'אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך': ירושלים של הרצל

הרצל (מימין, עם כפפות שחורות) ליד בית משפחת שטרן בשכונת ממילא (אצ"מ, PHG\1002113)

מאת הילה כהן

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) השיק לאחרונה אתר חדשני ושמו הרצל־אונליין, שמטרתו הנגשת כתבי היד המקוריים של יומני בנימין זאב הרצל ושל הרומן האוטופי שחיבר אלטנוילנד. האתר, בעל ממשק חיפוש ידידותי, מאפשר מעבר מהיר ונוח בין סריקות באיכות גבוהה של כתבי היד המקוריים לבין התעתיקים שלהם בגרמנית ותרגומים מוסמכים לעברית ולאנגלית. לצד כל אלה מובאים קישורים לתצלומים ולמסמכים היסטוריים רלוונטיים השמורים בארכיון הציוני.

דף הבית של האתר החדש הרצל־אונליין

הרצל־אונליין מאפשר להתחקות בקלות אחר שורה ארוכה של נושאים שעניינוּ את הרצל ושאליהם התייחס ביומניו ובספרו, למשל יחסו ללשון העברית. כאן נדגים זאת בסוגיית יחסו לירושלים. האתר מאפשר להשוות בין רשמיו מביקורו (היחיד) בעיר, יחד עם המשלחת הציונית לארץ ישראל, לבין התיאורים הבדיוניים-חזוניים של ירושלים באלטנוילנד.  

אין צריך לומר שמקומה המיוחד של ירושלים במסורת הזיכרון היהודית השפיע עמוקות גם על הרצל. כאמור, את ארץ ישראל ואת ירושלים פקד הרצל פעם אחת בלבד, בסוף אוקטובר 1898, לרגל מפגש מתוכנן עם קיסר גרמניה וילהלם השני. הביקור בעיר הקדושה הותיר בו רשמים מעורבים: פליאה מהעיר העתיקה, אך גם אכזבה מהדלות ומהעוני ברחובות. כאיש חזון ראה הרצל בעיני רוחו כיצד אפשר לשקם את העיר, וכתב על כך ביומניו ובספרו. 

יומני הרצל מלווים את שנות פעילותו הציונית בשנים 1895–1904, מרעיונותיו הראשונים לפתרון 'הבעיה היהודית' ועד למותו. היומנים נכתבו מנקודת מבט אישית, אך גם מתוך מוּדעוּת לערכם המדיני וההיסטורי העתידי. הרצל הגיע לירושלים מלא ציפייה והתרגשות לקראת פגישתו עם הקיסר הגרמני, בתקווה להשיג את תמיכתו הדיפלומטית בקבלת צ'רטר מן הסולטאן הטורקי להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל בחסות גרמנית. אף שהיה חולה ונאלץ להישען על מלוויו בדרכו למלון, התרשם ממראה עיניו וכתב ביומנו: 'למרות עייפותי, ירושלים העטויה דוק של ירח וקווי הרקיע המופלאים שלה, עשו עלי רושם עז. נהדרת בבואתה של מצודת ציון, של מגדל דוד' (יומן, 6, עמ' 125). 

'לאור הירח המלא הגענו לירושלים' – הרצל כותב ביומנו על הביקור בירושלים, 29 באוקטובר 1898 (אצ"מ,H1\77)

המשלחת, שכללה גם את עוזרו האישי ולימים יורשו בתפקיד דוד וולפסון, עורך הדין ומנהיג ציונֵי גרמניה מקס בודנהיימר, הרופא והפעיל הציוני משה שנירר והתעשיין יוסף זיידנר, שהתה בירושלים חמישה ימים, מ־28 באוקטובר עד 2 בנובמבר 1898.

חברי המשלחת על רקע חומות העיר העתיקה. מימין לשמאל: זיידנר, שנירר, הרצל,
וולפסון, בודנהיימר (אצ"מ, PHG\1002057)

הם הגיעו כמובן גם אל הכותל המערבי, אך המראות שנגלו לעיניהם שינו את תחושת ההתלהבות הראשונית. ביומנו כתב הרצל: 'היינו על יד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית', והוסיף בביקורתיות: 'אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המִשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים' (יומן, 6, עמ' 127–128). הרצל התקשה להשלים עם ההזנחה, הלכלוך והקנאות הדתית בעיר, והבין כי ירושלים הממשית רחוקה מן הדימוי האידיאלי שלה שנטבע במסורת הזיכרון היהודית. 

חברי המשלחת ברחובות העיר העתיקה של ירושלים, הרצל מימין, 1898 (אצ"מ, PHG\1005011)

עם זאת, היו רגעים שבהם הבחין ביופייה ההיסטורי של העיר ואז גם התעוררה בו אופטימיות באשר לעתידה. לאחר ביקור בבית הכנסת 'החורבה' כתב:

מן הגזוזטרה של בית כנסת עתיק התענגנו בשמש של בוקר על מראה הר הבית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה. אני משוכנע לחלוטין שמחוץ לחומות העיר העתיקות אפשר להקים ירושלים חדשה לתפארת (יומן, 6, עמ' 131).  

הגזוזטרה שמתחת לכיפת בית הכנסת 'החורבה' (צילום: יעקב בן דב, אצ"מ GNYBD\400935)

הנוף הנשקף מהר הזיתים הזכיר לו את נופה המרשים של רומא מגבעה סמוכה, ג'אניקוֹלוֹ, וגרם לו להבחין בפוטנציאל של העיר. בעמודים הבאים של היומן הוא ניסח חזון ברור לירושלים העתידית: 

את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כְּמוּסה. הייתי מוציא מתוכה את כל הסחר־מכר של חולין, ורק בתי תפילה ומוסדות של חסד וצדקה ייוותרו בין החומות העתיקות פנימה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו בעקבות עמלנו, תשכון לה ירושלים חדשה מפוארת (יומן, 6, עמ' 141).

במילים אחרות, יש לשמר את העיר העתיקה כפי שהיא, ללא עסקי מסחר ורוכלות, ולהקים לצידה עיר מודרנית חדשה.

 

'אלפי נשיקות לבביות, בנכם תיאודור'. גלויה ששלח הרצל אל הוריו ב-30 באוקטובר 1898,
עם איור של ירושלים ודמות הקיסר הגרמני וילהלם השני (אצ"מ, H1\137)

לקראת המפגש המיוחל עם הקיסר הגרמני בירושלים, שהתקיים ב-2 בנובמבר, הכין הרצל בעוד מועד נאום חגיגי. בנאום, שנשמר בנפרד מהיומן, דיבר על חלום הדורות לשוב לארץ ישראל, על ארץ שוממה הזקוקה למתיישבים, ולעומתה יהודים בעולם שמצבם קשה וזקוקים למולדת. לשיטתו, מצוקת הארץ ומצוקת העם תיפתרנה יחד. על חוויית הפגישה עם הקיסר כתב ביומן ותיאר כיצד הסביר לקיסר את חזונו לעתיד ירושלים: 'העיר העתיקה תיועד למוסדות הצדקה, תנוקה מן הזוהמה, תיבנה ירושלים חדשה שאפשר יהיה להשקיף עליה מהר הזיתים, כמו על רומא מן הג׳אניקוֹלוֹ' (יומן, 6, עמ' 149).

נוסח הנאום בכתב ידו של הרצל (אצ"מ, H1\808)

ירושלים מתוארת בהרחבה גם ברומן אלטנוילנד שפרסם הרצל בשנת 1902. עלילת הספר עוקבת אחר אינטלקטואל יהודי וינאי בשם פרידריך לוונברג ואריסטוקרט פרוסי בשם פון קניגסהוף (קינגסקורט), שיוצאים להתבודדות באי באוקיינוס השקט. בדרכם לאי הם עוברים בארץ ישראל, ושבים אליה כעבור עשרים שנה, אז מתגלה לעיניהם המהפך שעברה לאחר שהוקמה בה מדינה יהודית. תיאורי ירושלים בספר תואמים את רשמיו של הרצל ביומנים. קינגסקורט ופרידריך מגיעים בפעם הראשונה לירושלים בליל ירח מלא – בדומה לחברי המשלחת הציונית. פרידריך נזכר בהתרגשות בילדותו בבית הכנסת לצד אביו: 'ולפניו נישאו חומות ירושלים בנגוהות אגדה של אור ירח. זרם חם הציף עיניו. הוא לא ידע נפשו'. גם ברומן מתוארת האכזבה עם אור יום: 'צעקות, סירחון, שלל גוונים שונים, ערב רב של בריות עלובות בסמטאות הצרות והמעלות טחב' (עמ' 60). השניים מגיעים אל הכותל המערבי ואל הר הזיתים, שם הם נזכרים ברומא ובנוף הנשקף מגבעת ג'אניקולו (עמ' 66).

 

שער כתב היד של 'אלטנוילנד' ועליו הקדשה לפאולינה, אחותו של הרצל, שנפטרה בצעירותה (אצ"מ, H1\454-3).

בדומה לחזונו של הרצל, המתואר ביומניו, ירושלים של אלטנוילנד, בחלוף עשרים שנה, עוברת שינוי מן הקצה אל הקצה: 

אז ראו על פני הגבעות הללו עיר אבלה וירודה, כיום – עיר מחודשת במרץ ופאר. אז הייתה ירושלים עיר מתה, כיום קמה לתחייה (אלטנוילנד, עמ' 325).

העיר העתיקה נותרה כשהייתה אך השווקים עברו מחוצה לה, הסמטאות נוקו ושופצו. לא נותרו בה בתים פרטיים רק מוסדות ציבור וחסד ובית המקדש הוקם מחדש כבית כנסת. לצד העיר העתיקה קמה עיר מודרנית חדשה: 

כאן צצו פרברים חדשים, שרכבות חשמל פילסו להן דרך בתוכם; רחובות רחבים נטועי אילנות, סבך בניינים, שנפסק רק על ידי בוסתנים מוריקים, שדרות וגני טיול [...] זו הייתה מטרופולין רבתי לפי מושגי המאה העשרים (אלטנוילנד, עמ' 325). 

העיר העתיקה ב'אלטנוילנד' הופרדה מענייני ממשל ופוליטיקה, ושימשה מרכז רוחני ותרבותי בין-לאומי. 

מעבר לרשמיו מהמסע לארץ ישראל, גיבש הרצל מדיניות זהירה ביחס לירושלים. הוא הבין שמדובר בסוגיה רגישה בשל קדושתה לנצרות ולאסלאם, והעריך כי יהיה קושי לזכות בריבונות יהודית עליה. כדי לעקוף את המכשול הפוטנציאלי העדיף לדחות את ההכרעה בעניינה או להציע פתרונות בין-לאומיים. 

ביומניו העלה הרצל את רעיון האֶקס-טריטוריאליות של ירושלים, עיר השייכת לכולם. סדרת פגישות שעליהן דיווח במחברת היומן השלישית מעידה על יחסו לעיר: בפגישה עם נציג האפיפיור אנטוניו אליארדי (Agliardi), ב־19 במאי 1896, ציין כי הלה אמר לו: 'אנו רק זקוקים להסכמת המעצמות, ובייחוד להסכמת הוד קדושתו האפיפיור [לאו השלושה עשר], אז נתייסד, ואת ירושלים נעשה אֶקסטריטוריאלית' (יומן, 3, עמ' 64). 

כחודש לאחר מכן, כתב על מפגש בקושטא עם דז׳אוויד ביי, בנו של הווזיר הגדול, שהביע הסתייגות ממסירת ירושלים ליהודים. בתגובה הבטיח לו הרצל 'אֶקסטריטוריאליות מרחיקת לכת. המקומות הקדושים של עולם התרבות אַל להם להיות שייכים לאיש, הם חייבים להיות שייכים לכול. סבורני שיהיה עלינו להסכים לבסוף שירושלים תישאר במעמדה העכשווי' (יומן, 3, עמ' 111). באותה נשימה כתב במאי 1896, בחלוף שנה מתחילת פעילותו הציונית: 'אם גם בשנה הבאה אתקדם באותה מידה כפי שהתקדמתי מן הלא־כלום של אז להישגים של היום, בשנה הבאה נהיה בירושלים!' (יומן, 3, עמ' 67). מהיומנים ניתן לראות כי הרצל לא זנח את חלום ירושלים, רק דחה את מימושו ליום שבו יבשילו התנאים המדיניים המתאימים.

מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, 1898 (צילום: ברונו הנטשל; אצ"מ, PHG\1015559)

לקריאה נוספת

הארכיון הציוני המרכזי, 'מאוצרות הארכיון: המזכר הסודי של הרצל', 17 באוקטובר 2018.

הארכיון הציוני המרכזי, 'יומן מסע', 17 באוקטובר 2018.

הארכיון הציוני המרכזי, 'שבעה כוכבים מוזהבים', 24 באפריל 2023

דיגיטציה באתר הרצל־אונליין: ארדון בר-חמא

_______________________________________

 הילה כהן היא עורכת תוכן ביחידת חינוך והדרכה, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים central.zionist.archives@gmail.com

הספרות והחיים: ההולכים למות, בני אדם, בוקר טוב צוהל הרחוב

א. ההולכים למות מברכים אותך הקיסר

ז'אן-לאון ז'רום, ברכת הגלדיאטורים, 1859 (ויקימדיה)

ידוע ומפורסם הוא הפתגם הלטיני האכזרי שנטען כי נאמר לקיסר הרומי על ידי הגלדיאטורים לפני תחילת מאבקי הדמים שניהלו ביניהם או בינם לבין חיות טרף, שמהם רק מעטים שרדו חיים:

Ave Imperator, morituri te salutant 

שפירושו: הידד לקיסר, ההולכים למות מצדיעים לך.

היסטוריונים מפקפקים באמיתות האמרה הזו, ויש האומרים כי רק פעם אחת ויחידה היא נאמרה, ואף על פי כן הדימוי והאמרה קנו שביתה בזיכרון ההיסטורי ובתרבות הפופולרית. 

מכמיר לב ומחריד היה לראות את שלט המחאה שבחר נכה מלחמה ירושלמי לתלות על על כסא הגלגלים שלו בהפגנת ההזדהות עם החטופים במוצאי שבת, 21 בדצמבר 2024, בכיכר פריז. 

ההולכים למות מברכים אותך הקיסר 

!Ave caesar, morituri te salutant 

נכי מלחמה מבקשים על נפשות החטופים

צילום: טובה הרצל

כולנו מצפים בלב חרד ומורתח לתחילת שובם סוף סוף של פדויי השבי. בלעדיהם אין לנו לא מנוחת הנפש ולא מנוחת הגוף.

ב. צריך להיות בן אדם, זה הכל

צילום: איתמר לויתן

על שני ארונות סעף צמודים ברחוב קריניצי ברמת גן צוייר מחדש צילומו המפורסם של ב"ז הרצל על מרפסת המלון בבזל כשהוא משקיף על הנהר שמתחתיו. על השמיים התכולים שורטט ציטוט מרומם רוח שבשנים האחרונות התעלמנו ממנו כמוטו הראוי לחיינו בארץ:

אנו לא שואלים אדם לאיזה גזע או דת הוא שייך, הוא צריך להיות בן אדם. זה הכל.

המקור נמצא ברומן שחיבר הרצל בגרמנית Altneuland (אלטנוילנד), שראה אור בשנת 1902 ותורגם לעברית באותה שנה על ידי נחום סוקולוב בשם תל אביב.

וכך הוא הציטוט שם (מפי דוד ליטבק, שמזוהה עם דוד וולפסון, ידידו של הרצל וממלא מקומו בהנהגת ההסתדרות הציונית העולמית לאחר מותו):

ודוד ליטוואק השיב במנוחה:

– על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי. יוודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פְּדוּת בין בני האדם. אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו. אך יהי נא איש בין אנשים, וזה מספיק.

– רבבות כדורי מות! וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו?

– לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי. יש גם רוחות אחרות.

(תל אביב, ספר שני, פרק II, על פי פרויקט בן יהודה)

ג. בוקר טוב, צוהל הרחוב

גרפיטי ברחוב נחמני בתל אביב:

צילומים: איתמר לויתן

במקור זהו ציטוט מ'בוקר טוב', שיר ילדים ידוע של ע. הלל, אלא שבמקור ה'לאן, לאן?' מוביל לגן...

השיר פורסם לראשונה ב-1961 ונכלל שוב במהדורה מחודשת של שירי הילדים של ע' הלל הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עם איורים של מיכל אפרת:

הקיבוץ המאוחד, 1961

הקיבוץ המאוחד, 2011

ויש גם מהדורה של ספריית פיג'מה לקטנטנים (הקיבוץ המאוחד, תשפ"ב) עם איורים של איה גורדון נוי:

מי יתן שביום ראשון הקרוב תהיה לנו סיבה לבוקר טוב.

הספרות והחיים: ארץ אחרת, שחקי שחקי, אלטנוילנד ופנקס הקטן

א. בס"ד, אין לי ארץ אחרת

את השיר היפה 'אין לי ארץ אחרת' כתב אהוד מנור בשנת 1982, אך הוא הולחן רק ארבע שנים אחר כך בידי קורין אלאל.

וזה הבית השני:

לא אשתוק, כי ארצי 

שינתה את פניה  

לא אוותר לה,  

להזכיר לה,  

ואשיר כאן באוזניה  

עד שתפקח את עיניה.

צילום: איתמר לויתן

השיר הזה גם מילא תפקיד חשוב בהפגנה שנערכה במוצאי שבת נגד בנימין נתניהו:

צילומים: דוד אסף

ב. שחקי, שחקי

בר אוכל נפתח לפני עידן ועידנים (כלומר לפני קצת יותר משנה) ברחוב טשרניחובסקי 4 בתל אביב, ומה מתבקש יותר מאשר לקרוא לו בשם של אחד משיריו הידועים והאהובים של טשרניחובסקי: 'שחקי שחקי', שאותו כתב המשורר באודסה בשנת 1894 בהיותו בן 17 בסך הכל. השם של השיר הוא בכלל 'אני מאמין', אבל הוא נפתח במילים אלה שהפכו לסימן ההיכר שלו (על גלגולי השיר ראו במאמרי גלגולו של ניגון: מ'שחקי שחקי' ל'שקעה חמה', בלוג עונג שבת, 19 בפברואר 2011).

אנו נוהגים לצטט ולשיר את המילים הללו כאילו הח' של 'שחקי' מנוקדת בשווא (שַׂחְקִי), אבל במקור הניקוד הוא שַׂחֲקִי, והכוונה היא כמובן ללשון שְׂחוֹק.

בשלט האקטואלי שנתלה בחזית המסעדה, הרומז להנחיות משרד הבריאות באשר להתגוננות מנגיף קורונה, 'שחקי' מתפרש מלשון משחק...

צילום: איתמר לויתן

גם ציטוטים מהשיר הזה הופיעו בהפגנות נגד נתניהו. אכן, 'אנרכיסטים' חובבי ספרות...

צילום: דוד אסף

ג. ארץ ישנה-חדשה

Altneuland (ארץ ישנה-חדשה), הרומן האוטופי שכתב הרצל בגרמנית, נדפס לראשונה בלייפציג בשנת 1902.

עמוד השער של הדפוס הראשון עם המוטו הידוע: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen; אם תרצו אין זו אגדה (קדם)

עוד באותה שנה תורגם אלטנוילנד לעברית על ידי נחום סוקולוב ונקרא תל אביב.

תיאודור הרצל, תל-אביב (ורשה 1902)

שמונה שנים אחר כך נקראה שכונת 'אחוזת בית' בשם תל אביב, והשאר היסטוריה...

אבל יש מי ששמר אמונים לשם המקורי אלטנוילנד. כך למשל הוצאת בבל פרסמה בשנת 1997 תרגום חדש של הרומן, מאת מרים קראוס, שקראה לו בשמו המקורי (אבל למטה, ליד שם ההוצאה, השאירו, כמין רמז, את 'תל אביב'):

וגם סוכנות תיווך צנועה ביפו, אחותה הבכורה של תל אביב, עם סלוגן נחמד באנגלית, שמתחרה ב'אם תרצו אין זו אגדה':  From Vision to Reality

צילום: איתמר לויתן

ד. פנקס הקטן

ולסיום, נתרום את חלקנו לחגיגות יום ההולדת ה-85 של דן אלמגור.

ברחוב פנקס בתל אביב יש בית קפה עם שם מתבקש...

צילום: איתמר לויתן

הרחוב עצמו נקרא כמובן על שם שר התחבורה איש 'המזרחי' דוד צבי פנקס (1952-1895), אבל פנקס הקטן, שאולי גם קשור לשטחו המצומצם של המקום (ואז אפשר היה לצפות גם ל'פנקס הגדול'), רומז בעיקר לשירו של דן אלמגור, 'פנקס הקטן', שהלחין מתי כספי וביצע ששי קשת.

השיר, שנכתב ב-1970 למחזמר 'עיר הגברים', מבוסס על אחד מסיפוריו הקצרים של דיימון ראניון. 'פנקס הקטן' (במקור Little Pinks; כלומר פִּינְקְס) הוא דמות טרגית של נער מעלית שמתאהב ברקדנית, 'שלא העיפה בו מבט, אך לו זה לא היה אכפת', עד שהפכה לנכה על כסא גלגלים ופנקס הקטן טיפל בה עד יומה האחרון, שאז סיפרה לו בפעם הראשונה כי היא מאוהבת בו, נשקה לו ומתה.