מִשׁוּט בארץ: שישה עצים, עץ לשימור, היזהרו מהמלגזה, מחסום הרמטי

א. שישה עצים, חמישה מזגנים ומכולה אחת

צילומים: איתמר לויתן

בית הכנסת הגדול של שיכון הוותיקים בחולון נמצא ברחוב העליה השניה 37 (כך כתוב על הקיר). לעומת זאת, בשלט הרשמי של הרחוב כתוב 'העלייה השניה'.

אומנם צריך לכתוב בכתיב מלא ותקני 'העלייה השנייה' (והתעתיק הלטיני הוא בכלל משובש וצריך להיות: HaAliya HaShniya), אבל מילא – זה לא הדבר הכי גרוע בשלט. תראו את ההסבר הטיפשי והילדותי למונח ההיסטורי הטעון, הרגשי והגדוש כל כך 'העלייה השנייה'...

אין משהו מיוחד ויוצא דופן בבית הכנסת, למעט החזית שלו שלמרגלותיה נשתלו שישה עצי ברוש, 'לזכר 6 מיליון היהודים שנספו בשואה'.

אבל כשמסתכלים על החזית הזאת בזווית ישרה מתקבלת תמונה כל כך ישראלית... 

ראו איזו תערובת ביזארית של עצי הברוש והמדחסים (או המעבים) המכוערים של מערכת מיזוג האוויר, שהוצמדו לקיר היזכור הלבן בדיסהרמוניה מזעזעת ובחוסר אסתטיקה. אכן, חסר רק מדחס נוסף על החמישה שכבר נמצאים כדי שגם הם 'יתכתבו' עם ששת המיליונים... לשמחת העין יש מכולת אשפה שמשלימה את המחזה הקקופוני.

איתמר וכסלר, ששיתפתי אותו בתמונה, 'סידר' את המציאות עבורנו: הוסיף עוד מזגן ותיקן את הכתובת...

ב. עץ לשימור

ומששת העצים לעץ אחד, וגם הוא, אַלְלַי, כבר איננו...

צילום: שייקה מגן

רחוב דניאל ינובסקי שבשכונת תלפיות, המקביל לטיילת ארמון הנציב (הנוף היפה בארץ), הוא עכשיו קורבן לעבודות בנייה ופיתוח מיותרות, שעוד תהיינה בכייה לדורות. 

העצים כבר נכרתו מזמן, והקבלנים העמידו גדרות שמן הסתם כבר שימשו אותם קודם במקום אחר. כנראה שכחו להוריד את השלט שהיה בבחינת 'אמת לשעתה' ונכון למקומו הקודם.

ג. לא בליקוי חמה ולא במלחמה!

צילום: טל סגל

פולקלור החניה (או אי-חניה) ממשיך לספק למדורנו רגעים קומיים. הנה שלט עם איכויות ליריות שהוצב ברחוב עציון גבר (ליד אצטדיון בלומפילד).  

הבה נאמר שאני לא הייתי מעז לחנות שם...

ד. מחסום הרמטי

צילום: יאיר פז

שלושה כיסאות. אחד גבוה ושניים קטנים. כך נראה ביום העצמאות האחרון המחסום בכביש הכניסה לחלחול. גבעת חלפון זה כאן.

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: 'השלושה' על מפת הארץ (ג)

מאת אבי בלדי ודוד אסף

החלק הראשון, שעסק ברחובות על שם השלושה, פורסם כאן; החלק השני, שעסק בעיקרו ביישובים על שם השלושה, פורסם כאן. בחלק זה, השלישי והאחרון, נעסוק בכל השאר: גשרים, נחלים, כיכרות, חורשות, אנדרטאות ואפילו אוניות.

א. גשר השלושה ונחל השלושה

שלט זיכרון על גשר השלושה (צילום: חגי שבתאי, עמוד ענן)

גשר השלושה ונחל השלושה, הסמוכים למזכרת בתיה, מנציחים את סיפורם של שלושה נוטרים שהיו קשורים לקיבוץ חולדה ונהרגו בשנת 1938 – אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין. הם נקברו בבית העלמין בחולדה ועל קברם הוקמה מצבה שעליה נחקק 'חללי קרב ומיקוש'. הגשר העובר מעל לוואדי שבו נפלו קרוי 'גשר השלושה' וכך גם הנחל – נחל השלושה.

ב. גשר השלושה, קריית גת

גשר השלושה (צילום: דני גרשוני, ויקימדיה)

גשר השלושה נקרא כך בעקבות מה שנודע כאסון נחל לכיש. בשנת 1965 נסחפה הילדה אסתר ויצמן למימי נחל נועם, ערוץ אכזב של נחל לכיש סמוך לקריית גת. יוסף איפרגן, שעבד כשומר באתר בניית הגשר, והחייל אדמונד דיין נחלצו לעזרתה אך גם הם נסחפו בזרם העז. שלושתם טבעו. 

אתר עיריית קריית גת

רשויות צה"ל הודיעו, שמכיוון שדיין היה בדחיית שירות, לצורך עזרה למשפחתו, אי אפשר להכיר בו כחלל צה"ל ולכן לא נקבר בבית קברות צבאי. ההחלטה עוררה דיון ציבורי נרחב, כולל מאמר מעניין של העיתונאי הוותיק אורי קיסרי: 'שני האנשים האלה', כתב, 'שני הגיבורים, נפלו בחזית ... ומבחינה זו היו איפרגן ודיין חיילים אמיצים הראויים לשבח, להוקרה ולהערכה, עם לוויה צבאית או בלי לוויה צבאית – גיבורי המולדת הם'.

מעריב, 29 בינואר 1965

לרגל חגיגות שלושים שנה לייסוד קריית גת (1984) הזמינה העירייה מן המשורר נתן יונתן שיר שיציין אירוע טרגי והרואי זה. יונתן כתב את 'בלדה לשלושה' והשיר הולחן בידי נחום היימן ובוצע על ידי חברי השלישייה הנשכחת 'שביל דרומי':  

בעקבות האירוע, הגיש ח"כ מנחם בגין הצעת חוק בכנסת 'חוק הגמול למקריב חייו להצלת חיי רעהו', להגדרת מעמדם של המקריבים חייהם להצלת הזולת כדינם של חיילים שנפלו בקרב, אך הצעה זו לא אושרה. הצעה ברוח דומה, שמחייבת כל אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא בסכנת חיים, עלתה בשנת 1998 ביוזמתו של ח"כ חנן פורת. היא נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל ונקראת 'חוק לא תעמוד על דם רעך'.

פינת הנצחה סמוך לגשר השלושה (צילום: דני גרשוני, ויקימדיה)

 

ג. כיכר השלושה בחולון

ב-6 בפברואר 1946 פשטה קבוצה של חברי מחתרת לח"י על מחנה צבאי בריטי שששכן סמוך לבתי שכונת אגרובנק, משכונותיה הראשונות של חולון. מטרת הפשיטה הייתה שוד נשק ותחמושת שאוחסנו באחד המבנים. הפעולה עלתה יפה והשלל הועבר למקום מבטחים, אך בעקבותיה החלו באותו לילה החיילים והשוטרים הנשדדים, רובם חיילים דרום אפריקנים בני שבט הבאסוטו, להשתולל בשכונה. 

ההתפרעות נמשכה כמה שעות ובמהלכה רצחו הבריטים שלושה תושבים: אליהו יודאיוב, נער בן 16 שרכב על אופניים ונרצח בדקירות סכין; שמואל פרלמן, בן 42, שהיה בעל בית מלאכה; היזם בן ציון שנקר, בן 45, ממייסדי חולון (אחיינו של אריה שנקר מנהל מפעל הטקסטיל המצליח 'לודז'יה'). שבעה נפצעו במהלך האירוע. 

השלושה נקברו זה ליד זה בבית הקברות נחלת יצחק. 

אתר הביטוח הלאומי

לאחר האירוע החליטה עיריית חולון לקרוא לכיכר סמוכה, בצומת הרחובות חנקין וסוקולוב, על שם השלושה.

הכיכר בשנת 1936 (דף הפייסבוק של עיריית חולון)

'כיכר השלושה', שהייתה עד שנות השישים כיכר אמיתית, כבר אינה קיימת, והיום נותר רק שלט זיכרון.

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)

ד. כיכרות השלושה במעלות

בכיכר השלושה במרכז העיר מעלות מונצחים עמיר וייס, כתריאל (כתי) טאו ואברהם רושן קשני, חיילי צה"ל שנפלו ב-4 בספטמבר 1974 במרדף אחר חוליית מחבלים שניסתה לבצע פיגוע במעלות.

כיכר השלושה במעלות (יזכור)

למרבית ההפתעה, בחלק הערבי של מעלות (תרשיחא), ביציאה מן העיר, נמצאת כיכר נוספת המכונה 'כיכר השלושה'. כיכר זו  מנציחה שלושה חברים בני העיר – אמיר נעים, מוחמד פאעור, שנאתי שנאתי – אשר נהרגו באוגוסט 2006, ימי מלחמת לבנון השנייה, מפגיעת קטיושה שנורתה מלבנון. הנצחה זו זכתה לדיון משום שהיו שראו בה הפנמה פלסטינית-מוסלמית של פרקטיקות הנצחה ישראליות. מנקודת מבטנו, הנה באותה עיר בישראל יש שתי כיכרות השלושה...

כיכר השלושה בתרשיחא (ארץ זוכרת יושביה)

ה. כיכר השלושה באילת 

כיכר השלושה באילת (צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה)

כיכר השלושה באילת מנציחה את שלושת הרוגי פיגוע התאבדות של מחבל פלסטיני מעזה, שפוצץ עצמו בתוך מאפיית 'לחמים' בשכונת איזידור, ב-29 בינואר 2007: מיכאל בן סעדון, אמי חיים אלימלך וישראל סמוליה. הכיכר נקראה קודם לכן בשם 'כיכר השלום', ובעקבות החלטה של מועצת העירייה שונה השם בשנת 2014.

במרכז הכיכר הוצבה אנדרטה לזכר השלושה. שמותיהם נרשמו עליה ומראשה צומחות כביכול שלוש שיבולים המרמזות למקום הפיגוע, מאפיית 'לחמים'.

ו. חורשות ואנדרטאות ביער המגינים

אנדרטת הדודנים בחורשת השלושה (עמוד ענן)

עמיר וייס, יליד ירושלים, היה חייל הנח"ל שנפצע אנושות במהלך מרדף סמוך למעלות בשנת 1974 ומת שבועיים אחר כך (הוא גם הונצח באנדרטה במעלות שהוזכרה לעיל). עמיר היה השלישי מבני משפחתו הקרובה שנפלו בקרב. דודנו, יאיר גולדברגר מקיבוץ העוגן, נפל כצנחן בירושלים במלחמת ששת הימים; דודן אחר, גד קליין מקיבוץ גבעת עוז, נפל כטייס קרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. 

על שמם ניטעה 'חורשת השלושה' ביער המגינים של קרן קיימת לישראל, ליד מושב בקוע בפרוזדור ירושלים.

ביער המגינים הוקמו אנדרטאות זיכרון רבות ומרשימות מכל הסוגים, ובהן ציונים נוספים לשלושה שמצאו את מותם ביחד או לחוד (סיור מצולם מקיף ביער, עם מאות תמונות, יש באתר ברוסית של סרגי בלנדין).

 כזו היא האנדרטה לזכרם של שלושה חיילים שנהרגו בתאונת דרכים בכביש ואדי מילק, ליד בת שלמה, ב-1979: הנהג אלי קפון, ושתי החיילות יפה חרצ'ק וחנה עבד.

יער המגינים (צילום: סרגי בלנדין)

או חורשה נוספת ולצידה אנדרטה שהקים ב-1981 הפסל אחיקם אשד לזכר יורם אילון (אלינגר) מקיבוץ כיסופים, דב פישקוב, יליד ברית המועצות שגר בקריית אונו, ויעקב ראובני מחולון. השלושה היו אנשי צוות טנק שנפלו ב-7 באוקטובר 1973 בקרבות שהיו בסיני בימי מלחמת יום הכיפורים.

יזכור

צילומים: סרגי בלנדין

בפסל אפשר לראות זחל של טנק שגודר רחבת זיכרון קטנה ו'עמוד ברזל שחור וגבוה שממנו מתפצלות שלוש זרועות ברזל בזוויות ישרות (כשלושת הנופלים), שתיים ממרכזו ואחת מראשו' (יזכור).

ז. השלושה מכפר יהושע 

בבית הקברות של המושב כפר יהושע בעמק יזרעאל מונצחים שלושה מבני המקום, 'שנפלו בקרב ולאדמת כפר המכורה לא זכו לשוב'. ואכן, שלושתם נקברו במקומות אחרים, סמוך למקום נפילתם בקרבות שונים בימי מלחמת העצמאות על פריצת הדרך לירושלים. דב גרייצר, שנפל בקרבות על גבעת הרדאר ערב הקמת המדינה, נקבר בקריית ענבים; אופיר אנקורי נפל בבית מחסיר ונקבר גם הוא בקריית ענבים; יצחק שולמי, שנפל בלטרון, נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

האנדרטה בבית הקברות של כפר יהושע (יזכור)

ח.  שלושת המא"זים 

פתח תקווה: גלעד

כ-3.5 ק"מ מצפון לצומת מעון, סמוך לקיבוץ רעים שב'עוטף עזה', נמצאת אנדרטה לשלושה מא"זים (מפקדי אזור; היום קוראים להם רבש"צים) שנפלו ב-17 באוקטובר 1951: דוד חזן מא"ז ינב (לימים קיבוץ כפר עזה), שלמה ברין מא"ז היאחזות תל רעים (לימים קיבוץ רעים), ושמואל מצנר מא"ז קיבוץ סעד. על הכיתוב 'לפני שמש ינון שמם' הורחב כאן.

ט. השלושה מגרופית 

בקיבוץ גרופית שבערבה הוצב בבית העלמין המקומי לוח זיכרון לשלושה חיילי גרעין הנח"ל שנפלו באותו היום במלחמת ששת הימים, ב-6 ביוני 1967. אברהם בינשטוק נפל בירושלים, באזור שכונת סנהדריה של היום; עמוס חסון נפל ברפיח, ומאיר מלמודי נפל בקרב בגבעת התחמושת.

ארכיון קיבוץ גרופית

י. השלושה מניר עוז

הכיתוב על הלוח: '3 מהם'

אנדרטה לשלושה נופלים בקיבוץ ניר עוז (יזכור)

בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה יש אנדרטה שמוקדשת לשלושה לוחמים שנפלו במלחמת ששת הימים: משה צלי, חבר גרעין 'מיבר' של הקיבוץ, שנפל בקרב על מתחמי אום כתף בסיני (5 ביוני 1967), אלישע שילוני מקיבוץ בית אלפא ויוסי רון מפתח תקווה, שנפלו עם מטוסם באזור ניר עוז (13 ביוני 1967). האנדרטה הוקמה ב-1968 ביוזמת הקיבוץ ומשפחתו של משה צלי, ועוצבה בידי האומן יגאל זמר מקיבוץ בית אלפא שבו התגורר שילוני.

השם ניר עוז מוכר היום בארץ ובעולם בשל הנסיבות המזעזעות של אירועי שבעה באוקטובר. לאסוננו הם היו הרבה יותר משלושה... יותר מארבעים מחברי הקיבוץ נרצחו ו-76 מתושביו נחטפו. 

יא. שלושה שנפלו על שחרור ירושלים

אנדרטה לשלושה לוחמים שנפלו 'על שחרור ירושלים' במלחמת ששת הימים הוקמה ברחוב הנביאים 34 בירושלים, צמוד לבית החולים האיטלקי (בניין לב-רם שמשמש בימינו את משרד החינוך). השלושה – יהודה בנימיני, אלחנן גבע ויעקב שחר – נהרגו בקרבת מקום בהפגזה הירדנית לפני פריצת הקו העירוני.

אנדרטה ברחוב הנביאים בירושלים (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

יב. אוניית השלושה

ב-28 במארס 1950 טבעה האונייה הישראלית 'מסדה' בים הטירני. באסון נספו שישה אנשי צוות, שלושה מהם ישראלים. בדצמבר 1950 רכשה חברת הספנות 'אופיר', ש'מסדה' הייתה בבעלותה, ספינה חדשה וקראה לה 'השלושה', על שמם של הישראלים שטבעו באסון 'מסדה' (יוסף פלדשטיין, שרגא ברובסקי ושלום קליין). לימים נמכרה אונייה זו ונרכשה חדשה, שנקראה אף היא 'השלושה'. גורל רע דבק בה וגם ספינה זו טבעה ב-24 בינואר 1967 על כל 21 אנשיה.

אנדרטת הנצחה בחיפה לחללי א/מ [אוניית מסחר] 'השלשה' (צילום: Hanay, ויקימדיה)

בשולי סיפור עצוב זה, נשים לב לכך שבין הטובעים היו בני זוג, יאיר כפרי ורעייתו סימה. יהושע לביא מצא בחלקת הילדים בבית הקברות גאולים הישן בכפר סבא את המצבה הזאת:

צילום: יהושע לביא

ברור שמי שקבור שם הוא הילד בצלאל, בנם של צילה ונתן כפרי, שנפטר ב-1946, ואילו שמותיהם של יאיר וסימה נוספו לזיכרון עולם רק אחרי טביעת האונייה ב-1967. עוד מעניין כי באנדרטת ההנצחה בחיפה נפלה טעות: שם אביו של יאיר כפרי הוא נתן ולא משה.

והייתה עוד אונייה עם סיפור דומה. ב-22 ביוני 1995 יצאה מנמל בברזיל אוניית הצובר הישראלית ׳מינרל דמפייר׳ והתנגשה באונייה קוריאנית. שלושים אנשי צוות נספו, בתוכם גם תשעה ישראלים. מקום קבורתם של שלושה מהם לא נודע וגופותיהם אבדו במצולות ים. בטיילת של חוף בת גלים בחיפה הוקמה אנדרטה ייחודית לאנשי צי הסוחר שמקום קבורתם לא נודע.

צילום: אבי בלדי

*

בסדרת מאמרים עצובה זו, על שלושת חלקיה, סקרנו עשרות מופעי זיכרון של 'השלושה' בארצנו. כל אבן זיכרון כזו, אנדרטה, חורשה, נחל, גשר, רחוב או מצפור, מסתירים מאחוריהם סיפור על חיים שנגדעו, על שירות מסור למען היישוב או המדינה, סיפורים של גבורה, שכול, דמעות וצער אין סופי שאין לו מרפא. 

ברור שלא מיצינו את הכל, וזו גם לא הייתה הכוונה. ובכל זאת נשמח אם הקוראים בתגובותיהם יפנו את תשומת הלב למקומות ולאתרים נוספים בהם הונצחו 'שלושה' שלא נזכרו על ידינו. 

_______________________________________ 

אבי בלדי הוא עורך דין ומורה דרך abvrio@gmail.com 

סיפורי מכוניות: מרכבה בדרך לישועה, מונית הכלב, חוֹלוֹנית, וו בו

א. מרכבה

נסיעה במרכבה? אני בעד, כל עוד לא מדובר בטנק מרכבה...

צולם בכרמיאל.

צילום: שמוליק שדה

אהבתי במיוחד את הלוגו של המרכבה, משום שהוא מזכיר קצת את סיגריות 'אסקוט' של פעם...

ב. הדרך לישועה עוברת בספר דברים

ואם אנו בעסקי טנקים, הנה טנק המצוות של הרב יאשיהו פינטו (להזכירכם, הורשע במתן שוחד וישב בבית הכלא), שעושה דרכו אל הישועה הקרובה. 

צילום: איתמר לויתן

למה דווקא ספר דברים?  מתברר כי בימי מחלתו קרא הרב למאמיניו לעסוק במיוחד בספר זה, שלדבריו יש בו סגולה מיוחדת.

ג. מונית הכלב

גם לכלבים מגיעים תנאי שירות. 'נסיעה בטוחה לחיות מחמד'...

צולם בהוד השרון.

צילום: ברוך גיאן

ד. החוֹלוֹנִית

מיזם החוֹלוֹנִית, בחולון כמובן, הוא נאה וחשוב. הוא נפתח בשנת 2015 וממשיך עד היום להסיע ללא תשלום את הרוצים להגיע לאזור התעשייה בחולון. 

חשוב מאוד גם להקפיד לנקד, שמא יגיד המגיד חִילוֹנִית או חוֹלָנִית...

צילום: איתמר לויתן

ה. מוסך וו בו

אם אתם בעלי רכב וו בו (שזה וולבו, בהשמטת האות ל), המוסך הזה ליד רחוב המסגר בתל אביב הוא בשבילכם.

צילום: איתמר לויתן

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחולון

מאת יהודה זיו

הרשימה הקודמת, על סיבוב מוצא, התפרסמה כאן.

א. סיבוּב בִּיל"וּ

פעם קראו לצומת 'סיבוב'

גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל אֶרְווין רוֹמֶל, איימו בקיץ 1942 על גבולה המערבי של מצרים, ולפיכך נלקחה, כנראה, בחשבון האפשרות להעתיק את מפקדת כוחות המזרח התיכון של צבא בריטניה אל פלשתינה-א"י. לצורך זה החלו הבריטים לשפר בחיפזון את רשת הכבישים הארצית, בעיקר את 'ציר הנפט' שבין עיראק לבין מצרים (ראו על כך ברשימה בעונ"ש 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'). וכך נסללו אז, בין השאר, הקטע 'עוקף שבע האחיות', בצלעו הצפונית של רכס ארזה ומוצא עילית, המשמש עד היום; או הקטע 'עוקף חדרה–בנימינה' בכביש האורך הראשי, היחיד באותה עת, שבמזרחו של מישור החוף (כביש 4 בן ימינו, אשר מרעננה דרומה נקרא כביש 40).

על התעבורה בדרך אורך זו, מדרום לשדה התעופה ותחנת הרכבת של לוד, הכביד אז מעקף – כלפי מערב תחילה – בכביש ירושלים–יפו, עד צומת הכפר בית דַגַ'ן לשעבר (בית דָּגָן של היום), ומשם שוב דרומה, דרך 'מושבות הדרום' (ראשון לציון, נס ציונה וגדרה), לעבר מצרים. אך גם מעקף מיותר זה חוסל באמצעות קטע כביש חדש – המשכו הישיר של כביש 40 בן ימינו, שנסלל אז בין מזרחה של רמלה לבין מושב כפר ביל"ו – מדרום למושבה רחובות. כך נולד אז 'סִיבוּב ביל"ו', שאף אם איננו החשוב בסִיבוּבֵי ארצנו, הריהו אחד הנודעים שבהם. 

ומשהו על הקשר בין שם המושב לבין מיקומו. הוא זכה לשמו כיוון שנוסד בשנת 1932 – היא שנת היובל לעליית ראשוני הביל"ויים ארצה (1882) – ולפי שהוא יושב הוא בלב 'שורת הכבוד' של מושבות הביל"ויים, הלא הן 'מושבות הדרום'. אך איתרע מזלו של הכפר, ששמו נקבע על ידי 'ועדת שמות היישובים' של הקרן הקיימת לישראל ובראשה מנחם אוסישקין, שנהג שררה ביישובים שעל 'אדמת הלאום'. במכתבו של מזכיר הוועדה, י"א אריכא, לחברי המושב, הוא הודיע להם לא רק על השם שנקבע למקומם אלא גם כי חובתם להגות אותו 'כפר בֵּיל"וּ' – שהרי לכל ידוע, כי אלה ראשי התיבות 'בֵּית יעקב לכו ונלכה'.

שלט ההפניה הראשון לכפר (צילום: אפי אליאן; מקור: היסטוריה על המפה)

תושבי הכפר נשאו את העלבון בלבם, עד שב'חג בר-המצווה' של היישוב החליטו צעיריו לעשות מעשה. חבורת הזמר המקומית השמיעה בפני קהל החוגגים 'המנון' חגיגי, שנתחבר כביכול במיוחד לרגל האירוע, אלא שהיה זה שיר 'המעפילים' הנודע של לוין קיפניס עם שינוי קל:

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.

מחיאות הכפיים הסוערות פרצו משהגיעו הזמרים אל סופו של 'המנון כפר ביל"ו':

כפר בִּיל"וּ, כפר בִּיל"וּ! 
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

וחוזר חלילה, שוב ושוב...   



ונחזור לסיבוב, שלמן סוף שנות החמישים ואילך נקרא בשם הרשמי 'צומת ביל"ו'.

מסלול החיילים והאזרחים ב'צעדת ארבעת הימים' (1960) עבר בצומת בילו (דבר, 9 בפברואר 1960)

'סיבוב ביל"ו' נכנס גם לפולקלור הישראלי הודות לדן אלמגור. בשירו 'יעל, יעל', ששרה להקת פיקוד צפון בשנת 1960 בלחנו של אמיתי נאמן, נמצאות השורות על 'לילי מסיבוב כפר ביל"ו':

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 108

'לילי מסיבוב כפר בילו', כתב לנו דן אלמגור, 'היתה דמות מוכרת וחביבה על כל החיילים שעצרו שם בדרכם דרומה. צעירה נאה וחייכנית. לימים קראתי שהיתה ערבייה, בת לרופא בשם דג'אני (שאולי עבד אז בבית החולים קפלן הסמוך)'.

הנה השיר (הסולנית היא אתי גרוטאס), ושימו לב, שבשירו של אלמגור נזכר עוד סיבוב – סיבוב עפולה...



גם מאוחר יותר לא נשכח הפולקלור סביב סיבוב ביל"ו, וכך כתב העיתונאי הרצל ארליך, במלאת חצי יובל למבצע סיני:

הרצל ארליך, 'פכים חלודים: 25 שנים למבצע קדש', דבר השבוע, 23 באוקטובר 1981, עמ' 14

ואכן, הכביש 'עוקף המושבות' הנזכר, הבא מרמלה (כביש 40 של היום), התחבר כאן אל 'כביש מושבות יהודה' (כביש 412) בזווית חדה, שבקודקודה כיכר שהייתה קטנה מכדי יכולתו של רכב, הסובב בה במהירות מופרזת, שלא להתהפך...

ב. סיבוּב חולון

צילום: דניאל בוכמן (פורום תחבורה ציבורית, תפוז)

אדמת חולון נרכשה עוד בשנת 1920, בשולי רצועת הַחוֹלִיֹּות (דְיוּנוֹת) שבדרום-מזרחה של יפו. בהדרגה צצו שם השכונות גרין (1934), מולדת (1933) – שבערבית היה שמה תחילה 'חֻצְמָצָה' (קמצנית [בגידולים החקלאיים שצומחים בה])  – ואגרובנק .(1935) בעקבותיהן הועבר לשם מתל-אביב גם בית החרושת למוצרי טקסטיל 'לוֹדְזִיָה', ובצידו הוקמו קריית עבודה, שכונת סוקולוב ועוד. כינויין הכולל היה תחילה 'שכונות הדרום', ורק בשנת 1940 התאחדו כולן למועצה מקומית אחת, אשר נוף הַחוֹלִיּוֹת הוא שגרם לקריאתה בשם חוֹלוֹן (יהושע, טו 51; ושם כתוב 'חֹלֹן'), אף שחולון התנ"כית נמצאת בדרום נחלת שבט יהודה.

מבנה הבאוהאוס 'חוסמסה' נבנה ב-1934 והיום פועל בו מוזיאון יד ל'הגנה' (רחוב דוד אלעזר 53)

אל השכונות החדשות פנו מ'דרך העגלות', היא כביש יפו-ירושלים (דרך 44) – בין שכונת אַבּוּ כַּבִּיר (תל כביר), שבמבואות יפו, לבין בית הספר החקלאי מקוה ישראל – במסעף, שנקרא תחילה 'סיבוב חולון'. בראשית מלחמת העצמאות נסללה מצפון לסיבוב חולון 'דרך הביטחון' (היום דרך חיל השריון), שאפשרה מעבר לכביש יפו-ירושלים ועקפה את היישובים הערביים אַבּוּ כַּבִּיר, יָאזוּר (היום אָזוֹר), בֵּית דַגַ'ן ורמלה. דרך זו הוליכה משכונת התקוה וחולון, דרך מולדת ונחלת יהודה, אל כביש מושבות הדרום ומשם לעבר ירושלים, דרך חולדה, ואל הנגב.

'סיבוב חולון' היה אפוא ל'צומת חולון' ובימינו נקרא המקום 'מֶחְלַף חולון'. 'דרך חיל השריון' נמשכת עתה במפלסו העילי מערבה וחולפת מתחת למחלף שברחוב תל גיבורים – בעוד 'הכביש הישן' אל חולון נושא עתה את זכר לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של ישראל, עד 'כיכר הלוחמים' (לשעבר 'כיכר קוּגֶל', על שם ראש העיר הראשון של חולון, ד"ר ישראל קוּגֶל). היום מצויים במערבה האצטדיון העירוני ומגרשי הספורט של חולון, אך תחילה עמדה לקום כאן 'עיר התנ"ך', בנוסח דִיסְנִילֶנְד – סביב אגם מלאכותי, שהוא היחיד אשר נותר כאן ומלמד על הרעיון שלא התגשם. ליצני העיר מכנים אותו 'אוֹ דֶה-חוֹלוֹן'...

צומת חולון נזכר גם הוא בזמר העברי, הודות לסיומו של השיר 'ציפי פרימו', שחיבר והלחין דני סנדרסון בשנת 1979 ושרה להקת 'גזוז':

מספרים על ציפי פרימו מחולון, לוֹן, לוּן. 
שנמאס לה מלקום ולשבת. 
[...]

עכשיו היא מסתובבת,
בחולון עובדת,
צומת פה וצומת שם. 
לחבר'ה מספרת, מתארת, 
איך כבשה את העולם...