פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ: טקס פדיון הבן בחסידות מכנובקה-בעלזא

כתב: הרב ישראל איצקוביץ

צילם וערך: דנצ'וּ ארנון

בתורה נכתב: 'כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא' (במדבר, יח 15-14).

מצוות פדיון הבן היא מצוות עשה החלה על בן בכור בהגיעו לגיל חודש, ובלבד שאביו ואימו אינם כהנים או לוויים, ילד בכור לאימו ממש ולא כזה שנולד בניתוח קיסרי. טעם המצווה הוא כי ביציאת מצרים כל הבכורים הוקדשו לעבודת ה' אחרי שכל בכורי מצרים מתו במכת בכורות. הטעם שדווקא בגיל חודש הוא משום שרק אז התינוק נהיה חי ויוצא מגדר נֵפֶל. ביום ה-31 ללידה מצווה לפדות את הבן כדי שלא ישתהה ללא פדיון.

חסידות מכנובקה היא ענף של בית צ'רנוביל, ומרכזה היום הוא בבני ברק. האדמו"ר הנוכחי, יהושע רוקח, הוא גם צאצא של אדמו"רי בלז, ומכאן צירוף השמות הייחודי, שהוסכם עליו לאחר סכסוך ארוך שנים שהסתיים בפשרה עם חסידות בלז הגדולה.  

במרכז הצילום יושב האדמו"ר ממכנובקה-בעלזא, שהוא הסבא-רבא של התינוק.

אבי התינוק הוא יואל שנייבלג (מימין), והכהן הפודה, שהוא דודו של האב, הוא הרב אשר אנשיל כץ (משמאל). 

האב מברך וקונה מהכהן חמישה סלעים (במחירי היום: 96 גרם כסף צרוף). האב פודה את הבן מהכהן בחמישה סלעים כסף אך גם יכול לתת לו חפצים שיהיו שווים לסכום זה. דמי פדיון הבן נמנים עם 24 מתנות כהונה, שהתורה ציוותה על העם להעניק לכהנים. בדרך כלל, הכהן הפודה מוכר לאב את הסלעים ואחר כך מקבלם מהאב בחזרה בתמורה לכסף הפדיון.

 על שולחן המכובדים נערכו מבעוד מועד מגשים עמוסים שקיות קטנות ובתוכן שיני שום וקוביות סוכר. סעודת פדיון הבן היא מצווה גדולה והאוכל ממנה כאילו עשה תיקון של 84 ימי תעניות. זו הסיבה לשום ולסוכר, שמעט מהם נותן טעם בתבשיל גדול, ומי שיאכל מהם ישתתף במצווה. יש גם הסבורים שמאכלים אלו הם סגולה נגד עין הרע.

הטקס מתחיל בנטילת ידיים לסעודה ובציעת הפת על ידי הכהן. על פי מצוות קידוש כהנים, הכהן נוטל ידיים ראשון ורק אחריו הציבור, והוא הדין בבציעת הפת. לכבוד הטקס מכינים חלות גדולות במיוחד.

האדמו"ר בוצע את החלה אחרי הכהן.

האֵם מביאה את התינוק מעזרת הנשים ומוסרת אותו לאב שלוקחו ומוסרו לכהן. התינוק מונח בתוך מגש כסף מיוחד לדבר, מוקף בשקיות שום וסוכר וענוד בתכשיטי זהב ויהלומים רבים. הנחת התכשיטים על התינוק נחשבת גם היא לסגולה.

אבי הבן (עומד) אומר לכהן (היושב): זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶאֱמַר 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חוֹדֶשׁ תִּפְדֶה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקוֹדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵרָה הוּא' (במדבר, יח 16), וְנֶאֱמַר 'קַדֶשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא' (שמות, יג 2).

עתה שואל הכהן את האב (בארמית): 'מה בָּעִית טְפֵי לִיתֵּן לִי בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ שֶׁהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ, אוֹ בָּעִית לִפְדוֹתוֹ בְּעַד חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדִמְחֻיַּבְתָּ מִדְאוֹרַיְיתָא?' (מה אתה מעדיף לתת לי את בנך בכורך, שהוא בכור לאימו, או לפדותו כפי שמחייבת התורה?). האב עונה: 'חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי וְהֵי לָךְ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ כְּדִמְחֻיַּבְתִּי מִדְאוֹרַייְתָא', ומברך: 'בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָֹה אֱלֺהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן', ואחר כך ברכת 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְמַן הַזֶה'. 

עתה מעביר הכהן את דמי הפדיון מעל ראש התינוק הבכור ואומר: 'זֶה תַּחַת זֶה, זֶה חִלּוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה, וְיִכָּנֵס זֶה הַבֵּן לְחַיִּים, לְתּוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אָמֵן'.

הכהן שם את ידיו על ראש הילד ומברכו: 'יְשִׂמְךָ אֱלֺהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה וְיִשְׁמְרֶֽךָ. יָאֵר יְהוָֹה פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ. יִשָּׁא יְהוָֹה פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. יְהוָֹה שֹׁמְרֶֽךָ, יְהוָֹה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶֽךָ. כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִֽיפוּ לָךְ. יְהוָֹה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶֽׁךָ. כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ'.

כשסיים הכהן את ברכתו נוטל האב את הילד ומחזירו לרשותו. 

כל הנוכחים מתנפלים על שולחן המכובדים וחוטפים את שקיות השום והסוכר. המגש נותר ריק...

לבסוף כולם לוחצים ידיים, מברכים זה את זה ומתיישבים לאכול את סעודת המצווה.

בחצר חסידות מכנובקה-בעלזא נוהגים שבכל סעודת מצווה שחלה בין חג הפסח לחג השבועות, כולל בשבת, אוכלים מעט מצות כדי להראות שאנו ממשיכים את פסח עד לחג מתן תורה.

להתראות בשמחה הבאה עלינו לטובה... 

צולם בבני ברק בד' באייר תשפ"ד (12 במאי 2024).

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il