המערה של עלי בבא וגילוי אריות בירושלים

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לפני שנתיים וחצי ויותר (יולי 2021) השתתפתי בסיור מיוחד בכנסיית הקבר שיועד למורי דרך ותיקים. את הסיור הדריכה יסכה הָרָנִי, המורה מספר אחת לנצרות. הסיור היה נהדר, כמו כל הסיורים וההרצאות שיסכה מעבירה. נפתחו לנו מקומות שבדרך כלל סגורים לקהל ולמדנו המון.

כנסיית הקבר מוכרת לי היטב, אך היה מקום אחד שלא ידעתי על קיומו ועבורי היה הבונבון של הסיור. 

ירדנו במדרגות והגענו למרתף שיסכה כינתה 'המערה של עלי בבא'. זהו הרֶפֶקְטוֹרְיוּם הישן של נזירי הטאפוס, מסדר הנזירים האורתודוקסים של הקבר הקדוש. רפקטוריום (refectorium) הוא כינוי לחדר האוכל במנזר.

כיום הנזירים כבר לא אוכלים כאן. נשאר מרתף גדול ועל קירותיו שרידי ציורים מתקלפים. במרכז האולם נותר שולחן האוכל הארוך והוא מלא ג'אנק, כלומר חפצים ישנים, בעיקר תשמישי קדושה נוצריים שיצאו משימוש. גן עדן לסוחרי שוק הפשפשים והתגשמות חלום עבור טיפוסים כמוני שמתים על 'אַלטע-זאַכן'.

לא רק תשמישי קדושה נאגרו כאן אלא גם חפצי בית וכלי בישול ואיחסון ישנים. שתי הנזירות החייכניות שנלוו אלינו הופתעו בעצמן מהררי הג'אנק.

מבט בוחן בציורי הקיר מגלה כי צויירו כאן בין היתר גם אברהם, שרה ושלושת המלאכים. הסגנון מוזר ולא מקובל במקומות כאלו – אברהם ממלצר לפני אורחיו, ושרה מציצה מן הצריף. צריף? על פי הנאמר בספר בראשית, וכך גם באקונוגרפיה הרווחת, היא אמורה להציץ מן האוהל ('וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל' – בראשית, יח 9). 

מי צייר את זה ומתי? חידה שלפי שעה אין לה פותר ואולי מי מן הקוראים יסייע.

ואלו כנראה שבלונות ליציקת מצבות קבורה.

בקצה השני של העיר החדשה נמצא מנזר עתיק, מנזר המצלבה. מיד תבינו למה נזכרתי בו.

ברטה סְפַּפוֹרד-וֶסְטֶר (1968-1888), בת למייסדי המושבה האמריקאית בירושלים, כתבה ספר נהדר על ראשית המושבה ושמו ירושלים שלנו. היא תיעדה בו את זיכרונותיה וזיכרונות אִמהּ אנה. בהוצאה המקורית באנגלית מצאתי את הקטע הבא (תרגום שלי):  

כרם הזיתים שהקיף את מנזר המצלבה היה אחד מהמקומות החביבים עלינו לעריכת פיקניק וכילדים אהבנו מאוד להגיע לשם. באחד מחדרי המנזר, שהיה במעלה המדרגות, היה מין מוזיאון. אחד מהמוצגים במוזיאון היה פוחלץ אריה אכול עש, שלטש אלינו עיני זכוכית. נאמר אז שהוא ניצוד באחד מהעמקים הסמוכים. לעיתים קרובות התחננתי שייקחו אותי למנזר בו האריה היה האטרקציה. הייתי אוחזת חזק בידו של אבי ועוצמת את עיני עד שנעמדנו מול האריה. אז הייתי פוקחת את עיני במהירות וניצבת משותקת מול מבט הזכוכית המפחיד. בדמיוני הייתי משוכנעת שזה ממש אותו אריה שלא אכל את דניאל, אבל פחדתי מאוד כי לא הייתי בטוחה לגמרי שהוא לא יאכל אותי. לא הייתי קדושה כדניאל, בזאת הייתי בטוחה. (Berta Spafford Vester, Our Jerusalem, 1956, p. 86)  

נחזור לכנסיית הקבר. 

מתוך הג'אנקייה הציץ עליי לפתע ראש של אריה, שנתן בי מבט זכוכית מפחיד. במבט שני התברר שאין זה אריה אלא לביאה, שנותר ממנה רק הראש, אבל אני הייתי בטוח שזה האריה שברטה ספפורד סיפרה עליו. ברטה הייתה סופרת מוכשרת אבל לא זואולוגית, ואולי לא הבדילה בין אריה ללביאה. קשה לי להאמין שלנזירים היו גם אריה וגם לביאה. ראו כמה היא מפחידה, ואולי אחד מאבות אבותיה היה באמת האריה שלא אכל את דניאל? 

האם לפנינו שריד של משפחת האריות האחרונה שניצודה בארץ ישראל? אם כן, הרי זו סנסציה לזואולוגים.

עברו כמה חודשים, ובאוקטובר 2022 הצלחתי לגייס את המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב שאנשיה הסכימו לבדוק את הדנ"א של הלביאה, ולשם כך היה צריך לעקור לה שן. לאחר אישור הפטריארכיה חזרנו עם רופא שיניים שהתנדב למבצע. השן נעקרה ונשלחה לבדיקה בארצות הברית. 

לאחר עקירת השן: מימין לשמאל: יסכה הרני, אני (דנצ'ו), רופא השיניים והשן בידו, בתו, נציג הפטריארכיה היוונית, האסיסטנט של רופא השיניים

אחרי כשנה הגיעו התוצאות. איזו אכזבה – הלביאה נמצאה כשייכת למין שחי במערב אפריקה. לא שריד של האריה של ברטה ספפורד ובוודאי לא אריה שניצוד בארץ ישראל. 

אבל ניסינו. סיפור יפה, הלא כן?

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

מעורב ירושלמי: כאן גרו לאה גולדברג ואוסישקין, בן מימון ואריה שואג

א. כאן גרה לאה גולדברג

במדור זה אנו מבקרים לא פעם את מחדליה של עיריית ירושלים (ראו בסעיף ג'), אבל כשצריך לפרגן – נעשה זאת בשמחה. לפרגון צריך להוסיף גופים נוספים, ובראשם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וכמה משרדים ממשלתיים.

לאחרונה הוצבו – אפשר לומר בפה מלא 'סוף סוף' – שלטי זיכרון מכבדים על כמה בתים היסטוריים בשכונת רחביה. ראשון שבהם, דירת הקרקע של לאה גולדברג ברחוב אלפסי 16. שנים רבות ניסו מעריציה של גולדברג להציב לה יד ושם בבית הירושלמי שאליו עברה עם אמהּ לאחר שהחלה ללמד באוניברסיטה העברית, ולא עלתה בידם. עתה הוצב שלט בשלוש שפות ובו מידע מהימן על האישה הדגולה שחיה ויצרה כאן.

בחזית הבית הותקנה רחבה ובה כמה ספסלי ישיבה ועצי נוי. קבוצות מטיילים שיפקדו את הרחוב יוכלו להתכנס כאן ולקרוא או לזמר שיר אחד או שניים פרי עטה של המשוררת האהובה.

רחוב אלפסי 16 (צילומים: הלל אסף)

בספרי שיר הוא לא רק מילים (עמ' 372) הבאתי תמונה קצת מטושטשת ובה רואים את לאה גולדברג במרפסת ביתה הירושלמי כשהיא משוחחת עם שכנתה. 'מרפסת מול מרפסת':

התמונה פורסמה לראשונה במאמרה המרתק של רות בונדי, 'לאה גולדברג: אין לי מלים קשות' (דבר, דבר השבוע, 30 באוקטובר 1964, עמ' 7; לא צוין שם הצלם), ובה תיארה בונדי, בין השאר, גם את דירתה וחדר עבודתה של הפרופסורית לספרות, שמצדה סיפרה לה שאינה מתגעגעת כלל לתל אביב. אדרבה, חמש השנים האחרונות שגרה שם 'היו מיותרות בשבילי'.

לפני כשנתיים הלכתי בעקבות הרשימה והתמונה וניסיתי לאתר את המקום המדויק שבו צולמה תמונת המרפסות. סובבתי את הבניין מכל צדדיו, אך לא עלה בידי. הנה כמה מן התמונות שצילמתי אז.

צילומים: דוד אסף

ב. וכאן גר מנחם אוסישקין

לא הרחק משם, ברחוב אוסישקין 7 פינת רמב"ן 32, נמצא 'בית מחניים', בית מגוריו של מנחם אוסישקין (1941-1863), ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה, יושב הראש של הקרן הקיימת לישראל, ודמות ססגונית, סמכותנית ונמרצת, שהיו לה מעריצים רבים ומתנגדים רבים לא פחות.

גם כאן, בפתח הבית שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן, הוצב לאחרונה שלט זיכרון מכובד.

צילומים: הלל אסף

ג. רמב"ם או בן מימון?

ואחרי הפרגון, ביקורת תהיה!

ירושלמים בעבר ובהווה, האם שמעתם בחייכם על רחוב רמב"ם בעירנו? 'אין כזה רחוב', יפסקו הוותיקים.

ובכן, ברחוב בן מימון הישן והאהוב, שחוצה את שכונת רחביה ממזרח למערב, צצו לפתע שלטים שמשנים את שם הרחוב.

בן מימון הוא כמובן הרמב"ם (משה בן מימון), אבל לדעתי זו חוצפה וגסות רוח לשנות כך פתאום שם שנקבע לפני עשרות שנים על ידי מייסדי רחביה, ומוכר בשמו זה לכל ירושלמי. עברתי לאורך הרחוב כולו וכל הכניסות שבו מסומנות כ'רחוב בן מימון'.

השלט המואר, שהוצב ליד חנות הספרים 'אדרבא', הוא בכלל מעשה כלאיים מוזר: גם בן מימון וגם הרמב"ם, שנכתב 'הרמבם' ללא גרשיים... 

רחוב 'הרמבם' (צילומים: דוד  אסף)

פרסומת בפנקס כתובות של תושבי רחביה, 1936

ד. האריה השואג של בית בורוכוף

ברחוב יפו 64, ממש מול סמטת ברוכוף, נמצא  'בית בורוכוף'. לפני חמש שנים דיווח ברוך גיאן על גניבת אחד האריות, שבמשך עשרות שנים שמרו על הכניסה לבית המפואר ('גנבו את האריה של בית בורוכוף!', בלוג עונג שבת, 15 במארס 2016).

לפני הגניבה

אחרי הגניבה (צילום: ברוך גיאן)

השנים עברו והאריה הימני הגנוב לא נמצא עד היום.

העניין נגע בנימי נפשו של דוד (דוכי) כהן, אמן ומבקר אמנות ירושלמי, שהחליט לעשות מעשה ובי"א באדר השתא (23 בפברואר) הניח על כן האבן המיותם פסל אריה משלו. לא סתם אריה אלא מהדורה מוקטנת של פסל האריה המפורסם של אברהם מלניקוב מתל חי. 

כך כתב דוכי כהן בדף הפייסבוק שלו:

אריה שואג בירושלים

י"א באדר היום, 101 שנים לקרב המפורסם בתל חי. קרב שהפך לסמל שהשפיע עמוקות על היישוב בארץ ולאחר מכן על המדינה שהוקמה פה מאוחר יותר. טרומפלדור וחבריו נקברו בקבר אחים בכפר גלעדי הסמוכה לתל חי וקברם הפך לאתר עלייה לרגל (וגם לאתר של מלחמות יהודים על 'שייכותו' של טרומפלדור לזרם זה או אחר). בשנת תרצ"ד, 1934, נחנכה מצבת הקבר הקבועה על קבר האחים – אריה שואג ופניו מזרחה – מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב.

בית משיח ברוכוב (או ברוכוף) בירושלים הוקם עוד קודם. הבית נבנה בשנת 1908 על ידי סוחר גרמני ונרכש (כנראה לא הרבה אחר כך) על ידי משיח ברוכוב, עסקן ונדבן יהודי בוכרי. בחזית הבית עמדו למשך יותר ממאה שנה זוג אריות אבן על שני עמודי שער הכניסה לחצר, עד שלפני חמש שנים נגנב האריה הימני מבין השניים ומאז בן זוגו, וגם העמוד שנשא אותו, עמדו מיותמים.

לפני זמן מה החלטתי לחבר בין שתי הפסקאות שקראתם הרגע. החלטתי למלא את מקומו של האריה החסר באריה אחר, גלילי. האריה של תל חי לא צריך להישאר רק באתר בקצה המדינה שרואים פעם במיליון שנה כשבאים לביקור, הוא יכול להתנוסס גם בכיכר העיר בירושלים. אין טבעי יותר מאריה ברחוב ירושלמי ואין סיסמה מתאימה לרחוב יפו במאה ה-21 מאשר 'טוב למות בעד ארצנו'.

אז זהו, האריה של תל חי עלה לירושלים. אני לא יודע כמה זמן הוא ישרוד שם ואם הוא יהיה אורח לרגע או יהפוך לבן בית, בואו נראה ביחד. מוזמנים לצלם ולעדכן כשאתם עוברים ברחוב.

אריה שואג בירושלים

טכניקה מעורבת

46*27*60 ס"מ

גנבו את האריה של בית בורוכוף!

מאת ברוך גיאן

אין מדריך טיולים בירושלים שלא מכיר את הסיור הקלאסי של 'גילוי אריות'. האריה – סמלה של ירושלים החדשה – מסתתר במקומות רבים בעיר, למן התבליטים שעל 'שער האריות' (שלמעשה הם ברדלסים ולא אריות) ועד לפסלי אריות גדולים וקטנים שמפוזרים ברחבי העיר. בעתיד אולי נקדיש להם רשימה מיוחדת.

אך בינתיים שוד ושבר. זוג האריות, שבמשך עשרות שנים ניצבו קוממיות על שער הכניסה לבית בורוכוף ההיסטורי שברחוב יפו 64, התייתם. היום נגנב אחד האריות ואיננו. האם נותץ על ידי תלמידי דאע"ש שבמקומותינו? כנראה שלא. לפי כל הסימנים הוא פשוט נגנב.



היום ירדתי בתחנת הדוידקה של הרכבת הקלה, לערוך 'סידורים' לקראת נעילתה של העיר ביום שישי הקרוב ('מרתון ירושלים'). כדרכי, התבוננתי בחזיתות הבניינים ובחנתי את יחסי האור והצל המוטלים על הבתים שאותם רציתי לצלם. 

וכך, בעמדי מול בית בורוכוף, שמשמש היום כסניף בנק מרכנתיל, שפשפתי את עיניי בתדהמה ולא האמנתי. אריה אחד חסר! לאחר שהתאוששתי מן ההלם נכנסתי לבנק, כדי לדווח למנהלים על האריה שהלך לאיבוד. במשך כמה דקות הסתכלו עליי הפקידים כעל מי שנטרפה דעתו. ביקשתי מהם לצאת אתי החוצה, וכך עמדנו, אני וארבעה פקידים מן הבנק, מול החזית המיותמת ומלמלנו צורות שונות של הצירוף 'לא יאומן'.

האריה נגנב כנראה בשעות הלילה. בסיס האריה השני גם הוא נפגע, ומסתבר שניסו לגנוב גם אותו אך מסיבה כלשהי לא הצליחו.

'בית בורוכוף' הוקם בשנת 1908 על ידי הסוחר הגרמני וילהלם דויסברג. לימים נרכש הבית על ידי משיח בורוכוף, שבשנת 1882 עלה מבוכרה עם אביו, ברוך ג'יהן (אין שום קשר אליי...), והתיישב בשכונת נחלת שבעה. משיח היה אדם אמיד שעסק גם בפעילות ציבורית. הוא ניהל את בית היתומים הספרדי, שמשפחת בורוכוף תרמה להקמתו (מבנה זה, שנחנך ב-1908, נמצא לא הרחק מכאן, ברחוב משיח בורוכוף, המחבר בין רחוב יפו לרחוב אגריפס). 'בית משיח בורוכוף' נמכר כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת. לימים נרכש הבית על ידי בנק דיסקונט ומאז הוא משמש כבנק.

פקידי הבנק הבטיחו לי שיודיעו להנהלת הבנק ולמשטרה. אולי המצלמות שבסביבה הצליחו לקלוט משהו... בדרכי חזרה ברכבת הקלה הצצתי בחשש אל המבנה העתיק של תחנת המשטרה הסמוך לשוק מחנה יהודה, שגם היא נמצאת ברחוב יפו וגם היא מעוטרת בזוג אריות מאבן. לשמחתי האריות שם עדיין ניצבים במקומם...

לפני... 

 ואחרי...

בעלי התוספות

23 בפברואר 2021

האריה הגנוב לא נמצא עד היום. אבל דוד (דוכי) כהן, אמן ומבקר אמנות ירושלמי, החליט לעשות מעשה ולהניח על כן האבן המיותם פסל אריה משלו. לא סתם אריה אלא מהדורה מוקטנת של פסל האריה המפורסם של אברהם מלניקוב מתל חי. 

כך כתב היום כהן בדף הפייסבוק שלו:

אריה שואג בירושלים

י"א באדר היום, 101 שנים לקרב המפורסם בתל חי. קרב שהפך לסמל שהשפיע עמוקות על היישוב בארץ ולאחר מכן על המדינה שהוקמה פה מאוחר יותר. טרומפלדור וחבריו נקברו בקבר אחים בכפר גלעדי הסמוכה לתל חי וקברם הפך לאתר עלייה לרגל (וגם לאתר של מלחמות יהודים על "שייכותו" של טרומפלדור לזרם זה או אחר). בשנת תרצ"ד, 1934, נחנכה מצבת הקבר הקבועה על קבר האחים – אריה שואג ופניו מזרחה – מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב.

בית משיח ברוכוב (או ברוכוף) בירושלים הוקם עוד קודם. הבית נבנה בשנת 1908 על ידי סוחר גרמני ונרכש (כנראה לא הרבה אחר כך) על ידי משיח ברוכוב, עסקן ונדבן יהודי בוכרי. בחזית הבית עמדו למשך יותר ממאה שנה זוג אריות אבן על שני עמודי שער הכניסה לחצר, עד שלפני חמש שנים נגנב האריה הימני מבין השניים ומאז בן זוגו, וגם העמוד שנשא אותו, עמדו מיותמים.

לפני זמן מה החלטתי לחבר בין שתי הפסקאות שקראתם הרגע. החלטתי למלא את מקומו של האריה החסר באריה אחר, גלילי. האריה של תל חי לא צריך להישאר רק באתר בקצה המדינה שרואים פעם במיליון שנה כשבאים לביקור, הוא יכול להתנוסס גם בכיכר העיר בירושלים. אין טבעי יותר מאריה ברחוב ירושלמי ואין סיסמה מתאימה לרחוב יפו במאה ה-21 מאשר "טוב למות בעד ארצנו".

אז זהו, האריה של תל חי עלה לירושלים. אני לא יודע כמה זמן הוא ישרוד שם ואם הוא יהיה אורח לרגע או יהפוך לבן בית, בואו נראה ביחד. מוזמנים לצלם ולעדכן כשאתם עוברים ברחוב.

על הצילום -

דידי כליפה

, על העזרה והסולם –

Shira Shamian

. תודה.

אריה שואג בירושלים

טכניקה מעורבת

46*27*60 ס"מ

על דעת המקום: יאללה, בית"ר, יאללה

אריה ירושלמי רובץ בגן הפעמון (צילום: דוד אסף)

מאת יהודה זיו

בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות התמודד על ראשות העיר ירושלים משה ליאון (ואין 'ליאון' אלא אריה), ומאחוריו, בחש באותה קדרה, אריה נוסף ושמו דרעי. אף לא אחד משניהם, וגם לא איש מיועציהם, העלה בדעתו לעשות שימוש בסמלה המוכר והידוע של ירושלים, עוד מקדמת דנא: האריה.

סמל עיריית ירושלים

כבר ישעיהו הנביא קרא על עירנו: 'הוי אֲרִיאֵל, אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד' (ישעיהו, כט 1), ומן הַסֵּיפָא יכולים ליצני העיר ללמוד, כי דוד היה האחרון, אשר הצליח למצוא חנייה בירושלים... אך אין זה ברור ש'אריאל' הוא כינויו של אריה, וככל הנראה זה היה כינויו של המזבח במקדש שלמה, כעולה אף מדברי יחזקאל, המכנה אותו 'הַהַרְאֵל' או 'הָאֲרִיאֵיל' (מג 16-15). הכתובת המואבית שעל מצבת מישע, מן המאה ה-9 לפני הספירה, גם היא מכנה  את אתר הפולחן היהודאי, שקבע דוד בשעתו בקיר מואב (מקומה של העיר כַּרַכּ בת-ימינו) בשם 'אריאל' ('וָאֵשְבְּ [שביתי] מִשָם אֶת אֲרִאֵל דָוִדֹה; שורה 12).

האריה משמש סמלה של ירושלים עד עצם היום הזה, לא רק כסמלה הרשמי של העירייה, אלא גם בפסלי אריות רבים שנבנו על פתחי חצרות ובתים. מורי דרך ירושלמים נוהגים להציע סיורים בעיר שכותרתם 'גילוי אריות'...

אריה בחורף – בית משיח בורוכוף, רחוב יפו (צילום: ברוך גיאן)

גם חברת הביטוח האיטלקית Assicurazioni Generali (ביטוח כללי) הקימה בשנת 1935 בלב העיר בניין, אשר בני ירושלים נוהגים לציינו רק במחצית השנייה של שם החברה, ומכנים אותו 'בניין גֶ'נֶרָלִי'. בראש הבניין הוצב 'האריה של סן מרקו' – סמלה של העיר ונציה – אך רבים הם הירושלמים המשוכנעים כי מדובר בסמלה הישן נושן של עירם שלהם.

האריה המכונף בראש בניין ג'נרלי בפינת הרחובות יפו ושלומציון המלכה בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

גם בווינה, בירת אוסטריה, יש בניין ג'נרלי עם אריה מכונף (צילום: דוד אסף)

מפעל המכוניות הצרפתי 'פֶּז'וֹ' עושה אף הוא שימוש בסמל האריה, ולפיכך מימן בשעתו מיזם של הצבת פסלי אריות ברחבי העיר. אחד האריות הללו מוצב ברחוב המלך דוד, מימין לבניין יִמְקָ"א / YMCA (ראשי תיבות שמה של אגודת הצעירים הנוצרים;Young Men Christian Association ), ופניו, כמתבקש, לעבר 'מלון המלך דוד'... 

האריה של פיז'ו

האריה ברחוב המלך דוד (צילום: דוד אסף)

היש יותר סמלי מזה? אך על דעתם של משה ליאון ואריה דרעי לא עלה כלל להצטלם, בדרכם אל הניצחון הבטוח, רכובים על אחד האריות 'הירושלמיים' הללו. משיקוליו שלו העדיף משה ליאון להצטלם כשצעיף צהוב, עם סמלה של קבוצת הכדורגל 'בית"ר ירושלים'  – מנורה ואריות משני עבריה – כרוך לצווארו.

זה הזמן להקים את מועדון בית"ר גבעתיים!

כבודו של משה ליאון, במקומו שבגבעתיים מונח. אך מאליה עולה השאלה: מניין צמח שמה של קבוצת הספורט הירושלמית המפורסמת? 

בשנת 1925, שעה שיסד זאב ז'בוטינסקי את 'ברית הציונים הרביזיוניסטים' – אשר כונתה, על דרך הקיצור, בראשי התיבות 'הַצֹּהַ"ר' (הציונות הרביזיוניסטית) – כבר הייתה לה תנועת הנוער מן המוכן שאף אותה יסד ז'בוטינסקי בשנת 1923, ברִיגָה אשר בלַטְבִיָה. ארבע שנים אחר כך החלה תנועה זו לפעול גם בארץ ישראל. ז'בוטינסקי הוא שהעניק לתנועה שייסד את השם בית"ר, הבא להזכיר את מלחמת הגבורה האחרונה על עצמאות ישראל בארצו: עמידת לוחמי בר-כוכבא אל מול לגיונות הרומאים בפיקודו של הקיסר הַדְרִיָאנוּס, שנמשכה עד סופו המר של המרד בשנת 135 עם נפילת מצודת בֵּיתָר.

כרזה במלאת 25 שנה 'למלחמת בית"ר', 1948

אך שמה של תנועת נוער זו נכתב, כידוע בגרשיים: בית"ר, ומתפענח כראשי התיבות של 'בְּרִית יוֹסֵף תְּרוּמְפֶּלְדוֹר'. שלוש שנים לפני ייסודה של בית"ר רעשה הארץ בעקבות נפילת מגיני תל-חי ויוסף טְרוּמְפֶּלְדוֹר בראשם, וכדי שראשי תיבות שמה של תנועת הנוער הרביזיוניסטית יצטרפו לזיכרון גבורה נוסף, בימים ההם ולא רק בזמן הזה, שינה ז'בוטינסקי את הכתיב המקובל ופתח את שמו של הגיבור הגלילי באות תי"ו ולא באות טי"ת, כמקובל. זאת ועוד, ז'בוטינסקי ואף טרומפלדור היו 'אחים לנשק', שכן במלחמת העולם הראשונה יזמו שניהם את ייסוד 'גדוד נהגי הַפְּרֵדוֹת של צִיּוֹן' (Zion Mule Corps). חיילי הגדוד היהודיים ענדו על קובעיהם סמל מגן דוד, שאריה במרכזו. הפירוש הרווח ראה בסמל זה את הגור של האריה המלכותי הבריטי, אך למעשה, לא הייתה זו אלא המחשה גרפית סמלית של השם 'ציון', כינויה של ירושלים.

יוסף טרומפלדור במדי קצין בגדוד נהגי הפרדות, גליפולי 1915 (מקור: ויקיפדיה)

מפקד הגדוד היה קולונל ג'ון הנרי פַּטֶרְסוֹן (Patterson), וטרומפלדור, שהיה סגנו, ניהל בפועל את לחימת חיילי הגדוד (כ-650 במספר) בניסיון הנפל הבריטי לכבוש את גַלִיּפֹּולִי, השולטת על פתחו של מצר הַדַרְדָנֶלִים (אפריל 1915). קרב זה גבה קורבנות רבים (כולל 12 מחיילי הגדוד) והסתיים בנסיגה מרה. לאחר מכן עבר גדוד 'נהגי הפרדות' הסבה ונעשה גדוד רַגְלִים, שכונה הגדוד ה-38 של קלעי המלך (Royal Fusiliers). זה היה אחד משני 'הגדודים העבריים', אשר נמנו לימים עם 'חיל המשלוח המצרי', בפיקודו של הגנרל אלנבי, ונטלו חלק בכיבוש הארץ וירושלים מידי התורכים. בהיות רבים מ'קלעי המלך' הללו יהודים (בגדוד 38 הם היו כשני-שלישים), כינו אותם חבריהם הבריטיים בשם Royal Jew-siliers... 

גלוית דואר שהדפיס ישראל רוזנברג, שהיה חייל בגדוד 38 תחת פיקודו של קולנל פטרסון (אוסף יעקב וימן)

לימים קמה בצידה של תנועת הנוער 'בית"ר' גם אגודת ספורט, שנשאה אף היא את אותו שם. הנודעת והמהוללת בכל קבוצות הכדורגל שלה היא 'בית"ר ירושלים'. המוניטין שלה – שלא תמיד הוא מקור גאווה לתושבי ירושלים – גרמו לכך שעל כל 'ביתר', באשר היא, תולים גרשיים – 'בית"ר', אם צריך ואם לא צריך... 

הנה דוגמה: הרחובות של שכונות הדרום הוותיקות בירושלים, תלפיות וארנונה, זכו בשמות התרפקות על ים המלח, מדבר יהודה וגוש עציון, הנשקפים מהן (כדוגמת שמה של 'ארנונה' עצמה – זכר לנחל ארנון – שהוא אף שם התינוקת הראשונה שנולדה בה, בתו של בן-ציון לוריא, יו"ר 'החברה לחקר המקרא'). בין הרחובות הללו נמצא גם רחוב ביתר, אך על מקצת שלטי הרחוב, המפנים אליו, נכתב השם בגרשיים! גם 'מדריך המיקוד' של רשות הדואר ומפות שונות של רחובות ירושלים מוסיפים, עד עתה, לכנות את הרחוב בשמה של קבוצת 'בית"ר ירושלים'...

במפה של בזק רחוב ביתר נקרא 'בית"ר'

גם המושב הוותיק מבוא ביתר (שאמנם הוקם על ידי בית"רים), והעיר החרדית ביתר עילית – שכניה של ביתר הקדומה, שחורבותיה מתנשאות מעל הכפר בתיר שבצידה – נרשמים במקורות שונים עם גרשיים.

האוטובוסים למבוא ביתר עוברים במבוא בית"ר (מקור: המודיעין לתחבורה ציבורית)

חוברת המאה של 'ארץ וטבע' (נובמבר-דצמבר 2005), ביטאון החברה להגנת הטבע, הביאה בכנפיה צרור כתבות, בשם 'מאה מקומות אהובים', ובהן גם סיפורם של הר סַנְסָן וחורבת סַנְסָן (מס' 92). הכותב, פקח שמירת הטבע בהרי יהודה, אברהם שקד, קונן, בין היתר, על פלישת היישוב העירוני ביתר עילית אל תוך הנוף: 'כביש "בטחוני" חדש ורחב בשולי העיר בית"ר-עילית ישלים את טבעת החנק'. אך שקד עצמו (ושמא העורך?) הביא את שם העיר בתוספת המיותרת של גרשיים. הוא, כמובן, לא היחיד!

גם בחדשות ערוץ 2 ביתר עילית היא בגרשיים (מקור: Mako)

ולא רק בירושלים ובסביבות ביתר הקדומה בלבד הדברים אמורים: גם ערים אחרות בישראל הנציחו את שמה של ביתר ברחובותיהן. כך הדבר באשקלון, הרצליה, חיפה, לוד, ראשון לציון ורמלה. בקריית מוצקין יש 'שביל ביתר', ובבאר שבע הריהו 'משעול'... אלא שבכולם נתלו גרשיים מעל 'בית"ר', ולפיכך קשה לדעת, את שם מי נושא כל אחד מאלה: האם של ביתר הקדומה, של תנועת הנוער או של מועדון הספורט. רק עיר אחת, קריית אתא, הקפידה לשלט את רחוב ביתר כראוי וללא גרשיים, ואין ספק אפוא כי שם אכן התכוונו להנציח את זכר הקרב האחרון של חיילי בר-כוכבא.

ויודגש כי קריאת שמות רחובות על שם קבוצות ספורט אינה דבר חריג. בנס ציונה, רעננה, רמת-גן ותל-אביב נקראו רחובות על שם 'מכבי', אגודת הספורט הוותיקה בישראל – שאף לה קבוצות כדורגל ואוהדים נלהבים – ושתי האחרונות אף הקפידו לציין בשלטי הרחוב את השם ההיסטורי המקורי, 'המכבי'! הגדילה לעשות עירנו ירושלים, ובשנים האחרונות הקיפה את 'איצטדיון טדי' שבדרום העיר בשלושה רחובות, המחלקים ביניהם את הכבוד באופן שווה: 'דרך אגודת ספורט הפועל', 'דרך אגודת ספורט מכבי', ו'דרך אגודת ספורט בית"ר'.

בעקיפין זכתה תנועת בית"ר בשם רחוב נוסף בירושלים: מרחוב עמק רפאים, רחובה הראשי של  המושבה הגרמנית – שרחובותיה הצדדיים מכונים בשמות אישים דגולים, יהודים ושאינם יהודים – מסתעף 'רחוב פֶּטֶרְסון', לזכר מפקד גדוד 'נהגי הפרדות' שהוזכר לעיל. בשל ההיגוי השגוי של שמו, המקובל כאן היום –Peterson  במקום Patterson – הובא תעתיקו לערבית שגוי גם הוא: بيترسون ('בֵּיתָר-סוֹן'?). אף שהכיר היטב את טרומפלדור ואת ז'בוטינסקי אפשר להניח בביטחון שבית"רי הוא לא היה... 

ג'ון הנרי פטרסון (1947-1867)

בשמה של קבוצת הכדורגל בית"ר נעשה שימוש משעשע אחר: במזנון תחנת האוטובוסים של עפולה היה תלוי בשעתו לוח גדול, שעליו רשימת מאכלים ומשקאות עם מחיריהם. ברשימת המשקאות, מתחת לבירה מכבי דאג מי שדאג – מן הסתם אוהד 'שרוף' של בית"ר – לציין גם את המשקה המתחרה... בית"ר לימון (Bitter Lemon).