותרו בידינו תצלומים יחידים במינם של כמה מגדולי ישראל.

הכריכה ודף השער של 'המקהלה', 1903

מזל חיבר את שיריו מלכתחילה כשירי זמר שכללו בתוכם בית חוזר לביצוע מקהלה. לקראת כינוסו של כל קונגרס הדפיס את השירים בדפרונים ואחר כך שב והדפיסם בספרי שירים שהוציא. נעבור עליהם על פי סדרם.

ב. לכבוד הקונגרס השני: 'גֵּר תמיד'

בניין הקזינו בבזל שבו נערכו הקונגרסים הראשון, השני והשלישי (הארכיון הציוני המרכזי)

בעקבות הקונגרס הציוני העולמי הראשון, שהתכנס בבזל בשנת 1897 ובו השתתף מזל כציר, חיבר את שיר הזמר 'גֵּר תמיד' בלחן של יעקב מֶץ, שהיה חזן במנצ'סטר. גֵּר הוא אדם שגר בארץ זרה (על דרך 'כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם', דברים, י 19), והצרוף 'גֵּר תמיד', שרומז ל'נֵר תמיד', מכוון לכך שהעם היהודי, שנגזר עליו להיות נודד לעד, נוטל עתה את גורלו בידיו והולך ל'ארץ חדשה', שאותה הוא מכנה 'פלשת' (פלשתינה).

את שירו הדפיס באותה שנה בדפרון מיוחד, כולל התווים, והקדיש אותו לכבוד הקונגרס הציוני העולמי השני, שעמד להתכנס בבזל באוגוסט 1898. בד בבד נדפס השיר בספר נבל עשור, ורשה תר"ס/1899 (בהוצאת בני ציון בביאליסטוק), ולימים גם בספרו של מזל מכנף הארץ זמרות (חלק ב, מנצ'סטר תרס"ח, עמ' 43-35; הספר סרוק במאגרי הספרייה הלאומית וניתן להורדה כאן). הוא שב ונדפס, על מילותיו ותוויו, גם בספר מבחר שירי ציון (הזמיר, ורשה 1917, עמ' 67-63).

עותק מודפס ולא מתוארך של שיר זה ותוויו סרוק גם כן בספרייה הלאומית וניתן להורדה כאן. כותרתו היא 'שיר ציון מאת יוסף מזל, מנשסתר'.

מכל שיריו של מזל, זה השיר היחיד שידוע לנו כי הושר בפועל, ועל כך דיווח הסופר ראובן בריינין, שליח עיתון המליץ לקונגרס השני:

החזן [ש'] דרויאן מבזל שר בקול נעים ואדיר מאד, ברגש ובטוב טעם, שיר עברי אשר חיבר הציוני יוסף מזל ממנשסטר. השיר ונגינתו מצאו חן בעיני המבינים עברית וזמירות (המליץ, 21 בספטמבר 1898, עמ' 1).

שיר זה הגיע גם לארץ ישראל, ועל כך העיד במכתבו אליי המורה לטבע אמוץ כהן (1988-1896). ממרחק של עשרות שנים ידע אמוץ לצטט את מילות הבית הראשון של השיר כמעט במדויק, כפי שלמד אותו ממורו, איש העלייה השנייה, יוסף אלגביש, שעלה ב-1908 מרוסיה ולימד זמן מה במושבה מוצא.

קטע ממכתבו של אמוץ כהן אל אליהו הכהן

ג. לכבוד הקונגרס השלישי: 'קדימה' ו'דגל ציון'

כרטיס השתתפות בקונגרס העולמי השלישי, 1899 (הארכיון הציוני המרכזי)

הקונגרס הציוני העולמי השלישי התקיים בבזל באוגוסט 1899. לכבודו חיבר מזל שני שירים: האחד 'קדימה' בעקבות A. Irwin, החוזה בסיומו את קיבוץ הגלויות: 'קדם וים, נגבה, צפונה, כל שבטי ישראל יחד, שנית יְקֻבָּצוּ ציונה'.

מיהו A. Irwin? לא הצלחנו לזהותו. אולי הכוונה למשורר ולנוסע האירי Eyles Irwin, אך אין הדבר יוצא מכלל ספק.

השיר השני 'דגל ציון', נכתב בעקבות A.J. Foxwell, בריטי שחיבר בין השאר גרסה אנגלית של ההמנון האוסטרי על פי לחן של היידן. גרסתו של מזל היא שיר הלל לדגל הכחול-לבן הציוני, 'מחמד כל עיניים, תכנית זרע עֵבֶר, ביפי צבעיו שְׁנָיִם'. 

שני השירים נדפסו שוב בשירונו דגל ציון, בחתימת 'אחד מאוהבי ציון', ובו טו"ב [17] שירי"ם ציונים (המילה 'שירי"ם', המודפסת עם גרשיים, צריכה להיפתח: שירי יוסף מזל), וכן בשירון שלשת שירי עם (יחד עם 'גר תמיד'), מנצ'סטר תרנ"ט (סרוק בזמרשת), ובספרו שהוזכר לעיל, מכנף הארץ זמרות, חלק ב, עמ' 49-45.

שער השירון 'דגל ציון', מנצ'סטר [תרנ"ט]

בדפרון שהדפיס לקראת הקונגרס צירף מזל למילות השיר 'דגל ציון' הוראות מפורטת כיצד לשיר אותו:

לשוררו במקהלת נערים המלובשים בגדי צבא ובידיהם דגלים קטנים בעלי צבע לבן-תכלת, עם שר צבא אחד בראשם וידו אוחזת בדגל גדול הזקוף אצלו.

ד. לכבוד הקונגרס הרביעי: 'החלוץ'

התפריט לסעודה החגיגית של משתתפי הקונגרס הרביעי בלונדון כלל 'מרק צבים' כשר (הארכיון הציוני המרכזי)

שלא כקודמיו שנערכו בבזל, הקונגרס הציוני העולמי הרביעי כונס בלונדון באוגוסט 1900. לכבוד האירוע חיבר מזל את השיר 'החלוץ', שאותו כינה 'שיר לאומי'. השיר הולחן בידי מ"ז בויארסקי שהיה חזן בבית הכנסת 'קהילת ישראל' במנצ'סטר. השיר נכתב מלכתחילה כשיר זמר, שכולל ארבעה בתים ועוד בית חוזר לשירת מקהלה. על פי השיר, החלוץ אינו בטוח שהישועה תגיע בימיו: 'נחנו בדמע נזרע, נעזור, ואלהים יודע אם נקצור', אך תולה תקוות בדור הבא: 'יבוא היום, אזי בנינו ישאו ברינה אלומותינו'.

הנה שער השירון, מילות השיר והעמוד הראשון של תווי הלחן:

 

גם שיר זה נדפס שוב בחלק ב של ספרו מכנף הארץ זמרות, עמ' 53-51.

ה. לכבוד הקונגרס החמישי: 'החוט המשולש'

כרטיס לקונגרס הציוני החמישי שעיצב אפרים משה ליליין (הארכיון הציוני המרכזי)

לקראת הקונגרס הציוני העולמי החמישי, שחזר לבזל וכונס ב-26 בדצמבר 1901 (תרס"ב), חיבר מזל את השיר 'החוט המשולש'. השיר נדפס במנצ'סטר ב-20 בדצמבר 1901 בשירון הנושא שם זה. אגב, בעקבות קונגרס זה עיצב הצייר אפרים משה ליליין את התצלום האומנותי המפורסם שבו הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל.

החוט המשולש, אליבא דמזל, הוא השילוב שבין אומה, ארץ ושפה. מעניין שמן הדגלים שהודפסו על שער השירון הושמט סמל המגן דוד, שהועבר לקודקודו של סמל שבמרכזו גור אריה (ומזכיר מאוד את סמל העיר ירושלים, שנקבע בשנת 1949).

השיר נדפס שוב בספרו מכנף הארץ זמרות, ב, עמ' 55-54.

*

מכאן ואילך פסק מזל לכתוב שירים לכבוד הקונגרסים. על מה ולמה? זאת לא נדע. הוא הלך לעולמו ב-1912 והוא בן 62.

כמו רבים משירי הקונגרסים הציונים הראשונים, שלא קנו להם אחיזה בזמר העברי ונותרו אפיזודה חולפת, כך היה גם גורלם של שירי מזל – מזלם לא שפר עליהם. פה ושם הושמעו באספות ציוניות, אך לא נפוצו בקרב חובבי ציון ולא הפכו לנחלת משתתפי הקונגרסים. הם לא זכו למה שזכו שירים כמו 'שם במקום ארזים' או 'התקווה', שהושרו בקונגרסים הציוניים הראשונים ומשם נפוצו בכל שדרות העם. עד מהרה שקעו שירי מזל בתהום הנשייה.