המערה של עלי בבא וגילוי אריות בירושלים

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנתיים וחצי ויותר (יולי 2021) השתתפתי בסיור מיוחד בכנסיית הקבר שיועד למורי דרך ותיקים. את הסיור הדריכה יסכה הָרָנִי, המורה מספר אחת לנצרות. הסיור היה נהדר, כמו כל הסיורים וההרצאות שיסכה מעבירה. נפתחו לנו מקומות שבדרך כלל סגורים לקהל ולמדנו המון.

כנסיית הקבר מוכרת לי היטב, אך היה מקום אחד שלא ידעתי על קיומו ועבורי היה הבונבון של הסיור. 

ירדנו במדרגות והגענו למרתף שיסכה כינתה 'המערה של עלי בבא'. זהו הרֶפֶקְטוֹרְיוּם הישן של נזירי הטאפוס, מסדר הנזירים האורתודוקסים של הקבר הקדוש. רפקטוריום (refectorium) הוא כינוי לחדר האוכל במנזר.

כיום הנזירים כבר לא אוכלים כאן. נשאר מרתף גדול ועל קירותיו שרידי ציורים מתקלפים. במרכז האולם נותר שולחן האוכל הארוך והוא מלא ג'אנק, כלומר חפצים ישנים, בעיקר תשמישי קדושה נוצריים שיצאו משימוש. גן עדן לסוחרי שוק הפשפשים והתגשמות חלום עבור טיפוסים כמוני שמתים על 'אַלטע-זאַכן'.

לא רק תשמישי קדושה נאגרו כאן אלא גם חפצי בית וכלי בישול ואיחסון ישנים. שתי הנזירות החייכניות שנלוו אלינו הופתעו בעצמן מהררי הג'אנק.

מבט בוחן בציורי הקיר מגלה כי צויירו כאן בין היתר גם אברהם, שרה ושלושת המלאכים. הסגנון מוזר ולא מקובל במקומות כאלו – אברהם ממלצר לפני אורחיו, ושרה מציצה מן הצריף. צריף? על פי הנאמר בספר בראשית, וכך גם באקונוגרפיה הרווחת, היא אמורה להציץ מן האוהל ('וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל' – בראשית, יח 9). 

מי צייר את זה ומתי? חידה שלפי שעה אין לה פותר ואולי מי מן הקוראים יסייע.

ואלו כנראה שבלונות ליציקת מצבות קבורה.

בקצה השני של העיר החדשה נמצא מנזר עתיק, מנזר המצלבה. מיד תבינו למה נזכרתי בו.

ברטה סְפַּפוֹרד-וֶסְטֶר (1968-1888), בת למייסדי המושבה האמריקאית בירושלים, כתבה ספר נהדר על ראשית המושבה ושמו ירושלים שלנו. היא תיעדה בו את זיכרונותיה וזיכרונות אִמהּ אנה. בהוצאה המקורית באנגלית מצאתי את הקטע הבא (תרגום שלי):  

כרם הזיתים שהקיף את מנזר המצלבה היה אחד מהמקומות החביבים עלינו לעריכת פיקניק וכילדים אהבנו מאוד להגיע לשם. באחד מחדרי המנזר, שהיה במעלה המדרגות, היה מין מוזיאון. אחד מהמוצגים במוזיאון היה פוחלץ אריה אכול עש, שלטש אלינו עיני זכוכית. נאמר אז שהוא ניצוד באחד מהעמקים הסמוכים. לעיתים קרובות התחננתי שייקחו אותי למנזר בו האריה היה האטרקציה. הייתי אוחזת חזק בידו של אבי ועוצמת את עיני עד שנעמדנו מול האריה. אז הייתי פוקחת את עיני במהירות וניצבת משותקת מול מבט הזכוכית המפחיד. בדמיוני הייתי משוכנעת שזה ממש אותו אריה שלא אכל את דניאל, אבל פחדתי מאוד כי לא הייתי בטוחה לגמרי שהוא לא יאכל אותי. לא הייתי קדושה כדניאל, בזאת הייתי בטוחה. (Berta Spafford Vester, Our Jerusalem, 1956, p. 86)  

נחזור לכנסיית הקבר. 

מתוך הג'אנקייה הציץ עליי לפתע ראש של אריה, שנתן בי מבט זכוכית מפחיד. במבט שני התברר שאין זה אריה אלא לביאה, שנותר ממנה רק הראש, אבל אני הייתי בטוח שזה האריה שברטה ספפורד סיפרה עליו. ברטה הייתה סופרת מוכשרת אבל לא זואולוגית, ואולי לא הבדילה בין אריה ללביאה. קשה לי להאמין שלנזירים היו גם אריה וגם לביאה. ראו כמה היא מפחידה, ואולי אחד מאבות אבותיה היה באמת האריה שלא אכל את דניאל? 

האם לפנינו שריד של משפחת האריות האחרונה שניצודה בארץ ישראל? אם כן, הרי זו סנסציה לזואולוגים.

עברו כמה חודשים, ובאוקטובר 2022 הצלחתי לגייס את המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב שאנשיה הסכימו לבדוק את הדנ"א של הלביאה, ולשם כך היה צריך לעקור לה שן. לאחר אישור הפטריארכיה חזרנו עם רופא שיניים שהתנדב למבצע. השן נעקרה ונשלחה לבדיקה בארצות הברית. 

לאחר עקירת השן: מימין לשמאל: יסכה הרני, אני (דנצ'ו), רופא השיניים והשן בידו, בתו, נציג הפטריארכיה היוונית, האסיסטנט של רופא השיניים

אחרי כשנה הגיעו התוצאות. איזו אכזבה – הלביאה נמצאה כשייכת למין שחי במערב אפריקה. לא שריד של האריה של ברטה ספפורד ובוודאי לא אריה שניצוד בארץ ישראל. 

אבל ניסינו. סיפור יפה, הלא כן?

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il