יום שישי, 1 במרץ 2019

אביאסף ברנע (ברנשטיין): סיפורו של מלחין שנשכח

הפסנתר של אביאסף ברנע (צילום: בני עורי)

מאת בני עורי

אודה ואבוש, עד לפני כמה חודשים כלל לא שמעתי על המלחין החיפאי אביאסף ברנע (ברנשטיין). ברנע, שחי ויצר בישראל במשך 22 שנה, זכה לפרסים ושמו הלך לפניו בארץ ובחו"ל כמלחין, פסנתרן ומורה למוזיקה. התוודעתי אליו באקראי כשנפלו לידיי כמה חוברות תווים לפסנתר, מלוות באיורים מלבבים, ושמו של המלחין, שהופיע על כל החוברות, עורר את סקרנותי. 

המרשתת, הנדיבה בדרך כלל בשפע של מידע, הייתה קמצנית, ופרט לערך קצר בוויקיפדיה לא מצאתי הרבה. התחלתי לחפור ולחפש: מי מכיר? מי יודע? 

אביאסף ברנע (1957-1903)

שורשיו של אביאסף ברנע נטועים עמוק בקהילה היהודית בווילנה, שם נולד בשנת 1903. אביו, אברהם משה ברנשטיין (1932-1866), שהוזכר ברשימותיהם של אליהו הכהן ודוד אסף בבלוג זה, היה חזן נודע בווילנה, מנצח מקהלות ומלחין ('השבועה', הימנונם של פועלי ציון; 'היום יום שישי' ועוד הרבה)שישה ילדים נולדו לבני הזוג ברנשטיין, וכולם זכו בשמות עבריים למהדרין. כולם ספגו את המוזיקה מיום הולדתם, אבל אביאסף בלט מכולם בכישרונותיו ואביו השקיע בו מאמץ מיוחד. מעניין לציין כי בסופו של דבר רק הבנים במשפחת ברנשטיין עשו קריירה בתחום המוזיקה; שלוש הבנות הלכו בדרכים אחרות.

בני משפחת ברנשטיין בווילנה. מימין לשמאל: הילדים עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

'אני יודעת, שבגיל שלוש אבא היה קם בלילה ומנגן', סיפרה לי אילנה קדם, בתו של אביאסף. 'הוא לא ידע אז כמובן לכתוב תווים, אז אביו התעורר גם כן וכתב את התווים של מה שהילד הלחין וניגן. הדוד שלי, שמואל, אח של אבא, אמר לי פעם: מכל האחים, אבא שלך היה המוכשר ביותר'. 

כדי לקדם את השכלתו המוזיקלית נשלח אביאסף בגיל תשע, לבדו, ללימודים בברלין, בהדרכתו של פרופסור למוזיקה שאמור היה ללמדו את רזי הנגינה בפסנתר. שנתיים התגורר בביתו של הפרופסור, אך מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא חזר הביתה לווילנה. לאחר המלחמה המשיך אביאסף בלימודיו בווילנה, אז גם הכיר את אהבתו הראשונה: דבורה סולצ'נסקי. דבורה, שהייתה בת גילו, למדה בסמינר 'תרבות' בוילנה, שם הכשירו מורים וגננות בלימודים בשפה העברית. 

נורית שושני, חברת קיבוץ יפעת ובתה של דבורה, סיפרה לי:
כשאמא דיברה עליו היא קראה לו 'אוסיה', מין כינוי חיבה. הם היו זוג רומנטי מאד בשנות העשרים בווילנה. הוא רצה להמשיך ללמוד מוזיקה בווינה, אבל אמא הייתה ציונית, כמו כל בני משפחתה. היא הייתה אז רק בת 19 ורצתה לעלות לארץ ישראל. הם נפרדו בפרידה עצובה מאד.
דבורה עלתה ארצה בשנת 1922 והצטרפה לשתי אחיותיה שהקדימו אותה: חנה [מרק] ושרה, שנישאה שנתיים לאחר מכן לשאול מאירוב, לימים אביגור. שאול, איש רב עלילות וחבר קבוצת כנרת, היה מראשי 'ההגנה', ראש המוסד לעלייה ב' (ההעפלה הבלתי חוקית) ובסוף ימיו גם עמד בראש ארגון 'נתיב'. לאחר נפילת בנם אברהם (גור), בקרבות סג'רה במלחמת העצמאות, שינו הוריו את שם משפחתם.

דבורה הייתה הגננת הראשונה של כפר יהושע. בשעות הפנאי שרה במקהלת המושב וכך הכירה את אליעזר שושני (רוזנרוט). חתונתם, בשנת 1931, התקיימה בקבוצת כנרת, בחצר ביתם של שרה ושאול מאירוב. 
הם גרו בחדרה ובקיבוצים גניגר וגבת. בשנת 1953, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, עברו בני משפחת שושני לצידו השני של הכביש והקימו בסמוך את קיבוץ יפעת, שם התגוררה דבורה עד פטירתה בשנת 1988. 

אביאסף, המתאושש מן הפרידה הכואבת מחברתו, לא ויתר על שאיפתו ללמוד באקדמיה למוזיקה בברלין ונסע לשם יחד עם אחיו הצעיר שמואל (מוּלָה). 'סבא נתן להם כמה רובלים בכיס', סיפרה לי תמר וסרמן, בתו של שמואל, 'ואמר להם: "תסתדרו". בימים הם למדו באקדמיה למוזיקה, ובלילות ניגנו בבתי קפה: אבא בכינור ואביאסף בפסנתר. אבא התחפש לצועני והם ניגנו מוזיקה צוענית'.

מימין לשמאל: אביאסף, מרים ושמואל

עמינדב, הבכור לבית ברנשטיין, היה גם הוא פסנתרן מעולה, אך בחר להשתלם בלימודיו בפטרוגרד (היא סנקט פטרבורג) שברוסיה. הוא סיים שם את לימודיו, הקים משפחה ונשאר בעיר עד מותו הטרגי בימי המצור הגרמני על לנינגרד. אחייניתו תמר וסרמן, שאחרי המלחמה ביקרה, יחד עם אביה, בלנינגרד שבברית המועצות, סיפרה:
המלחמה התחילה ביוני 1941. איליה (אלושה), בנו של עמינדב, היה בן 18 וגויס לצבא האדום. כבר בימים הראשונים של הלחימה נפל אלושה ודבר מותו הגיע לידיעתם של עמינדב ואשתו. לנינגרד הייתה תחת מצור כמעט שנתיים וחצי. לא היה מה לאכול וכ-750,000 בני אדם מתו מרעב. כדי לקבל אוכל היה צריך לעמוד בתור שעות, ימים ולילות. שניהם איבדו כל חשק לחיות. הם הסתגרו בדירתם ופשוט מתו ברעב...
נחזור לאביאסף. חמש שנים למד בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין (היום 'האוניברסיטה לאמנויות בברלין'). זה היה בית ספר יוקרתי שהתגאה בדמויות ענק שלימדו בו (כמו קלרה שומאן, ארנולד שנברג, יוזף יואכים, מקס ברוך), ובין בוגריו המפורסמים היו המלחין קורט וייל, המנצח אוטו קלמפרר, הפסנתרן קלאודיו אראו והמנצח ברונו ולטר. במהלך לימודיו זכה אביאסף בפרס מנדלסון היוקרתי, פרס אחד מני רבים שזכה בהם במהלך חייו הקצרים.

בברלין הכיר אביאסף את שרה אדונסקי, בת גילו וסביבתו (נולדה בגרודנו; היום בבלארוס), שלמדה רפואה. השניים נישאו ובשנת 1929 נולדה בתם הבכורה עפרה. כעבור שש שנים, בפברואר 1935, עלתה משפחת ברנשטיין הצעירה לארץ ישראל. 


הסרטיפיקט של אביאסף ברנשטיין

'אביאסף ואבא שלי שמואל הגישו בקשות לעלות לארץ. הם רצו לברוח מהיטלר', סיפרה תמר וסרמן, 'אבל רק אביאסף קיבל סרטיפיקט, ואבא – לא. לכן אבא ברח מווילנה לוורשה. וכשפרצה המלחמה, לאן הגיע היטלר? לוורשה...' 

משפחתו הצעירה של אביאסף הגיעה לתל אביב והתגוררה ברחוב הירקון, אך לאחר שנה עברו לחיפה. הסיבה למעבר קשורה ככל הנראה בגיטה דוּנְיֶה-ויצמן, פסנתרנית ומורה למוזיקה, אחותו של חיים ויצמן, שבדצמבר 1924 הקימה בשכונת הדר הכרמל בחיפה את בית הספר למוזיקה. ב-1934 הפך בית הספר ל'מכון' (היום הוא נקרא 'קונסרבטוריון דוניה ויצמן'), ובין בוגריו יהיו לימים פסנתרנים ידועי שם. דוניה-ויצמן שמעה על הפרס שאביאסף קיבל בברלין ועל עלייתו לארץ והזמינה אותו לבוא וללמד בקונסרבטוריון.

שלט בכניסה ל'בית דוניה' בחיפה ובו נזכר אביאסף ברנע כאחד מחברי ההנהלה (ויקיפדיה)

באותה שנה, 1936, נולדה גם בתם השנייה אילנה. 'גרנו, כמו שגרו אז, בחדר אחד בהדר הכרמל, קרוב מאד לטכניון הישן', נזכרה אילנה. 'בדירה היו פסנתר כנף גדול, ספה, שולחן עגול, כוננית עם רדיו והמיטות של ההורים ושתי הבנות. עברית לא הייתה שפת האם שלי ולמען האמת אין לי שפת אם בכלל. בבית דיברו רוסית, וכשרצו שלא אבין דיברו גרמנית. עברית הם לא ידעו אז. כנראה שלמדו לאט לאט ואני תיקנתי את אמא מהעברית שלמדתי ברחוב'.

כשהייתה אילנה בת שלוש, החליטו ההורים לשלוח את בנותיהן לחיות בקיבוץ, כנראה בשל שיקולים כלכליים: 'התחלנו לנדוד בין קיבוצים: בית אורן, כפר החורש, ולבסוף הגענו לגבע. 
לי זה הספיק עד כיתה א', ואילו אחותי נשארה שם עד סוף הלימודים בתיכון'. בגיל שבע חזרה אילנה להתגורר עם הוריה בדירתם הקטנה בחיפה.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. אביאסף עבד במכון למוזיקה וגם לימד שיעורי פסנתר פרטיים בבית, ואשתו שרה, שהייתה רופאת נשים, עבדה לאורך היום כולו ולא פעם גם בתורנויות לילה. הפסנתר היה מרכז הבית ותפס את רוב שטחו של הסלון הקטן, שבלילות הפך לחדר השינה של אילנה. 'זה פסנתר כנף כבן 180 שנה', היא סיפרה לי. 'שהיה שייך לאיזה שר גרמני ואבא קנה אותו בארץ. עד שהתגייסתי לצבא ישנתי מתחת לפסנתר כי לא הייתה לי מיטה נורמלית'.

אילנה ברנשטיין-קדם ליד הפסנתר של אביה (צילום: בני עורי)

עבודתם הקשה של בני הזוג ברנשטיין לא הביאה רווחה כלכלית. הם חיו בצניעות והצליחו ליצור סביבת עבודה נוחה ורגועה לאביאסף על מנת שימשיך בכתיבת מוזיקה, שנבעה ממנו בזרם שהלך והתגבר.

'אסור היה להתעטש בבית', סיפרה אילנה. 'אתה לא יכול להרעיש, כי אבא ישב וחשב וכתב. שאלתי אותו פעם: איך אתה יכול לכתוב כך? והוא ענה לי: אני שומע את כל התזמורת בראש'. 

רבות מיצירותיו, קטנות וגדולות, הושפעו מנופי הארץ החדשה שריגשה אותו, והן נקראות על שמות מקומות ופרקי הווי ארץ-ישראלי. כך לדוגמה, 'הָעוֹלֶה הקטן', סוויטה לילדים (לפסנתר) שכתב בשנת 1946, מורכבת מפרקים ששמותיהם מדברים בעד עצמם: 'בגולה', 'באוניה', 'בנמל חיפה', 'ברכבת לעמק', 'הקציר', 'הרועה', 'הד בהרי הגליל', 'במכונית לתל אביב', 'הפילים בגן החיות', 'בסירה על הירקון', 'מכבי אש נוסעים', 'ליד הכותל המערבי' ו'היום הראשון בבית הספר'.

גם במחזור 'תמונות ארצישראליות' (1947-1946), אחת היצירות המפורסמות שלו, יש עשרה פרקי נגינה לפסנתר שמתארים את נופי הארץ: 'אורחת גמלים', 'לילה בהרים', 'טבריה', 'ירושלים', 'יוסף ויוסוף', 'תהלוכת צופים', 'גשם בעמק', 'חורבת עתלית', 'ביערות הכרמל' ו'הורה'.

קונצרט בחסות ההסתדרות ובו הושמעה היצירה 'תמונות ארצישראליות', 1949

אביאסף גם הלחין שירי משוררים, בהם שאול טשרניחובסקי, רחל, ש. שלום, עמנואל זמיר, אנדה עמיר-פינקרפלד ולוין קיפניס, שאת מקצתם אף הכיר אישית. באתר 'זמרשת' רשומים לפי שעה 11 שירים שהלחין (ועליהם עוד אפשר להוסיף כהנה וכהנה), אך אף לא אחד מהם מוכר היום בציבור.

אוסף הקלטות קטעי זמרה ופסנתר של אביאסף. קול ישראל, 1953

את תלמידיו בחר אביאסף בקפידה, שכן רצה את הטובים והמוכשרים ביותר. באופן טבעי הוא חשב שהמוכשרת ביותר נמצאת אצלו בבית, ולפיכך השקיע מאמצים רבים בחינוך המוזיקלי של אילנה, אך מאמציו לא נשאו פרי. 

במחצית השנייה של שנות הארבעים החליטו ב'מכון למוסיקה חיפה' להוציא לאור כמה מיצירותיו בחוברות תווים מעוצבות. אלה היו יצירות לילדים ולנוער ועל כן לוו מקצתן בציורים בראש כל עמוד. וכך, בסוויטה לילדים העולֶה הקטן (1946), שולבו ציוריה החובבניים של בתיה בָּאיֶאר (1995-1928), שהייתה עמיתה של אביאסף במכון ולימים ניהלה את מדור המוזיקה בספרייה הלאומית.

(Bidspirit)

בחוברת התווים הבאה, אתחלתא: ספר ראשון לפסנתר, שנדפסה בשנת 1950, בחרו כבר במאייר מקצועי: מאיר שנהבי, שבאותה עת היה המאייר הקבוע של עיתון הילדים הארץ שלנו.



חוברת התווים הָעוֹלֶה הקטן ראתה אור בשנת 1946 בדפוס פ' ניידט ובנו, שנוסד באותה שנה ברחוב גנסין 5 בתל אביב. לאור הצלחתה פנו אנשי ההוצאה לאביאסף והציעו לו להוציא חוברות נוספות. ואכן, ב-1948 יצאה לאור בדפוס ניידט חוברת התווים לפסנתר תמונות ארצישראליות. לאחר הקמת המדינה, כשראש הממשלה דוד בן גוריון, עודד החלפת שמות משפחה 'גלותיים' לשמות עבריים, שינה אביאסף את שם המשפחה מברנשטיין לברנע. ברנע הוא שמו של אתר ארץ-ישראלי המוזכר בתנ"ך (קדש ברנע), שבו משוקע גם הצליל הראשון של שם המשפחה המקורי ('ברנע' הוא גם שיכול אותיות של 'ענבר', שזהו פירוש המילה bernstein בגרמנית  ד"א). 

ב-1945, עשור לאחר שעלה ארצה, זכה אביאסף להערכה מקצועית חשובה על יצירותיו הסימפוניות. באותה שנה ראה אור בהוצאת 'מסדה', ספרו החלוצי של ד"ר פטר עמנואל גְּרָדֶנְוִיץעולם הסימפוניה: תולדות הקונצרט הסימפוני ומדריך למאזין. בחלק השמיני והאחרון של הספר ('המוסיקה הסימפונית של הקומפוזיטורים היהודיים בגולה ובארץ'), דן גרדנויץ במלחינים החשובים שפועלים בארץ ישראל, ובהם פאול בן חיים, אריך ולטר שטרנברג, קרל סלומון, יוסף קמינסקי, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', וגם אביאסף ברנשטיין שעליו כתב (עמ' 456-455):
הפסנתרן והקומפוזיטור החיפני מוכיח במוסיקה שלו השפעה משני כיוונים, מן המסורת של המוסיקה הוירטואוזית הרוסית והבחנת הצלילים של האימפרסיוניזם הצרפתי. לכך נוספות גם נטיות לשיר העממי היהודי ולשיר בגוון הארצישראלי.
בהמשך ניתח גרדנויץ שלוש יצירות שכתב עד אז ברנשטיין. בין השאר הביא דברים שכתב אביאסף עצמו, מן הסתם לבקשתו של מחבר הספר: 'נושא הווריאציות [לוויולונצ'לו ותזמורת כלי מיתר] הוא שיר עממי שרשמתי לפי הזיכרון. את המילים אינני זוכר. השיר מתאים לנושא לווריאציות בגלל מבנהו הסימטרי, המלודיקה האופיינית, המודולוציות היפות, והסיום על הדומיננטה'.

הצלחתו של אביאסף ניכרה גם בפניות של משוררים שביקשוהו כי ילחין את שיריהם, ושל אמנים שרצו כי ילווה אותם בנגינה בפסנתר. אחד מידידיו הטובים היה המלחין והמנצח קרל סלומון, לימים קַרְאֶל שַׂלְמוֹן (1974-1897), שעד שנת 1962 ניהל את מחלקת המוזיקה של 'קול ירושלים' ואחר כך 'קול ישראל'. כך זכה אביאסף שרוב יצירותיו יוקלטו וישודרו בשידורים חיים בתכניות המוזיקה של הרדיו, וכמובן גם בהקלטות חוזרות רבות.

אילנה קדם שומרת בביתה מסמכים רבים הקשורים במורשתו של אביה, ובתוכם חוזים והזמנות מ'שרות הרדיו לפלשתינה (א"י)' של תקופת המנדט. הנה כמה מהם:





מדורי ביקורת המוזיקה בעיתונים היומיים שיבחו את יצירותיו של אביאסף ברנשטיין. כך למשל כתב משה גורלי (ברונזפט), מבקר המוזיקה של העיתון דברבסדרה 'קומפוזיטורים ארץ-ישראליים' (דבר השבוע, 6 ביוני 1947):
במרוצת הזמן יצאו לו מוניטין בארץ כפסנתרן מעולה וכקומפוזיטור. יצירתו של ברנשטיין ענפה ושורשיה נעוצים במסורת הנגינה העממית. השימוש במנגינות-עם מצוי גם ביצירותיו הווקאליות (לזמרה) וגם בתזמורתיות. ברנשטיין הצליל כמה עשרות שירים עבריים (ש. טשרניחובסקי, ש. שלום, רחל ועוד), מהם בסגנון אמנותי-עצמאי ומהם בסגנון ארצישראלי עממי. רוב השירים מלווים בפסנתר ומיעוטם תזמורת. התכונה הבולטת בשירתו היא הליריקה וביטויה הרווי והעדין.
עשר שנים לאחר מכן, ברשימתו 'מבצע משולש' (דבר, 8 בפברואר 1957), עמד גורלי על כך שבניגוד לסופרים, שבדרך כלל אין להם בעיה להדפיס ולהוציא לאור את כתביהם, קומפוזיטורים תלויים בתזמורת ובמנצח שירצה לבצע את יצירתם. מנצחים זרים, המגיעים לביקור בארץ, מביאים אתם את מרכולתם, וכך היצירות המקומיות מונחות במגירות ומחכות לגואל:
באחרונה שמענו קונצ'רטו לכינור ותזמורת של הקומפוזיטור אביאסף ברנע (ברנשטיין) שחיבורו הושלם לפני עשר שנים, ורק הודות לכך שנמצאה כנרית  חביבה וינטרפלד  ומנצח – גיאורג זינגר – בוצעה ושודרה היצירה בקונצרט השבועי של תזמורת 'קול ישראל'.  
העבודה הרבה והמאמצים להופיע הרבה ובכל מקום לא היה בהם די כדי להתמודד עם מחלת לב כרונית שאובחנה אצל אביאסף כאשר היה עוד בשנות השלושים לחייו. עם הזמן המחלה החלישה את גופו. הוא מיעט לצאת מביתו אך מעיינות יצירתו המשיכו לשפוע. הוא הלחין עוד ועוד יצירות קאמריות ותזמורתיות, שגם זכו להערכה ולפרסים. כך קיבל פרס מטעם קול ישראל עבור הסוויטה לתזמורת 'זיכרונות מהגולה', שבה התבסס על מנגינות מתוך קובצי התווים של אביו. יצירה נוספת, 'סוויטה ישראלית', זיכתה אותו בשנת 1952 בפרס ראשון בתחרות שארגנה בחיפה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ובעקבות כך הוכנסה היצירה ללוח הופעותיה.

התזמורת הפילהרמונית ניגנה את 'סויטה ישראלית', 1952

בנובמבר 1957 מת אביאסף ברנע והוא בן 54. בעיתונים הספידוהו כאבדה גדולה לעולם המוזיקה הישראלית. אוליה זילברמן, מבקרת המוזיקה של העיתון על המשמרספדה לו במדורה 'רשימות לתווים' (12 בנובמבר 1957):
ההווי והנוף של הארץ השפיעו השפעה מפרה על דרכו הקומפוזיטורית. אם לפנים פעמו ביצירותיו הדי ניגונים חסידיים וטעמי המקרא, הרי במרוצת השנים חיפש דרך חדשה ליצירותיו, תוך ניצול מודוסים כנסייתיים כדרך הרמונית המתאימה למלוֹס הישראלי ... בין יצירותיו הגדולות: קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, קונצ'רטו לכינור ותזמורת, שאקונה לצ'לו ותזמורת כלי מיתרים על נושא של שיר יהודי, 'מחולות ישראליים' לתזמורת כלי מיתרים על נושא של שיר יהודי, 'מחולות עם ישראליים' לתזמורת כלי מיתרים. כן כתב יצירות רבות להרכב קאמרי וקטעים לפסנתר סולו – הומורסקה, רומאנס, בלדה ועוד. יצר שירים לקול ופסנתר ולקול ותזמורת ... מצוינים הם ספרי הלימוד שלו לנגינת הפסנתר ... ושוב מפרי רוחו – יצירות לבית כנסת ושירי מקהלה. כפסנתרן הצטיין ברנע בסגנון נגינה אציל ואמוציונלי, ועם זאת היה וירטואוז הכלי. העיר חיפה חייבת הרבה לאביאסף ברנע, אשר תרם לתרבותה המוזיקלית, ובוודאי תדע לכבד את זכרו.
אך דומה שמאז נפטר לפני יותר משישים שנה, נשכח אביאסף ברנע, נשכחו יצירותיו ונשכחה תרומתו למוזיקה הישראלית.



במרשתת מצאתי מעט הדים בני זמננו ליצירתו. כך למשל מאמרה של ליאורה ברסלר, 'הסגנון הים-תיכוני במוסיקה הישראלית: אידיאולוגיה ומאפיינים' (קתדרה, 38, תשמ"ו), שבו נבחנת המהפכה שהתחוללה בסגנון המוזיקלי האמנותי לאחר הקמת מדינת ישראל. ברנע ומלחינים נוספים הוגדרו בעבודתה כ'מלחינים ים-תיכוניים' שהצליחו להתנתק מהמסורת האירופית.

שני הדים רעננים, צעירים ומפתיעים, מצאתי באתר יוטיוב. בקטע קצרצר אחד (דקה וחמישים שניות) מנגנת מיכל ספוז'ניקוב, פסנתרנית תלמידת תיכון מרמת גן, את 'תמונות ארצישראליות' בערב רסיטלים; בקטע שני, ארוך יותר (כשתי דקות), מנגן הפסנתרן אסף כרמיאל בוירטואוזיות מרשימה את הפרק 'גשם בעמק', גם כן מ'תמונות ארצישראליות'.





הסתקרנתי לדעת מה מביא פסנתרנים צעירים לנגן קטעים כה נדירים, ובתשובה לשאלתי סיפר לי אסף כרמיאל:
אני בן עשרים. למדתי בתיכון למדעים ואמנויות (יאס"א) בירושלים וכיום אני משרת בצבא בתור חוג''ד (חובש גדודי) בחיל הים. ניגנתי על פסנתר כ-13 שנים ורכשתי כלים מוזיקליים גם בתחום פיתוח קול, מקהלה, סולפז', הרמוניה ותיאוריה, קומפוזיציה וכדומה. כאשר הייתי בכיתה ט' השתתפתי בקונצרט סוף שנה שהתקיים בקיבוץ מזרע ושם נתקלתי לראשונה בביצוע היצירה של ברנע ''גשם בעמק'. התאהבתי מיד במה ששמעתי. הייתי ילד בן 15, שלא הקשיב למוזיקה קלאסית בחיי היום-יום שלו, אך משהו ביופי העדין והקולח של היצירה תפס את אוזניי, ולכן ביקשתי מהמורה שלי את התווים. באותה תקופה ניגנתי את הערבסקה מספר II של קלוד דביסי, ומסיבה כלשהי מצאתי דמיון בין היצירות. שתיהן היוו סוג של רוגע מדהים בתוך תמונות של נופים וצבעים שדמיינתי בראשי. המורה הסביר לי שאת התווים של אביאסף ברנע לא ניתן למצוא בשום מקום... בינתיים מצאתי את עצמי בפנימייה בירושלים וללא תווים.  
בכיתה י''ב, בשיא העבודה האינטנסיבית על הרסיטל הקלאסי שהכנתי לבחינת הבגרות ולסיום השנה, מצאתי את עצמי ללא יצירה ישראלית ברפרטואר. ואז נזכרתי ביצירה של ברנע. חיפשתי באינטרנט כל פרט מידע וכך גיליתי ש'גשם בעמק' הוא פרק מתוך יצירה גדולה יותר שממחישה את נופי הארץ דרך עיניו של המלחין שעלה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. גיליתי שהתווים נמצאים בספרייה הלאומית וצילמתי לעצמי עותק מהם. 
הפעם הראשונה שניגנתי את היצירה הייתה עבורי חוויה מדהימה. היצירה חדרה לזיכרוני דרך קצות האצבעות וידעתי מיד שמצאתי את היצירה החמישית ש'תסגור' לי את הרסיטל.  
הסרטון צולם בביתי על ידי אבא שלי. היצירה עצמה המשיכה ללוות אותי לאורך כל שנת הלימודים האחרונה בירושלים וניגנתי אותה בכל הזדמנות שהייתה לי. לצערי, בשל השירות הצבאי וחוסר התמדה לא המשכתי לחקור יצירות נוספות של ברנע. לא נורא – אולי בעתיד הלא רחוק...
אביאסף מנצח על תזמורת (אין מידע נוסף)

9 תגובות:

  1. מוישה האחד והיחיד1 במרץ 2019 בשעה 7:01

    אמנם, כפי שתיאר בני עורי, הבנות למשפחת ברנשטיין לא עסקו במוזיקה, אך לפחות לשרה מאירוב-גור היתה ההבנה מהי מוזיקה עבור מי שחי אותה.
    כך, כשבקבוצת כנרת הטילו וטו במלחמת העצמאות ללימודיה של נעמי שמר בתל אביב, אמרה האם השכולה: "אינכם רואים שהמוזיקה זה החיים שלה?!".
    רק בעקבות דבריה, אושרו באספת הקבוצה לימודיה של שמר הצעירה.

    השבמחק
  2. מיוחד ומעניין. תודה

    השבמחק
  3. תודה מאד מעניין, לעולם לא הייתי מודע לאיש המוסיקה הזה ללא המצורף, מנחם טלמור

    השבמחק
  4. בבה ביק מהשלט של קונסרבטוריון דוניה-וייצמן הייתה אישתו של משה ביק, המורה שלי לזמרה בבית ‏חינוך לילדי עובדים בנשר. ביק היה מוזיקאי מחונן ומלחין, אבל לפרנסתו נאלץ לכתת את רגליו מבית ספר ‏לבית ספר באזור חיפה וללמד ילדים מפריעים. היינו מדקלמים מאחורי גבו: "מוישה ביק, מוישה ביק / ‏גפרורים לך נדליק. / גפרורים טובים מאוד / גפרורים מעין חרוד". מישהו יכול להסביר איך צמחו החרוזים ‏המשונים האלה?‏
    וכמובן, ליזה קרונזון היא המורה לפסנתר, אימו של הקרדיולוג והסופר החיפאי-ניו יורקי יצחק קרונזון, זו ‏שביקשה מהצלם בבת גלים שיצלם אותו ואת אחיו הרזים ו"יתפוס" בצילום את הצלעות הבולטות שלהם, ‏כדי לקבל עבור הילדים הרעבים חבילות מאמריקה בימי הצנע.‏

    השבמחק
  5. נזכר כאן קרל סלומון הוא קראל שַׂלְמוֹן (בשין שמאלית!). השם שַׂלְמוֹן נבחר על ידי כמה משפחות כצורה עברית לשם סלומון, שהוא בעצמו גלגול של השם העברי שְׁלֹמֹה (בשין ימנית).
    שַׂלְמוֹן נזכר במקרא כאביו של בועז ממגילת רות: וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה, וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז (ד כ). השם נזכר גם בספר דברי הימים (א, ב יא) בכתיב שַׂלְמָא (בסיומת א'). כפי שרואים בפסוק, לשם היו שתי צורות: שַׂלְמָה (שַׂלְמָא) ושַׂלְמוֹן - מעניין לשים לב שאותו תהליך פונטי של הוספת הסיומת וֹן קרה גם בשם שַׂלְמָא-שַׂלְמוֹן וגם בשם שְׁלֹמֹה-סָלוֹמוֹן (בתרגום השבעים: Σαλωμών, Salomon). על אף הדמיון בהגייה, מדובר כנראה בשמות שונים - השין השמאלית המקראית היא עיצור שונה ובעל הגייה שונה במקצת מהסמך (הגיית השין השמאלית התאחדה עם הגיית הסמך רק בסוף תקופת המקרא, בעקבות הארמית).

    השבמחק
  6. תודה על הכתבה היפה, הגואלת משכחה את היוצר החשוב אביאסף ברנשטיין ברנע.‏
    בענין שלט הכניסה לבית דוניה (לא הרחק משם עברו עלי שתי השנים הראשונות לחיי):‏
    ‏1) בשורה התחתונה מצויים שמות הארכיטקטים אורל וויטמן.
    בנימין אורל פייבלזון (1889-1968), אליו התוודעתי דרך עבודותיה של בתי הארכיטקטית נֹעה, ‏תכנן בנינים רבים בעיקר בחיפה ובין השאר את תחנת הכח בנהריים, ואת בית מערכת עתון ‏הצֹפה, הבולט בהדר הכרמל. בנו ונכדו כתבו עליו ספר מענין "בנימין אוראל: אדריכל ללא ‏דיפלומה".‏
    ‏2) מנהלת הקונסרבטוריום היתה גיטה דוניה לבית וייצמן. בחיפה טעו לחשוב ששמה הפרטי היה ‏דוניה. אלא שכמובן זה שם המשפחה של בעלה, המהנדס טוביה דוניה (1877-1938), שיחד עם ‏וילבושביץ היה ממיסדי בית החרושת "עתיד", אבי בית החרושת "שמן". דוניה נהרג בעיר ‏התחתית בחיפה מירי כדור, ועל שמו גינה מעל גשר הגיבורים (רושמיה) ורחוב במעלה הדר ‏הכרמל.‏
    לא הרחק מן הקונסרבטוריום, ברחוב חיים, הקרוי כעת על שם הנשיא, גר אח אחר של חיים ‏וייצמן, הלא הוא יחיאל (חיליק), אבי עזר וייצמן. ולא הרחק משם גם בית גיטה וטוביה דוניה.‏
    ‏3) מבקר המוסיקה והמחנך משה גורלי בעל המונוגרפיה על ברנשטיין, לימד בבית הספר ‏הריאלי, וזכיתי ללמוד אצלו בחוג הדרמטי.‏

    השבמחק
    תשובות
    1. רותי שריר לבית בן זאב4 במרץ 2019 בשעה 11:17

      תודה לך דוד על הכתבה המרגשת,בעיקר לי כילידת חיפה.גדלנו בבית שוחר מוסיקה.
      כבר בילדותי הכרתי את שמו של אביאסף ברנע וידעתי שהוא מלחין.
      בבה ביק היתה מורתי לפסנתר בביתה, משך 4 שנים. את הקונצרטים בסיום שנת לימודים היינו עורכים בקונסרבטוריום. וגם לי זכור שעל בעלה משה, היינו שרים:מוישה ביק מוישה ביק גפרורים לך נדליק וכו'...
      אז שוב תודה.

      מחק
  7. נהינת ומחכימה מהכתבות המפתיעות כגון זו .ובנוסף , אודה על "הערות השוליים" של שאר הקוראים ...כיף!

    השבמחק
  8. בשנת 2014 נחשפתי ליומן מרתק שכתב אביו של אביאסף - משה ברנשטיין- הלא הוא "החזן מוילנה". היומן פותח צוהר רחב יריעה לקהילה היהודית באזור גרודנו ולתולדות משפחתו של אביאסף, כולל אנקדוטות שובות לב על חינוכו של מי שיהיה לימים "החזן". כתב היד של היומן נמצא בארכיון בית לוחמי הגטאות ותורגם מיידיש ע"י מר משה קרבץ .בעקבות כך כתבתי רשימה "ילד אשר מנדנד ברלים מתים אצלו אבא ואמא" הארץ 31.3.14

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.