יום שישי, 7 ביוני 2024

סיפור לשבת : קופסה כחולה, והיא עולה על כל הממתקים...

תלמיד כיתה א' ועל שולחנו קופסה כחולה של קק"ל, 1954 (ארכיון מושב צופית)

מאת יורם בילו 

דצמבר 1949 היה חודש גשום במיוחד. לא פחות מ-465 מילימטרים של משקעים נמדדו במהלכו בתחנה המטאורולוגית שבצפון תל אביב. בבוקרו של יום שישי סוער אחד, באותו חודש, עשיתי את דרכי לבית הספר, נאבק במשבי הרוח העזים שהטיחו בי סילוני מים וכדורי ברד לסירוגין. רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, החשתי את צעדיי כדי להקדים את הצלצול המזעיק את התלמידים לכיתות. רחוב ארלוזורוב היה אז בתהליך בנייה מואץ ומלא מהמורות, ובמדרכותיו, שהיו מרוצפות רק בחלקן, נקוו שלוליות גדולות. בור עמוק שנפער באחת השלוליות לכד אותי בהפתעה. מעדתי לתוכו וצנחתי ארצה בחבטה, מתיז רסיסי מים וצורח מכאב ומעלבון. שכבתי במים העכורים, מגיר אליהם את דמעותיי ומתקשה לקום; ואז התרחש נס. אצבעותיי הקפואות איתרו בקרקעית השלולית דסקית מתכת שהתגלתה כמטבע נחושת של עשרה מיל – גרוש אחד שלם! המשכתי לגשש סביבי, נרגש ונסער, והפלא חזר: שליתי מהמים גרוש נוסף. קמתי על רגליי בתוך הסער והגשם, והעולם השתנה באחת: אוצר! מצאתי אוצר. את יתרת הדרך עשיתי בצעד קל, מפזז ומכרכר, המטבעות ספונים בכיסי ולבי צוהל. הקדמתי את הצלצול ואפילו הספקתי להתייבש מעט ליד תנור החימום המעשן בכניסה לכיתה.            

כל זה אירע כשלושה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר נס ציונה, שמאוחר יותר ייקרא גרץ, כשם הרחוב הקטן שבו שכן, בין דיזנגוף לבן יהודה מזה ובין רחוב שי"ר לשדרות קרן קיימת לישראל מזה. בשנים הבאות יהפכו שדרות קק"ל, ממש מול ביתו של דוד בן גוריון (על שמו נקראות השדרות כיום) ולמורת רוחה של פולה אשתו, למקום המפגש הקבוע של ילדי הכיתה בלילות שישי. 

לקרן קיימת עצמה הייתה נוכחות קבועה ובולטת בחיינו, כבר מכיתה א'. בכל יום שישי, בשעת הלימודים האחרונה, הייתה המורה פורסת בחגיגיות מפה לבנה על שולחנה, מציבה עליו זוג פמוטים עם נרות מוכנים להדלקה, וממקמת ביניהם ברוב טקס את הקופסה הכחולה, קופת התרומות של הקק"ל, שעל חזיתה מפת ארץ ישראל. את השיר 'ערב שבת' ('עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב'), שפתח את הטקס, שרנו מצוות אנשים מלומדה, שומרים את מרצנו לקראת מה שנחשב המנון הקרן הקיימת ('דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נפדה אדמת העם, מצפון עד נגב'). שיר זה בא בעקבות הדלקת הנרות וליווה את מצעד התרומות – שיאו של טקס קבלת שבת. מורתנו הצעירה והנלהבת – זו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלה אחרי הסמינר – לא בחלה באמצעים להחיש את גאולת הארץ. היא חזרה ושידלה את התלמידים לשלשל מעות לקופסה, העתירה שבחים על התורמים והפצירה בממאנים; וכדי לעודד את הילדים להיפרד מדמי הכיס הצנועים שלהם, אף יזמה תחרות בין שלושת הטורים בכיתה, כשהיא רושמת על הלוח בדקדקנות את הסכומים המצטברים מכל טור. כולנו נגרפנו לתחרות, להוטים להימנות על הטור המנצח, שסכום זכייתו התנוסס כאות כבוד בפינה הימנית הגבוהה של הלוח, ליד התאריך היומי, אסור במחיקה עד לקבלת שבת הבאה.

ממקום מושבי בשולחן האחרון של טור ג' עקבתי באותו יום שישי בדריכות ובדאגה אחרי מהלך התחרות. ככל שהתקרב תורי, כך הלכו פעימות לבי וגברו, עד שנשמעו באוזניי כהלמות תופים הממלאת את הכיתה כולה. הטור שלנו פיגר אחרי שני האחרים והמטבעות בערו בכיסי. ידעתי ששני הגרושים שלי יכולים להטות את הכף, אבל הייתי נחוש שלא להיפרד מהם. כדי לא להתפתות לשידולי הַמּוֹרָה חזרתי והעברתי לנגד עיניי את כל דברי המתיקה שאוכל לרכוש בכסף שבכיסי  מחבילת סוכריות מחליפות צבעים, דרך חפיסת שוקולד עם מילוי קרם ורדרד, ועד גלילי קוקוס אדמדמים זרועים באניצי שלג. אף על פי כן, כשקראה המורה בשמי מצאתי את עצמי קופץ ממקומי, ורגליי נשאוני מאליהן לעבר הקופסה. 

קופסת קק"ל או סוכריה מחליפת צבעים?
זו השאלה (נוסטלגיה אונליין)

פסעתי בצעדים מדודים, משתדל לבלום את הריגוש הגואה בי, ולנגד עיניהם הנדהמות של חבריי שלפתי מכיסי גרוש אחד שלם, הרמתי אותו אל על ושלשלתי אותו באיטיות לקופסה. חזרתי על הפעולה בדיוק נמרץ גם עם המטבע השני. המורה התקשתה להכיל את התפעלותה. היא פֵּאֲרָה והללה את תרומתי לגאולת הארץ, ואף הבטיחה שתדווח על התרומה החריגה למנהל בית הספר. סמוק מהתרגשות פסעתי חזרה אל מושבי, מתענג על הרגע הגדול שלי. אבל עוד לפני שהתיישבתי חזרה במקומי התפוגגו אדי העונג המתוק והומרו בתחושה מרה של חרטה. 'מה עשיתי?', ייסרתי את עצמי בלי קול, נאבק בדמעות שהציפו את עיניי. בעבור הרף עין של תהילה, חופן של שבחים שכבר נשכחו, ויתרתי על כל ההנאות המתוקות שהאוצר יכול היה לזמן לי. על הפגנת הראוותנות הנמהרת הזו התקשיתי לסלוח לעצמי זמן רב. אפילו עכשיו, כשאני כותב את סיפור המעשה, תקוע בגרוני טעמה המר...

___________________________________________

פרופ' (אמריטוס) יורם בילו הוא חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.  yobilu@gmail.com

המחבר מקווה שסיפור זה, יחד עם נוספים, שמקצתם התפרסמו ומקצתם חבויים עדיין במחשב, יופיע ביום מן הימים באסופת סיפורים בגוף ראשון (שם זמני).

37 תגובות:

  1. למי שתוהה למה המטבעות היו של עשרה מיל ב 1949: המטבע הישראלי בן עשר הפרוטות הונפק רק ברביעי לינואר 1950.

    השבמחק
  2. עיקר שכחתי: הסיפור של יורם בילו, יפה ומרגש מאוד ❗️

    השבמחק
  3. איזה סיפור יפה! כחתן פרס ישראל לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה אתה מבין מצוין מדוע עשית, אז, את אשר עשית, ומדוע, לו היית תלמיד כתה א' היום, היית כנראה נוהג אחרת...

    השבמחק
    תשובות
    1. ילדי טראומת 7.10 נוהגים בדיוק כמו המספר. זהו דור מגויס לגמרי, דוקא ובעיקר במגזר החילוני

      מחק
    2. מעלה הרבה זכרונות מתקופת ילדותי בבית הספר "תלפיות" בת"א. זכור לי היטב הלילה והיום הגשום אז.

      מחק
  4. מורה להיסטוריהיום שישי, 07 יוני, 2024

    בשנת 1970 התחלתי גם אני את שנת הלימודים בבית הספר היסודי "גרץ". הייתי יוצא מביתי ברחוב שלמה המלך, פונה לחצר הבית, ושם מבעד לפרצה בגדר, הולך לבית הספר. הסידור הזה חסך הקפה ארוכה. אבל, שנת הלימודים הזו הייתה הראשונה והאחרונה בבית הספר גרץ. וכל זאת למה? כי בית הספר נסגר. ומעשה שהיה כך היה. בשלהי שנות השישים הלכה תל-אביב והתרוקנה מתושביה. מסביב לתל-אביב התפתחו ערי הלווין; ראשון-לציון, חולון, בת-ים, כפר-סבא, רעננה... בית הספר נסגר כי לא היו תלמידים. תל-אביב נחשבה עיר ל"זקנים" והצעירים פנו לערים סביבה. ההורים שלי מכרו דירת שלושה חדרים ברחוב שלמה המלך בתל-אביב (קרוב מאוד לסופרמרקט הראשון בישראל) ו... הוסיפו (הרבה) כסף! כדי לקנות דירת שלושה וחצי חדרים בראשון-לציון. בדיעבד, לא השקעת הנדל"ן המוצלחת בישראל. אבל, הימים היו ימים אחרים. זמן קצר לאחר מכן, פינו את גן החיות ממרכז תל-אביב. האריה, שהיה מעיר אותי בכל בוקר בשאגה, נדד לספארי.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא שמעתי שבית הספר "גרץ" נסגר מעולם.
      והסופרמרקט הראשון בישראל הוא ברחוב בן יהודה ולא זה שהוזכר על ידך..בפינת ארלוזורוב ושלמה המלך

      מחק
  5. דווקא כן מתגעגעים לימים שלפני אוסלו, בהם חיינו בשלום עם תושבי רצועת עזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל. חשוב לאט, טעה מעט. ... וגם זה 20 שנה אחרי נאום נחל עוז, וגם זה 25 שנה אחרי מאורעות תרפ"ט.

      מחק
    2. זה חמאסניק ערבי שמנסה לסכסך בינינו.הגיע הזמן להפסיק להתייחס לאלו

      מחק
  6. התחלתי ללמוד בכיתה א' שנה אחת לפני פרופסור בילו. הסיפור המרגש שלו מזכיר נשכחות. גילוי נאות: הקופסה הכחולה מלווה אותי מאז ועד היום ומתנוססת במקום כבוד בלשכתי. פרט פיקנטי: כל תלמיד שלא תרם גרוש כל יום שישי היה המורה משלם עבורו ומגיש לתלמיד סיכום חוב פעם בחודש. אם מהלך זה לא עזר, היו ההורים מקבלים את החשבון באסיפת המורים , ואז כמובן החוב נפרע...

    השבמחק
  7. הסרט הזה מרגש. למרות שנולדתי הרבה אחרי 1942, עדין גדלתי במדינה בה הייתה יותר תמימות, יותר ציונות, הייתה בושה, הייתה ערבות הדדית. היום, יש הכל, רק בצמצום, מעט ציונות, מעט תמימות, כמעט ואין בושה וגם הערבות ההדדית נשחקת..
    הצטערתי על 2 הגרושים שלך יורם. בטח במקומך הייתי שמה גרוש אחד. הממתקים היו עבורנו משהו גדול מידי כדי לוותר עליהם. למרות הלחץ החברתי, והקופסא הכחולה.

    השבמחק
  8. סיפור מקסים, מזכיר ילדות נהדרת של בני אותם גילאים אז. היינו טעוני ציונות אמיתית ומלאי תקוות.

    השבמחק
    תשובות
    1. את ילדותי, באותן שנים, העברתי ברחוב הגלבוע שטרם נסלל. מה רבה היתה אכזבתי כשאבדתי בחול את הגרוש שהיה מיועד באותו יום ששי לקופת הקרן הקיימת בכיתה א' של בית הספר בילו הסמוך. מורתנו היקרה למדה אותנו, כי במזוזה של הכיתה כתוב שעלינו להביא גרוש לקרן הקיימת בכל יום ששי.(המידע הזה הספיק להורי כדי להעביר אותי לבית הספר מוריה המרוחק....).

      מחק
    2. נא הזכירו לי, מי היה ראש הממשלה אז? ומאיזו מפלגה? נמרץ כזה, איש מחתרת קטלנית לשעבר... לא??? אהההההה - מי החזיר את רצועת עזה לרשות? איזו מפלגה? ומי הצביע בעד? די. זה בלוג ללא פוליטיקה, חשבתי... אז חשבתי. ממטרת הרעל מגיעה גם לכאן???

      מחק
  9. תשובות
    1. אנונימי מקלל יקר. ייתכן שבעל הבלוג ימחק עוד מעט את תגובותיך, ואפשר להבין אותו (למרות שהן בהחלט תורמות לדיון). רק חבל לי שנטשת מהר כל כך את תחום הפרשות-הגוף, כי יש שם עוד כר נרחב לעשייה. בברכה, א.י. סטניס

      מחק
    2. כנראה הוא מקלל והולך להצביע ביבי

      מחק
    3. אלו אנטי ישראלים מחו"ל שמשתמשים בגוגל טרנסלייט במסגרת מלחמת האינטרנט שמתרחשת...לא להתרגש

      מחק
  10. הסיפור שלך, יורם, המריץ אותי להתוודות: כשהייתי בכיתה א', צוידנו גם אנחנו בגרוש כדי לתרום אותו, בטקס השבועי כמו שתיארת, ופעם אחת, במקום לתרום את הגרוש, חטאתי וקניתי לי בקיוסק השכונתי סוכריית תרנגול על מקל. הפינוק הנדיר המתיק את רגשי האשם .

    השבמחק
    תשובות
    1. בני לשם, כנראה שאינך ירושלמי. כי בפי הירושלמים, ה'סוכרית תרנגול על מקל', מכונה " מציצה". 😉

      מחק
    2. באותן השנים הייתי ילד בקיבוץ, היתה לנו בגן הילדים (לינה משותפת) קופסת קרן קיימת, בכל יום ששי ליפני השירה של קבלת השבת היתה הגננת מחלקת לכל ילד מטבע, ואח"כ עוברת עם הקופסה וכל ילד היה משלשל את המטבע לקופסה.
      אנחנו לא ידענו מה עושים עם מטבע, ולא ידענו מה פירוש "לקנות" ו"לשלם".
      כעבור שבוע, בהכנות לקבלת השבת, היתה הגננת מוציאה את המטבעות מהקופסה ומחלקת לילדים על מנת שבהגיע תורם יתרמו.
      זה היה מאוד נחמד, לא הבנו כלום, הגננת אמרה שאם כל התרומות שנאספות על ידי הקרן הקיימת קונים אדמה בישראל, בחצר הגן היתה אדמה חומה כבדה ובוצית, מה זה אדמה ידענו מצוין, לא ידענו מה זה "לקנות אדמה" ובשביל מה זה טוב.
      זה גם לא עניין אותנו במיוחד. אחרי ארוחת הערב היתה עוגה.

      מחק
  11. ו..אלו לא "ביביסטים"...

    השבמחק
    תשובות
    1. לדעתי זה כן ביביסט שהדיבורים על 'קופסה כחולה' ושאר 'פרוגרסיביות אשכנזית' רומזים שיש בארץ אוכלוסייה שהמזון הרוחני שלה הוא ענייני מהות ומשמעות ולא ניזונים מבן גביר, מחוק הלאום ומהודעות על עוד 20 'מחבלים' בני 12 שנהרגו בבי''ס של אונר'א, כזה או אחר..האנטי הוא רפלקסיבי, לא מודע ולכן הקללות

      מחק
    2. לא.אלו אינדונזים או ירדנים שרושמים מילה לא יפה בגוגל טרנסלייט ומעתיקים לכאן.יתכן גם בחור מג'נין.לא ביביסטים

      מחק
    3. ברור, (ההדר הביתרי לא היה מרשה להם, כמובן..

      מחק
    4. ביביסטים שונאים אשכנזים.זה שונא את כולנו. אבל ירצח קודם אותי ואותך ואז את יוצאי מרוקו.ראה
      המחקר בערוץ 14

      מחק
    5. אפשר לדעת מה קורה פה? פרופ' אסף, האם נרדמת בשמירה?

      מחק
    6. לא נרדמתי. הלוואי. יש כאן טרול שכבר כמה שבועות מנהל נגד הבלוג (או אולי נגדי) מלחמת גידופים. אני מוחק והוא חוזר... מבקש את סליחת הקוראים מהזיהום הזה, הלוואי והייתה לי תרופת פלא נגד טרולים.

      מחק
    7. זהו בלוג טהור ונקי. לא ללכלך. אי אפשר לאתר אותו באמצעים של היום? שבוע טוב וחג שמח.

      מחק
  12. ציטטה מיומנה של הגננת ימימה, 30.10.1936: "ניסינו בצורה חדשה לסדר את טכס הבאת המיל... באמצע החדר עמד שולחן מכוסה מפה, עליו קופסת הקרן הקיימת ובשני הצדדים פמוטים עם נרות שבת. שני התורנים ישבו בצדדי השולחן והדליקו את הנרות. היתה דממת קודש בחדר. אחר החילונו בשקט שרים שירי שבת ושיר הקרן הקיימת. כל ילד ניגש על בהונות רגליו לשולחן ושם בקופסה את הפרוטה. הנרות, במזיגתם עם הקופסה הכחולה, השרו מצב רוח של יום טוב בין הילדים" (ימימה אבידר טשרנוביץ, יומנים גנוזים מן השנים 1919--1936)

    השבמחק
  13. לא כדאי להנציח את שם המורה הציונית והאנרגטית?

    השבמחק
  14. אני מצווה עליך, טרול ערל ומטומטם, לכתוב את זה שוב:

    השבמחק
  15. סיפור יפה ומעורר זיכרונות , כך היה גם בירושלים בבית החינוך לילדי עובדים בכיתה א' של המורה שרה בשנת 1947

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.