סיפורי רחובות: יורם טהרלב וברל, דינור ושלמה בן יוסף

א. יורם טהרלב

הפיזמונאי האהוב יורם טהרלב הלך לעולמו לפני שנה (6 בינואר 2022). עיריית רמת גן לא המתינה שנים רבות, כנהוג, והזדרזה לכבדו בקריאת רחוב על שמו (בפינת רחוב ארלוזורוב), והיא אפוא העיר הראשונה שבה יהיה רחוב יורם טהרלב. 

טהרלב עצמו בטח היה שולף חידוד לשון כלשהו, ואנו נסתפק בכל הכבוד!

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. ברל כצנלסון: חזרה עטרה ליושנה

ועוד כל הכבוד.

לא עברו שלושה שבועות מאז פרסמנו כאן את השילוט המטורלל בנתניה שהפך את ברל כצנלסון לאחד מגדולי הפוסקים האחרונים שחי בקרקוב, והעירייה התגברה כארי ותיקנה את הדרוש.

כך היה עד לא מכבר:

וכך נראה השלט המתוקן, כמו שצריך:

צילום: מוקי זוהר

ג. בן-ציון דינור

בן-ציון דינור, 1955

ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דִּינוּר, מאבות ההיסטוריוגרפיה היהודית, שהיה גם חבר כנסת ושר החינוך בראשית שנותיה של המדינה, זכה, ובדין, לרחובות על שמו בערי ישראל (בירושלים, בבאר שבע, בהרצליה ועוד). בבלוג עונ"ש הקדשנו כמה פוסטים יפים לדמותו המיוחדת במינה: 'בן-ציון דינור מדבר בכנסת על הרמב"ם', 26 ביוני 2011; 'מורה בעצמות: ס. יזהר על בן-ציון דינור', 29 ביוני 2011; 'המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור', 28 באוגוסט 2011.

גם בפתח תקוה, ליד בית החולים בילינסון (מרכז רפואי רבין), יש רחוב על שמו. סתם 'רחוב דינור' בלי שם פרטי.

כיוון שהשם דינור אינו מנוקד, ישער מי שאינו מכיר את השם (או את המילה הארמית-עברית דינור, שפירושה 'של אש', כמו זיקוקין דינור), כי יש להגות אותו על פי האיות הלטיני השגוי שבשלט – Dinor (דִּינוֹר), וכמובן שהאיות הנכון צריך להיות Dinur.

אגב, דינור רב-הפעלים זכה פעמיים בפרס ישראל, ב-1958 וב-1973.

צילום: דן מכמן

ד. שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף היה איש אצ"ל שנתפס בניסיון לפגע באוטובוס ערבי שעשה דרכו לצפת. הפיגוע נכשל, בן יוסף ושניים מחבריו נתפסו, נכלאו ובן יוסף נידון למוות. הוא היה 'עולה הגרדום' הראשון ולזכרו נקבעו רחובות בערים שונות בארץ, ובהן גם בבאר שבע.

אפשר להתווכח אם הפעולה שביקש לעשות הייתה ראויה ונכונה מבחינה מוסרית או לא, אך כאן אנו באים רק לבדוק עובדות ולהצביע על טעויות בשילוט.

צילום: יעל בר (ותודה ליוסף ורבין)

ובכן, שמו המקורי של בן יוסף היה טבצ'ניק, ולא טבנצ'יק. 

מצבת קברו של שלמה בן יוסף בבית הקברות הישן של ראש פינה (ויקימדיה)

סיפורי רחובות: ברל – מגדולי הפוסקים, דוד זהבי ואיתמר בן אב"י

א. מה ברל היה אומר?

מגדולי הפוסקים: ברל כצנלסון (1944-1887)

בנתניה מוקדש רחוב מיוחד לכבודו של ברל כצנלסון, והוא נקרא 'בארי' – שמו העברי של ברל. עד כאן יפה מאוד, אבל ראו כיצד מתואר פועלו של ברל על השלט.

אפילו מעריציו הגדולים ביותר לא ידעו שהוא היה 'מגדולי הפוסקים האחרונים'...

צילום: גילה וכמן

ההסבר תואם כמובן את קורות חייו של רבי משה איסרליש (הרמ"א), שחי בקרקוב במאה ה-16.

מה קרה כאן? ד"ר גילה וכמן, שצילמה, שיערה כי ההסבר בשלט 'נדד' מהשילוט ברחוב הרמ"א שנמצא בקרית צאנז בנתניה, אך לא עלה בידה לוודא זאת. קוראי עונ"ש בנתניה מוזמנים לברר אם בשילוט שברחוב הרמ"א נכתב כי היה ממנהיגי תנועת העבודה, ממקימי ההסתדרות ועורכו הראשון של העיתון דבר...

ב. דוד זהבי

דוד זהבי וחלילו (ארכיון קיבוץ נען)

המלחין דוד זהבי (1977-1910) הוא מן האבות המייסדים של הזמר העברי. הוא הלך לעולמו לפני 45 שנה בקיבוצו נען. קשה אפילו להתחיל ולמנות את השירים היפים שהלחין והנחיל לנו: אורחה במדבר, יצאנו אט, הן אפשר, מלאו אסמינו בר, ירדה השבת, ניגונים, עוד שדי פורח, שיר הפלמ"ח, הליכה לקיסריה (אלי, אלי), החליל, אני נושא עמי, זמר לספינה (שקיעה נוגה), והטיפו ההרים עסיס, ועוד ועוד. 

הראש מסתחרר מהקסם והיופי.

צילום: אבישי ליוביץ'

השלט ברחוב הנושא את שמו ביפו שובר שיאי שגיאות: שתי שגיאות ניקוד (הנכון דָּוִד זֶהָבִי), שגיאה באיות שם המשפחה בלועזית (צריך להיות Zehavy), שנות הפטירה שגויות (הוא מת ב-1977) ואין התאמה בין התאריך העברי והכללי (תשט"ו היא 1955), ולקינוח, חסרה ה'רגל' של האות 'ק'.

ובכלל, התיאור של זהבי 'מגדולי הזמר העברי' הוא מופת של עילגות (צריך להיות: מגדולי המלחינים של הזמר העברי, או מיוצרי הזמר העברי).

דבר, 27 באוקטובר 1977

ג. איתמר בן אב"י

בימים אלה מלאו מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, מן הדמויות הגדולות שהובילו את המערכה על חידוש הדיבור בשפה העברית. אנו נעסוק בבנו איתמר (שמו המקורי היה בן-ציון), המוכר בשמו איתמר בן אב"י (1943-1882).

אב"י הוא כמובן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה, והצורה המועדפת צריכה להיות עם דגש: אַבִּ"י (Abi). אך לימדונו חכמי הדקדוק שבנוטריקונים מעין זה אין צורך להיות קטנוניים – בן אַבִ"י או בן אַבִּ"י, שניהם כשרים לבוא בקהל, ובלבד שישאירו את הגרשיים שמציינים את ראשי התיבות. וכידוע, לצורך החריזה 'אבי / נביא / כלבבי' ויתר ירון לונדון על הדגש בשירו 'אליעזר בן יהודה':

איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר.
איתמר בן אב"י,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.

אבל ברור שבלי סימון ראשי התיבות באמצעות גרשיים, כפי שאיתמר בן אב"י בעצמו הקפיד, כל אחת משתי הצורות היא חסרת מובן.

את העיתון 'דאר היום' ערך איתמר בן אב"י

בירושלים יש רחוב לכבודו של 'הילד הראשון' של השפה העברית, כאן ויתרו גם על הדגש וגם על הגרשיים:  

נוסח ירושלים (צילום: טובה הרצל)

על השגיאות שיש בשלט הירושלמי – 'עיברית', כביכול כתיב מלא אך בעצם שגוי; הוא נולד בתרמ"ב (1882) ולא בתרמ"ג – כבר כתבתי כאן.

בתל אביב לעומת ירושלים בחרו בצורה המודגשת בן אבִּי, השאירו את הצורה הלטינית הלא מותאמת Avi, וכמובן ויתרו על הגרשיים. באין הסברים גם לא נוכל להתלונן על שגיאות אחרות.

נוסח תל אביב (צילום: טל סגל)

מה שיפה בתל אביב הוא, שקבלן הבנייה, העושה עבודות פיתוח ברחוב, כתב נכון את השם, עם הגרשיים...

צילום: טל סגל

מפה ומשם: פועלת, בן גוריון, מחירון, מסטיק הפלא, תירגע, על החשבון

א. דבר הפועלת

'חדר פועלת'... יש משהו קסום בחזרה למונחים לא מעודכנים, כאלה שחשבנו שככר נפרדנו מהם לעולמים.

הנה, לא הכל 'כח אדם', ועדיין יש בקרבנו פועלים ופועלות. לפחות במחלקת ה-MRI בבית החולים אסף הרופא...

צילום: פיני גורליק

ב. BG-PC

בן גוריון (כמו איינשטיין) הוא כבר מזמן מותג שבאמצעותו ניתן לקדם כמעט כל דבר.

הנה חנות לציוד מחשבים בבאר שבע, ליד אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שעושה שימוש נחמד ומאופק בדמותו של הזקן.

צילום: רן בר-יעקב

ג. אספרסו קצר בשירותים

בשירותים באוניברסיטת חיפה, מול הקפיטריה, מזכירים לך כי זו דרכו של בן אנוש: מי שמערה נוזלים לגופו סופו שיוציאם, וכאן הוא המקום שבו הם נפגשים.

אז נכון שבעולמנו הקפיטליסטי כל מקום, כולל עמדות השתנה, ראוי לשמש הזדמנות לפרסום, אבל מה עם קצת טעם טוב?

צילום: זאב קינן

ד. תמונה להמחשת הטעם 

בתיאור מתן תורה בהר סיני העיד המספר המקראי 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן' (שמות, כ 14). 

איך אפשר לראות קולות? שואלים מפרשים רבים, ומשיבים איש על פי דרכו.

בחברת עלית לקחו קדימה את האפשרות לְאַחֵד שני חושים – חידוש מדעי שכמותו עדיין לא נשמע – והם עושים זאת בקלילות ובפשטות אמצעות אריזת מסטיק בטעם מנטה. שימו לב לכתובת בצד שמאל למעלה, 'תמונה להמחשת הטעם'. אם אפשר לראות קולות, מן הסתם אפשר לראות גם טעמים...

צילום: אלון ריבק

ה. תמונתם מול עיניי

כל עיר וגיבורי התרבות שלה. 

ברחוב ויינברג בני ברק למשל צייר אמן אלמוני את דמותו המשוערת של 'החפץ חיים' על תריס החניון של מכוניתו, ומעליה הוסיף את הביטוי הרווח (יותר על גבי דִּבְקִיוֹת מאשר בחיים עצמם): 'לשון הרע לא מדבר אלי!'.

צילום: יוחנן פלוטקין

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1838) – המכונה 'החפץ חיים' על פי הפסוק 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (תהלים, לד 13), וכמובן על פי ספרו שנקרא בשם זה (1873) – מזוהה עם החובה לשמור על שפה נקייה, הודות לספרו הנפוץ שמירת הלשון, שהוא מעין השלמה לספר הראשון.

בגבעתיים הסמוכה עושים כבוד למנהיג תנועת הפועלים ברל כצנלסון, שזכה להנצחה צבעונית על גבי ארון סעף ברחוב כצנלסון ליד מספר 148.

צילום: גדעון פליישמן

ובתל אביב? כאן חולקים כבוד לסטלנות... 

בבית נטוש ברחוב ברנר 10 צויירה דמות של בודהה, ושתי ססמאות מנצחות 'אַ ביסלע כיף' מכאן ו'תירגע' מכאן...

צילום: איתמר לויתן

ו. על החשבון

צילום: אריק ברחן (תודה לצבי פיש)

השלט הזה ניצב בכניסה לחניון תת-קרקעי, במע"ר מודיעין (רחוב דם המכבים): 'החונה יצולם ויקנס על חשבונו'. 

ראינו כבר שילוט כגון 'יגרר על חשבונו' אבל מה המשמעות של 'ייקנס על חשבונו' לעומת סתם 'יקנס'. האם יש בכלל אפשרות אחרת (ייקנס על חשבונם של אנשים אחרים)?

 

בעקבות ברל כצנלסון: ביקור ב'מעונו'

ברל כצנלסון (1944-1887)

77 שנים למותו של ברל (כ"ד באב תש"ד / 12 באוגוסט 1944)

'מעונו'. כך נקראה דירת מגוריו הצנועה של ברל כצנלסון, העורך הראשון של דבר, איש העלייה השנייה, ממייסדי מפא"י, ההסתדרות ו'עם עובד', איש חינוך והוגה דעות שהיה ממנהיגיה הכריזמטיים של הציונות החלוצית. 'הארי שבחבורה' הספיד אותו דוד בן-גוריון. 'מורה הדור', 'לבה ומצפונה של תנועת העבודה', הספידוהו אחרים.

'מעונו'– מזא"ה 65, תל אביב (צילום: איתמר לויתן)

בית מגוריו האחרון של ברל היה ברחוב מזא"ה 65, בשכונה שכּוּנתה מעונות עובדים (ואולי בשל כך נולד השם 'מעונו' כקיצור ל'מעונות'). מי שהמציא את השם 'מעונו' היה כנראה דוד רמז, שאחראי גם על המצאת השם 'אָהֳלוֹ', המרכז החינוכי על שמו של ברל, שהוקם ב-1945 על גדות הכנרת וסמוך למקום קבורתו. 

האנדרטה באהלו, 1951 (צילום: הנס פִּין; ויקיפדיה)

שכונת מעונות עובדים בתל אביב (לימים מוספרה השכונה שבה גר ברל כמעונות עובדים א') נוסדה בשנת 1931 על גבול המושבה הטמפלרית שרונה וסמוך לחוות רוֹהְם (Roehm Hof), שאת אדמותיה עיבדו הגרמנים (את שרידי החומה שהקיפה את החווה ניתן לראות עד היום במקומות שונים, בעיקר ברחובות אוליפנט ומזא"ה). 

ברל היה אחד המייסדים; הוא עבר לגור בשכונה החדשה מדירתו הקודמת שהייתה ברחוב השרון 14.

בקשה לרישום מעונות עובדים, 2 במארס 1931. ברל חתום עשירי; מקצועו 'עורך' ומעונו השרון 14

הבית ברחוב השרון 14 קיים עד היום, אבל לא ברחוב השרון של ימינו אלא ברחוב לבונטין. הוא נקרא 'בית סטרלינג' והיום הוא משומר ומפונפן. מי שהעיר לי על כך הוא מורי וחברי ההיסטוריון פרופסור עמנואל אטקס, שנולד (1939) וגדל בבית זה, וכלל לא ידע שברל גם הוא גר שם כמה שנים לפניו. רחוב השרון ההיסטורי שינה את שמו ללבונטין ב-1941.

בשנת 1934 עבר ברל ל'מעונו'. דירה קטנה בת שני חדרי מגורים, חדר ספרייה ששימש לעבודה ולפגישות, מטבחון, שירותים ושתי מרפסות. הדירה הייתה בקומה השנייה והאחרונה של הבית. בדירה לידו גר חברו הטוב, הרופא והעיתונאי משה בילינסון, שנפטר לאחר שלוש שנים (נובמבר 1936). ברל עצמו גר בדירה עם בת-זוגו לאה מירון במשך עשר שנים, עד מותו בטרם עת, בכ"ד באב תש"ד (12 באוגוסט 1944) והוא רק בן 57. 

כמה סמלי שברל נפרד מן העולם דווקא במעונות העובדים, אבל לא היה זה מעונו שבתל אביב אלא בירושלים, אליה הגיע עם לאה כדי לנפוש כמה ימים. הם לנו בדירת חבריהם, האדריכל אברהם צ'רניאק ורעייתו האדריכלית ציפורה נויפלד, במעונות עובדים א', שכונה שיתופית  בשיפוליה המזרחיים של שכונת רחביה, שאותה תכננו בני הזוג.

שילוט חדש בכניסה למעונות עובדים א' ברחוב אבן שפרוט בירושלים (צילום: דוד אסף)

היום קשה לדעת היכן בדיוק הייתה דירת צ'רניאק. על פי פנקס הכתובות של תושבי רחביה מיולי 1936 הם גרו ברחוב אבן שפרוט 7, אך אין מדובר ברחוב של היום, שנמצא מחוץ למעונות עובדים, אלא בדירה שהייתה בתוך קומפלקס המעונות, שהמספרים פנימיים שבו שוייכו לרחוב אבן שפרוט (וכך גם היום). מאז השתנו המספרים והיום שני הטורים של בתי המעונות מצוינים כאבן שפרוט 14, 16, כשלכל בית יש כניסה לארבע דירות המסומנות באותיות.

זו פינת חמד שכמעט ולא השתנתה מאז שנבנתה בראשית שנות השלושים. אמנם השכונה מסומנת כ'שטח פרטי' – איני יודע אם ברשות ובסמכות – אבל בהחלט ניתן לבקר בה וליהנות מפסטורליה ירושלמית בטעם של פעם.

מראות במעונות עובדים א' בירושלים. כאן מת ברל לפני 77 שנים (צילומים: דוד אסף)

בין כך ובין כך, הדירה הייתה במרחק שתיים-שלוש דקות הליכה מביתם של גרשם ופניה שלום ברחוב אברבנאל 28 שברחביה, עמם בילה ברל את לילו האחרון (גרשם שלום, 'הליל האחרון של ברל כצנלסון', דברים בגו, עם עובד, 1975, עמ' 488-487; ראו גם ברשימתי, 'היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל (ב), בלוג עונג שבת, 2 באוקטובר 2020) ומביתו של אליעזר קפלן, שהיה חבר הנהלת הסוכנות, ברחוב אברבנאל 11, שגם עמו נפגש ברל במהלך השבת.

לאחר שתקף אותו לבו במוצאי שבת והמאמצים להצילו כשלו, זרמו עשרות אנשים ומנחמים לדירה הצנועה בת ארבעת החדרים. דוד בן גוריון, ששהה אז בחיפה, נסע גם הוא לירושלים, וכשהגיע עם שחר לדירת צ'רניאק התעלף ופרץ בבכי מר. 'זה היה הידיד האמתי היחיד שהיה לי', אמר לבנו עמוס שנלווה אליו (אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1981, עמ' 708-707). כל הלילה עמד ליד גופתו של ברל משמר כבוד של פועלי ירושלים וחברי תנועות הנוער החלוציות. 

העמוד הראשון של 'דבר' ביום לוויתו של ברל

לווייתו של ברל נערכה למחרת בטקסי אבל שכמותם לא נראו עד אז בארץ. בשעה 7:15 בבוקר הועברה מיטת המת ממעונות עובדים לחצר המוסדות הלאומיים, מרחק של כעשר דקות הליכה, כשהיא נשואה בידי נכבדי היישוב. המיטה הועמדה בכניסה למשרדי הקרן הקיימת, עטופה בדגל הלאום ומוקפת במשמר כבוד של נוטרים. אלפי אנשים עברו על פני המיטה, ובהם גם הרב הראשי יצחק הרצוג. לאחר הטקס יצאה השיירה לאורך רחוב המלך גורג' ובן יהודה עד לבית ההסתדרות (ברחוב ההסתדרות של היום), ומשם, דרך רחוב יפו, ירדה לתל אביב.

בתל אביב, אליה הגיעה השיירה ב-11:30, השתתפו כ-100,000 איש בטקסים השונים. עוד קודם לכן נסגרו העסקים והרחובות נחסמו. לוויה כזו לא נראתה בתל אביב מאז לוויותיהם של חיים ארלוזורוב וחיים נחמן ביאליק. 

לווית ברל ברחובות תל אביב (אוסף ספריית הרווארד)

מתל אביב יצאה השיירה הגדולה של המלווים בדרך לבית הקברות של קבוצת כנרת ועצרה בכניסה לעשרות יישובים. על פי הדיווח בדבר, במסע הלוויה, שנמתח לאורכם של כשני קילומטרים, השתתפו כ-800 כלי רכב. בבית הקברות, אליו הגיעה השיירה לפנות ערב, נכחו כ-7,000 איש ואישה.

טקס הלוויה בקבוצת כנרת (אוסף ספריית הרווארד)

עד מותו, שבא לו בחטף, היה 'מעונו' מרכז רוחני של ממש. לכאן עלו לרגל שוחרי פניו, מבקשי עזרתו ומעריציו הרבים, ועל פי עדויות שהביאה אניטה שפירא בספרה ברל, זה היה זרם בלתי פוסק של מבקרים. 

כך נראה חדר הספרייה בדירה כשבעליה גר בה:

ספרייתו של ברל, 1944 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

אחרי מותו המשיכה לאה לגור בדירה ובמקביל הסדירה את העברת תכולת הדירה והספרייה הגדולה (כ-5,000 ספרים) למוסד ההנצחה החדש, 'בית ברל' ליד צופית. בכ"ג באב תשי"ט, במלאת 15 שנה למותו (כ"ד באב תש"ד) נחנך 'מעונו' המשוחזר של ברל.

דבר, 27 באוגוסט 1959

חדר 'מעונו' אינו שייך למכללת בית ברל, אלא ל'קרן ברל כצנלסון', שהיא גוף העומד בפני עצמו. שוחחתי עם ההיסטוריון אדם רז, שעובד בקרן, והוא סיפר לי בקצרה מה קרה מאז. הרהיטים המקוריים והספרים הועברו לבית ברל ואוכסנו בחדר אחד. החדר לא היה, וגם לא התיימר להיות, שחזור של החדר המקורי. זאת ועוד, רוב הספרים שהחזיק ברל לא היו נדירים או בעלי ערך ביבליופילי (עם זאת, אפשר להניח בוודאות שהיו בהם עשרות רבות של ספרים עם הקדשות מעניינות). החדר עצמו היה נעול, ונפתח רק על פי בקשה. 

לפני כארבע שנים החליטו אנשי הקרן כי אין טעם להחזיק בתצוגה כל כך מיושנת. הם הכינו תערוכה חדשה שמנציחה את ברל ופועלו והיא מוצגת על קירות מתחם 'מעונו' החדש. הם שילבו בתצוגה גם מספר רהיטים מקוריים, כמו שולחן העבודה וחלק מארון הספרים. שאר פרטי הריהוט הועברו למחסן וכמותם גם ספריו הרבים שנשמרים בארגזים. מה קרה להקדשות הרבות שעיטרו את הספרים שקיבל ומה קרה ל'אוצר הגדול של כתבי היד' שהיו בספרייתו. לא ברור.

מה ברל היה אומר על 'מעונו' החדש?  (קרן ברל כצנלסון)

כמה שנים קודם מותה ב-1967 עברה לאה מירון לגור עם אחותה בלומה סלוצקין בקיבוץ עין חרוד איחוד, ואת 'מעונה' הריק שבתל אביב הורישה לתנועת העבודה, בבת עינו של ברל. לאחר מותה נקברה לאה לצד ברל בבית הקברות של קבוצת כנרת.

לאה מירון. אלמנתו (1967-1888)

מה עשתה תנועת העבודה ב'מעונו' שנשאר ברחוב מזא"ה בתל אביב? החדרים הריקים שימשו את מערכת הוצאת הספרים 'עיינות', שלימים התמזגה עם 'עם עובד', וכן את מחלקת המחקר של 'בית ברל'. בראשית שנת 1975 מאסה המפלגה ב'מעונו' ורצתה למכור את הדירה. קול מחאה נשמע, אך איני יודע אם אכן נמכרה הדירה לבסוף או שמא רק הושכרה. באותם ימים, כפי שעולה ממאמר שפרסם בדבר יוסי ביילין (ראו בנספח), שוויה של הדירה היה בין 150-120 אלף לירות. אתם יכולים לנחש כמה שווה 'נדל"ן' כזה היום...

קול מחאה (מעריב, 24 במארס 1975)

על תיבת הדואר שבכניסה לבית – אולי התיבה המקורית מימיו של ברל – עדיין רשום 'קרן ברל כצנלסון'.

כל הצילומים מ'מעונו': איתמר לויתן

רק בשנת 2014, במלאת שבעים שנה למותו, נזכרו לשים שלט הנצחה על קיר הבית:

איך נראה 'מעונו' היום? 

מתקן משחקים מקורי לילדים (ברל עצמו היה חשוך ילדים, אבל ילדי המעונות זכרו אותו היטב)

שרידיה של החומה הטמפלרית ניכרים במקומות רבים

שביל הכניסה לבית (מכיוון רחוב אוליפנט)

הכניסה למזא"ה 65

מעונו

מרפסתו הקדמית (בקומה השנייה והעליונה)

אם לשפוט על פי הלכלוך במרפסתו האחורית (מבט מגג הבניין), כבר מזמן לא גרים כאן...

נעולה היא דלתו...

ליד דלת הכניסה למעונו נותרו עדיין שרידים מהריצוף המקורי

המחסן המקורי של דירת ברל בעליית הגג. המחסן סגור ונעול – מעניין אם נותר משהו בפנים

מעונות עובדים א' עומדת לפני שינוי. השכונה היפה הזו, שההיסטוריה של תנועת העבודה ושל תל אביב בראשיתה נושמת בכל בניין בה, תהיה בקרוב עוד 'פרויקט'. אמנם ועדת התכנון של תל אביב-יפו הציבה ליזמים כל מיני תנאים לשימור 'מרחב מעונות עובדים א' מזא"ה', על גינותיה ומרחביה הפתוחים, ועל החומה הטמפלרית שצמודה לה – אבל מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. למודי ניסיון אנו וימים יגידו מה יישאר מהמתחם ההיסטורי ומ'מעונו'.

ולסיום, 'יומני כרמל' הכינו בשנת 1954, במלאת עשור למותו של ברל, סרטון של כחמש דקות על חייו של ברל. בסרטון זה, שמסיבות טכניות איני יכול להביאו כאן אך הוא מומלץ לצפייה ומרגש מאוד, אפשר לראות את ברל נואם בקולו וכן קטעים ממסע הלוויה ומטקס הקבורה. כדי לצפות לחצו כאן.

נספח: יוסי ביילין על 'מעונו'

ב-25 באפריל 1975, כחלק ממהלך המחאה נגד מכירת דירתו של ברל, כתב יוסי ביילין, אז עיתונאי בדבר, רשימה יפה ומקיפה על 'מעונו'. הוא גם ריאיין את אליעזר סלוצקין (1987-1887) מקיבוץ עין חרוד, גיסו של ברל ומאגדות העלייה השנייה.

הנה הרשימה 'מעונו' (לנוחות הקריאה הקליקו על התמונה והיא תוגדל):