חַג' שמח: על מצוות החַג' ועל אומנות ציורי קיר נכחדת

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

שבוע לפני פרוס חגי תשרי שלנו, היהודים, נפנה מבט מהיר לחגים של שכנינו. לפני כמה חודשים סיפרנו כאן על חג הקורבן המוסלמי (עיד אל-אדחה), שאחת ממצוותיו היא העלייה לרגל למכה, לפחות פעם אחת בחיים. לעלייה לרגל זו יש פן אומנותי-עממי ייחודי, ועליו נספר הפעם.

א. ציורי החַג'

אם שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית, שסוידה לבן, ועל הרקע הצחור נקודות ירוקות ואדומות רבות, או לחלופין פרחים שצוירו ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי, לעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכול מתנוסס לרוב שלט: בפינה אחת ציור של כיפת הסלע, ומולה מעין בלוק שחור המייצג את המבנה שבו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה. במרכז כתובות בערבית, שהעיקרית בהן תרגומה הוא: אהלן וסהלן, יא חג'. 

מה זה?

כך מצאתי אצל אברהם משה לוּנְץ, חוקר ארץ ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876 בספרו נתיבות ציון וירושלים: 

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למכה (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד (מצוטט אצל פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים, יא, כסלו תרצ"א; זמין בפרויקט בן-יהודה)

 

סאלם ידידי גר בבית אבן עתיק, לא רחוק מהר הבית. לאחרונה חזר מעלייה לרגל למכה, היא החג' (מילה הנובעת מאותו שורש של 'חגיגה' בעברית). מהיום שבו חזר הביתה לא קוראים אותו עוד סתם חווג'ה סאלם, אלא חג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה שבה הוא גר היו כמה פתחים מקושטים בצורה דומה, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח הבית ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: 'ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי'.

בחדר האורחים המרווח הסבו רבים מידידיו וקרוביו של החג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי: 

אתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצוהריים הם הולכים להתפלל במסגד ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה, ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה. 

'נו, טוב', אמר אחד האורחים, 'מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה'. כולם צחקו בטוב לב. 

ב. מה מקור המנהג?

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו; להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה; לתת צדקה; לצום בחודש רמדאן; ולעלות לפחות פעם בחיים למכה, כדי לחגוג בה את חג הקורבן (עלייה שלא בחג הקורבן נקראת עלייה קטנה, 'עומרה'). מצוות החג' היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל המוסלמי מקיים אותה רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם חובות לנושים ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית בעל או קרוב משפחה נאמן. עני שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

כיום כל ערבי ישראלי יכול לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו יותר מ-35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן, ושם מאשרים אותה. כל מי שאושרה נסיעתו, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת באוטובוס למעבר הגבול עם ירדן, ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במֶדִינַה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, שבעה או שמונה אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. מטעמי חיסכון רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם.

במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים. כולם בבגדים הלבנים – מחזה מרהיב עין.

'מה מקור המנהג של קישוט הכניסה לביתו של החג'? – שאלתי.

'זהו מנהג קדום מאוד', חייך חג' סאלם. 

כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה ומגיעים. פעם זה לא היה פשוט כל כך. רכבו על גמלים או הלכו ברגל במשך שבועות רבים. חצו את המדבר בדרכים קשות, ושודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר שעולי הרגל היו בדרך כלל זקֵנים – שהרי רק בגיל מבוגר מגיעים לקיום המצווה – היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך יצאו מירושלים לחג' בכל שנה רק  עשרה עד שלושים איש.

כששבו העולים לרגל בשלום לעירם, הייתה השמחה גדולה. לשיירת החוזרים הכינו קבלת פנים מפוארת. כל אנשי העיר יצאו לקבל את פני הבאים וליוו אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שירי חג מיוחדים לאירוע והניפו דגלים. קודם הלכו להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף התפזרו השבים לבתיהם.      

עוד קודם הכינו את הבית לקראת שובו של החג'. ניקו וסידרו והזמינו צַבָּע שיסייד את הבית. הלה, שהיה לרוב גם קצת צייר, סייד את הכניסה וצייר עליה את הכעבה, כדי לסמל את המקום שממנו בא החג', ואת כיפת הסלע, כדי לסמל את המקום שאליו שב. ביניהן היה כותב את ברכת 'אהלן וסהלן' ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית הוסיפו קישוטים כדי שיהיה חגיגי יותר. למרות שהזמנים השתנו, מנהג זה נשמר עד היום.

ג'יימס פין, הקונסול הבריטי הנודע שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, תיאר כך את השבים ממכה בשנת 1855: 

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבנים. התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר ציון לנבּי דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר המוריה בטרם יילכו הביתה.  

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג'ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר השילוח (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם: אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, 1980; זמין בפרויקט בן-יהודה).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגוֹני האבן של בתי העיר. הנה כמה כניסות לבתי חג' ירושלמים שצילמתי במרוצת השנים:

ג. אומנות בנאות המדבר

במדבר המערבי (מדבר לוב), שנמצא בשטחה של מצרים, יש חמישה נאות מדבר עיקריים: סיווה, בחרייה, פראפרה, דאחל'ה וחארג'ה. ציורי חג' מופיעים בארבעת האחרונים. בדרך כלל נראים בציורים מבנה הכעבה ומטוס או אונייה, ובציורים הישנים מאוד לעיתים גם גמל. זאת מאחר שלתושבי נאות המדבר הנידחים הייתה הטיסה או השיִט למכה בגדר הרפתקה נדירה. לעיתים נוספו עוד פרטים הקשורים במסע. בכל נווה מדבר היה בעל כישרון ציור שצייר את בתיהם של החג'ים, ועל כן היה בדרך כלל סגנון ציור אופייני לכל נווה מדבר. פעמים רבות ניכר בציור המטוס כי הצייר לא ראה אווירון מימיו... 

בימי קדם עברו עולי רגל מארצות צפון אפריקה דרך נאות המדבר הנידחים הללו. ממקומות אלה, שאנשי המערב לא הגיעו אליהם עד המאה ה-19, יצאו לחג' בשיירת גמלים (או ברגל) אל מפרץ סואץ ומשם באונייה לְעֲרַב. ממחצית המאה העשרים השתנו הזמנים: החלו לנסוע במכוניות לקהיר, וממנה טסו לַעֲרַב הסעודית. 

תשמעו סיפור: החוקר האירופי הראשון שחדר לים החולות שבמדבר המערבי היה גרמני בשם רילף, שבשנות השבעים של המאה ה-19 העז לחדור לאותו כתם לבן שצויר במפות. הוא סיפר שבדרכה של המשלחת שעמד בראשה, בדיונות החול שבין סיווה ובחרייה, הם פגשו שלושה שחורי עור שברחו מעבדוּת בבחרייה וניסו להגיע אל החופש בסיווה. ברשותם היה רק נאד מים ריק, והם היו על סף מוות בצמא. רילף ואנשיו ציידו אותם במים ובמזון ושלחו אותם לדרכם. למוחרת, עם שחר, התחיל כלבו של רילף לנבוח, ובאופק הופיעו שתי דמויות: זקן כבן שבעים, נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו בקושי את רגליהם. אחרי שהאכילו והשקו אותם סיפרו השניים כי הם חוזרים מעלייה לרגל במכה בדרכם לבנגזי שבלוב. שנה תמימה ארכה להם הדרך למכה, ותשעה חודשים הם בדרך חזרה. יום קודם פגשו בשלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים, אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות בַּמִּדְבָּר. 'כך התחילו השחורים את חיי החופש שלהם', ציין רילף במרירות (הובא בספרו של Ahmed  Fakhry, The Oases of Egypt, שראה אור ב-1973 בהוצאת American University in Cairo Press).

הצילומים שאני מביא כאן נעשו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. סרקתי אותם משקופיות ושיפרתי ככל שניתן. בפעם האחרונה הייתי בנאות המדבר המערבי ב-2010 ועדיין היו בהם ציורי חג', אם כי מעטים. ציורי החג' הללו מייצגים אומנות עממית נהדרת של עולם שהולך ונעלם.

כאמור, ציורי חג' מצאתי רק בירושלים ובנאות המדבר המערבי במצרים. האם ציורים כאלה נמצאים גם במקומות יישוב אחרים של מוסלמים בארץ? אם מישהו מהקוראים יודע על כך, אנא שתפו. 

והערה ביבליוגרפית לסיום. בשנת 2005 הציג האומן יהושע (שוקי) בורקובסקי ב'משכן לאמנות עין חרוד' תערוכה שנקראה 'בין לבין', ואותה ליווה ספר-אומן. הספר, שנדפס בשני כרכים במהדורה מצומצמת, עוסק בציורי החג' שבפתחי הבתים של עולי הרגל. כמוני, גם בורקובסקי שוטט בשנות השבעים והשמונים במצרים, וכמובן בעיר העתיקה של ירושלים, וצילם ציורי חג'. לא ידענו איש על רעהו, ורק לימים נפגשנו והחלפנו חוויות. הספרים שהוציא לאור הם יפהפיים.

_____________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

תמונות על הקיר: 50:50

כביש 395, הכניסה למחנה בית זית (צילום: יהושע לביא)

____________________________________________________________________

כתב וצילם טל סגל 

ציור הקיר שבמרכז רשימה זו נראה במבט ראשון כאסופה מקרית של עבודות נפרדות – שונות זו מזו בסגנון, בצבע ובשפה האומנותית – שבכל זאת משתלבות יחד בהרמוניה מפתיעה. מאחורי הציור מסתתר סיפור מורכב יותר, וגם מסר חברתי חד וברור. הקלקה על התמונה הבאה, תגדיל אותה ותאפשר מבט ברור יותר.

לפני שאגיע לסיפור, נפרק את היצירה, שנמצאת בפארק המסילה בתל אביב, למרכיביה – מימין לשמאל – ונזהה את האומנים שהשתתפו במיזם זה. היצירה מכונה בפי יוזמיה 'מיזם השוויון'.

אלף (ALEF) מצייר נופים עירוניים: קווי רקיע, מגדלים ומנופים, ולעיתים משלב גם את דמותו של 'הנסיך הקטן'. הוא חותם באנגלית ALEF או פשוט באות א'. אלף, כבן ארבעים, נולד בגיברלטר ועלה לארץ בגיל תשע היישר לשכונה חרדית. הוא מרבה לצייר נוף אורבני, את ישראל הנבנית ('תקומה' היא מילת מפתח), ויהודים שחוזרים לארצם. אפשר לראות עבודות שלו ברחוב פייר קניג בבת ים, וגם בקריית המלאכה ובפלורנטין בתל אביב. חתימתו כוסתה בחלוף הזמן, אך אפשר לראותה בבירור בתמונת ה'מגילה' המובאת בסוף הרשימה.

את .I.D (ראשי תיבות של Imaginary Duck), כבר הכרנו כאן בעבר, כשעסקנו ב'קיר החטופים', וחתימתה מתנוססת מתחת לעקב רגלה הימנית של הנערה (ראו להלן בתמונה של שי כחלון, בצד ימין למטה).

דרכה האומנותית של יוליה (זה שמה הפרטי) התחילה בדמויות של ברווזים, המשיכה לשועלים אדומים, ובהמשך עברה לדמויות של נשים יפניות. אבל יותר מכול מזוהה איתה הדמות שמופיעה גם כאן (משמאל): ספק ילדה, ספק נערה, ספק אישה – נועלת 'נעלי גולדה' שחורות, עיניים גדולות ומבט עצוב ומעורר מחשבה. היא מחזיקה קלף ביד אחת וחרב בידה השנייה. מצד ימין צוירה דמותה של מלכת צרפת האחרונה מארי אנטואנט ('אם אין לחם אִכלו עוגות'), כוסית יין בידה וסיגר בפיה. האם מדובר בשתי דמויות נשיות מהופכות, או אולי זו אותה דמות בגילים שונים? שאלתי אותה מה פשר האות J שעל הקלף, ותשובתה הייתה: 'אפשר לפרש את זה כתחילת השם שלי (Julia), ואפשר לפרש את זה בתור קלף מנצח (Joker)'. 

השלט, ועליו אמרת הכנף 'רק אישה עם צירים תבין גבר עם שפעת', הוא פרי מכחולו של תמבור צוקי, שלעבודותיו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת. השלט הוא תוספת מאוחרת למיזם השוויון.

שי כחלון (חתום בראשי התיבות ש"כ) מזוהה עם דמויות ובעלי חיים עם עיניים גדולות במיוחד, ובשימוש עשיר ומרשים בעשרות צבעים, גוונים ותתי־גוונים שמעניקים לעבודות שלו עומק ותנועה. ככל הידוע, זהו הגרפיטי הראשון שלו בתל אביב.

החיבור בין שני הציורים נוצר כאשר התברר שציור קודם שהיה על הקיר לא התאים לחזון השוויון. שי סיפר לי שהציור המקורי נמחק בהסכמת הצייר הקודם, וההנחיה שקיבל הייתה לצייר גבר המקשיב לשתי הנשים שלידו. לדבריו, רק במקרה יצא שהגבר המצויר הוא בעל חזות 'מזרחית', המקשיב כביכול לשתי הנשים 'הלבנות'.

צילום: דנה שלמון

דינה שגב, משוררת רחוב אהובה, מוכרת בזכות שיריה הקצרים והמדויקים שמופיעים על קירות ברחבי הארץ, וגם מחוצה לה. סגנונה אופייני: שורות שיר המטפסות על גבעולי פרחים. דינה, שמדריכה סיורי גרפיטי בדרום תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר (חופש לב) ובו מבחר מעבודותיה. 

אלכס פדק מוכר בזכות ציורי בקבוקים המונחים על דלפק, לרוב בצבע אחד או שניים. דווקא כאן חרג מהקו המוכר שלו והשתמש במנעד צבעוני רחב יותר. 

במקרה זה, הציור אינו שייך למיזם המקורי, ויש להצטער על כך. פדק מחק, בלי רשות, את הציור הקודם שהיה שם, פרי מכחולה של אומנית הגרפיטי monsterart@ (אפשר עוד לראות את הצבעים והצללית של העבודה הקודמת). הדמות שציירה ביקשה להראות לעולם את 'עצמנו', על כל צבעינו וגוונינו. הכנף מייצגת את החיבור אל הטבע ואת החופש לעוף אל מחוזות חפצנו.

 monsterart@ מציירת את חלקה במיזם (צילום: דנה שלמון)

ANNA.R.KY תרמה לציור את הדמויות המכונפות-מלאכיות שמופיעות במספר מקומות. נסו לקרוא את השם שלה בצורה קצת אחרת ותגלו שהוא בעצם 'אנרכיה'...

הציור המרכזי הוא של שיר למדן, קיבוצניק לשעבר, שפועל בכל הארץ. כאן הוא יצר דימוי מסקרן במיוחד: פנים חצויות – חצי גבר משופם ומזוקן וחצי אישה שֶׁשְׂעָרָה גולש.

מהו המסר של כל הציורים הללו בהצטרפם יחד? 

הציור המשותף נוצר בשנת 2023, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ארבעה אומנים וארבע אומניות, מהבולטים בארץ, חברו יחד, בהתנדבות, כדי ליצור קיר שקורא ל־50:50 – שותפות ושוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות.

העיתוי לא היה מקרי: ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר, על רקע מציאות פוליטית שבה רוב מוקדי הכוח והנהגת המפלגות נשלטו בידי גברים, ביקשה היצירה להציב קול ברור: קריאה ליותר נשים להיות חלק ממעגלי ההשפעה וההנהגה במדינה. 

בצד שמאל של המיזם המצויר הוצבה בשעתו מעין 'מגילת עצמאות' (שלצערנו נגנבה) ועליה נדפס המסר העיקרי:

מנהיגוֹת ומנהיגים מתחייבים/ות לרשימות שיוויוניות

אתם יכולים לראות כמה עשרות חתימות של נציגי כל המפלגות, שהתחייבו אז לשוויון כזה ברשויות המקומיות ובעיריות.

חנוכת מיזם גרפיטי השוויון (צילום: דנה שלמון)

'החזון שלנו הוא 50:50 – גברים ונשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות', אמרה אז דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שהייתה מפיקת מיזם השוויון.

היא הוסיפה גם זווית משפחתית והיסטורית: 

סבא־רבא שלי, הרב בן־ציון עוזיאל, תמך בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, בתקופה שבה הדבר עורר מחלוקת עמוקה. הוא האמין שנשים חייבות להיות חלק מההנהגה – מתוך אחריותן, מתוך תרומתן לחברה, ומתוך המקום המרכזי שהן ממלאות בחיינו (ראו כאן, במאמרו 'השתתפות האישה בבחירות למוסדות הציבור', מתוך ספרו שו"ת פסקי עוזיאל). 

וכך, בין סגנונות שונים, צבעים מנוגדים ושפות אומנותיות נפרדות, נוצר בפארק המסילה קיר אחד שמבקש לומר דבר פשוט: חברה שוויונית יותר היא גם חברה טובה יותר.

בקרוב מאוד נלך לבחירות חדשות לכנסת. שימו לב, בוחרות ובוחרים יקרים, לנוכחותן של נשים ברשימות לכנסת ולשיעורן היחסי בתוך הרשימה, ותנו קולכם רק לרשימות שוויוניות, או לכאלה שמתקרבות לכך. יש אפילו עמותה ציבורית שמקדמת חזון זה ונקראת מיזם 5050, וגם היא קוראת להבטיח ייצוג של 50:50 ליד כל שולחן של מקבלי החלטות. 

הצטרפו גם אתם לדרישה זו, שמופנית לראשי כל המפלגות, וחתמו על העצומה שבאתר.

אתר 5050

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

תודה לדנה שלמון, יוזמת הגרפיטי לשוויון.

'רוח רפאים טובה': מי אתה תמבור צוקי?

כתב וצילם טל סגל

'תמבור צוקי' הוא שם עט, יותר נכון שם מכחול, של אומן גרפיטי שמתמחה בכתיבת אמרות כנף שנונות – מי פחות, מי יותר – ומנוקדות (הוא מקפיד על ניקוד תקני), שאותן הוא מקבע בסתר ברחבי תל אביב. כמאתיים מיצירות הקיר שלו מפוזרות ברחבי העיר, בין הירקון ודרך שלמה, וזהו מספר עצום בכל קנה מידה. צוקי הוא יותר צייר שלטים מאשר צייר קירות. את השלטים הוא מכין מראש בביתו, ואחר כך מקבע אותם על קירות בדבק חזק במיוחד.  

צוקי (בהנחה המוטעית שזה שם משפחתו, אבל באמת זהו, כביכול, שם פרטי) הוא אחד מן האומנים שמקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת, מעין בנקסי ישראלי שכותב בעברית. גם חיפוש מעמיק במרשתת לא חושף ולוּ טפח מזהותו האמיתית, שכל מה שאפשר לומר עליה: היא מפתיעה מאוד. עיסוקו בחייו ה'אמיתיים' שונה לחלוטין מכל דימוי שיש לכם על אומן גרפיטי – הוא רופא (הנה גם רמזתי שהוא גבר). 

הכרתי אותו דרך ידידה משותפת, ומאז נפגשנו כמה פעמים. המפגשים שלנו כללו סיורי שטח ליליים בחוצות העיר וגם פגישות נינוחות של קפה ומאפה. לבקשת עורך הבלוג, קיבלתי על עצמי לנסות ולשכנע את צוקי להתראיין ולהציג לו שאלות קצרות על מטרותיו ועל דרכו האומנותיות, כדי לפרסמן כאן. להפתעתי הוא נענה בשמחה, וזהו אפוא הריאיון הראשון שלו כאומן רחוב (ההערות בסוגריים הן שלי). ספוילר: גם בסוף הריאיון לא תדעו את שמו האמיתי... יש גבול!

*

טל: נתחיל מההתחלה, איך היית מתאר את הרקע האישי ואת המסלול שהוביל אותך לעשייה הזו?

צוקי: כמי שעבודתו בשעות היום של החיים האמיתיים מחייבת אותו להיות מדויק, זהיר, ובשום אופן לא לטעות. כל פרוצדורה חייבת להיעשות בכובד ראש. זו אחריות גדולה ואין קיצורי דרך. בלילה, כאומן רחוב, אני חופשי לעשות משהו גם ללא סיבה, ללא לוחות זמנים וללא ציפיות.

טל: האם אתה רואה בעצמך אומן, כותב, או משהו שביניהם?

צוקי: אני רואה את עצמי אומן רחוב קטן.

טל: מתי התחלת עם השלטים ומה הצית בך את הרעיון? מה בעצם רצית להשיג מבחינה אומנותית?

צוקי: התחלתי  באוגוסט 2018. ראיתי את הגבעולים של דינה שגב (אומנית רחוב ותיקה שמציירת את שיריה בתוך גבעולים אופייניים) והחלטתי שגם אני יכול ורוצה להשאיר חותם. השלט הראשון היה 'החיים זולים, הפוזה יקרה'. כל ההוויה של 'תמבור צוקי' היא לעשות טוב, להעלות חיוך, לגלות אמפתיה, בלי צורך להזדהות. זה כמו להיות רוח רפאים טובה. השלט היה מתחת לציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון.

'החיים זולים, הפוזה יקרה' (מימין למטה, מוקף בעיגול)

טל: אתה מקפיד על אנונימיות מוחלטת – מה עומד מאחורי הבחירה לפעול תחת שם עט? איך נולד השם 'תמבור צוקי'?

צוקי: כרופא אני מקפיד על אנונימיות מוחלטת ועל הפרדה מלאה בין שני התחומים. אני ממש לא מעוניין שמישהו יראה את העבודות שלי ויגיד: אהה, זה הרופא שטיפל בי הבוקר. לפעמים אני מרגיש שהמיזמים שאני מציג ברחוב והאריחים שאני כותב, יכולים לעשות דברים שטיפול רפואי קונוונציונלי לא יכול לעשות, כמו להעלות חיוך או לעודד מחשבה מחוכמת. בחרתי בשם 'תמבור צוקי' כקריצה לימי לימודיי בתיכון אליאנס בתל אביב. התלמידים הוסיפו לרשימת התלמידים ביומן המורה את השם תמבור צוקי (תמבור, לא טמבור, בשביל שהשם ייכתב ביומן בסוף הרצף האלף-ביתי של שמות המשפחה של התלמידים), וכך הצליחו להתל במורים ולהפיל על התלמיד הווירטואלי את כל הבעיות שנוצרו. מי שבר את החלון? תמבור צוקי...

טל: אולי תוכל לחדד את 'פיצול האישיות' בין שתי הפֶּרְסוֹנוֹת, הדוקטור לרפואה ואומן הרחוב?

צוקי: כרופא אני אוהב את הרגעים הקטנים של המקצוע. אדם נכנס עם בעיה ואני מציע פתרון. יש משהו מתגמל מאוד בהקלה על אדם אחר, בהרגשה שעזרתי לו לצאת עם חיוך מהמרפאה. אבל יש ברפואה כל כך הרבה פרוטוקולים, כל כך הרבה רגולציה, כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות, רק כי 'כך לא עושים זאת'. כאומן רחוב אני יכול להיות אנושי ללא מגבלות. אין עליי מגבלות של אתיקה רפואית שמונעת ממני לגעת באנשים בדרך רגשית. אני יכול להיות חם, ספונטני, משוגע. ברפואה אני מרפא גוף, ברחוב אני נוגע בנשמה, בלי שאיש יגיד לי איך 'צריך' או 'נכון' לעשות זאת.

טל: האם אתה מתכוון לחשוף את זהותך בעתיד, או שמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך?

צוקי: יש בזהות הבדויה משהו טהור. כשאיש אינו יודע מי אתה, אי אפשר לפסול את המֶסֶר בגלל השליח. אנשים פתוחים יותר לקבל משהו כזה בלי לשפוט אותו על פי השם מאחוריו. 'תמבור צוקי' לא ייחשף לעולם וייקח את סודו לקברו.

טל: מאיפה מגיעות האמרות שלך – השראה יום-יומית, רגעים אישיים, או משהו אחר לגמרי?

צוקי: ברוב המקרים, ההשראה מגיעה ממני וממוחי הקודח, אבל יש גם השראה מאנשים אחרים. הם אומרים משהו ואני מבקש להשתמש בזה. לדוגמה: אחרי שחזרתי לגור בפלורנטין, פגשתי חבר שגם הוא במקור מפלורנטין ועכשיו גר בשוהם. לשאלתי, למה הוא לא חוזר כמוני לפלורנטין, הוא ענה: 'עוד לא גמרתי לאהוב את הבית שלי'. ממשפט זה יצא לי שלט: 'העולם ימתין, עוד לא גמרתי לאהוב את פלורנטין'.

טל: האם יש אמירה כלשהי שפרסמת, והיום אתה מתחרט עליה?

צוקי: היו לי כמה שלטים שבהם תואר אלוהים כאישה, למשל 'אמרה אדושם'. השלטים הללו הושחתו, ואז הבנתי שלא כדאי להתעסק עם 'צוות הקרקע' שלו...

טל: עד כמה אתה מודע לתגובות של העוברים ושבים על השלטים שלך? מה בעצם היית רוצה שהם ירגישו כשהם נפגשים איתם? 

צוקי: לפעמים אני עומד ברחוב ומקשיב להסברי המדריכים על מיהו 'תמבור צוקי'. לכל מדריך יש את ה'תמבור צוקי' שלו ואני מחייך מתחת לשפם. אני גם מקבל המון תגובות לאינסטגרם וכולן מפרגנות, מודות ומעודדות להמשיך.

טל: האם יש לך גבולות בכל הקשור למה שאפשר או ראוי לכתוב במרחב הציבורי?

צוקי: לא אכתוב דברים פוגעניים. אני גם נמנע מפוליטיקה. יש לי רק שלט אחד שהוא פוליטי-לייט: כוח, כבוד, כסף, קפה, קעקוע, קרמבו. 

טל: איך נראית הדרך מרעיון לשלט תלוי ברחוב?

צוקי: אומני רחוב הם אנשי ביצוע. מנצנץ בי רעיון, ובדרך כלל כבר באותו הלילה זה יהיה על קיר. אחרי הבשלת הרעיון אני עורך סיור הכנה למצוא מקום הולם. לרוב, השלט מתכתב עם משהו בסביבה.

רחוב השוק פינת סמטות אלוף בצלות

טל: אתה עובד לבד או שיש עוד אנשים שמסייעים לך או מעורבים בתהליך?

צוקי: עובד לבד.

טל: ומה אשתך אומרת?

צוקי: מאחר ובדרך כלל אני יוצא לעבודתי בשעה ארבע בבוקר, היא מסתפקת בהערה כמו 'כבה את האור. אתה מפריע לי לישון...'

טל:  האם יש מקומות בעיר שלא תיגע בהם, ולמה?

צוקי: לא אגע בבניין חדש, במקום קדוש או במקום 'נקי' מגרפיטי. לאומני רחוב יש 'קוד אתי' לא מחייב שכמדומני אתה ניסחת...

(גילוי נאות: אכן ניסחתי קוד כתוב ולא מחייב, שמסדיר את התנהלות האומנים. רוב האומנים המבוגרים והאחראים פועלים לפי קוד זה. את הצעירים, חלקם בני שתים-עשרה ופחות, שום קוד לא מעניין.)

טל: האם יש לך כוונה 'להתרחב' ולהפיץ שלטים גם בערים אחרות?

צוקי: לא. הפעילות שלי בעיקרה היא באזור מגוריי בדרום תל אביב. ניתן למצוא שלטים שלי בין הירקון בצפון לבין דרך סלמה בדרום.

טל: היו לך מפגשים עם המשטרה או עם הפיקוח העירוני בעקבות פעילותך?

צוקי: כן. בשביל לצמצם מפגשים כאלה, אני מכין את האריח עם הכתובת בבית. התלייה עצמה לוקחת מקסימום דקה. אם פקח שואל שאלות, אני עונה לו שאני מהעירייה וזה מספק אותו. לילה אחד, בשעה ארבע בבוקר, אני ניצב בראש סולם ועוצר לידי שוטר על אופנוע. לשאלתו מה אני עושה כאן, עניתי תשובה אמיתית: 'אומנות רחוב'. הוא קרא את השלט, הנהן בראשו, חייך והמשיך בדרכו. רוצה לנחש מה היה כתוב בשלט?

טל: 'כל השוטרים זונות'? (כיתוב מאוד נפוץ, אבל מקודד)

צוקי: אני לא כותב דברים פוגעניים. היה כתוב בשלט: 'דע מאין באת – משוק לוינסקי, ולאן אתה הולך לים'.

טל: עד כמה אתה מודע לצד החוקי של מה שאתה עושה, והאם זה בכלל חלק ממערכת השיקולים שלך? 

צוקי: לרוב אני פועל רק באזורים שבהם העירייה מעלימה עין. אני מודע לכך שמבחינה חוקית זה גבולי, אבל אני לא מרגיש את עצמי פושע גדול או משחית רכוש. אני לא שם את השלטים במקומות שהשילוט עשוי לגרום לנזק. 

טל: פחד הוא שיקול בעשייה שלך?

צוקי: בכלל לא.

טל:  האם קרה ששלטים שלך הושחתו, הוסרו או עוררו תגובות חריגות בגלל התוכן שלהם?

צוקי: יש כעשרה אחוזים השחתה. תגובות צוננות קיבלתי פעם על שלט 'חַפְּשִׂי איזה חושך וחכי לי שם'. הסרתי אותו בעצמי.

טל: מתוך מאות השלטים שפיזרת – מה הם החמישה האהובים עליך ביותר? 

צוקי: 

[1] החיים זולים, הפוזה יקרה 

[2] קבל החזר בביט, החיים שהזמנת כבר לא בתפריט

[3] רבות בנות עשו סצנה, ואת עלית על כֻּלָנָה!

[4] העולם ימתין, עוד לא גמרתי את פלורנטין (ראו למעלה)

[5] מה רוצים כולם? לשנות את העולם! מה אני רוצה? ציפרלקס וכוס קפה!

טל: איך אתה מתמודד עם העובדה שיצירות שלך הן, בהגדרה, זמניות, ולאחר פרק זמן כלשהו הן פשוט נעלמות?

צוקי: לא קל לי עם זה. כשאני רואה השחתה, אם אפשר, אני מתקן עוד באותו היום. 

טל: האם אתה רואה בפרויקט השילוט שלך רק שלב זמני, או אולי תמשיך בכך לעוד שנים רבות?

צוקי: אין לדעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה כיף!

טל: למה בעצם אתה מנקד את השלטים?

צוקי: חשוב לי שהמסרים הכתובים שלי יעברו כמו שחשבתי עליהם. יש מילים שבניקוד שונה עשויות לקבל משמעות אחרת ולכן אני מנקד כדי למנוע אי-הבנות. אל תשכח ש'תמבור צוקי' התחיל כדמות בדיונית בימי בית הספר. הניקוד מחזיר אותי בחיוך גם לתקופה זאת. 

טל: שאלה לסיום: אם היית צריך להשאיר רק שלט אחד שיישאר לנצח – מה היה או יהיה כתוב עליו?

צוקי: 'החיים זולים, הפוזה יקרה'.

עד כאן הריאיון הקצר עם 'צוקי'. כשזהותו תיחשף תזכרו שהריאיון הראשון שלו היה כאן...

גלריית תמונות של עבודותיו של תמבור צוקי נמצאת באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי וכאן ניתן לצפות ביצירותיו האחרות (כ-250 במספר).

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com