קבורת ארץ ישראל

בית העלמין בחולון (צילום: רפי אוסטרוף)

מאת רפי אוסטרוף  

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הִיא לוֹ (משנה מועד קטן, פרק א, ה).

לפני כחמישה חודשים התפרסמה בבלוג עונ"ש כתבה מעניינת של דנצ'וּ ארנון, מלווה בתמונות מרהיבות, ובה תואר טקס קידוש חלקת קבורה חדשה בבית העלמין ירקון בידי אנשי חברה קדישא של חסידות ויז'ניץ בבני ברק ('חסידי ויז'ניץ חונכים בית עלמין חדש', בלוג עונג שבת, 8 באוגוסט 2025). הנה תמונה לדוגמה:

צילום: דנצ'ו ארנון

התמונות הללו העציבו אותי, ובעצה אחת עם עורך הבלוג החלטתי לספר לקוראים למה. בהזדמנות זו אבקש להעלות על סדר היום את מיזם 'קבורת ארץ ישראל' שזכיתי לעמוד בראשו.

א. איך הגעתי לשם ולמה?

לפני כ-15 שנה נבחרתי לראשות המועצה הדתית של גוש עציון, וחלק בלתי נפרד מתפקיד זה הוא גם ראשות החברה קדישא המקומית. עד אז הכרתי בתי עלמין ולוויות כמו כל אדם אחר מן היישוב – לעת מצוא.

לאחר שלמדתי את הנושא לעומקו, הגעתי למסקנה נחרצת שהאופן שבו קוברים יהודים במדינת ישראל כבר עשרות שנים לא יוכל להימשך לזמן רב. אפשר לומר באופן מקאברי, שכבר עכשיו צורכי הקבורה של המתים הם חד-משמעית על חשבון החיים, בבחינת 'המת על החי'. הדבר היקר ביותר במדינת ישראל, אחרי חייהם של בני אדם, הוא הקרקע, ואותו אנו מקדישים לכבודם של מתים, על חשבון מרחב המחיה של ילדינו, נכדינו והבאים אחריהם.

למדתי היטב את מקורות המשנה והתלמוד שעוסקים בשאלה זו (אצטט מעט להלן) והם סיפרו סיפור אחר לגמרי, סיפור שהושכח או הועלם מאיתנו: מנהגי הקבורה של היהודים בארץ ישראל בימי הבית השני ואחריו היו שונים לגמרי. מקורות חז"ל מעידים על פרקטיקת קבורה שהייתה מקובלת ונפוצה: ליקוט עצמות אחרי הקבורה הראשונית, וקבורת משנית של העצמות בלבד בגלוסקמה המוצבת על מדף או על הקרקע במערת קבורה משפחתית.

כך הנושא התחיל אצלי, והיום אני נמצא במקום אחר לגמרי. במהלך השנים חברה אליי קבוצה נפלאה של אנשים ונשים ששותפים למשימת החזרת העטרה ליושנה: חידוש שיטת הקבורה הארץ-ישראלית המקורית לשם מטרה מוצהרת עיקרית: חיסכון בקרקע ומניעת בנייני קבורה גדולים ומיותרים.

ב. רקע נחוץ

'קבורת חניון' בבית העלמין הר המנוחות בירושלים (צילום: רפי אוסטרוף)

בכל שנה מתים במדינת ישראל כ-50,000 איש. על פי שיטת הקבורה הישנה ('קבורת שדה'), ובהתאם לדרישת המפלגות החרדיות שנתמיד בשיטת קבורה זו, ישראל תצטרך מדי שנה כמאתיים דונם נטו רק לצורכי קבורה. זה אומר שבתוך כעשור מדינת ישראל תצטרך שטחי קבורה בגודל העיר גבעתיים. בפועל נצטרך הרבה יותר, וזאת כיוון שמאז קום המדינה נקברו בארץ כשני מיליון איש ואישה, ובחמישים השנים הבאות, צפי הקבורה הנדרש הוא עשרה מיליון קברים. אין אף גוף אחד במדינה שיודע לומר איפה ייבנו כל הקברים האלו, קל וחומר שאין בפועל מספיק שטחים לקבורת שדה. 

בראייה לעתיד אפשר לנסות ולהבין מה תהיה משמעות הדבר אם לא תשתנה שיטת הקבורה הנוכחית. ניקח כדוגמה את מטרופולין תל אביב: אחרי שבית הקברות הישן ('טרומפלדור'; נחנך בשנת 1902) ובתי הקברות נחלת יצחק (1932) וקריית שאול (1949) התמלאו, הוקם ב-1964 בית הקברות בחולון. היו אז כאלה שחשבו בתמימותם כי בחולות חולון יש מקום פנוי לכולם עד בוא המשיח, אך עברו כמה עשרות שנים ובית העלמין התמלא עד אפס מקום. הקרקע במקומות הללו שווה הון, ומי שרואה את בנייני המגורים והעסקים שמקיפים את בתי העלמין הישנים מבין שבשטחים אלו יכלו לגור עשרות אלפי אנשים.

חשוב לדעת כי 'אורך חייהם' האפקטיבי של בתי עלמין הוא פחות מחיי אדם: כחמישים שנה בסך הכול. כלומר, אדם מן היישוב עולה לקבר אביו ואמו, אולי גם של סבו וסבתו, אבל לא לקברותיהם של בני הדור השלישי ובוודאי לא הרביעי. התוצאה: בתי עלמין ענקיים שאיש כמעט אינו מבקר בהם. ראו לדוגמה את המקרה של בית העלמין בגבעת רם (שייח' באדר), שיושב על שטח קרקעי מן היקרים בירושלים (בתחום גן סאקר וסמוך לבנייני הכנסת ובית המשפט העליון). אף אחד לא מבקר את הקברים הללו, למעט מבקשי ישועות המגיעים לקברו של צדיק אחד שהתפרסם בדור האחרון וציונו נמצא שם. 

מראה כללי של בית העלמין בגבעת רם (צילום: דוד אסף)

כל עוד מדובר בקברים בקרקע ניחא, אבל כאשר מדובר בבנייני הקבורה החדשים האבסורד גדול יותר. בעוד חמישים שנה, אף אחד, פרט לעובדי תחזוקה, לא ייכנס לעשרות הבניינים הענקיים שנבנו בבתי העלמין ירקון, הר המנוחות, תל רגב, ראשון לציון ובעוד הרבה מקומות. אבל המדינה תצטרך להמשיך ולתחזק לנצח את הבניינים הללו, בעלויות של מיליונים, כדי שלא יתמוטטו וכדי למנוע מהם להפוך מקום מחסה לחסרי בית או מתחם של זנות וסמים.

הירושה הרעה הזאת, שאנו משאירים לדורות הבאים, מתעצמת כאשר מבינים שבשל המצב החברתי-דתי בישראל, כל קרקע שמוקדשת לבית עלמין לא תשמש עוד לעולמים לשום דבר אחר. העיר גבעתיים, לדוגמה, נבנתה מראשיתה בבתים חד-קומתיים ולכל היותר בניינים של שלוש קומות. אחרי חמישים שנה, עם עליית ערך הקרקע והגידול באוכלוסייה, אפשר להרוס את המבנים הנמוכים ולבנות במקומם רבי-קומות. זו דרכו של עולם, בכל העולם. אבל אף אחד לא יעז לבנות בניין על מתחם בית הקברות נחלת יצחק, ולא יפנה משם אפילו קבר אחד. אם נערכות הפגנות סוערות של חוגים חרדיים על כל קבר כנעני שנמצא בהרחבות כבישים ברחבי הארץ, תוכלו להסיק לבד את המסקנות העצובות. 

לוויה בבניין בבית העלמין ירקון (צילום: רפי אוסטרוף)

ג. איך קוברים בעולם?

מצוקת מקומות קבורה קיימת בכל העולם כולו, וזו לא בעיה שרק מדינת ישראל הקטנטנה מתמודדת איתה. בחלק גדול מהעולם האסייתי שורפים את גופות הנפטרים, ולכן בעיית ניצול הקרקע אינה משמעותית (על אף שלמנהג השריפה יש תרומה נכבדת לזיהום האוויר).

ברוב מדינות אירופה, באוסטרליה ובמדינות נוספות נוהגים 'להשכיר' את מקום הקבורה לזמן קצוב. יש מקומות שחלקת הקבר ניתנת רק לעשרים וחמש שנה (בבתי עלמין רבים בצרפת), ויש שאף לחמישים שנה. לאחר שחולף הזמן הקצוב יש תקנות וחוקים שונים בנוגע להמשך אחזקת הקבר. במקצת המקומות, שאִירי המת יכולים להמשיך ולשכור את הקבר תמורת סכום נכבד, ויש מקומות שאינם מאפשרים זאת אלא מפנים את כל הקברים בתום תקופה קצובה (כולל בתי עלמין יהודיים) ושאִירי המת רשאים לקחת לעצמם את המצבה.

בארצות הברית רוב הגופות נשרפות מסיבות פרקטיות: המדינה גדולה מאוד ועל פי רוב ילדי הנפטרים לא גרים במדינת הולדתם וממילא אין מי שיבקר את הקבר. לכן, משפחות רבות מעדיפות לשרוף את הגופה ולקחת את האפר למשמורת פרטית. כמובן יש לכך עוד סיבה: זה הרבה יותר זול...

להרחבה מעניינת מאוד על הקבורה במבט עולמי, כדאי לצפות בהרצאתה של ד"ר עינת קליין, במסגרת יום עיון שעמותת קבורת ארץ ישראל קיימה בשיתוף עם החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב:

 

יש לציין שיש היום בעולם מספר סטארט-אפים שעוסקים בקידום קבורה אקולוגית, אבל לצערנו היוזמות הללו עדיין בתחילתן ורובן אינן מתאימות ליישום בארץ.

 

ד. אז מה הפִּתְרון?

כאשר יצאתי לחפש פתרון למצוקה זו, היה ברור לי שהוא חייב להיות על פי ההלכה. ראשית, כי אני מחויב להלכה, ושנית, כיוון שרוב היהודים בישראל רוצים קבורה מסורתית (ראו בדו"ח שהכין המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2024). אם אנו רוצים אפוא לפתור בעיה שעומדת לפתחה של המדינה ולא רק לתת מענה לחופש הבחירה של הפרט, הפתרון הלאומי חייב להיות תואם להלכה. כיוון שהכרתי את המקורות התלמודיים, ידעתי שיש פתרון כזה ושכך גם נהגו בימי קדם הלכה למעשה. וכך הגעתי לשֵׁם 'קבורת ארץ ישראל' – כך נהגו אבות אבותינו בארצנו, והגיעה השעה לנטוש את מנהגי הקבורה שהיו מקובלים בגלות.

פילוח עמדות לגבי סוגי קבורה על פי זהות דתית (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה)

ה. איך זה עובד?

הנפטרים נקברים באדמה, כמו פעם, אך לבור הקבר מוכנס גם חומר אורגני שתפקידו לזרז את איכול הרקמות של הגוף המת. בני המשפחה אינם מעמידים מצבה לאורך השנה הראשונה (רבים נוהגים כך גם היום). בעבוֹר שנה פותחים את הקבר, מלקטים את העצמות לתוך קופסה קטנה (בתקופת המשנה והתלמוד נקראה קופסה זו בשם היווני גלוסקמה). ביום השנה, בני המשפחה עולים לקבר ועורכים טקס שנקרא 'נחו אבותיו מן הדין', ולמעשה בזה ננעלת שנת האבל. מתחם הגלוסקמאות אמור לתפוס עשרה אחוזים בלבד משטחם של קברי שדה. על פתח מקום הנחת הגלוסקמה קובעים בני המשפחה לוח שיש עם פרטי הנפטר, כמו שנהוג היום בקירות הקברים (הנקראים בטעות 'קברי סנהדרין'), רק קטן יותר. על מנת להשלים את המידע על הנפטר, ניתן לשים ברקוד על המצבה עם קישור לדף באתר ייעודי שיוקדש לנפטרים, שם ניתן יהיה להעלות את כל מה שהמשפחה חפצה שייזכר מיקירם (השוו לאתרי אינטרנט, כמו יזכור, המוקדשים לחללי מערכות ישראל). הכפילו את הנתון של חיסכון בקרקע בעוד מאות בתי עלמין בארץ וקיבלתם מתכון בטוח להורדת מחירי הדיור.

אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט בחיפה (צילום: רפי אוסטרוף)

ו. למה לא עושים זאת כבר היום? 

השינוי במנהגי קבורה דורש התגברות על מניעוֹת רגשיות ומסורתיות, לאו דווקא שכליות. העיסוק במוות אינו נוח לאנשים רבים. כולם יודעים שלא יחיו לנצח, ובכל זאת זהו נושא שרוב האנשים מעדיפים להדחיק ולא לחשוב עליו. ההתנגדות לשינוי מנהגי הקבורה אינה מגיעה רק מחוגים חרדיים (אליהם נגיע מייד), אלא גם מחילוניים למהדרין. כשמגיעים אל סף המוות מעדיפים 'לא להסתבך'... ולכן, זהו נושא מורכב הדורש 'החלפת דיסקט' וזמן עיכול. 

אחת השאלות הראשונות שאני נשאל תמיד היא מהי דעת הרבנים. מאז עלה הנושא על סדר היום לא היה שום רב בעל שיעור קומה – בין רבנים מהעולם החרדי ובין רבנים מהציונות הדתית – שטען כי חזרה לליקוט עצמות עומדת בניגוד לכללי ההלכה והפסיקה. ככלות הכול, אי אפשר לחלוק על מקורות חז"ל מפורשים ורבים. להתווכח עם המקורות אי אפשר, אבל אז מגיעה הטענה השמרנית-החרדית הידועה: 'חדש אסור מן התורה'. כלומר, ההלכה הקובעת היום בעולם החרדי, יותר מפסקי השולחן ערוך, היא שלא משנים מנהגים של יהודי אירופה כפי שנהגו קודם שהופיעו ההשכלה והמודרנה בעולם בשלהי המאה ה-18. במילים אחרות, אין זה משנה כלל אם הדבר מותר או אסור, די בכך שהוא לא נהג קודם כדי שייפסל על הסף.

התנגדות זו היא ביטוי נוסף לחוסר האחריות של הפוליטיקאים המתיימרים לייצג את המגזר החרדי כלפי כלל תושבי המדינה. והלא באמת אין מאגר בלתי נגמר של קרקעות במדינה! גם החרדים, ככל בני האדם, אוהבים לצאת לטבע ולראות ירוק בעיניים, וגם הם, מן הסתם, אינם רוצים להפוך את כל הארץ למשטחי בטון ושיש. כיוון שכל דונם קרקע שמוקדש לקבורה בא על חשבון שימוש אחר לטובת הציבור, חוסר הנכונות אפילו לדון על אפשרויות הלכתיות לצמצום שטחי הקבורה, מעיד על חוסר אכפתיות ועל חוסר אחריות כלפי הדורות הבאים והעדפת 'כבוד המת' על פני 'כבוד החי'. אנחנו לא בגולה אלא בארצנו, ולכן הדאגה לעתידה אינה רק חובה אזרחית אלא גם דתית ומוסרית. 

הר המנוחות בירושלים (צילום: דוד אסף)

מי שמכיר את עולמה של החברה החרדית מבפנים יודע שהבעיה אינה נעוצה באנשי ההלכה ובתלמידי החכמים, אלא בשועלים הקטנים ובעסקנים, שקיבלו על עצמם את המשימה של 'שומרי הסף', אלה שישמרו על הרבנים שלא יסטו כהוא זה מהסטטוס קוו המקודש, ומי שיעז לחרוג ממנו יידון ברותחין. כמה גדולי תורה אמרו לי ביושר, כי מה שאני מציע נכון הלכתית ומעשית, אבל הם מפחדים לתמוך בכך בפומבי.

האמת היא שלא חייבים להתחיל בחוגים החרדיים. כמו בהרבה תחומים אחרים בחיי המדינה, גם למהלך הזה הם יצטרפו בסופו של דבר, מרצון או מחוסר ברירה. הבה נתחיל את המיזם עם קהילות, בעיר ובכפר, שמבינות את חומרת הבעיה ורוצות לשנות את המציאות לטובה בתחום זה, שפוגש בסופו של יום את כולנו.

ז. מה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות?

ראשית, להיכנס לאתר של העמותה וללמוד על המיזם, להוריד מסמך ולחתום עליו על מנת להשאיר הוראות למשפחה על רצון להיקבר בשיטת ליקוט עצמות.

שנית, להירשם באתר כדי להגדיל את מאגר התומכים במיזם. הרשויות לא תוכלנה להתעלם מרעיון שתומכים בו מאות אלפי אנשים. לכל הפחות, זו צריכה להיות אופציה לבחירה בבתי העלמין ברחבי הארץ.

ושלישית, כל אחד ואחת יכולים לפנות לראשי הרשויות שלהם ולדרוש חלופת קבורה כזו בבית העלמין העירוני או המקומי. אומנם, רוב בתי העלמין נשלטים על ידי חברות קדישא, אבל בסופו של דבר הקרקע של בית העלמין והרחבותיו באות על חשבון יתרת הקרקעות העירוניות. לכן, הרשות המקומית היא שתצטרך לכרות עצים, להקטין פארקים ולוותר על ארנונה יקרה כדי לפנות מקום לקבורת קרקע על חשבון התושבים. לאתר המיזם לחצו כאן: kvurat-eretz-isr.org.il

 _______________________________________

הרב רפי אוסטרוף הוא יו"ר עמותת קבורת ארץ ישראל וראש חברה קדישא גוש עציון

kvurateretzisrael@gmail.com

סיפורי רחובות: אנטוורפן והולנד, מצובה ופרויד

צילומים: איתמר לויתן

א. אנטוורפן והבעיה היהודית

מראה פנורמי של אנטוורפן (ויקימדיה)

מה האסוציאציה הראשונה שעולה בכם כשאתם שומעים את שמה של עיר הנמל הבלגית אנטוורפן? 

כמובן, יהלומים והקשר היהודי לנתניה... מה, לא?

ב. הולנד: היבטים גאוגרפיים

ובאותה עיר, נתניה, נותנים כבוד גדול גם להולנד, ובהזדמנות זו מעבירים לעוברים ולשבים קורס מקוצר בגאוגרפיה עם פרטים לא ממש חשובים.

נראה לי מוזר לקרוא להולנד 'ממלכה' ולא 'מדינה', כנהוג. נכון שפורמלית יש בהולנד בית מלוכה, ועל פי החוקה המלך עומד בראש המדינה, אבל מדובר יותר בהיבט סמלי-ייצוגי ולא בניהול מדינה בפועל. הולנד היא ממלכה כמו שאנגליה, שוודיה או ספרד הן ממלכות.

ג. מצובה בלעז

מגדל המים של מצובה, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

ומהעולם הגדול חזרה אלינו. 

בחיפה יש רחוב הנושא את השם מצובה, לכבודו של קיבוץ בגליל המערבי שנוסד בשנת 1940. השם מצובה קדום, ויישוב יהודי ששמו פי מצובה נזכר בכתובת רחוב ובתלמוד הירושלמי.

מה פירוש המילה מצובה? איש לא באמת יודע; איך מנקדים אותה? האפשרויות הן מַצּוּבָה או מַצּוּבָּה, ובלשון עם זר: Matzuva או Metzuba, אז מאיפה הגיעה צורת הכתיב שעל השלט Mazzuva? 

ד. בלה לָטיפה וזיגמונד פרויד

ונסיים בחיוך, עם סקופ עולמי!

מכל המקומות בעולם, דווקא בעיר העתיקה של רמלה, העזובה והמתפוררת, מצאנו את הבית שאותו איווה לו למושב הפסיכיאטר הנודע זיגמונד פרויד, שכנראה בחר לחלק את שארית חייו עם אחת, בלה לטיפה.

'בהתחלה חשבתי שגיליתי איפה ועם מי פרויד פרש לגימלאות וחי בנחת', כתב לי איתמר לויתן שצילם. 'אחר כך הבנתי שאני בסך הכול משוטט ברחוב ד"ר פרויד, אבל בכל הרחוב אין, ולוּ שלט רשמי אחד, כדי להוכיח את זה'.

מי העז לקחת ממני את מקלי? אבדותיו של ביאליק

תל אביב, 1934 (חיים גליקסברג, ביאליק יום יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים, דביר, תשי"ג, עמ' 89)

לכבוד יום הולדתו של המשורר הלאומי, 9 בינואר 1873

בזיכרונותיו מימי אודסה סיפר הרופא והפעיל הציוני ד"ר דוד מרגלית (1977-1888) על חיבתו של ח"נ ביאליק למקל ההליכה שלו:

'בימי אודיסה', הצופה, 24 ביולי 1959, עמ' 5

ואכן, תמונות רבות יש ובהן נראה ביאליק חובק את מקל ההליכה האלגנטי שלו – שברבות הימים הפך לחלק בלתי נפרד ממנו – ומתהדר בשלל כובעיו. הנה כמה מהן:

ביאליק (משמאל) והמשורר יעקב כהן, תמונת סטודיו, אודסה 1910 (הארכיון הציוני המרכזי)

מקלותינו בידינו... תמונת סטודיו, ז'נבה 1907.
מימין לשמאל: ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים

ביאליק והמקל (בלוג הספרנים)

איור של נחום גוטמן לספרה של ברכה חבס, גבורים קטנים: ספורים מחיי ילדים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ד

ב-26 במארס 1924 עלה ביאליק לארץ ישראל וקבע את מושבו בתל אביב. גם משורר נערץ עשוי לאבד או לשכוח חפצים של יום יום, וחוויה מתסכלת זו אכן הייתה מנת חלקו בתוך זמן קצר.

האבדה המתועדת הראשונה שלו קשורה בתיק מסמכים ובמקל ההליכה שאבדו בראשית ספטמבר 1924. דבר האבדה נודע ברבים במודעה שהתפרסמה בעיתון הארץ:

הארץ, 8 בספטמבר 1924, עמ' 1

ההודעה (ודוק! אין זו מודעה בתשלום מוקפת מסגרת), שנדפסה בעמוד הראשון של הגיליון, נוסחה בגוף שלישי, מן הסתם בידי מאן דהוא ממערכת העיתון. אפשר לתהות מה הייתה תכולתו של אותו תיק מסמכים ('פורטפיל') מעור שחור, ואם היו בו יצירות שנעלמו ללא שוב. ועוד, מהי אותה 'עגלה' שנסע בה המשורר? ברור שאין מדובר באוטומוביל, אלא מן הסתם בעגלה עם סוסה, שכמותה עוד נראו בתל אביב באותם ימים.

מקל העץ האבוד (וכפי שנראה, לא תהיה זו הפעם האחרונה שהוא נשכח או נגנב) תואר כך: 'מקל של עץ שחור עם בית יד של מתכת לבנה כעין כסף'. בתל אביב היו אז מן הסתם מאות מקלות הליכה כאלה, וכיוון שלא נהגו לחרוט עליהם את שם הבעלים, התבקש במקרה זה הפירוט. 

במודעה נרשמה כתובתו של ביאליק בבית שְׁלוּסְבֵּרְג שברחוב הס, אבל בית שלוסברג היה ברחוב אלנבי 52. כדי להוסיף לבלבול, הנה מודעה שפרסם הרופא המומחה 'למחלות פ[נ]ימיות ומחלות ילדים' ד"ר ו' ברנשטיין-כהן, שמשתבח בכך שמרפאתו נמצאת בדירה שבה גר ביאליק, ברחוב הס 3 פינת אלנבי בית שלוסברג. 

הארץ, 26 במאי 1925, עמ' 1

הבעיה היא שלא רק שהס 3 לא נמצא בפינת אלנבי (בהס 1 פינת אלנבי 33 נמצא 'בית בדר' (מלון הס), שכבר עמד על תילו ב-1923, אלא שבית שלוסברג, שאומנם נמצא לא הרחק משם, כתובתו היא אלנבי 52. אז איפה בדיוק גר אז ביאליק? אני משער שאכן גר בהס 3 - שם צמח לתפארה בית שכינויו היה 'בית הקשתות' ובעליו היה יששכר ויינברג - וציון הסמיכות לבית שלוסברג היה כדי לתת נקודת ציוּן נוספת לבניין מוכר.

בית בדר, רחוב הס 1 פינת אלנבי, 1923 (תל.אביב.פדיה)

רחוב הס בבניינו (תחילת שנות העשרים), מבט מרחוב אלנבי. הבית השני משמאל, בית הקשתות הוא מספר 3
(תל.אביב.פדיה; תודה לטל סגל ולאיתמר לויתן)

מתברר אפוא שבהס 3 התגוררו זמנית ביאליק ורעייתו מאניה עד שהושלמה בניית ביתם שלהם ('בית ביאליק') ברחוב ביאליק הסמוך, שאליו נכנסו השניים רק באוקטובר 1925.

הבית המקורי והנהדר ברחוב הס 3 ('בית יששכר ויינברג' או 'בית הקשתות') נהרס בשנת 1973. על חורבותיו צמח בית מגורים סתמי ועליו אין שום אזכור להיסטוריה הקודמת שלו.

כאן גר ביאליק! הבניין ברחוב הס 3 היום (צילום: איתמר לויתן)

בית שלוסברג המקורי, ברחוב אלנבי 52, גם הוא כבר נהרס, ועל חורבותיו צמח בניין חדש, משוחזר בחלקו ויפה להפליא. 

בית שלוסברג היום, רחוב אלנבי 52 (צילום: איתמר לויתן)

נתקדם הלאה לאבדה הבאה.

לא עברו ימים רבים וביאליק פְּזוּר הנפש פרסם הודעה אישית בעיתון, ובה סיפר על החלפת המגבעת שלו: 

הארץ, 5 בנובמבר 1925, עמ' 4

ביאליק קיבל אחריות להחלפת המגבעות, והודה שהוא שטעה. מכל מקום, המגבעת הפרטית שלו הייתה חשובה דיה כדי לבקש מן האדם ש'זכה' בה, שיואיל להשיבה לו ולקבל בחזרה את המגבעת שנתחלפה.

ה'נשף' – כך קראו אז לאירוע תרבות – נערך לכבודו של פרופ' שאר, שהוא, בלי ספק, המוזיקאי הידוע בשעתו דוד שׁוֹר, שגר במוסקווה וביקר בארץ באותם ימים. שור, שהיה ציוני מסור, עלה ארצה שנתיים אחר כך, ב-1927, והיה פעיל בחיי המוזיקה בתל אביב עד מותו ב-1942. מלון 'גרנד הוטל' שכן אז ברחוב אלנבי.

הפסנתרן והמלחין פרופ' דוד שור, כנראה בביתו בתל אביב (Jewish Heroes) 

כמו כל בני דורו גם ביאליק חבש כובע או מגבעת בצאתו מרשות היחיד. בספרו ביאליק יום יום סיפר מקורבו הצייר חיים גליקסברג על מגוון הכובעים שחבש ביאליק באודסה:

לפי הצילומים מתקופת רוסיה אפשר למנות כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש, פרט לצילינדר ו'קלחת'. ביניהם – כחמישה כובעי פרווה, של בִּיבֶר [בּוֹנֶה] וקטיפה שחורה באמצע, של 'קאראקול' [כובע עשוי צמר של כבש מגזע קָרָקוּל] וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פנמה ו'צלחת' מקש. בלכתו ל[בית הדפוס של הוצאת] 'מוריה' היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן [...] בהיותו בארץ ישראל בפעם הראשונה [1909], חבש פנמה [כובע קש] רחבת שוליים (עמ' 104). 

ביאליק חבוש בכובע קסקט, 1925 (גליקסברג, ביאליק יום יום, עמ' 9)

גליקסברג הזכיר בספרו את כובע הקש הישן שאיבד ביאליק. אבדה זו ציערה אותו מאוד למרות שהכובע היה ישן וחסר ערך: 

היום [30 בדצמבר 1932] ציירתי את הפורטרט עם המגבעת. הכובע נעלם. היה זה כובע קש ישן שדהה מחמת השמש [...] הגברת ביאליק לא הבינה, לשם מה אני מציירו דווקא במגבעת ישנה ומדולדלת זו. 

ביקש ביאליק את הכובע בכל המקומות. לשווא שידלתיו, שאינו נחוץ לי עוד. הוא בשלו. מוכרח הוא למצוא. לבסוף ישב, נרגז במקצת: 

– ודאי נתנו את הכובע לעני (עמ' 74).  

עוד סיפר גליקסברג, מפי ביאליק, עד כמה נקשר המשורר לחפציו האישיים ולמקומם הקבוע: 

כל חפץ יש לו משמעות משלו ומקום המיועד לו על ידי בעליו. כשהנני מוצא ספר או פיסת נייר שלא במקומם, כפי ששמתים, יש לי הרגשה משונה, ונדמה לי כאילו נתערער כל סדר יומי. וכשאבד חפץ, אין אני יכול לשוב אל מנוחתי, עד שהאבדה חוזרת אליי (עמ' 76).  

שבע שנים חלפו מאז פרשת חילופי המגבעות והנה ביאליק מכריז ברבים על אבדה נוספת. ביולי 1932, לאחר ביקור בבית ידידו יהושע חנא רבניצקי, ברחוב אחד העם 80, ביאליק שם לב שמקלו אינו עמו ('נעלם ממני', 'נלקח על ידי מישהו בטעות'). הוא פרסם מודעה בעיתון דבר, ובה תיאר בפירוט את מקל ההליכה האבוד שלו – תיאור שהוא כשלעצמו מעין דבר שיר: 

כולו עץ, עבה, ומראשו ועד סופו (לרבות בית ידו הכפוּף בחצי עגול מניה וביה) מחורץ כוּלו חריצים חריצים מאורכים וסמוּכים זה לזה, כעין רהטים רהטים קטנים, בלי שוּם רוחים פנוּיים. צבעו –  צהוב-שחום קצת. בסופו למטה טבעת ברזל שחוקה.

דבר, 3 ביולי 1932, עמ' 3

בארכיונו של הרופא והסופר דוד אריה פרידמן, השמור ב'מכון גנזים', השתמרה פתקה (כנראה אין זה כתב ידו של ביאליק), שממנה כנראה הועתקה המודעה בדבר, מילה במילה. צילום זה ראה אור לראשונה באתר של מכון גנזים, ברשימה 'על השפם ועל מקל ההליכה של ביאליק' (23 בדצמבר 2019). כשבאתי בדברים עם אנשי הארכיון, בבקשה לקבל סריקה איכותית יותר, התברר כי בינתיים אבדה כנראה התעודה המקורית ועל כל פנים אינה נמצאת במקומה. אירוניה של החיים... 

ברשימה 'מי גנב את המקל של ביאליק?', שהתפרסמה כמה חודשים קודם לכן בבלוג מכון גנזים (15 בספטמבר 2019), הובאה עדותו המעניינת של צבי שוּסטר, איש חינוך מקליבלנד שבמדינת אוהיו. במכתבו לסופר ולעיתונאי דניאל פֶּרְסְקִי סיפר מזיכרונו איך איבד ביאליק את מקלו במלתחה של בית הכנסת ברודסקי בקייב, ואיך זחל על הרצפה מתחת לקולבים ובכל פינה, תוך שהוא רוטן ומתלונן: 'מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העז לקחת ממני את מקלי!'... 

בית הכנסת ברודסקי בקייב סמוך לאחר פתיחתו ב-1898 (ויקימדיה)

התיאור יפה ומשעשע ונביאו במלואו (בתיקוני כתיב קלים והערות בסוגריים רבועות). הוא שמור בארכיונו של פרסקי במכון 'גנזים':

שבת [פרשת] נח 1905 [התאריך שגוי והכוונה ל-1906, ראשית שנת תרס"ז], בבית התפילה של ברודצקי בקיוב אשר ברוסיה.  

בחוץ אימה. הצאר ניקולאי השני רק גירש את צירי הדוּמה [פיזור הדוּמה הראשונה בידי הצאר היה ביולי 1906]. באויר עוברות שמועות כי מבול של פוגרומים יפיץ את משכנות היהודים בכל חלקי הארץ. נמלטתי אל בית התפילה. 

הרב יעקב מזא"ה עומד על הבימה ודורש: ההיסטוריה שלנו תלמדנו, כי בכל עת שיבוא מבול לעולם עלינו היהודים להתכנס בתוך תיבת נח. לשמור על קנקנינו, להתעמק בקנינינו של תורה ודעת; עלינו למסור את בנינו ובנותינו למשכן ירושתנו שיתכוננו להיות צבא בישראל. חנה אמנו הייתה הראשונה שנתנה את התואר 'צבאות' לאלהינו [שמואל א, א 10] במסרה את בנה שמואל למשכן אלהי ישראל, לתיבת נח, שמשם יצא להקים צבא בישראל. 

באותו השבוע נתקיימה ועידה וכינוס גדול בקיוב של כל גדולינו. כינוס עברי. כל העיתונים העבריים והירחונים העבריים נפסקו בגזרת הממשלה. והלל זלטופולסקי ז"ל, שהיו לו מהלכים בחצר הגוברנטור [מושל הפלך] השיג רשיון לכינוס. ח"נ ביאליק ז"ל הרצה בכינוס ההוא על ה'כינוס' הידוע שלו, על 'נטירת כרמנו אנו', ושיש לנו ספרות עשירה שאנו יכולים תמיד להוציא ממנה חדש מישן. היו בתוך הנאספים אז: יעקב כהן, [נחום] סוקולוב וכל סופרי דורנו אז. אין לתאר את ההפגנה שערכו אז לביאליק. נשאו אותו ממש על כפיים. וביאליק מתחנן ולבסוף גם מתרעם: טיפשים, מה הם רוצים ממני. ופונה אל אשתו ברוסית: מַניטשקא, שמא תאמרי לי את: מה הם רוצים ממני? 

סוף סוף מתחמק ביאליק מהם ונעלם אל מלתחת הבגדים, נכפף לרצפה, פושט את ידיו כשהוא נשען על ברכיו לרצפה ומחפש מתחת לקולָבים ובכל פינה במלתחה כשהוא רוגן: מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העיז לקחת ממני את מקלי!  

אחר עשרים שנה בערך נתכבדתי להמנות בתוך חבורת משכילים ועסקנים בקליבלנד, לקבל את פני ביאליק,  שבא הנה עם שמריהו לוין [הביקור בקליוולנד היה כנראה ביוני 1926]. הצלחתי להיות מן הראשונים לסייע לביאליק לרדת מעל המדרגות של הרכבת אל התחנה. שאלתיו מיד שאלת סתם: המצאת את מקלך? ומיד ענני: לא אדוני, לא מצאתיו לצערי, פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון כי אם השלישי במספר שלֻקְחוּ ממני, וגם לא היה האחרון, כי מאז לֻקְחוּ ממני עוד שבעה מטות. 

המשך המכתב אינו נוגע למקלותיו של ביאליק, אבל יש בו עניין רב ואביאו כאן אגב הדרך. 

בזמן ביקורו של ביאליק בקליבלנד נערכה לכבודו סעודה חגיגית ובמהלכה נשאל מדוע החלוצים בארץ ישראל אינם מקפידים על שמירת מצוות:

כשעשה ביאליק בקליבלנד ערכנו סעודה מיוחדה לכ'[בודו], סעודה עברית בהשתתפות רוב העברים בקליבלנד. מר ח.א. [חיים אברהם] פרידלנד המנוח, שהיה יושב בראש האספה הציע, שבמקום נאום ישאלו את ביאליק שאלות. אחד שאל בין יתר השאלות: מדוע רוב החלוצים חופשיים בענייני הדת? 

וביאליק עונה: אתם היהודים, גרי אמריקה החופשית, אתם היושבים בין הגויים, מדברים בלשונם, מחקים את מנהגיהם, לומדים בבתי ספריהם ומשתדלים להידמות אל שכניכם הנוצרים, אתם, אם לא תברכו בכל בוקר 'ברוך אתה ד' שלא עשני גוי', הרי תשכחו לגמרי ולחלוטין שיהודים אתם. אבל החלוצים בארץ ישראל המדברים בשפתנו, חיים את חיינו המיוחדים, עובדים את אדמתנו ולומדים את רוב החוקים [המצוות] התלויים בארץ בידיהם ממש, האיך ישכחו שהם יהודים, [גם] אם אפילו לא יברכו 'שלא עשני גוי'? 

וכאן נגע במסכת [סדר] מועד, ובמשניות של פאה, לקט ושכחה, והשמיע לנו פלפול שלא שמענו כמוהו.

שאול רסקין, הורה ביאליק

נשוב למקלו של ביאליק.

חוקרת הספרות העברית פרופ' זיוה שמיר פרסמה באתר הבית שלה מב"ע, רשימה שכותרתה 'כשמשורר מאבד את מקלו' (14 בנובמבר 2023). הרשימה נולדה בעקבות עיון במודעת השבת האבדה שנדפסה בדבר, ב-3 ביולי 1932, והובאה לעיל. 

שמיר תהתה על עצם פרסום המודעה והציגה כמה שאלות: 

האם יש היגיון בפרסום מודעה בעיתון על אבדה של מקל הליכה שעלותו פחותה ככל הנראה ממחיר המודעה? האם היה ביתו של רבניצקי [...] כעין 'בית ועד לתלמידי חכמים', שבּוֹ נכנסו ויצאו אנשים להיוועד עם העורך, ואחד מהם נטל עִמו את מקלו של ביאליק שהיה נעוץ במבואה במקום המיועד למטריות? האם חשב ביאליק שקוראיו יבינו את תיאור המקל ('כעין רְהָטים רְהָטים קטנים'), ולמה ניסחוֹ בניסוח נועד ליודעי ח"ן? ועוד שאלה הציקה לי: כותרותיו הראשיות של גיליון העיתון שבו נתפרסמה המודעה הכריזו על גירוש היהודים מאוניברסיטאות גרמניה [...] על ניצחון הנאצים על ממשלת בוואריה, ועוד. האם בתוך האווירה הפוליטית הקדחתנית והקודרת הזאת מצא המשורר לראוי לפרסם מודעה של מה בכך על אָבדן של מקל הליכה פשוט?  

תשובתה ניתנה במישור הסימבולי והפסיכולוגי:

אין זאת כי המקל האבוד היה יקר ללִבּוֹ של ביאליק, והוא היצר על היעלמותו עד מאוד. אפשר שאָבדן המקל התפרש אצלו כגדיעת כוחו ויכולתו, מה גם שב-1932 הוא היה נתון במלחמה מרה עם שלונסקי ו'הצעירים' שהִרבּו להציגו כמי שעבר זמנו. ביאליק חש שהוא מגורש במקלות, וביקש כנראה להחזיק בידו מקל – ממשי או מטפורי – לצורכי הגנה ולצורכי התקפה.

בהמשך הציעה שמיר להבין את חשיבות המקל בעולמו של ביאליק תוך עיון בשלושה מוטיבים שפירנסו את יצירתו: מקל הליכה, מקל חובלים ומקלו של היהודי הנודד. היא גם ציטטה את תיאורו היפה של צבי שוסטר, שהובא לעיל, והמבקש להרחיב בעניין יוכל לקרוא את הדברים במאמרה הזמין ברשת.

האם נמצאו מקלותיו של ביאליק והושבו לבעליהם?

בבית ביאליק, כפי שהודיעני ביוני 2021 מנהל הארכיון הקודם מר שמואל אבנרי, נמצא מקל ההליכה שלו. לדעתו, זה אכן המקל שנעלם בבית רבניצקי, זה ש'מחורץ כולו חריצים חריצים מאורכים וסמוכים זה לזה'. 

שפטו אתם באיזה מקל ממקלותיו של ביאליק מדובר...

צילום: שמואל אבנרי

ולסיום, ביאליק לא היה הסופר הראשון והאחרון שנקשר בעבותות של אהבה למקל ההליכה שלו והתייסר לאחר שאבד. 

על המקל של הסופר יהושע בר-יוסף (1992-1912) סיפר בנו יצחק בר-יוסף ברשימתו היפה 'מי גנב את המקל של אבא?' (הארץ, תרבות וספרות, 31 במארס 2023, עמ' 4). יצחק בר-יוסף גם הזכיר את כרוז 'השבת אבדה' של ביאליק, שאותו מצא בארכיון מכון גנזים.

_________________________________

רשימה זו נולדה בעקבות מאמרו של ד"ר עמי צורן, 'אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 19 בספטמבר 2025, ואני מודה לו על עזרתו ועל הוספותיו. תודה גם לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים, למנהלת אדיבה גפן ולארכיונאי אמיר בן-עמרם.