ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

סיפורי רחובות: אנטוורפן והולנד, מצובה ופרויד

צילומים: איתמר לויתן

א. אנטוורפן והבעיה היהודית

מראה פנורמי של אנטוורפן (ויקימדיה)

מה האסוציאציה הראשונה שעולה בכם כשאתם שומעים את שמה של עיר הנמל הבלגית אנטוורפן? 

כמובן, יהלומים והקשר היהודי לנתניה... מה, לא?

ב. הולנד: היבטים גאוגרפיים

ובאותה עיר, נתניה, נותנים כבוד גדול גם להולנד, ובהזדמנות זו מעבירים לעוברים ולשבים קורס מקוצר בגאוגרפיה עם פרטים לא ממש חשובים.

נראה לי מוזר לקרוא להולנד 'ממלכה' ולא 'מדינה', כנהוג. נכון שפורמלית יש בהולנד בית מלוכה, ועל פי החוקה המלך עומד בראש המדינה, אבל מדובר יותר בהיבט סמלי-ייצוגי ולא בניהול מדינה בפועל. הולנד היא ממלכה כמו שאנגליה, שוודיה או ספרד הן ממלכות.

ג. מצובה בלעז

מגדל המים של מצובה, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

ומהעולם הגדול חזרה אלינו. 

בחיפה יש רחוב הנושא את השם מצובה, לכבודו של קיבוץ בגליל המערבי שנוסד בשנת 1940. השם מצובה קדום, ויישוב יהודי ששמו פי מצובה נזכר בכתובת רחוב ובתלמוד הירושלמי.

מה פירוש המילה מצובה? איש לא באמת יודע; איך מנקדים אותה? האפשרויות הן מַצּוּבָה או מַצּוּבָּה, ובלשון עם זר: Matzuva או Metzuba, אז מאיפה הגיעה צורת הכתיב שעל השלט Mazzuva? 

ד. בלה לָטיפה וזיגמונד פרויד

ונסיים בחיוך, עם סקופ עולמי!

מכל המקומות בעולם, דווקא בעיר העתיקה של רמלה, העזובה והמתפוררת, מצאנו את הבית שאותו איווה לו למושב הפסיכיאטר הנודע זיגמונד פרויד, שכנראה בחר לחלק את שארית חייו עם אחת, בלה לטיפה.

'בהתחלה חשבתי שגיליתי איפה ועם מי פרויד פרש לגימלאות וחי בנחת', כתב לי איתמר לויתן שצילם. 'אחר כך הבנתי שאני בסך הכול משוטט ברחוב ד"ר פרויד, אבל בכל הרחוב אין, ולוּ שלט רשמי אחד, כדי להוכיח את זה'.

סיפורי רחובות: שלמה המלך, לפיד האש, לוי שבואלי ובנים ממשיכים

א. שלמה המלך הרביעי

צילום: איתמר לויתן

כך מסבירים ברמלה מי היה שלמה המלך.

כשאני למדתי תנ"ך בבית הספר, לא זכור לי שדיברו איתנו על 'ממלכת ישראל המאוחדת', אבל אני בפירוש זוכר ששלמה נחשב למלך השלישי (אחרי שאול ודוד). 

ב. לפיד האש

צילום: איתמר לויתן

אם שאלתם את עצמכם מה הוא פֶּלֶד? אל רחוב הפלד באזור התעשייה בחולון לכו.

פלד הוא בדרך כלל לשון פלדה, ברזל מלובן. כלומר, דבר מה חזק, קשה ומחושל. אין פלא שרבים מאנשי הצבא עברתו את שמם ל'פלד'. האלוף משה פלד, למשל, שהיה מפקד גֵיסות השריון, נקרא קודם בשם 'אייזנברג' (הרי ברזל), וכמותו יש גם האלוף יוסי פלד (ששם משפחתו הקודם היה מנדלביץ), וח"כ ותא"ל לשעבר משה פלד. גם בעלי שמות משפחה כמו 'פלדמן' (איש שדה), עברתו את שמם לפֶּלֶד.

מניין הגיעו יוצרי השלט ל'לפיד האש'? 

בערכים 'פלד' ו'פלדה' במילון אבן-שושן מצאתי כי אכן מקובל לפרש את הצירוף 'אש פלדות' בפסוק 'אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים בְּאֵשׁ פְּלָדוֹת הָרֶכֶב' (נחום, ב 4), כלפיד או שלהבת, והצירוף 'אש פלד' לסוגיו נמצא בשירת ימי הביניים. אם כך, מפרשי השלט לא טעו, אבל העדיפו את המשמעות הרחוקה והכמעט בלתי מוכרת על פני המשמעות הרווחת והידועה לכל דובר עברית. 

רחוב הפלד בחולון (אגב, לפי מה שקראתי, הוא לבו של אזור פשע וזנות) נמצא בסמוך לרחובות הנושאים שמות של בעלי מלאכה ומקצועות, כמו הנגר, הנפח או הסדנא, וממילא הגיוני יותר שמי שחשב על השם התכוון למפעלים ולבעלי מלאכה, כמו מסגרים, העובדים עם פלדה, ולא ללפידי אש.

ג. לוי שְׁבוּאֵלִי

צילום: נדב בירן

בחיפה יש כיכר שנקראת על שמו של לוי שבואלי (סבולסקי). אני מודה שמעולם לא שמעתי עליו קודם, אז ניסיתי לברר מי היה איש נכבד זה.  

במרשתת שמו כמעט שאינו מוזכר. אבל אני שאלה: אם הוקם 'בית העולים' ב-1924 (תאריך שאכן חופף לתחילת איכלוסה של שכונת בת גלים), כיצד הצליח שבואלי לנהל אותו בימי העלייה השנייה, שלדעת כולם הסתיימה ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה?

בין כך ובין כך, יפה שהצליחו להכניס בשלט אחד שלושה מספרים: הראשון, השנייה והשלישית.

ד. ממשיכים הלאה...

צילום: יהושע לביא

ביישובים רבים בארצנו יש רחובות, כמו 'הראשונים' או 'המייסדים', שחולקים כבוד לעבר ולדור המייסדים. בכפר ורבורג מכבדים גם את דור העתיד.

בורא מיני מזונות: מי אתה דג דניס, אַרבעס ובאָבעס, פשטידת קרישה, סמיר

א. האם לדגים יש זהות לאומית?

צילום: מימי חסקין

יש מצב שגבולות הארץ המובטחת כוללים בתוכם גם את קפריסין?

אם תיקחו את השלט הזה ברצינות, אז ייתכן שכן. הדניס הזה הוא גם מדגת הארץ וגם מיוצר בקפריסין. 

אפשר בכלל לייצר דגים? 

לדעתי, הדגים הללו מלכתחילה הם צברים. גדלו והתחנכו בארץ ישראל, ירדו מהארץ בשחייה לקפריסין ועכשיו הם בבחינת תושבים חוזרים שעולים ארצה. 

צחוק, צחוק, אבל אין בית מדרש בלי חידוש! 

עיינתי בערך ויקיפדיה על דג דניס, ולמדתי ממנו הרבה. קודם כל, השם העברי של דג זה הוא בכלל סְפָּרוּס זָהוֹב – שיקום מי שידע זאת! – ושנית, השם דניס הוא שם עממי, שמקורו בשיבוש המילה הטורקית 'דניז', שפירושה 'ים'. לדג שמגיע מהים קוראים בטורקית 'צ'יפורה דניז', כלומר דג מהים, וברבות הימים (תרתי משמע) נשתכח השם הראשון ונותר השני, שבתורו שובש ל'דניס'.

דג דניס 

ב. באָבע מייסעס

לחברת 'באָבע מייסעס' (סיפורי סבתא), המפיצה את מרכולתה הריחנית באזורים חרדיים בניו יורק יש קו ייצור ושמו 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים), והוא כולל, ככל שהבנתי, שני מוצרי יסוד של סיר הבישול היהודי: אַרבעס ובאָבעס. 

המחיר $5.79 לקופסה.

צילום: זאב וגנר

הסבר קצר למען אלה שלא גדלו על ניחוחותיהם של מאכלים קדושים אלה.

אַרבעס (arbes) אינם אלא גרגרי חומוס (חִמְצָה) מבושלים (מה שנקרא בפי העם 'חומוס עם גרגרים'), שאותם נוהגים אחב"י לאכול במיוחד בחגיגות 'שְׁלוֹם זכר' (שׁוּלֶם-זוּכֶר בשפת הדיבור).

באָבעס, לעומת זאת, הם גרעיני שעועית לבנה (לימה). הם נאכלים בכל הזדמנות, לאו דווקא באירועים מיוחדים, וריחם נישא למרחקים (והמבין יבין).

אגב, כדאי לקנות מתוצרת הארץ: במטעמי חפץ חיים, קופסה של ארבעס או באבעס תעלה לכם רק עשרה ש"ח. מחיר מציאה!

ג. פשטידה עם נוגדי קרישה

אם חשקתם בפשטידה, שגם נושאת עמה ערכים בריאותיים יוצאי דופן כמו חומרים נוגדי קרישה (הקרויים בעברית יפה נוגדי פקקת), לפתח תקווה לכו, למרכז המסחרי שברחוב לוחמי הגטאות. 

זה כנראה המקום היחיד בארץ שמוכר פשטידות קרישה (וגם קיגיל ירושלמי)...

צילום: גונן זיק

ד. הסיפור של סמיר

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב קהילת דטרויט ברמלה שוכנת מסעדה ושמה 'סמיר', שנוסדה בשנת 1948 – לא תאריך קל בזיכרון של תושביה הערביים של העיר. היא מצהירה על עצמה לא רק כמקום של אוכל, אלא גם של היסטוריה ותרבות.

אין לי מושג איך האוכל שם – אני מתאר לעצמי שהוא מעולה – אבל בלי קשר לבישולים, הסיפור המשפחתי שמפורט בשלט גדול המידות שצמוד למסעדה, שמספר את סיפורם של ארבעה דורות מסעדנים, הוא מעניין ושובה לב.

פה ושם בארץ ישראל: גטו, שוד הבנקים, כנס לכנס, ניכר לעין

א. מספרה בגטו

אני מודה שכאשר ראיתי לראשונה את הצילום הזה לבי החסיר פעימה. חשבתי שמדובר בבדיחה לא מוצלחת, אבל טעיתי. אכן ברחוב ביאליק (!), בעיר העתיקה של רמלה, יש מספרה ושמה 'מספרת הגטו'. יש להם אפילו דף בפייסבוק.

אני מבין שמדובר בערבים-ישראלים, ואולי הכוונה שלהם תמימה לגמרי וה'גטו' מנקודת מבטם הוא השכונה, אבל לדעתי יש כאן צרימה נוראה.

צילום: מיקי כהן

ואגב פרנסות של ערבים...

דנצ'ו ארנון יצא למשימת צילום מעבר לקו הירוק.

בעיר בית סאחוּר שבשטח A, לא הרחק מבית לחם, הוא הופתע לגלות את דוגמן הבית של 'סלון הארז'.

צילום: דנצ'ו ארנון

'נראה לי', כתב דנצ'ו, 'כי בעל מספרת הגברים הזו ביקש מצייר השלטים דוגמה של גבר יפה תואר ומזוקן. הצייר חיפש באינטרנט ומצא את ... הרצל.

ב. שוד הבנקים הגדול

מדי פעם אפשר לראות ברחבי הארץ מחאות ספונטניות או מאורגנות נגד הבנקים.

לפני כמה שבועות הציב מישהו שלט כזה, בחתימת 'רובין הוד', ליד תחנת אוטובוס שבדרך נמיר פינת קק"ל בתל אביב. 'לא הבנתי', כתב לי ישראל ברדה, 'הרי רובין הוד הוא שהיה הגנב, לא בעלי הממון...'.

צילום: ישראל ברדה

נזכרתי שכבר לפני ארבע שנים פרסמתי בבלוג מודעה מטעמו של אותו 'רובין הוד', וגם היא יצאה – כמה מפתיע – נגד אותו בנק. המודעה ההיא הייתה הזויה באופן מיוחד, ובסלט שהכין אותו 'רובין הוד' מטעם עצמו התערבבו 'שואה' ו'ספרדים', 'שמירת מצוות' ו'סקר ציבורי', והכל בס"ד... 

צילום: דוד אסף

אבל לא רק דיסקונט. בנקים אחרים גם הם אינם חסינים מביקורת:

צילום: איתמר לויתן

ג. כנס פרטי

לפני זמן מה פרסמתי כאן את המודעה העילגת הזו, שהודבקה בכניסה לבית הכנסת 'תפארת ישראל', בעיר העתיקה של ירושלים:

מעין וריאציה על הנושא נמצאה על דלת המלון בקיבוץ מעלה החמישה:

צילום: הלל אהרן נחלון

וברוח סחבקית משהו, 'יאללה כַנסוּ', גם ברמת אביב ג':

צילום: מנחם רוזנברג

ד. הריון הניכר לעין

ללונה פארק 'עיר השעשועים' שבתל אביב יש לוח תעריפים, ובו קטגוריה שספק אם יש עוד מקומות אחרים בארץ שעושים בה שימוש: נשים בהריון הניכר לעין.

'מעולם לא ראיתי דבר כזה', כתב לי פרופ' אבנר הולצמן. 'האם על הקופאי לאמוד את גודל הבטן? ומה לגבי סתם נשים כבדות משקל? מגוחך ומזעזע מכל בחינה'.

איזה כיף לנסוע לחו"ל: רמלה כמעצמה; תכנית ההפרדה; מרן ברודוס

'אחרי החגים' החלו, עונת החופשות בחו"ל הסתיימה, וזה הזמן להיפרד בכמה קוריוזים.

א. רמלה והתאומות

מי היה מאמין שרמלה מבוקשת כל כך? תראו כמה ערים בעולם רוצות בקרבתה המפנקת – מקוצ'ובה שבאלבניה ועד פוניבז' שבליטא (מעניין שפוניבז' לא הציעה ברית ערים דומה לבני ברק). אפשר להניח שפקידי עירייה בכירים כבר דאגו לבקר בכל המקומות הללו ולוודא מקרוב שרמלה אכן ראויה לחלוק מכבודה ולקשור יחסים דיפלומטיים עם כולן.

אגב, פאודוסיה שייכת לאוקראינה רק על הנייר. היא נמצאת בחצי האי קרים, שכידוע סופח לרוסיה.

צילום: ברוך גיאן

בערים אחרות בעולם יש דרכים נחמדות לציין את שמות 'הערים התאומות'. כך למשל באודסה שבאוקראינה, שם רשמו את המרחק מן העיר לעריה התאומות על 'עץ' רב ענפים. המרחק מאודסה לחיפה תאומתה הוא בסך הכל 1564 קילומטרים.

צילום: דוד אסף

ואילו בצ'רנוביץ מצאתי את סמלה של העיר התאומה נצרת עילית מוטבע על מדרכה באחת הכיכרות המרכזיות של העיר.

צילום: דוד אסף

ב. הפרדת רשויות בתנובה

נוסעי טיסת אל על מתל-אביב לפריס בחודש ספטמבר האחרון נהנו מארוחת בוקר מזינה, אבל בלי לדחוף לנו חוקים, הלכות ומצוות – צריך או לא צריך – כנראה אי אפשר אצלנו.

ככל הנראה, גביע היוגורט הזה נעשה ב'תנובה' בייצור מיוחד לאל על. ההשגחה המהודרת של בד"ץ העדה החרדית איננה מספיקה כנראה ועל כן מודיעים לנו אנשי תנובה, כי שומה עלינו להימנע מהפרדת רביעיית הגביעים בשבת, שהרי בכך אנו עשויים לעבור על אב מלאכה 'קורע' או 'מתקן' (אלה אבות המלאכה שבגללם אתם מתבקשים גם להימנע מחיתוך ניירות טואלט בשבת), או משהו דומה.

שתי שאלות שואל אפוא הנוסע המתמיד:

1. הרי חברת אל על איננה טסה בשבת כלל, אז מדוע להזהיר על משהו תיאורטי? האם יש חשש שהנוסעים ייקחו הביתה את גביעי היוגורט ועשויים חלילה להפרידם בשבת?

התשובה, כנראה, בלשון חז"ל: 'דְּרוֹשׁ וקבל שכר', כלומר למה לא לנצל את ההזדמנות וללמד את עמך ישראל איזה דבר תורה קטן על הדרך, גם אם הוא לא ממש רלוונטי וגם אם הוא לא ממש מעניין את רוב הנוסעים. במחשבה שנייה, יותר נכון: 'התחנף וקבל שכר'. למה לא להחניף למשגיחים של הבד"ץ, מלכי הארץ וקובעי תו האיכות?

2. בבדיקה שנערכה בסּופֶּר הקרוב לביתו של איתמר וכסלר (צלם היוגורט) התברר כי בישראל של מטה, זו שלא טסה באל על, אין מזהירין כלל על ההפרדה בשבת וגם אין הכשר של הבד"ץ. ונשאלת השאלה: מדוע שפר גורלם של נוסעי אל על ולמה חברת 'תנובה' איננה דואגת לעולמם הרוחני והדתי של כלל קוני היוגורטים בארץ?

זהירות! יוגורט ללא אזהרת שבת

ד"ר קלמן נוימן הפנה את תשומת לבי לכך, שכל נושא קריעת מכסי יוגורט בשבת הוא החמרה שהבד"ץ כופה, ואפילו החשוב בפוסקי הלכות שבת, הרב יהושע ישעיה נויבירט (מחבר הספר 'שמירת שבת כהלכתה') כתב להתיר.

ג. מרן ברודוס

רוני באר-מרקס מצאה באי היווני רודוס צייר רחוב, שלא רק שהוא נורא דומה למאיר אריאל אלא בין הדוגמנים שלו נמצא גם הרב עובדיה יוסף...

וויליאם שיקספיר בירושלים והארי פוטר ברמלה

את המצבה הזו צילם ברוך גיאן בשבוע שעבר בבית הקברות של הצבא הבריטי בהר הצופים בירושלים. זהו בית קברות יפהפה ומטופח ובו נקברו חיילים בני כל הדתות שנפלו בימי מלחמת העולם הראשונה.

ובתקריב:

המצבה של וויליאם שייקספיר, שנפל על משמרתו במאי 1918, בהיותו בן 41, הזכירה לי מצבה של גיבור בריטי אחר שנקבר גם הוא בארץ ישראל, הלא הוא הארי פוטר, שנקבר ברמלה. הארי פוטר הארץ ישראלי היה בן 19 בסך הכל. הוא נפל בחברון ביולי 1939.

יהי זכרם ברוך.

אני לא מחדש כאן כלום, משום שלמצבות האלה שמו לב כבר מזמן ואף כתבו עליהן לא מעט. אבל תמיד נחמד להיזכר.

על הקבר של ויליאם שייקספיר אפשר לקרוא בבלוג אפלטון של אורי קציר.

על הקבר של הארי פוטר אפשר לקרוא בבלוג פינת חי של עמיחי אלינסון, וגם כאן.




וברוח זו, הנה עוד משהו ישן על הארי פוטר.

רשימה שנונה במיוחד של מאיר שלו שנדפסה בטורו הקבוע בעיתון ידיעות אחרונות  בשנת 2007, על העיתון החרדי 'יתד נאמן', שביקר את הספר כ'ספר ילדים דימיוני ותלוש מן המציאות'...