יום שישי, 25 במרץ 2022

בעקבות אלבום התמונות של שרלוטה וגרדה מאיר

מאת עודד מיוחס 

א. מעשה באלבום 

בנימין (בֶּנִי) מלמד, לימים דורן (2021-1946), היה חבר בגרעין 'דגן' של תנועת הצופים (בו גם אני הייתי חבר), ובמסגרתו הגיע בתום השירות הצבאי בנח"ל לקיבוץ חצרים. בשנת 1970 נשלח מטעם הקיבוץ להדרכה בשבט 'הכרמל' של תנועת הצופים, הפועל מאז 1937 בסניף 'אחוזה' של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. באותה שנה, בדרכם הביתה בתום אחת הפעולות, חלפו גדעון טרן (לימים אל"מ בצה"ל ואיש חינוך מוערך) ודוד לבנוני, שני תלמידי כיתה י"ב, על פני ערמת אשפה ברחוב קרית ספר הסמוך. את עינם צד פנקס משרדי גדול (22.5X36 ס"מ), שפּוּנה עם שרידים נוספים מתכולת דירה שנשרפה. כשדפדפו בפנקס גילו שהודבקו בו עשרות תצלומים, רובם באיכות גבוהה, ולצדם מספרים סידוריים.

הפנקס המשרדי בו הודבקו התצלומים
משמאל לימין: שער שמאלי, עמוד ראשון, עמוד אחרון וסדרן אלפביתי

בין התצלומים זיהו השניים אישי ציבור ידועים, כגון חיים ויצמן, משה שרת ודוד בן גוריון, ולכן הניחו שמדובר באוסף בעל ערך היסטורי. כיאה לחניכים בוגרים וערכיים בתנועת הצופים, הם הפגינו אזרחות טובה ומסרו את הפנקס-האלבום למשמרת בידיו של בֶּנִי המדריך, בתקווה שיידע מה לעשות בו. אכן, גם הוא הכיר בערכו של 'האוצר', אך לא עשה עמו מאומה. הוא שמר אותו ברשותו במשך כחמישים שנה והקפיד לקחת אותו בנדודיו מדירה לדירה. 

בני היה יוצר, כותב, משורר, מלחין, מורה לאזרחות ולמדעי החברה ויועץ חינוכי. הוא נפטר בכ"ז בתשרי תשפ"ב (3 באוקטובר 2021) ושבועות אחדים קודם לכן, כשחש שכוחותיו אוזלים וקיצו קרב, מסר את האלבום לידידת המשפחה, רבקה צביאלי מהמושבה כנרת, וביקשה למצוא לו אכסניה ראויה. זמן קצר לאחר פטירתו הועבר האלבום לידיי בתמורה להבטחתי שאתחקה אחר סיפורם של התצלומים ואדאג להפקדתו בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. רשימה זו מוקדשת לזכרו של בני דורן. 

*

כבר בהצצה ראשונית באלבום בלטה התמונה המפורסמת של יצחק שדה חובק בזרועותיו את שני חניכיו בפלוגות השדה (פו"ש), יגאל אלון ומשה דיין (אז עדיין עם שתי עיניים). התצלום הזה (אף כי חתוך בקצוותיו) מוכר מפרסומים רבים על העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938, במסגרת מבצעי 'חומה ומגדל'. זהותו של הצלם או הצלמת הייתה עלומה לחלוטין ואף לא במקור אחד צוין השם.

התצלום המקורי של יצחק שדה חובק את יגאל אלון ומשה דיין, חניתה, 28 במארס 1938
(ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

בדרכי לפענוח התעלומה פניתי ל'מוזיאון חניתה לחומה ומגדל', ומשם הגיעה התשובה: 'לגבי הצלם – אין אזכור של שם באף אחד מהארכיונים'. במקביל, שאלתי ב'גנזך ויצמן' ברחובות, האם תצלומיו של ויצמן בחניתה מוכרים להם, ובתגובה נעניתי: 'מצאתי כמה תמונות מאותו ביקור בחניתה של בני הזוג ויצמן ... על חלק מהתמונות מצאתי את השם ש.ג. מאיר'. שם זה לא היה מוכר לעובדי הגנזך.

חברי 'קבוצת הכיבוש' עם חיים ויצמן ורעייתו ורה, חניתה, 28 במארס 1938 (גנזך ויצמן)

מידע זה היה קצה החוט לו נזקקתי, שכן מאחורי ראשי התיבות הסתתרו הצלמות החיפאיות האחיות שרלוטה וגרדה מאיר (Charlotte & Gerda Meyer), שכבר היו מוכרות לי מעבודות פענוח קודמות.

מי היו אחיות-צלמות אלה?

שרלוטה (1978-1911) וגרדה (1993-1913) נולדו בקרונהKrone) ) שבגרמניה (היום Koronowo בפולין). בשנת 1921 עברו בני המשפחה לברלין ושם רכשו לימים האחיות ידע בסיסי בצילום. שרלוטה עלתה לארץ ב-1934, ושנה לאחר מכן ייסדה בחיפה את הסטודיו שלה בבניין הכרמליתים (דרך המלכים 60, פינת רחוב אליהו). בשנת 1937 עלתה גרדה לארץ ויחד עבדו האחיות תחת השם המסחרי: 'ש. ג. מאיר'. התפוצצות שאירעה בבניין הכרמליתים ב-1939 אילצה אותן להעביר את הסטודיו לבניין משרדים לא הרחק משם, בדרך המלכים 63.

האחיות שרלוטה (מימין) וגרדה מאיר (קדם בית מכירות פומביות)

בתחילת דרכן המקצועית בארץ עבדו השתיים בשירותם של המוסדות הלאומיים, ונראה שעבודתן זו הביאה אותן לחניתה ולמחנה הגודרים בגבול הצפון, שם הנציחו את בן-גוריון (פרטים בהמשך). אולם, בשנים הבאות הן עבדו בעיקר בצורה עצמאית ובלתי ממסדית. יתרה מזאת, במרבית המקרים הן סירבו להזמנות שהגיעו מהמוסדות הלאומיים, בשל מה שהגדירו תנאי עבודה בלתי סבירים (כגון שכר או זכויות יוצרים). הן התפרסמו בזכות תצלומים של מבני תעשייה, אך גם בזכות תצלומי דיוקנאות, ילדים, אירועים בעיר מגוריהן חיפה ובסביבתה, תצלומי אופנה ותצלומי מוצרים מסחריים. בשנות החמישים הן הפסיקו לעבוד בצילום ועזבו את הארץ: גרדה ב-1953 למונטריאול ושרלוטה ב-1957 ללונדון.

אלבומים מיצירותיהן נמצאים ברשותם של ארכיונים ומוסדות שונים, כגון גנזך ויצמן, ארכיון חומה ומגדל בקיבוץ חניתה, הארכיון ההיסטורי של שיכון ובינוי, חמי טבריה, בתי הזיקוק במפרץ חיפה, עיריית חיפה, חברת אבן וסיד (ראו עוד: רונה סלע, 'צלמות במרחב הפרטי / צלמות במרחב הציבורי', רות מרקוס [עורכת], נשים יוצרות בישראל, 1970-1920, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 138-99).

עתה, כשזהותן של הצלמות התבררה, נותרו שתי תעלומות: מה הייתה התכלית לשמה הוכן האלבום דווקא בפנקס משרדי? מי החזיק בו לפני שהושלך לאשפה? את התשובות האפשריות נדחה לסוף הרשימה, ובינתיים נתאר את הנסיבות ההיסטוריות מאחורי כמה מן התצלומים המעניינים שבאלבום.


ב. עם המתיישבים בחניתה

התצלום של יצחק שדה עם חניכיו הוא אחד מ-19 תצלומים, בהם תיעדו האחיות מאיר את ביקורם של חיים ויצמן, משה שרת (אז שרתוק) ופמליותיהם בחניתה. בגנזך ויצמן הכירו את מקצת התמונות, אך לא ידעו מתי התקיים הביקור. את התאריך גיליתי ב'לוח ימי הכיבוש', שהתפרסם במלאת ארבעים שנה לעלייה לחניתה (יצחק הינברגר, חניתה – יישוב חומה ומגדל, חיפה 1978, עמ' 93). בלוח נרשם תיאור קצרצר ומתומצת של האירועים בימים הראשונים לעלייה על הקרקע. יום הביקור של ויצמן נזכר כך: 

יום ב. כ"ה אדר ב' [28 במארס 1938]  מכשירים חלקה זעירה לגינת-ירק. מסדרים ממטרות. מובילים חצץ לחומה. מובאים מוטור ודינמו לחשמל. מבקרים ח. ויצמן ומשה שרתוק.

בהערת אגב נציין, כי המונח 'כיבוש' באותם ימים לא שימש במשמעותו הצבאית-הפוליטית העכשווית, אלא ציין חתירה ומאמץ להישג ערכי, כגון כיבוש השפה, כיבוש השמירה או כיבוש העבודה.



מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי, 1939-1936) והגבלות השלטון הבריטי על עליית יהודים לארץ ועל הקמת יישובים יהודיים חדשים הובילו למבצעי 'חומה ומגדל'. המוסדות הלאומיים יזמו הקמה מהירה של יישובים חדשים, שהוקמו בלילה אחד ובמהלכו נבנו מגדל שמירה וחומת מגן. אחד המבצעים הגדולים של 'חומה ומגדל' היה הקמת קיבוץ חניתה. בבוקרו של ה-21 במארס 1938 הגיעו למקום כ-400 אנשים, ביניהם יותר ממאה אנשי פלוגות השדה ונוטרים. מפקד יום העלייה היה יצחק שדה, מפקד הפוש"ים, שנסתייע בשני סגנים צעירים, משה דיין ויגאל פייקוביץ' (אלון).

מרבית האנשים עסקו בהובלת הציוד והאספקה מנקודת הפריקה על ה'כביש הצבאי' (כביש הצפון) ועד מעלה הגבעה, שם החלו בהקמת החומה והמגדל. לקראת ערב נשארו במחנה כמאה אנשי 'פלוגת הכיבוש' (חברי 'הגנה' שגויסו מכל פינות הארץ, ונועדו להחזיק במקום עד שיוחלט למסרו לידי הגוף ההתיישבותי המתאים) ואנשי אבטחה. חניתה הוקמה בלב אזור ערבי, והקמתה הייתה כרוכה בסיכון רב, ואכן, כבר באותו לילה תקפו ערבים את המתיישבים, והמשיכו בכך גם בימים הבאים.

הנה סרטון תעמולה מרגש, שהפיקו ב-1938 הקרן הקיימת לישראל ו'כרמל-פילם', בבימויו של נתן אקסלרוד, ובו תיעוד העלייה לקרקע של חניתה וימיה הראשונים (כולל הכנסת ספר תורה ואברהם הרצפלד, הבלתי נמנע, שבא לעשות שמח ושר יחד עם המתיישבים). הליווי המוזיקלי, המעניין כשלעצמו, הוא של משה וילנסקי.



חניתה לא הייתה הראשונה או האחרונה שביישובי חומה ומגדל, אך הפכה סמל מובהק להתיישבות זו. יום העלייה לקרקע של חניתה זכה לסיקור נרחב בעיתוני התקופה כסמל של נחישות ועקשות, ושירים חוברו על גבורת המתיישבים. ב-8 באפריל הגיעו המתיישבים לנקודה בראש ההר ('חניתה עילית'), שבה הוקם לבסוף הקיבוץ. בנובמבר 1938 סיימה 'פלוגת הכיבוש' את תפקידה, כש'קבוצת שמרון', של בני נהלל ובוגרי הנוער העובד, הגיעה למקום והפכה אותו ליישוב לכל דבר.


בול קק"ל לכבוד חניתה הופק בשנת 1948


בימיה הראשונים של חניתה היה שאול אביגוּר (אז מאירוב) נציג מרכז ה'הגנה' במקום. את זיכרונותיו מאותה תקופה פרסם בשתי רשימות 'עם העולים לחניתה', שנדפסו בעיתון דבר (26 בספטמבר, 3 באוקטובר 1975). בין השאר סיפר על ביקורו של ויצמן: 

בשני בשבוע, 28 במארס, ביקר אותנו ד״ר חיים ויצמן בלוויית משה שרת ואחרים ... הסברתי לד״ר ויצמן, ליד מפה שהוצבה על כַּן, את נתוני האזור ופירשתי [את] חשיבות ההיאחזות בו מהבחינות השונות. כן סיפרתי על ליל ההתקפה עלינו וכיצד עמדנו בה. דיברתי כשסביבי מצטופפים כובשי המקום והפועלים שהגיעו לעזרתנו. אחר כך התיישבנו ליד שולחנות ערוכים בטעם ובצנע. ויצמן היה נרגש ולבבי, וממרומי חניתה הריץ מברק תודה לנדבן מאיֶר  שתרומתו אפשרה את מבצע העלייה.  
אחר כך נתכנסו – כל הנוכחים במחנה  ודיברתי לפניהם. אמרתי לד״ר ויצמן, כי הנה הוא רואה אותנו נכונים ודרוכים לכל משימה ובוטחים שכוחנו עמנו. הארץ  שממה ומצפה לנו, והעם זקוק לגאולה, יצרף נא את מלוא יכולתו לעזרת המשימה הגדולה, ואנו נעשה את המלאכה.  
ויצמן, נרגש, קם על רגליו, ובמילים חמות הביע את התרשמותו ואת אמונו בנו, וכן את תקוותו שבכוחות משותפים  יכול נוכל. הציבור כולו חש בפגישה עם המנהיג המורם מעם  רגש של חג אמיתי. ויצמן נפרד מאיתנו בלבביות ואיש איש חזר ופנה למלאכתו.
חיים ויצמן נושא דברים בחניתה. לצדו רעייתו ורה, משה וציפורה שרת, יוסף פיין, בנימין בלוך, ולטר איתן (עומד מעל ציפורה שרת, ידו נשענת על השולחן), חיליק (יחיאל) ויצמן (חבוש מגבעת, לצדו של איתן).
בין העומדים בשורה העליונה: דוידקה נמרי (שני מימין), משה דיין (רביעי משמאל)
(
האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)


התלהבותם של העושים במלאכה והקשיים הביטחוניים שאתם נאלצו להתמודד עוררו בוויצמן רושם עז, אך גם מסקנות אופרטיביות מידיות אותן הביע במכתבים ומזכרים אחדים. כך, למשל, במכתב ששיגר ב-31 במארס למנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, כתב: 

ידידי, בשובי ארצה מצאתי לחובה לבקר מיד את חניתא. בהיותי שמה הוברר לי כי המפעל הזה עתיד להיות למעשה רב וחשוב לתנועתנו או, חלילה וחס, אסון לאנשים הנמצאים במקום הזה. כדי להמנע מהאחרון ולחזק את הראשון אני מוצא שיש צורך למהר ברכישת הקרקעות הסמוכות לחניתא והמוצעות לקניה, ואפילו אם המחיר הנדרש עתה גבוה מערכן האמיתי. בשעת ההכרעה בשבילנו היום לא יכול הערך הזה לשמש מניע[ה] מללכת קדימה בחזוק עמדתנו בצפון הארץ, ויפה שעה אחת קודם (גנזך ויצמן, 2-2056A). 

שבוע ימים מאוחר יותר (7 באפריל) כתב ויצמן לשר המושבות הבריטי, ויליאם אורמסבי-גור (Ormsby-Gore), שהיה גם ידידו האישי וגם אוהד של התנועה הציונית: 

ביקורי הראשון, לאחר שהגעתי לחיפה, היה ביישוב כזה [חניתה], שהוקם באחרונה והתנחל בהרי הגליל. תוך ימים ספורים צץ יישוב חדש לחלוטין בחלק שומם של צלע הר מסולעת  נסלל כביש, הונחו צינורות מים, הוקמו צריפים ונבנתה גדר אבנים. יישוב זה מורכב מ-170 בחורים וכתריסר נשים, ולאמיתו של דבר כמוהו כמחנה צבאי המאורגן על פי קווים מעשיים ומפוכחים מאוד; הם מהווים מוצב קדמי ביותר, אך הם שמחים לשרת ולהחזיק בחלק זה של הארץ (גנזך ויצמן, 4-2059; המקור באנגלית). 

בזיכרונותיו, שהוזכרו לעיל, נדרש שאול אביגור לאנקדוטה משעשעת מאותו ביקור:

לפמלייתו של ד״ר ויצמן נלוותה מטרוניתא כבודה ולבושה הדר. עברית לא שמעה, ובעצם הייתה זרה לכל התכונה הרבה על גבעת חניתה. הצמדנו אליה את יצחק שדה והם שוחחו רוסית, כשהוא מנסה להסביר לה את המתרחש ולהשיב לשאלותיה. לאחר מעשה סיפר יצחק, שהיא הציקה לו בעיקר בשאלה אחת: 'היכן הוא, בסופו של דבר, התותח שברשותכם?' ... כל מאמציו של יצחק לשכנע את הגברת הכבודה, שאין כלל תותח ברשותנו, לא הועילו. היא בשלה. אחר כך סיפר יצחק שדה, תוך הנאה רבה וחיוך מאוזן לאוזן ולצחוקם של רבים, את סיפור 'החקירה', שבה היה עליו לעמוד ב'פרשת התותח'.

בחינת התצלומים מן הביקור אינה מותירה ספק, כי אביגור בחר לתאר את האורחת הסקרנית, לבושת ההדר ודוברת הרוסית, מבלי לנקוב בשמה, מפאת כבודה של ורה ויצמן...

ויצמן מבקר בעמדת קשר. מימין לשמאל: ורה ויצמן, מעליה יצחק שדה, משה שרת (גבו למצלמה), שאול אביגור, חיים ויצמן, יחזקאל סהר (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)

למרות התיאור הלגלגני, מתברר כי הביקור בחניתה הותיר על ורה ויצמן רושם עז, וכך כתבה ביומנה ב-28 במארס: 

סוף סוף אנו מגיעים – מחנה צבאי עם חפירות, שקי חול, טלפונים, אמצעי איתות, אוהלים ... אנו מובלים משוחה לשוחה שכולן מקושרות זו לזו באמצעות טלפון. טלפון קבוע עדיין לא קיים, אך הם יכולים לאותת לחיפה. האחראית לטלפון היא נערה חביבה במכנסי חאקי ומטפחת צבעונית לראשה. עברנו ליד קבר קטן עם עץ ...  הבחור הראשון שנפל ביום הראשון להגעתם, הם נתקלו בהתקפה כבדה של הערבים ... אנו עוצרים קודרים. אני מניחה על הקבר שני פרחי בר לבנים שקטפתי בדרך. אלה הם חיים פשוטים, ברצינות נוגעת ללב ובאומץ. אלה הם החיים בסְפר, כפי שמעולם לא ראיתי ... אני חושבת שזה הדבר המרשים ביותר שראיתי אי פעם בפ.[פלשתינה] (גנזך ויצמן, VD-8). 
יומנה של ורה ויצמן מיום 28 במארס 1938, ובו תיאור חוויותיה מהביקור בחניתה (גנזך ויצמן)

מי היה הנופל הראשון ומהו הקבר הקטן עם העץ שעליו הניחה ורה ויצמן את פרחי הבר שקטפה?

בהתקפה שנערכה על חניתה כבר בלילה הראשון נפצע יהודה ברנר, בן 22, שנפטר מפצעיו בבית החולים בחיפה והובא לקבורה למחרת בבית העלמין בעפולה עירו. ב'לוח ימי הכיבוש' נכתב בקיצור: 'כ"א אדר ב' [24 במארס 1938] יום ה'. שני רגעי דום לחברים שנפלו. הכל מסביב נאלם בדומיית אבל. ברוש ניטע על שם יהודה ברנר במקום שנפל'. לפיכך, נראה שוורה ויצמן טעתה לחשוב כי עץ הברוש הרך, שניטע ארבעה ימים לפני ביקורה שם, מציין את קברו הממשי של הנופל. 

סלע הנצחה שהקימה קק"ל לעשרת הנופלים על הגנת חניתה (יואב אבניאון, בדד לעד)

לוח הזיכרון היום (גולן אופניים)


ג. ביקור במפעל 'תמציץ'

אלבום התצלומים של שרלוטה וגרדה מאיר מגלה לנו, שבהמשך יום הביקור בחניתה עשו חיים ויצמן, משה שרת ומלווים נוספים חניית ביניים גם במפעל 'תמציץ' (Frutarom Palestine Ltd.), ששכן במפרץ חיפה. מה הביא את ויצמן לשלב בלוח הזמנים הצפוף שלו גם ביקור כזה? 


 משה שרת, חיים ויצמן ויהודה ארטן מתבוננים בחצי תפוז במהלך הביקור במפעל 'תמציץ' 
(האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)


מפעל 'תמציץ', שהוקם ב-1934 ביוזמתו של יהודה ארטן, התמחה בייצור תמציות מצמחים ומפירות, והללו שימשו חומרי גלם לתעשיות המזון והתמרוקים. עיקר התוצרת יועד לייצוא לאירופה, אך חלקה הופנה גם לארצות השכנות. ארטן, שהיה מהנדס כימיה, רכש את השכלתו ואת ניסיונו התעשייתי בהולנד. לאור העובדה שעיקר תהילתו המדעית של ויצמן נבעה מגילויו של תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון אגב תסיסה של חומרי גלם צמחיים, אין זה מפתיע שהוא היה בין המשקיעים שגייס ארטן להקמת מפעל 'תמציץ'. אפשר להניח שוויצמן התעניין לא רק בגורל השקעתו במפעל, אלא גם בתהליכי הייצור המתקיימים בו. יתרה מזאת, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציע ויצמן ללורד אדוארד הַליפָקס, שר החוץ הבריטי, לנצל את כוח הייצור של המפעל ולגייסו למאמץ המלחמתי. ההצעה התקבלה ובין השאר סיפק המפעל לבריטניה תרכיז של ויטמין C וסירופ מתוק שהופק מחרובים כתחליף לסוכר. ב-1956 עבר המפעל למפרץ עכו ושמו שונה ל'פרוטרום'.


פרסומת של בית החרושת 'תמציץ' (הארץ, 30 ביולי 1936)

 

ד. אצל הגודרים בגבול הצפון


בניית גדר הצפון, 1938 (ויקיפדיה)


חלקו האחרון והגדול של אוסף התצלומים מוקדש לביקורו של דוד בן-גוריון במחנה הגודרים שמוקם בכפר הערבי אל-בָּאסָה (על אדמותיו נמצא היום היישוב שלומי), לא הרחק מחניתה, ימים אחדים קודם להשלמת כל תוואי גדר הצפון.

עם התגברות הפעילות הערבית העוינת במהלך המרד הערבי (1939-1936) גייסו הבריטים את צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בגמלאות, שרכש מומחיות במלחמה בפשיטות טרור בהודו, כיועץ מיוחד למלחמה בטרור. תכניתו המפורטת כללה בניית גדר לאורך גבול הצפון למניעת הסתננות של גורמים עוינים והכנסה של נשק ואמצעי חבלה מהארצות השכנות. תנאי להקמת הגדר והפעלתה היה סלילתה של דרך לאורך התוואי המתוכנן ('הכביש הצבאי', שלימים יכונה 'כביש הצפון').

ב-21 באפריל 1938 נחתם חוזה עם חברת 'סולל בונה', שהתחייבה לבנות את הגדר בתוך שלושה חודשים. בשל האבטלה ששררה אז בארץ לא התקשתה החברה לגייס כאלף עובדים למלאכת הגידור. הממשל הבריטי קיבל על עצמו לספק הגנה ונשק לגודרים.

הגדר עצמה הורכבה משלושה קטעים, באורך כולל של 75 ק"מ: הקטע הפשוט ביותר השתרע בין שפך נהר הירמוך לצמח; השני נמתח לאורך הכביש מחוף הכנרת בטבחה ועד למטולה; ואילו המורכב ביותר, 'כביש  הצפון', התפתל מנבי יושע (לימים מצודת כ"ח) ועד לראש הנקרה. 

עם התקדמות העבודה עבר מחנה הגודרים מאיילת השחר לבסיס סמוך לכפר מלכיה (לימים קיבוץ מלכיה), ובהמשך הוקם ליד סעסע (לימים קיבוץ סאסא). בשלב האחרון של העבודה שכן המחנה ליד הכפר באסה. 


קטע מוגדל ממפת אזור חיפה (קנה מידה: 1:100,000), 1935 (הספרייה הלאומית)


הגדר הושלמה בזמן, אך תפקודה הבטחוני לא הועמד במבחן של ממש, שכן זמן קצר לאחר בנייתה דעך המרד הערבי. כעבור פחות משנה הפכה הגדר למטרד שאין בו צורך. 

ב-2 באוגוסט 1938, ימים ספורים לאחר תום עבודות הגידור, פרסם עיתון דבר ידיעה תחת הכותרת 'חגיגת סיום הגדר בצפון':

לפני כמה ימים נסתיימה עבודת הגדר על גבול הצפון. כידוע, העסיקה העבודה הזאת כ-800 פועלים ונוטרים במשך שלשה חדשים. העבודה נגמרה במועד הקבוע. עם סיום המפעל נתכנסו הפועלים, הנוטרים ובאי כוח ההסתדרות וד. בן-גוריון שנזדמן בסביבה – לאספת סיום. ב.[רל] רפטור, ‏ד.[וד] הכהן וחבר ועד פועלי המקום אמרו דברי הערכה לדרכי העבודה במקום ולביצועה. החברים עמדו על ההבנה ההדדית ששררה בין כל המשתתפים, פועלים, נוטרים, מנהלי עבודה ומארגני הבטחון, מפקחי הרפואה ומספקי המזון. 

אף כי העבודה נעשתה בתנאי מקום וזמן יוצאים מן הכלל, ידעו החברים לעמוד על נפשם. נפלו שני קרבנות יקרים, ‏החברים [אליהו] אבטיחי ו[אלימלך] רזניק. מנהלת 'סולל בונה' הודיעה שהחליטה להגיש ‏לחברים ‏מזכרת הימים האלה – חוברת, שבה יעלו החברים מחוויותיהם במקום הזה, ואלבום של תמונות. המסיבה נסתיימה בדברי בן-גוריון על ערכה הפוליטי-היישובי של העבודה הזאת ועל ההתגוננות של היישוב בשעה זו. 

כמעט כל פרט בידיעה זו ניתן לאימות באלבום הצילומים של האחיות מאיר:

פולה ודוד בן-גוריון בביקור ליד הגדר לקראת סיום העבודות, 28 ביולי 1938
(האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
ביקור במאהל הגודרים. מימין לשמאל: אדם לא מזוהה, פולה ודוד בן-גוריון, ברל רפטור, אדם לא מזוהה, דוד הכהן (האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דוד בן-גוריון ליד המצבה לזכרו של הגודר אליהו אבטיחי, שנפל סמוך לכפר סעסע. הכתובת: פה נרצח
אליהו אבטיחי, כ"ב אייר תרצ"ח (
האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)
דיווח על נפילת אליהו אבטיחי (הבוקר, 24 במאי 1938)
הוא נקבר בבית הקברות הישן בתל אביב ברחוב טרומפלדור


אירועי ה-28 ביולי 1938, כולל הביקור אצל הגודרים, לא נרשמו ביומנו של בן-גוריון וגם לא בכתָבָיו האחרים. יחד עם זאת, חברת 'סולל בונה' אכן עמדה בהבטחתה ובשנת תרצ"ט הוצא לאור על ידי 'המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל' הספר הגודרים בצפון, בעריכת ברכה חבס, וגם בו מופיע תצלום של ביקור בן-גוריון בבאסה.


שער הספר 'הגודרים בצפון' בעריכת ברכה חבס


לסיום נציין כי גדר הצפון הוסרה ב-1942 והיום לא נותר ממנה זכר, למעט 'פילבוקסים' שנבנו לאורכה, מקצתם שמורים היטב ומקצתם מוזנחים. באשר לגלעד לזכרו של אליהו אבטיחי, שלידו הצטלם בן-גוריון, לא הצלחתי לברר אם הוא השתמר והיכן מקומו, ואשמח אם מישהו מקוראי המאמר יוכל לשפוך אור על גורלו.


ה. לשם מה הוכן אלבום התצלומים?

לאיזה צורך הוכן אלבום התצלומים? 

לכאורה, הדבקת תצלומים ביומן משרדי משדרת העדר חדוות יצירה ולכל הפחות חסכנות תמוהה. אולם סריקה קפדנית גילתה כי בעמוד הראשון נוספה רשימה ממוסגרת של מחירים להדפסת עותקים בגדלים שונים. נראה אפוא שהאלבום שימש לתצוגת התצלומים עבור רוכשים פוטנציאליים, כדי שיוכלו לסמן את מספרי התמונות המבוקשות. אכן, תחת האות Fשבסדרן האלפביתי בסוף הפנקס, נמצא כרטיס ביקור ורשימת התמונות שהזמין בן פלר מהמשרד החיפאי של העיתון 'פלסטיין פוסט'.


התעריף להזמנת עותקים (למעלה) ודף מן הסדרן ובו כרטיס הביקור ורשימת ההזמנות של בן פלר
 (
האלבום של האחיות מאיר; ארכיון הצילומים, יד יצחק בן-צבי)


תצוגה כזו של מבחר תצלומים, המכונה כיום פורטפוליו, הייתה פרקטיקה מקובלת אצל האחיות מאיר. בארכיון ההיסטורי של חברת 'שיכון ובינוי' נמצא פנקס משרדי אחר ובו תצלומים רבים שלהן מתחילת שנות החמישים, שהוכנו בהזמנת חברת 'סולל בונה' (שם הוא מכונה 'ספר פוזיטיבים'), וכן רשימת העותקים המוזמנים להדפסה נוספת. 


שער 'ספר הפוזיטיבים' של סולל בונה (משמאל) ודף לדוגמה עם מספרי התצלומים המוזמנים
(הארכיון ההיסטורי של 'שיכון ובינוי')


ו. בעקבות האלבום 

שאלה נוספת שטרדה את מנוחתי הייתה מי החזיק באלבום לפני שהושלך לאשפה ברחוב קרית ספר על הכרמל? 

כאמור, גרדה עזבה את הארץ ב-1953 ושרלוטה ב-1957, 13 שנים קודם למציאת האלבום. הנחתי שהאחרונה שהחזיקה בו הייתה שרלוטה וניסיתי לברר היכן היה מקום מגוריה האחרון. החיפוש באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' העלה כי שתי האחיות לבית מאיר נישאו במחצית השנייה של שנות הארבעים ושינו את שם משפחתן: שרלוטה שטיינר וגרדה שור.


מודעות בפלסטיין פוסט על הולדת בנה של שרלוטה שטיינר ובתה של גרדה שור


חיפוש פרטים עליהן במנוע החיפוש גוגל, תוך שימוש בשמותיהן החדשים בעברית, לא העלה דבר. אולם שמה של Charlotte Steiner נמצא באילן יוחסין שנבנה בעזרת האתר הגנאולוגי Geni. מהפרופיל האישי שלה באתר זה למדתי שהייתה גם אחות נוספת ושמה מרגרטה, שנספתה בשואה, ואח ושמו הנס חנוך.

הכניסה לפרופיל של האח חשפה בפניי את העובדה שהוא נפטר בחיפה בשנת 1991. בשלב זה עבר מרכז הכובד של חיפושיי לאיתור כתובתו של הנס חנוך מאיר. 


למעלה, מסך החיפוש של גוגל ובו קישור לאתר Geni; למטה, הפרופיל של שרלוטה שטיינר באתר Geni


בהמשך מצאתי באתרBilion Graves   את תצלום קברו של ד"ר הנס-חנוך מאיר בבית הקברות בחיפה. על מצבתו צוין שהיה 'היסטוריון, רב ומורה בישראל'. אולם למרות שמדובר באינטלקטואל שגם זכה בהכרה אקדמית, אין לו זכר במרשתת בעברית.


מימין, הפרופיל של הנס-חנוך מאיר באתר Geni; משמאל ציון קברו בחיפה באתר Bilion Graves


והנה, כתיבת שמו באותיות לטיניות, Hans Chanoch Meyer, העלתה כי האיש חיבר ספר באנגלית אודות משפחתו, ושמו A Short Family Story. מכאן הייתה הדרך קצרה לאיתור המהדורה העברית, שראתה אור בחיפה בשנת 1984 בהוצאה עצמית: פנקס משפחה זוטא.



בספר עצמו  שעותק ממנו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים  הוסיף המחבר את כתובתו, שדרות הנשיא 29 בחיפה, המרוחקת מהלך 3.5 ק"מ מהאתר בו התגלה האלבום.

בספר על קורות המשפחה פירט האח את הידוע לו על גורלן של עבודות הצילום של אחיותיו: 

הרבה צילומים לקחה שרלוטה אל ביתה הפרטי שעל הכרמל, אך יצירות אלה נגנבו או הושמדו בהעדרה מן הארץ במשך השנים. האוסף המשפחתי שלה בביתה 'בית כרמל' בלונדון, הושמד מיד אחרי מותה במרץ 1978.

לאור המידע החדש שדירתה של שרלוטה הייתה על הכרמל, ניסיתי שוב לאתר את כתובתה המדויקת. הנס-חנוך רשם בספרו את פרטי הצאצאים של המשפחה, ביניהם של יורם, בנה של שרלוטה, ואף ציין שעלה לארץ, התגייס לצה"ל וגר בירושלים. הצלחתי לאתר את מיכאל, בנו של הנס-חנוך, וממנו למדתי כי יורם נפטר בשנת 2014, וכן ששרלוטה המשיכה להחזיק בכל שנות חייה בלונדון גם דירה בשדרות מוריה 12 על הכרמל, שזמן מה לאחר מותה נמכרה. דירה זו רחוקה גם היא ממקום המצאו של האלבום, ולפיכך, נותרה בעינה השאלה כיצד התגלגל האלבום לרחוב קרית ספר. ייתכן שתעלומה זו תיוותר בלתי פתורה, אלא אם כן מי מקוראי רשימה זו יוכל לשפוך אור חדש על גלגוליו של האלבום.

מפת שכונת 'אחוזה' ומרכז הכרמל

 _____________________________

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשש השנים האחרונות הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. meyuhas@cc.huji.ac.il

42 תגובות:

  1. שוב נפלה הטעות המקובלת על חומה ומגדל. חומה ומגדל היה פרוייקט שהבריטים תמכו בו. הם הבטיחו לכל יישוב כזה נשק ודרך. זה היה במסגרת התגובה למרד הערבי. יישובי חומה ומגדל עד 1939 הוקמו ביום בטקסים פומביים והרבה פעמים בנוכחות בריטית. הסיפור העות'מאני נכון לתקופה העות'מאנית ולא לגבי התקופה הבריטית. ב1939 עם הספר הלבן חל שינוי ובאמת היישובים האחרונים הוקמו בלילה ומול הבריטים שהחליטו פוליטית ולא בגלל החוק העות'מאני לא להרוס את היישובים. תודה על הרשימה המאירה עיניים.
    מוקי צור עין גב

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה מוקי על הערתך. הטקסט שונה בהתאם
      עודד

      מחק
    2. "החוק העות'מאני לא להרוס את היישובים": אודה למי שיוכל להפנות למקור עות'מאני המאמת ומפרט חוק כזה. רשימתו של פרופ' משולם מאלפת - מסירה את המסך מעל פרק נוסף של הסאגה הישראלית המרתקת על סעיפיה וסעיפי סעיפיה. תודה!

      מחק
    3. אשמח להבין, עולה כאן שחניתה עלתה באישור הבריטים, ו"חומה ומגדל" היה באישור הבריטים. מדוע הבריטים התנגדו להקמת קיבוץ אילון ב 1938? ומה ההבדלים בין הספר הלבן מ 1930 לספר הלבן מ 1939?

      מחק
  2. כתבה מאלפת ומרתקת עם תחקיר מצוין של של פרופסור עודד מיוחס!

    השבמחק
  3. פרק חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ובנשים המיוחדות של חיפה.
    הלוואי והיינו יודעים לשמור על ההיסטוריה והמורשת כפי שמתבקש למען ידעו צאצאינו מה היה כאן גם לפנינו.

    השבמחק
  4. אכן צודק מוקי צור בכתבו כי יישובי "חומה ומגדל" הוקמו בסיוע בריטי. ראוי להזכיר כי אכן העלייה לחניתה הפכה לסמל והוקמה באזור שלפי תכנית הוועדה המלכותית (ועדת פיל) מ 1937, נועד להיות בשטח המדינה היהודית, אך בתוכנית החלוקה של האו"ם, מ כ"ט בנובמבר 1947, חניתה, ואתה נהריה, שבי ציון, אילון , מצובה ועוד, יועדו להישאר במדינה הערבית !! חניתה, סמל "חומה ומגדל" לא השיגה את המטרה המדינית, ורק השתלטות צה"ל על הגליל המערבי הביאו לצירופו למדינת ישראל.

    השבמחק
    תשובות
    1. למה לקלקל סיפור טוב... (ובאמת התשובה מורכבת, שהרי פעולת צה"ל היתה קשורה בנוכחות היישובים)

      מחק
  5. מלאכת מחשבת ממש. תודה, עודד

    השבמחק
  6. ביתיה ברקאי צורףיום שישי, 25 מרץ, 2022

    מאד נהניתי. מרתק. תודה.

    השבמחק
  7. יפה ומהנה
    העלייה לקרקע, כיבוש חניתה קיבלה ביטוי ספרותי בספר "החי על המת" אהרון מגד

    השבמחק
  8. בעניין חניתה
    אמי ז"ל היתה בין סוללי הכביש לחניתה. במהלך העבודה הם הבחינו מדי פעם בערבים שעקבו אחריהם. כשסיימו לסלול את הכביש אמי גזרה את הסרט לפתיחה הכביש. באותו רגע עבר במקום ילד ערבי רכוב על אופניים והרים ידו לאות. מיד התחילו הערבים לירות עליהם מכל הכיוונים. כולם קפצו אל התעלות שבצדי הכביש. כעבור זמן הגיעה תגבורת מחניתה והמשטרה הבריטית הוזעקה למקום. המשטרה חילצה את הסוללים וליוותה אותם לנהריה ומשם המשיכו לחיפה.
    בחיפה חיכה להם אבא חושי ששאל את הסוללים: "כמה הרוגים?" הוא התפלא שהם יצאו משם ללא נפגעים. לאחת הבחורות הלבינו השערות בן לילה מהמתח ומההתרגשות.
    (תמונת הסוללים בתעלה שמורה אצלי באלבום של אמי)



    השבמחק
  9. תודה, עודד. מעניין ומרתק כתמיד במחקריך. רוני שי

    השבמחק
  10. יופי של תחקיר, תודה! הרחבה קטנה למניע של ויצמן להשקיע בתמציץ - מייסד החברה היה יעקובוס קאן, הבנקאי ההולנדי הידוע שהיה גם דירקטור חיצוני במועצה הכלכלית הבריטית - קבוצת בעלי הון יהודים בריטים בראשות אלפרד מונד ורוברט ויילי כהן, שהוקמה בוועידת לונדון של יולי 1920 בהשתדלותו של ויצמן. ויצמן היה גם הוא דירקטור במועצה כנציג התנועה הציונית. למועצה הכלכלית הבריטית נועד תפקיד חשוב להוביל את הפיתוח הכלכלי של היישוב בדגש על התעשייה, תוך שיתוף פעולה עם הממשל החדש בארץ. קאן, ויצמן, מיכאל פולק (נשר) ואחרים שהשקיעו במפעל, היו חלק ממעגל המועצה הכלכלית הבריטית. מפעל תמציץ הוקם על שטח חברת 'גב ים' חברה שהוקמה בידי PEC האמריקנית שהייתה אף היא שותפה נאמנה להשקעות רבות ביישוב עם המועצה הכלכלית הבריטית. שורה תחתונה - אין כאן שום מקריות וכולם מחוברים עם כולם להשקעות משותפות במפעלים מבטיחים.

    השבמחק
  11. אז השבחים לבני, שלא בדק של מי יכול להיות היומן (שנגנב מביתו של הנס)?

    השבמחק
    תשובות
    1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

      מחק
    2. ‪מר אנונימי, עזרא דהן דוקה הבין טוב מאוד❗
      ראה מה כתוב: הרבה צילומים לקחה שרלוטה אל ביתה הפרטי שעל הכרמל, אך יצירות אלה נגנבו או הושמדו בהעדרה מן הארץ במשך השנים. האוסף המשפחתי שלה בביתה 'בית כרמל' בלונדון, הושמד מיד אחרי מותה במרץ 1978.
      אז האלבום אכן נגנב -אמנם לא מביתו של הנס, אבל נגנב. ובני לא החזיק את האלבום 70 שנה כדבריך, כי הוא נמסר לבני רק ב1970. ולכן, קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים.

      מחק
    3. ואם בני לא היה שומר את האלבום עד סוף 2021, אזי הרשימה הזו לא היתה רואה אור. ולכן לדעת עזרא דהן, התודה לבני.

      מחק
  12. רשימה מצוינת! מעירה ומאירה נשכחות שמסתבר שלא יישכחו!! אפילו סרטון התעמולה מדבר אל הלב.חיפה שלנו, עודד מיוחס, גם היא התעוררה כאן לחיים שהיו לה. ורה וייצמן... (הסנובית!) חיליק וייצמן, אביו של עזר וייצמן. משפחת וייצמן מרחוב מלצ'ט בחיפה. חניתה, הגליל, יצחק שדה לפני שגידל זקן, משה דיין לפני הרטייה, שתי האחיות מאיר שלא ידעתי אודותיהן דבר עד כה. נהדר, נהדר, עודד מיוחס!!!! תודה!!!

    השבמחק
  13. נחומי הרציוןיום שישי, 25 מרץ, 2022

    - - - וכאילו מבלי מֵשׂים
    פורסם המאמר המצוין של עודד מיוחס, שמיוחס גם ליום שישי, כ"ב באדר ב', שהרי רק ארבעה ימים לפני כן, י"ח באדר, צוין יום העלייה לחניתה. הדברים אמורים לגבי הצילומים המדהימים והסרטון של נתן אקסלרוד המתעדים את העלייה לחניתה והקמתה, וחשיפתם של כמה וכמה מגדולי היישוב בשנת תרצ"ח-1938.
    אכן, מאמרו של מיוחס עודד אותנו.

    השבמחק
  14. כל הכבוד לעודד. התלהבתי מהניגונים. ניגונים שאני שומע בהתכנסויות חסידיות , "טיש" "אושפיזין". זה מה שהכירו וזאת הביאו "מהבית". שולבו יפה מאוד בסרט. ולדוד המנצח על המקהלה, חזק וברוך, כדברי אחינו הספרדיים או בלשוננו יישר כוח. מיוסי בן לביא

    השבמחק
  15. עודד היקר, אוהב אני מאד את כתיבתך, הירידה לפרטים ומציאת נתונים ואסמכתאות מכל מקור אפשרי.
    התמזל מזלי שכתבת ספר על משפחתי, הקריאה בו היא כף צרוף.
    בני הלוי מהגולה הדוויה

    השבמחק
  16. מעניין ואפילו מרתק. כל הסיפור והתחקיר הבלשי בעקבותיו.

    השבמחק
  17. חנה אור (אגלה)יום שישי, 25 מרץ, 2022

    שלום עודד, מרתק ומרחיב דעת.

    השבמחק
  18. עודד היקר,
    הכתבה מרתקת ומרגשת. אבי היה בין אנשי ההגנה שגויסו לעליה לחניתה, אבל כדרכם של אנשי אותם הימים לא נהג לספר הרבה. תודה שהארת(באור נגוהות) זויות בלתי מוכרות של האירוע ושל התקופה. ועוד פרט קטן: יהודה ארטן היה שכן שלך ושלי בילדותנו בחיפה, וביתו עמד בפינת הרחובות ויתקין ולכיש באחוזה.

    השבמחק
  19. בתמונה שבה רואים את חיים וייצמן מדבר רואים את דוידקה נמרי עומד שני מימין. דוידקה היה האחראי על הצד הארגוני של העליה לחניתה.

    תיאור של העליה לחניתה מנקודת מבטו אפשר למצוא בעמוד 32 של הספר "סיפורו של דוידקה", הוצאת הסיפור המאוחד, 1974.

    השבמחק
  20. מרתק❗ מעגל שלם של מחקרים בעקבות קטלוג צילומים. כל הכבוד❗לעודד מיוחס.

    השבמחק
  21. עודד היקר, יישר כוח על הפרויקט והכתבה המרתקת, ונקווה שהתעלומה תיפתר. חמי משה צור (אבא של גלעד) השתתף בעליה לחניתה, ובידינו תמונה שלו מהאירוע עם קבוצה גדולה מאוד, כשחיים וייצמן ומשה שרת במרכז. לא הצלחתי לשתף כאן, אך אשמח לשלוח לך.
    מרגה צור (דנציגר).

    השבמחק
    תשובות
    1. אשמח מאד לתמונה (שלחי לי במייל), בעיקר מפני שאחדים מקוראי הכתבה פנו אלי באופן אישי וספרו לי כי אביהם היה בין העולים לחניתה ויישמחו מאד לנסות לזהות אותו בתמונות מהתקופה.
      עודד

      מחק
  22. אשמח להבין, עולה כאן שחניתה עלתה באישור הבריטים, ו"חומה ומגדל" היה באישור הבריטים. מדוע הבריטים התנגדו להקמת קיבוץ אילון ב 1938? ומה ההבדלים בין הספר הלבן מ 1930 לספר הלבן מ 1939?

    השבמחק
    תשובות
    1. קיבוץ אילון עלה לקרקע במסגרת חומה ומגדל ב-24.11.1938, שמונה חודשים אחרי חניתה. לרוע המזל, כשבועיים לפני כן (9.11.1938) הגישה ועדת החלוקה של Woodhead את המלצותיה, והללו גרעו משטח המדינה היהודית את רוב השטח של הגליל המערבי,גם זה שהוסכם שייכלל בה בהמלצות ועדת Peel משנת 1937. בשטח שנגרע היה אמור לקום קיבוץ אילון (כן, גם חניתה נכללה בטח זה). ואם לא די בכך, הרי בד בבד עם פרסום ההמלצות הללו, פרסמה הממשלה בריטית "ספר לבן" שבו היא נסוגה מהסכמתה להקמת מדינה יהודית. בקיצור, הבעייה של אילון הייתה התזמון.

      מחק
  23. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  24. מרים אהרונייום שבת, 26 מרץ, 2022

    בצילום של יצחק שדה עם יגאל אלון ומשה דיין, נראים מאחור כמה מאנשי פלוגות השדה (פו"ש) שאבטחו את העלייה לחניתה. שניים מהם היו לימים חברי קיבוץ יפעת: האחד, השלישי מימין, הוא יצחק ורדי (רוזנבאום), אז משדה נחום. השני, בשמאל התמונה, הוא ניסן ורונה, אז מגבת.
    תודה על התחקיר המצוין.

    השבמחק
  25. הוי כמה חבל על רוב הצילומים של האחיות הצלמות, שלא נמצאו, שאבדו,,,כמה הסטוריה היו יכולים לספר לנו

    השבמחק
  26. רפאל בוכניק-חןיום ראשון, 27 מרץ, 2022

    השתתפותו של וולטר איתן במעמד ביקורו של חיים וייצמן (יחד עם משה שרתוק) ב-חניתה ב-28 במארס 1938 ‏מעוררת סקרנות. איתן, אז עדיין אטינגהאוזן, חי בעיר אוקספורד שבאנגליה, שם לצד היותו מרצה ‏באוניברסיטה היוקרתית, היה פעיל מרכזי בקרב הקהילה היהודית במקום, לצד מעורבות פעילה במסגרת ‏הסוכנות היהודית בלונדון, בהנחיית משה שרתוק, ולצידו של וייצמן.‏
    מסתבר כי וולטר אטינגהאוזן ביקר בפלשתינה עם רעייתו ורה, במסגרת ירח הדבש של הזוג הצעיר (וולטר היה ‏בן 28), במהלך חודש מארס 1938.‏
    במכתב שכתב למשפחתו באנגליה (ב-28 במארס 1938) הוא מתאר את החוויה שחווה במהלך הביקור ב-חניתה, ‏עת התלווה לביקור רם הדרג ביישוב שעלה על הקרקע אך שבוע קודם לכן. כך כתב:‏
    ‏'...יחד עם פמליה נבחרת שכללה את חיים וייצמן, רעייתו ואת משה שרתוק ביקרנו ב-חניתה, השוכנת בצפון ‏פלשתינה, ממש בסמוך לגבול הסורי. זהו אחד מהיישובים שעלו על הקרקע חרף התנגדות ערבית. לצד הנהג ‏שהסיע אותנו היה מאבטח חמוש, ושיירת האורחים לוותה ע"י 10-12 שוטרים, כולם יהודים'. וולטר מוסיף כי ‏חניתה הוקמה על אדמות קק"ל, במבצע שארך כשבוע ימים, כאשר 200 חברים עסקו בהקמה. הוא מציין כי ‏במהלך מבצע ההקמה נהרגו שניים מהמשתתפים. הוא מתאר את חניתה כמאחז הניצב על פסגה הררית, כאשר ‏עיירות ערביות שוכנות בקרבת מקום. ‏
    האירוע עצמו היה קצר, כאשר המארח (שאול מאירוב – אביגור, גיסו של משה שרתוק) נשא דברים במשך ‏כדקה ואילו חיים וייצמן נאם במשך שתי דקות. לאחר סיור קצר ביישוב, בעמדות השמירה ובמקום קבורתו ‏של אחד הנספים, חנך וייצמן את הדרך שבין חניתה לחיפה, אשר הוכשרה בתוך 4 ימים. וולטר אטינהאוזן ‏מזהה במיזם חניתה 'חוויה נפלאה' שיהיה לה המשך בכל הארץ. ‏
    פועלו של וולטר אטינגהאוזן-איתן מסוקר בהרחבה בביוגרפיה של וולטר איתן, שראתה אור לאחרונה, ‏בכותר 'דיפלומט ואיש סוד' – וולטר איתן מייסד משרד החוץ הישראלי. ( פרטים אודות הספר ניתן למצוא ‏בלינק שלהלן: ‏https://www.waltereytanbiography.com

    השבמחק
  27. הכן מרתק ... איזה מחקר!!! תודה

    השבמחק
  28. מציפי פליישר- אשריי שזכיתי להחשף. החכמתי, התלכדתי. לא נפרדים מהציונות ההיסטורית! אני שחה כאן כחוקרת זמר ומתרשמת עמוקות מההשקעה בעניינים שכאלה. עודד, עוד אכתוב לך בנפרד. יישר כוח.

    השבמחק
  29. אלון ודיין שהצטלמו עם שדה היו אז מפקדי טנדר בנודדת. מפקד טנדר נוסף שנכח במקום אך לא הצטלם (אולי עמד מאחורי העץ...) היה מאירק'ה דוידזון, ממקימי אילון, מפקד פלוגה ב' בפלמ"ח, וסמח"ט גבעתי במלחמת השחרור.
    בספר של אניטה שפירא על אלון נכתב שכאשר שאלו את דוידזון למה הוא לא בתמונה השיב: "יש כאלו שמצטלמים ויש כאלו שעושים".

    השבמחק
  30. שלום עודד, עבודת התחקיר שלך מרגשת מאד וממצאיך מעניינים. באשר לתמונה בה חיים ויצמן נושא דברים בחניתה נראית לידו רעייתו ורה, לידה משה שרתוק ולידו אישה שאיני מזהה אך אני בטוחה שזו אינה ציפורה. תוכל להשוות עם תמונות ברשת.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.