‏הצגת רשומות עם תוויות השבת השחורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות השבת השחורה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 27 באוקטובר 2023

החיטה תצמח שוב

רחוב עזה בירושלים הפך לרחוב נוֹבַה, שֵׁם פסטיבל המוזיקה ליד קיבוץ רֵעים (צילום: דוד אסף)
כיכר החטופים והנעדרים, רחבת מוזיאון תל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

אמר העורך:

מלחמת עזה נכנסה לשבוע השלישי, ובשבוע זה הביא עם ישראל לקבורה מאות מתים. לוויות יצאו מבתי הקברות כמו בסרט נע והסוף מי ישורנו? 'עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ' (איוב, א 16).

חברתי ובת-כיתתי גילי זיוון מקיבוץ סעד, שביקרה את חבריה מקיבוץ כפר עזה שנמצאים כעת בשפיים, שלחה לי את הצילום הזה: 'סידור הלוויות', שמזכיר באופן מחריד את לוחות התורנויות של סידור עבודה או 'גיוסים' בקיבוצים. 


קשה להכיל זאת. משפחות שלמות נכרתו מן העולם, ולצידן נותרו משפחות שכולות ושבורות של אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות. לא נשכח ולא נסלח!

אחד הנרצחים הוא עופר רון, חבר קיבוץ כיסופים בן שבעים, רווק ללא ילדים.  

שמות הנופלים (אתר כאן)

סיפר רז שכניק, מן העיתון ידיעות אחרונות:
כששמעו חבריה של אחותו, טלי רון-וינרוך, על מותו של עופר הם התחברו לאהבתו למוזיקה ישראלית וקראו ברשת למוזיקאים להגיע לנגן בלוויה בראשון לציון. באופן מדהים, הגיעו יותר משבעים נגנים, זמרות וזמרים.
רק לפני חודש, לקראת יום כיפור, פרסמתי בבלוג עונג שבת רשימה על גלגולי שירה של דורית צמרת 'החיטה צומחת שוב', שנכתב על רקע נפילתם של 11 בני קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור. והנה עתה, מול עינינו הכלות, אירע אסון כפול ומכופל, משולש ומרובע ואף יותר מזה. בטבח בקיבוץ בארי נרצחו לפחות 130 בני אדם!

כשצפיתי בסרטון מלווייתו של עופר רון, בה ניגנו המנגנים את 'החיטה צומחת שוב', נקוו דמעות בעיניי. 

לירי בורק שביט העלתה את התיעוד הזה בעמוד הטוויטר שלה, ואני מודה לה שהרשתה לי להביאו כאן. 


הדרמה של שחרור השבויים וכניסת הצבא לתוך מקום הָרֶשַׁע עזה וסביבותיה עדיין לפנינו, ומי יודע מה צפוי שם לשבויינו ולחיילינו. השבוע עלה בדעתי שהיהודי החשוב האחרון שגר בעזה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתי צבי. עשו עם פיסת המידע הזו מה שתרצו... אפשר לדרוש אותה לכאן ולכאן.

כולנו מבולבלים וחרדים, ואת החשבון עוד נגיש. ובינתיים, זה בסדר לכעוס או לפחד, זה בסדר לבכות ולהתפרק. האופק רחוק, אבל הוא שם.

צילום: מנחם רוזנברג