דע את היקום: הדמיית שביל החלב שנעשתה בנאס"א בשנת 2013 (ויקימדיה)
א. רחוב שביל החלב
ב'רחוב שביל החלב' – גם רחוב וגם שביל? – ובחתולה הסיאמית שגרה בו, נתקלתי לראשונה כאשר הצלם איתמר לויתן ואנוכי תיעדנו בפוסט מיוחד את 'רחובות תל אביב', שירם הנהדר של יעקב שבתאי וסשה ארגוב (1970).
השם אומר כמובן דרשני, מה פתאום ינציחו ברחובותינו גלקסיה, שאומנם אנו שוכנים בה (מערכת השמש) אבל בשעריה לעולם לא נבוא? האם ישנם רחובות נוספים בארץ שמוקדשים לכוכבי לכת או שבת או לשאר גרמי השמיים?
הבאנו אז את התמונה הזו שמסבירה את החידוד הלשוני: במקום היו פעם רפתות ומחלבות...
צילום: איתמר לויתן
לא מכבר שלח לי אביאל בארט את תמונת שלט הרחוב המחודש ובו יש הסבר מפורש יותר:
במדריך הרחובות של תל אביב, 2005, עמ' 411, נמסר ההסבר הבא:
נחמד ושנון.
חיטטתי קצת באינטרנט והתברר לי ששביל החלב מונצח במקומות נוספים בארץ.
קחו למשל את הוד השרון, שבה סמוך 'רחוב שביל החלב' ל'שביל התפוזים' (רמז לשביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן? כנראה שלא), ולבית הספר 'חרה'...
כמובן שאין בית ספר בשם כזה. זו עוד דוגמה לקלות הבלתי נסבלת של 'עריכה חופשית' ללא ביקורת, ומי שחטף את הרעל הוא 'בית ספר טבע על שם יצחק נבון', שמישהו, כנראה, לא אהב את הציונים שהילד שלו קיבל שם...
ומה בשטח? שום הסבר. תחליטו בעצמכם אם מדובר ברחוב לכבוד הגלקסיה שלנו או שמא גם כאן היו פעם מחלבות או רפתות. התשובה ברורה מאליה, מדובר בהיסטוריה המקומית של האזור, שפעם כונה מגדיאל. חבל שאין הסבר, ולו מינימלי, לשמותיהם של רחובות הוד השרון ושביליה.
גם בקיבוץ יפעת יש שביל חלב. לשאלתי הסבירה לי חברת הקיבוץ מרים אהרוני:
השם בהחלט קשור לרפת: כשחיפשנו שם לדרך המחברת בין 'דרך המשק' (הכביש העובר ליד הרפת והלולים) לבין מרכז היישוב, הציע מישהו את השם הזה, שהתקבל מייד בוועדת השמות ואחר כך באסיפת החברים. על השלט אין הסבר – אין הסברים על שלטי הדרכים ביפעת, לא חשבנו על זה.
שביל החלב בקיבוץ יפעת
שביל החלב בקיבוץ יגור – כתבה לי נטע הארכיונאית – אינו מוכר בווייז. שמות הרחובות בקיבוץ ניתנו בערך ב-2010 ואלה שנתנו את השמות היו החברים רמי זלינגר, תור ליבנה-סלע ועידית חכמוביץ. השביל הזה משמש בעיקר טרקטורים שמחלקים מזון לפרות
ברפת שלאורכה נמצא הרחוב. ביקשתי תצלום של השלט, אבל אבוי, אין שלט...
גם במושב ניר בנים יש שביל החלב. 'הסיפור הוא סיפורה העצוב של
החקלאות במושבנו', כתבה לי מאירה יעקבא, 'פעם היו ענפי חקלאות והיום יש רק רחובות המייצגים אותם. ואלה שמות הרחובות: שדרת הורד, נתיב האפרסק, שביל החלב...
שביל החלב בניר בנים
יש עוד שבילי חלב כאלה בארץ: בראשון לציון, בבנימינה, ברשפון, בבית שערים, ביקנעם, בכפר אחים ובכפר הס. מי היה מאמין...
בקיבוץ לוחמי הגטאות יש 'שביל החלב', וההסבר לשם הוא שונה מהמקובל. באתר של טלי שנר, בת הקיבוץ שמדריכה סיורים בשביליו, כתוב כי 'שביל החלב זכה לכינויו זה כיוון שחיבר בין המגורים לבין בית התינוקות ואימהות מניקות היו ממהרות בשביל כדי להגיע בזמן להניק את תינוקותיהן בחלבן'.
קוראי הבלוג הגרים במקומות נוספים בהם יש שבילי חלב מוזמנים לצלם את השלט ולשלוח לי, ואני אוסיף לכאן את התמונות שתתקבלנה.
ב. שביל הזהב
והנה עוד שביל חינני, שנון ומוצלח לא פחות: שביל הזהב ברעננה.
צילום: איתמר לויתן
ככל שמצאתי רק ברעננה יש רחוב כזה.
שביל הזהב איננו מקום בו היו מכרות זהב או חנויות צורפים. זוהי כמובן 'הדרך האמצעית' או 'הדרך הישרה', לה הטיפו חז"ל והרמב"ם, והלוואי שנחזור ללכת בה:
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.
הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שַׁם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו.
כיצד? לא יהא בעל חימה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני – לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ... וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה ... ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים, [ו]כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם(רמב"ם, הלכות דעות, פרק א, ג-ד).
אומנם הרמב"ם לא השתמש במונח 'שביל הזהב', אבל מונח זה מופיע בכתבי אריסטו, שמהגותו הוא הושפע. מי היה הראשון שטבע בעברית את הביטוי 'שביל זהב'? אינני יודע ואשמח ללמוד.
דני גבעון שירת כטייס במלחמת ששת הימים ונפל עם מטוסו מדרום לירושלים ליד מנזר מר אליאס. לזכרו נקרא האזור בשם 'גבעת המטוס'.
ג. לילה בדרום
'לילה בדרום' של חיים חפר וסשה ארגוב נכתב ב-1967 בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים ('ומחכים, ומחכים'). להקת פיקוד דרום שרה אותו בתוכניתה 'שישה ימים בטנק' (1968), והוא מוכר בזכות הדואט המופלא של קובי רכט ועדנה גורן. השיר נפתח במילים:
שביל החלב שבשמיים / ודרך העפר / נושאים אלייך, אל הבית, / את כל חלומותי מן המִדְבָּר...
הנה להקת פיקוד דרום בביצוע המקורי:
ד. בלדה בין כוכבים
ואיך אפשר בלי הגדול שבכולם, השיר 'בלדה בין כוכבים', שחיבר יעקב רוטבליט והלחין שלום חנוך ב-1969 לאחר הנחיתה הראשונה על הירח של החללית אפולו 11.
השיר נמסר ל'שלישיית התאומים' ומי ששר אותו היה מרדכי (פופיק) ארנון, לימים חוזר בתשובה מפורסם שנפטר לפני כארבע שנים, שני 'התאומים' האחרים, אוֹשִׁיק לוי וחנן גולדבלט, מספקים קולות רקע.
ומה נאמר בשיר?
הנוגה שלחה אל הצדק חיוך / הֵיי, יופיטר בוא ונצאה.
בשביל החלב כוס קפה הפוך / נראה מה שְׁלוֹם קסיופאה
נתפוס עגלה, קטנה או גדולה, / הלילה הזה משגע.
ה. ילדה קטנה
את השיר 'ילדה קטנה', שכתב חיים חפר והלחין שמוליק קראוס, שרו 'החלונות הגבוהים' (אריק איינשטיין, ג'וֹזי כץ ושמוליק קראוס).
מלאך מן השמיים, לבן ורך / על ארבע כנפיים ירים אותך
על חוט זהב יחרוז לך כוכב, כוכב / ויחד תגלשו על שביל החלב.
בפתח תקווה החליטה העירייה לפני חודש להנציח את שמם של הנרצחים בפסטיבל 'נובה' על גשר שעובר מעל רחוב ז'בוטינסקי.
יהי זכרם ברוך עם כל שאר הנרצחים והנופלים.
צילום: יוחנן פלוטקין
ב. גן הכובשים
גן הכובשים נמצא בקצה שכונת שבזי וליד מסגד חסן בק, על גבול תל אביב יפו. הגן עבר לאחרונה שיפוץ נרחב, וכך 'גילה' איתמר לויתן, שמתגורר בסביבה כבר עשרות שנים, כי בחלקו הדרומי של הגן נמצאת אנדרטת זיכרון מרשימה ל'מגיני תל אביב ולכובשי יפו' (המילה כיבוש לא הייתה פסולה אז).
מהערך המפורט בויקיפדיה למדתי שהגן תוכנן על ידי גנן העיר אברהם קרוון (אביו של דני קרוון) ונחנך ונפתח לקהל ב-1957. האנדרטה עצמה תוכננה על ידי הפסל מיכאל קארה, שנודע בהקמת אנדרטאות זיכרון רבות ברחבי הארץ, ובנו האדריכל חיים קארה.
וכך היא נראית היום, עם גינון שונה לגמרי שמבליט את נקיונה ואת גודלה ומותיר רושם עז:
על הצד האחורי של האנדרטה הוטבעו סמלי המדינה, העירייה וארגוני ההגנה ואצ"ל.
צילומים: איתמר לויתן
ג. שירותים בשמורת עין גדי
בשמורת הטבע של עין גדי, בכניסה לנחל דוד, יש כמובן שירותים ציבוריים. טובה הרצל שמה לב לסימון החינני של שירותי הגברים ושירותי הנשים. יעל זכר לגברים, ויעל נקבה לנשים...
צילומים: טובה הרצל
כך הם נראים בחיים:
יעל נקבה (מימין) ויעל זכר (צילום: עומר מרקובסקי, ויקימדיה)
ד. גמ"ח ייחורים
על גמ"ח ייחורים שמעתם? אפילו היוזמות של הגמ"ח המקורי הזה לא מאמינות ששמעתם...
הגמ"ח פועל במכללת הרצוג.
צילום: איל דודסון
ה. פיצה טראמפ
מי כמו אחינו החרדים יודע להתעדכן ולהתגמש לפי המציאות הפוליטית המשתנה?
קחו למשל את הפיצריה ברחוב יעקב מאיר 11 אשר בשכונת גאולה בירושלים, שעד לא מכבר נודעה כ'פיצה קלינטון'.
ובכן קלינטון אאוט, טראמפ – אין. לאחר נצחונו המוחלט והחד-משמעי של דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מיהרו אנשי 'פיצה קלינטון' לעדכן את השם. מעתה (ולפחות לארבע השנים הקרובות) זו 'פיצה טראמפ'.
שני מלכים בכתר אחד? בתעודת הכשרות עדיין מככב קלינטון
צילום: משה דוד צ'צ'יק
הטעם והמרקם נשארו כמו שהיו...
להגנתם הם יכולים לומר שזה בכלל לא קלינטון שעליו חשבנו, משום שקלינטון האמיתי, זה שהיה נשיא, בכלל כותב את שמו Clinton ולא Klinton.
רבות נכתב על 'עוד לא אבדה
תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת
עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ
לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).
אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של
ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד
זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856),
מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'?
עד כמה שהדבר עשוי להפתיע,
צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות
חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי
באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר
אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל
עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל
אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא
ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על
עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל
עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי.אִם תְּדַבֵּרְנָה
שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).
שני
הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או
שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי
הומיה'.
מה יש בו ב'כל
עוד'?
מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות
המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון
על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא
פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך
שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו').
נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ
1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130
אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון
מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו
ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות
הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל––: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא
יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי
כן' –אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו
לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).
הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת)
הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה
ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר
הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב
הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת
הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית
הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר
אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם
יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'
זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית
והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת',
ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני
משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש,
הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה –
א"י.
שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):
ג. 'כל עוד' של חיים חפר
שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל
עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).
הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:
בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת
השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם
חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות
הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):
בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ
יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.
האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות
לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג
החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן
הנוקבת, ואיתן הגילוי:
לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה
של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת
לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין
בייסורים.
כאחד
ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר
פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן
דמים' המאורס לארץ ישראל. החל
באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה
וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי
לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר
פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד
שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ
לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא
אַחֶרֶת/ יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ
לִי בִּדְמָעוֹת'.
ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר
ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995).
דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על
מעגל שנה:
מוהר
יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן).
את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה,
הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה
חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי
שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:
אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות
מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:
מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את
כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש.והוא ממשיך: 'זֶה
אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,
בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את
חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.
להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו
ערטילאי כמו 'כנף
התקווה'.
ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'.
אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' –תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות
והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום
בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר
לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו.
לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא
ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי
שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא
איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל
עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.
ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.
לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת:
.jpg)
.jpg)
