חפצים אוֹצְרֵי זיכרונות: מאה שנים לשלהֵי מלחמת העולם הראשונה

מאת ניצה פרילוק

חיילים יהודים בצבא הגרמני, חנוכה 1916

א. מציאות וזיכרון

עוד לא כתבתי לכם כי עמיתים שלי, כמחווה של תודה על שציירתי אותם, הכינו לי טבעת מאלומיניום של מצית רוסי. היא באמת יפה. על הטבעת חרטו HW16 [הֶרמן וַייל 1916]. זו מזכרת מהקבוצה השלישית, מחלקה 2, כיתה 12, Lir 8 על אדמת רוסיה. טבעות כאלו, מדליונים ולבבות מכינים כאן רבים למזכרת. החיילים יוצרים אותם בכלים הפשוטים ביותר, וכדורי רובה הם חומר הגלם.

מכתב מהחזית המזרחית, 2 באפריל 1916

המובאה לעיל לקוחה ממכתבו של הֶרמן וַייל, חייל יהודי שהתנדב ושירת בצבא הקייזר הגרמני ובגיל עשרים ושלוש נפל בקרב. דבריו הם עדות ברורה, כי כבר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה החלו החיילים בתהליכי הנצחתהּ. בכך באה לידי ביטוי אחת הכמיהות העזות של האדם – זכירה ושימור של אירועי הזמן החולף. עשרות מכתבים, גלויות וציורים, ששלח וייל במשך שנתיים מהחזית הביתה, לברֶסְלָאוּ (היום וורוֹצְלָב שבפולין), נשמרו והובאו על ידי אחותו הצעירה לארץ ישראל.

בדצמבר 2014 נפתחה בספרייה של אוניברסיטת חיפה התערוכה 'בין השוחות: ספרים והמלחמה הגדולה', לציון מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. אוצֵר התערוכה היה ד"ר אריה דובנוב מבית הספר להיסטוריה. חלק מן החפצים, הכלים והתעודות שהוצגו בתערוכה, ואשר אותם איתרתי אצל בני משפחות החיילים, מובאים כאן בתצלומים בתוספת תיאור החפץ, תפקודו ותולדותיו. כל החפצים היו ברשותם ובשימושם של חיילים יהודים באותה מלחמה והם מספרים סיפור יהודי יוצא דופן: חמישה חיילים יהודים, שזהותם ופרטי חייהם ידועים לנו במלואם, כולל תצלומיהם במדים, והנה כל אחד מהם לָחם בשורותיו של צבא אחר, בהתאם למקום לידתו ומגוריו. המלחמה הגדולה 'פיצלה' את חמשת החיילים הללו לשני מחנות עוינים, שנלחמו זה בזה: הצבאות של גרמניה ואוסטרו-הונגריה (הֶרמן וַייל וסמואל וֶסל) מול הצבאות של מדינות ההסכמה – בריטניה, צרפת, ארצות הברית, רוסיה, איטליה, סרביה (דוד הורביץ, ג'יאקומו אסקרֶלי ושמואל בן זאב).

ב. החיילים היהודים בעלי החפצים

הֶרמן וַייל (1916-1893) – הצבא הגרמני

במדי צבא הקייזר הגרמני, 1915 (באדיבות אחייניתו רחל זינגר)

סמואל וֶסל (1942-1893) – הצבא האוסטרו-הונגרי

קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, 1921 (באדיבות בתו רומי אסקרלי)

דוד הורביץ (1965-1893) – הצבא הרוסי

במדי הצבא הרוסי, 1915 (באדיבות בתו ניצה ווֹלפנזון)

שמואל בן זאב (1991-1900) – הצבא הבריטי

בן זאב (יושב) במדי הצבא הבריטי בארץ ישראל, 1918

(אוסף משפחת בן זאב, באדיבות ארכיון יד יצחק בן-צבי)

ג'יאקומו אַסקרֶלי (1973-1886) – הצבא האיטלקי

 במדי הצבא האיטלקי, עם אשתו ונדה, 1916 (באדיבות נכדתו תמר סגל)

ג. החפצים בתצוגה

שי לחיילים הפצועים: תצלום הקייזר וילהלם השני על גבי גלוית דואר

גב הגלויה שנשלחה מהחזית

לקראת חג המולד 1914 הוכן שי לכל הפצועים והחולים בצבא הגרמני: גלוית תצלום בשחור-לבן של הוד רוממותו הקייזר וילהלם השני, כשהוא מצולם במדי צבא. הגלויה הוכנה על פי פקודתו של הקייזר ונתרמה על ידי הצלב האדום הגרמני. שני צלבים אדומים נקבעו בגב גלוית דואר השֹדה, מימין ומשמאל. הצלם: ריכרד גאושמן (Guschmann) מרחוב רוסטוקֶר שבברלין. תצלומי מנהיגים שימשו במאה העשרים כלי תעמולה פופולרי והופצו להמון. הפצת תצלום הקייזר בקרב החיילים נועדה ליצור תחושת קִרבה אל השליט, לחזק את רגש הנאמנות והפטריוטיות בעת המלחמה.

על גבי גלויה זו שלח הֶרמן וַייל, בן העשרים ואחד, פריסת שלום להוריו ולאחיותיו בברסלאו. וכך כתב וַייל, ששירת אז כחובש בחיל הרפואה הגרמני סמוך לעיירה קוּטְנוֹ שבפולין: 'בכל אחד מעשֹרת הלילות הבאים יהיה עליי לעבוד, ובמהלך היום אהיה חופשי. סוף סוף שירות צבאי אמיתי' (6 בינואר 1915).  

פרט מעניין ולא כל כך ידוע: וילהלם השני, ששלט בשנים 1918-1888 והוביל את גרמניה למלחמה, התפטר מתפקידו לאחר תבוסת ארצו ועבר להתגורר בהולנד, שם מת ב-1941. הצאר הרוסי ניקולאי השני – היה בן דודו, וחליפת המכתבים המופלאה ביניהם ידועה בשם 'בין וִילי לניקי' (הא"ל פישר, דברי ימי אירופה, מוסד ביאליק ומסדה, תשי"ח). שיר עממי-פוליטי, שהושר ברוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה, הצליף והיתל בשליטים אלה. השיר העביר את המלחמה משדה הקרב לגן הילדים והאדיר את וילהלם על חשבון עליבותו של הצאר ניקולאי: 

וִילי כל כך מאושר 

רוכב הוא על סוס נהדר.  

אך ניקולק'ה כל כל מדוכדך,  

מטאטא לו – במקום סייח. 

(התרגום מרוסית נעשה בידי אבי, שזכר את השיר מילדותו בעיר רובְנו.)  

כרטיס ברכה לשנה החדשה שהופץ בגרמניה: הקייזר וילהלם עשה כפרות עם התרנגול 'ניקולאי'

Die Wacht im Osten
עיתון שדה של הארמייה ה-12

באדיבות ספריית אוניברסיטת היידלברג, גרמניה

המִשמר במזרח היה עיתון שֹדה יומי של הארמייה ה-12 (Feldzeitung der 12. Armee). העיתון, שהודפס באותיות גותיות, החל להופיע בדצמבר 1915 ויועד לחיילי הצבא הגרמני שלחמו בחזית המזרחית. הטקסט נשא גוון תעמולתי: תיאורים של תבוסות האויב ולעומתם – הניצחונות המופלאים של צבא הקייזר. סמליל העיתון היה ציור של חייל-פרש רוכב על סוסו ומשקיף אל מרחבים מושלגים, שוממים, סביבו סבך עצים וקברי חיילים רוסים המסומנים בצלב הפרבוסלבי.

בעיתון שלפנינו (1 באוגוסט 1916) לוקטו ידיעות רשמיות ממקורות שונים: דו"ח יומי של המַטה הכללי, דו"ח של הצבא האוסטרי מווינה, ודו"ח שמקורו בקונסטנטינופול. בדיחות וחידות נדפסו בעמוד האחרון. במוסף 'החיים בתמונות רק לחיילים', הופיעו גם קריקטורות. לדוגמה, חייל השקוע בבוץ זועק לעזרה: 'חברֶ'ה, מִשכו אותי! אני הרי לא צוללת'.

הופעת עיתון בכל יום, בזמן השהייה הממושכת וחסרת המעש בשוחות, העניקה לחייל אשליה רגעית של שגרה ברוכה, כפי שהייתה מנת חלקו לפני הגיוס. הידיעות על מהלכים וקרבות בגזרות אחרות של הצבא, שחררו את הקורא, לשעה קלה, מבדידותו ומהיעדר מידע בהציגן שליטה-לכאורה של הפיקוד העליון.

החייל הֶרמן וַייל חתם על עיתון שׁדה זה של הארמייה ה-12. מחיר העיתון היה 35 פנינג לחודש, ופעמיים בשבוע צורף, לדבריו, גם מוסף מצויר. 'אשלח לכם פעם גיליון אחד' (מכתב מהחזית מיום 26 ביולי 1916).

גלויה מצוירת: 'כאשר החיילים צועדים בעיר'

הציור בחזית הגלויה שנשלחה מהחזית, יולי 1916

 גב הגלויה

גלויה מצוירת בשחור‑לבן הנושאת בצד הגב את שורותיו הראשונות של השיר הפופולרי Wenn die Soldaten durch die Stadt marschieren / Öffnen die Mädechen die Fenster und die Türern (כאשר החיילים צועדים בעיר דרך הרחובות, / הנערות את החלונות והדלתות פותחות). בציור – צעירות במיטב חיוכיהן מלוות את החיילים המצוחצחים והנינוחים ומטפחות מונפות לברכה מחלונות הבתים. 

הגלויה נשלחה מהחזית ב-5 ביולי 1916 על ידי הרמן וַייל אל אחותו רוזה (1978-1896) כמתנת ברכה לסיום שנת הלימודים שלה. חמש גלויות כאלו קנה  הרמן באותו יום ובמכתבו ביקש 'לא להראות את הגלויה לכל החברות שלי'. בציור ובטקסט דבק ניחוח ארוטי, ומן הסתם לא ראוי היה בעיניו שחברותיו בעירו תדענה על כך.

גלויות מצוירות (המצאה מ-1870) שימשו ערוץ תקשורת נפוץ, בימי שלום כבימי מלחמה. בדרך כלל תוארה בהן המלחמה במתכונת רוגעת, חגיגית וסנטימנטלית שהסוותה והרחיקה את הזוועות. בין המוטיבים המצוירים: יפי הטבע בשדה הקרב, חיילים בשׁוּחוֹת סועדים ושרים, חיילים פצועים נעזרים בנשים מלאכיות, חלומו של חייל על משפחתו, ילדים במדים משחקים, הרוג (ללא פצעים) שרוע בחורשה וסוסו הנאמן לצדו, חייל מת בזרועות ישו ועוד. שיווק של דימויים מטוהרים וסטרֵאוטיפים שכאלה העצים את מיתוס המלחמה כחלק מסדר היום האזרחי, ובו-בזמן שׁחק בהדרגה את הזרות והחרדה. הגלויות – כמו שאר המזכרות ומוצרי הלוואי של המלחמה: צעצועים, משחקים, חפצי נוי וספרות קיטש – הזינו את תרבות ההמונים. 'טריוויָיליזציה של המלחמה', הגדיר ההיסטוריון היהודי ג'ורג' מוֹסֵה את התופעה בספרו הנופלים בקרב: עיצובו מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם (עם עובד, 1990).

לשיר שצוטט בגלויה יש גרסאות אחדות ומקורותיו מעורפלים: האם מדובר בשיר ילדים תמים או בשיר גס של קברט (הזמרת קליר וַלדוף שרה אותו ב-1912); האם זהו שיר תעמולה של הרייך הגרמני או שמא מקורותיו הכתובים נטועים כבר באמצע המאה ה-19? חובבי הזמר העברי בוודאי יקשרוהו מיד עם השיר הפופולרי שלנו: 'צאנה! צאנה הבנות וראינה: / חיילים במושבה!', שנכתב ב-1941.

כך או כך, זהו שיר עוקצני והיתולי בן חמשת בתים המְספר על רומנים ואהבות של ימי מלחמה. פזמון נונסנס, שובבי ורומז סוד, חוזר ונועל כל בית (האזינו לשיר בהמשך). המקצב המהיר של האפיזודות מניע את קרוסלת החיים: המפגש של לובשי המדים עם הבנות הצעירות, החיזור וההיענות, הפרֵדה והבכי עד לשִׁכחת החייל הנמצא אי-שם והנישואים לגבר אחֵר. בגלויה שלפנינו צוטטו רק שני המשפטים הראשונים של השיר, ואפשר היה לסמוך על החיילים בחזית שידעו להשלים את ההמשך.

כאשר החיילים צועדים בעיר דרך הרחובות, / הנערות את החלונות והדלתות פותחות.  

מטפחות צוואר בשני צבעים, שֹפמים וכוכבים, / מרעיפים על הנערות נשיקות וחיבוקים.  

נתח צלי ויין אדום בכוסות, / העניקו לחיילים שלהן – הנערות.  

כאשר בשדה הקרב נופלים פגזים ופצצות, / על החיילים שלהן הנערות בוכות.  

כאשר החיילים למולדת שבים, / נערותינו כבר מִזמן בברית הנישואים.

(תודה לגבי ולנשטיין שסייעה בתרגום.)

שיר זה התפרסם במיוחד בביצועה של מרלן דיטריך, שנהגה לשיר אותו בהופעותיה בימי מלחמת העולם השנייה.

Liliput-Wörterboch : מילון ליליפּוט

שני המילונים של וֶרשוֹבן: גרמני-אנגלי, אנגלי-גרמני

השער הפנימי של המילון הגרמני-אנגלי

הכינוי העממי שניתן למילון זעיר זה מרמז על מידותיו (3.5x4.5 ס"מ). כידוע, 'ליליפוט' הוא שמה של ארץ הגמדים בספרו המפורסם של ג'ונתן סוויפט, מסעי גוליבר. למרות ממדיו הזעירים מחזיק המילון 640 עמודים שנדפסו על נייר דקיק. עטיפתו – בד אדום. 

המילון, הוכן בידי פרופ' פרנץ יוזף וֶרשוֹבן (F.J. Wershoven; 1928-1851), וראה אור בלייפציג, בהוצאת Schmidt & Günther. וֶרשובן התמחה בסוגת המילונאות ושלט בחמש שפות. המילון האנגלי-גרמני פורסם ב-1915, בשלוש מהדורות, ועותק ממנו הוצג בתערוכה; המילון השני, גרמני-אנגלי, נדיר יותר ומצוי רק בשמונה ספריות בעולם. הוצאת הספרים ממשיכה את פעילותה בלייפציג גם כיום. 

שני המילונים שימשו את דוד הורביץ, יליד לטביה ובעל
הסמכה לרבנות, שגויס לצבא הצאר הרוסי. הוא נפצע במהלך הקרבות ונפל בשבי הגרמני. אושפז ונותח בבית חולים צבאי בהנובר שבגרמניה, ולאחר שהחלים עבד שם בתפקיד אח (סניטר), ומאוחר יותר כמתורגמן לגרמנית ולרוסית. כשעלה לארץ ישראל בשנת 1921 הביא עמו את המילונים. הורביץ היה חקלאי בראשון לציון ומשנת 1937 שימש 'מוכתר' המושבה בקשריה עם השלטון הבריטי.

מאפרה שמקורהּ תרמיל פגז 

תרמיל הפּליז הריק, שהכיל בטרם קרב את הפגז, נחתך בתחתיתו, במרחק 3.5 ס"מ מהבסיס. על הדופן המעוגל נוספו שלושה כַּנים קעורים וצרים להנחת סיגריות, שנלקחו מִתרמילים ריקים של כדורי רובה. הכּנים הולחמו והוצמדו במאוזן. בפעולה פשוטה זו נוצרה מאפרה בקוטר 12 ס"מ. צבעהּ הזהוב נשמר מאה שנה, והיא נקייה מחלודה.

יצרן הנשק האימפריָילי הגרמני היהPatronenfabrik Karlsrruhe . הפגז יוצר בחודש מאי 1915, כפי שנחרט בבסיסו. פגז התרמיל היה בשימוש בחזית ארץ ישראל. שמואל בן זאב, איש ראשון לציון, הצטרף לצבא הבריטי ב-1917 ולחם בטורקים. הוא סופח לגדוד ה-6 של הפרשים הקלים בצבא האוסטרלי ושירת בעבר הירדן המזרחי. התרמילים הריקים היו 'שלל המלחמה' שלו. המאפרה נמצאת כיום ברשותו של בן המשפחה, יחיעם ווטרמן. אביו, שהיה חָרט מתכת, הוא כנראה האדם שביצע את פעולת המִחזור.

קופסת קוביות מרק משומר תוצרת OXO

קופסת השימורים הומצאה בימי המהפכה התעשייתית והייתה פתרון יעיל לבעיית אספקת מזון לחיילים שבחזית. שימורי המזון סיפקו לחיילים ארוחות זולות ועתירות קלוריות, נוח היה להובילם בדרכים, והם הגיעו גם אל החיילים שבשוחות בימי מלחמת העולם הראשונה.

הקופסה שבתצוגה הייתה שייכת לחייל דוד הורביץ. זו קופסת פח שטוחה, בצבע אדום, שהכילה קוביות מרק משומר. מידות הקופסה המלבנית: 7.5x4.5x2 ס"מ. המוצר של חברת OXO האנגלית נכלל בחבילות שנשלחו לחיילי החזית. על מנת לקדם את מוצריה הפיצה החברה כרזת פרסומת צבעונית ובה נראה חייל הדוּר וטוב מראה יושב על ארגז תחמושת וכותב מכתב הביתה: 'הַמשיכו לשלוח לי OXO'. ועוד הוא מספר במכתבו, הרשום בכרזה: 'כשחזרתי לבסיס רטוב וקפוא מקור, מצאתי את החבילה שלכם על השמיכה שלי. תוכלו לתאר שהדבר הראשון שעשיתי היה להכין ספל OXO. היה זה המשקה הטעים ביותר ששתיתי מעודי'...

'שִׁלחו OXO!', כרזה שיווקית של החברה (ויקיפדיה)

המותג OXO מוכּר מ-1899. מ-1910 החלה החברה לשווק מזון בקוביות ובמלחמת העולם הראשונה סופקו כמאה מיליון קוביות מזון למגויסי הצבא. חברת OXO פועלת עד היום ובנוסף למוצרי מזון היא משווקת כלי בית ומטבח.

כוס ומספריים מתקפלים

חפצים המיועדים למסעות, לטלטול ולשהייה מחוץ לבית זוכים לעתים לעיצוב פונקציונלי במיוחד: האפשרות לקפל אותם. חפצים אלה בנויים לשני מצבים: פתוח (בשימוש) וסגור (באחסנה). למורכבות צורנית זו יתרונות רבים, במיוחד לחיילים בחזית: מזעור, שמירה והגנה, נוחות האריזה והטלטול בדרכים.

הכלים שלפנינו היו בשימושו של החייל דוד הורביץ והם שמורים אצל בתו, ניצה ווֹלפנזון.

הכוס פתוחה לשימוש

הכוס מקופלת בקופסה

הכוס בנוייה חוליות-חוליות, סדורות במדרג, וקוטר שונה לכל חוליה. גובההּ 7 ס"מ. הכוס המקופלת נחה בקופסה עגולה (גובה – 3 ס"מ, קוטר – 6 ס"מ). הכוס עשויה אלפּקה (סגסוגת של נחושת וניקל, הקרויה 'כסף גרמני').

המספריים מתקפלים לשניים. האורך המלא – 10 ס"מ, ובקיפול הידיות – 6 ס"מ, כצורת מלבן. המספריים עשויים סגסוגת מתכת, שהחלידה עם השנים.

המספריים בקיפול ובסגירה

מדליות ותעודות הוקרה

בסיפורי עם, הגיבור אמיץ הלב זוכה בגמול על מעשהו: מטבעות זהב, אישה יפהפייה או מעמד רם. עיקרון יסוד זה נשמר גם בחיים האמתיים, ובמיוחד בשדה הקרב. בעקבות ההשתתפות בקרבות מול אויב מעניק השלטון אותות, מדליות ועיטורים, במיוחד לאותם חיילים שגילו אומץ לב ומעשי גבורה. בהכרה ממלכתית זו, שמשמעהּ 'הון סימבולי', יש משום הוקרה והנצחה, חיזוק הנאמנות לצבא ועידוד הלוחמים.

הנה שתי תעודות הוקרה כאלו, שהוענקו לחיילים יהודים במהלך 'המלחמה הגדולה' ואחריה. התעודה הראשונה היא מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, השנייה – מאיטליה.

בתעודה האוסטרו-הונגרית, יועץ הסתרים של הקייזר מודיע כי הוד רוממותו החליט להעניק לסמואל וֶסֶל (Wessel), לוטננט מילואים בחיל הרגלים 3/46, צלב כבוד וגם עיטור מלחמה. שניהם מדרגה 3 (עשויים צינק ובלי אמאייל). המדליות צורפו לתעודה, שנשלחה מווינה בעיצומה של המלחמה, ביום 19 ביוני 1916. וֶסל, יליד קרואטיה, למד כלכלה באוניברסיטת וינה. הוא שירת כקצין, נפצע שלוש פעמים במהלך המלחמה וסופו שנספה במחנה אושוויץ. בתו, רומי אסקרלי, סיפרה כי בילדותה נהגה לשחק בהנאה במדליות. תעודת ההוקרה הוטמנה ונשמרה בגב מסגרת תצלום של אביה והתגלתה באקראי לפני כשלושים שנה. תעודת ההוקרה שמורה אצל נכדתו, מיכל מזורסקי.

הצבא האיטלקי הצטרף למלחמה הגדולה במאי 1915 וחָבר ל'מדינות ההסכמה' לאחר שהפר את הברית הצבאית שהייתה לאיטליה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה. הליך הענקת עיטורי גבורה לחיילי המלחמה נמשך באיטליה הפשיסטית של מוסוליני שנים לאחר תום המלחמה. 

אות המלחמה 'סרט התכלת', המוצג להלן, נשלח מרומא ב-26 במארס 1930. מקבל העיטור הוא ג'יאקומו אַסקרֶלי, יליד פיזה וצאצא למשפחה ממגורשי ספרד, שלמד כלכלה באוניברסיטת ונציה. הוא הגיע לדרגת קצין והשתתף בקרב Capporetto באלפים האיטלקיים. המזכיר הכללי מ' ברצ'לי, והיועץ הראשון של המכון האיטלקי א' רוסי, רשמו בהודעתם כי הנמען רשאי לענוד את סרט התכלת ואת חוט הזהב על קסדת הברזל שלו העטורה נוצות.

 תעודת ההוקרה של אסקרלי מוסגרה ותלויה על קיר ביתה של נכדתו, תמר סגל.

לימים, נישאה בתו של וֶסל (בעל העיטור האוסטרו-הונגרי שלעיל) לבנו של אסקרלי (בעל העיטור האיטלקי). החיילים היהודים שלחמו ב'מלחמה הגדולה' בצבאות יריבים, נעשו אפוא מחותנים.

_________________________________

ניצה פרילוק היא חוקרת ספרות ותרבות עברית ומפתחת תכניות לימודים. 

פרסומים קודמים של המחברת בנושא יהודים במלחמת העולם הראשונה: 
'כמה יפה עתיד האביב להיות', הארץ, תרבות וספרות, 29 ביולי 2011; 'מעולם לא סבלו יהודים בסביבתם', מקור ראשון, שבת, 8 באוגוסט 2014; 'בזמן שאתם בשוחות שוהים, במדינה נערכת ספירת יהודים', האומה, 52 (195), 2014, עמ' 105-98; 'במערב אין שום שינויים כמעט', הארץ, תרבות וספרות, 26 בדצמבר 2014; 'חייל יהודי בצבא הקייזר כותב מהחזית 1916-1914', יֶדע עם: במה לפולקלור יהודי, מ-מא (תשע"ה), עמ' 168-149.

'אֲנִי עִם כָּל הַחַלּוֹת': סיפור לילדים של שאול טשרניחובסקי

מאת ניצה פרילוק

מאיר גור אריה, דיוקן שאול טשרניחובסקי; חיתוך עץ, ירושלים 1941 

(באדיבות מכון 'גנזים')

א. פתח דבר

הסיפור 'אני עם כל החלות' מאת שאול טשרניחובסקי פורסם פעם אחת ויחידה לפני כשבעים שנה, ומעולם לא כונס בספר. הסיפור, שעיקרו מהתלה, נדפס בעיתון דבר לילדים, ביום ה' בסיוון תש"ג (8 ביוני 1943), ארבעה חודשים לפני מות כותבו.

טשרניחובסקי חוזר בסיפורו זה אל ימי הילדוּת ואל המרחב הביתי החביב עליו – המטבח. המקום הוא כפר ילדותו מיכאילובקה של סוף המאה ה-19, והדמות הראשית היא הדודה פֶּרְלָ'ה, ש'זכתה' לכינויים שונים ובהם 'צפרדע'. באפיזודה האחרונה, הרביעית, שהיא לבו של הסיפור, מתואר אירוע דרמטי שהתרחש במטבח של הדודה, ואותו יזם בלי הצלחה מרובה המְספר בן השש. מקהלת קולות של שוליות החייטים המקומיים מעצימה את הנעשה. הסיפור ניזון אפוא מאווירה של קהילה מהודקת וסקרנית, שאינה מוותרת על קְצה שמועה פיקנטית, מקשטת את הידיעה בזמר ובחריזה ומפיצה אותה לאוזניהם של כל יושבי הכפר. המְספר-המבוגר, מגלה כאן את בקיאותו הרבה (המוכרת מיצירות אחרות שלו) בתיאור הכנתם של תבשילים ומאפים שונים, ואינו מזניח את פארוֹ של בית כפרי באותם ימים – התנור הגדול.

זהו סיפור נוסף על 'מפלה' של המְספר בימי ילדותו. אותו מוטיב מצוי בסיפורים אוטוביוגרפיים נוספים של טשרניחובסקי: 'פעם בחנוכה', 'איך נשארתי בלי מצות לפסח', 'מעות קטנות', 'מעשה בנעליים' ועוד (שלושת הסיפורים הראשונים ראו אור, בשנית, על ידי כותבת שורות אלה: האומה, חוברות 201 ו-204, 2016; מקור ראשון, 28 בדצמבר 2011). העלילה, שאין עמהּ סער או עימות של ממש, מתובלת לקראת סופהּ ביסוד של מתח וננעלת בפואנטה. המְספר מעלה ביושר לב ובהומור סלחני, פרט אחר פרט, את כישלונו במשימה שנטל על עצמו כילד, על כל תוצאותיה. בדומה לסיפורים האוטוביוגרפיים שהוזכרו לעיל, גם כאן הילד מצטייר כבעל ביטחון עצמי, נמהר ומלא מרץ, שלא יחמיץ הרפתקאה חדשה גם (או דווקא) אם כרוכה בה סכנה.

כתב היד של טשרניחובסקי שמור בארכיון מכון 'גנזים' (כ-23625), ונרשם על שמונה עמודי יומן לשנת 1936. נוסח הסיפור המובא כאן הוכן על פי כתב היד, וכולל שורות אחדות שהושמטו מן הטקסט שפורסם בדבר לילדים. שמרנו על נאמנות מֵרבית ליצירה המקורית, אך הוכנסו פה ושם תיקוני כתיב על פי הנהוג בימינו, וגם סימני הפיסוק נקבעו בהתאם. ביאורי מילים ניתנו בסוגריים מרובעים.

העמוד הראשון של הסיפור בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי (באדיבות מכון 'גנזים')

ב. הסיפור

אֲנִי עִם כָּל הַחַלּוֹת

אני – הייתה לי דודה.

תאמרו: לכולנו היו דודות.

שמהּ של דודתי היה פֶּרְלָ'ה.

תאמרו: כמה פרל'ה אִיכָּא בַּשׁוּקָא [יש בשׁוּק].

דודתי פרל'ה היו לה כמה שמות לוַי, ממש כְּיִתְרוֹ, להבדיל, בשעתו: מרכיבת הארבע, הקוצצת, הצפרדע, האופה...
תודו לי, שדודה כזו לא הייתה לכם.

'מרכיבת הארבע' – על שום מה?

על שום שהרכיבה, לאחר שכּהו עיניה, ארבע זכוכיות במסגרת עופרת אפורה על חוטמה הבשרני. זוג אחד זכוכיות עבות וגדולות, תבנית קערית של צלחת של תֵּה. וזוג זכוכיות דקות מהראשונות ומלפניהן. התחילה נוהגת בזכוכיות לאחר שכּהו עיניה הגדולות והבולטות כעיניו של דג שנמשה מן המים.

תאמרו: למה לא הלכה אל רופא עיניים?

נכון, בשביל עיניים שכָּהו אין פונים לחובש, אף על פי שכידוע, כוחו של חובש עדיף מכוחו של רופא, אלא שאין לו מכשיריו של זה לחקירה ולבדיקה.

ולשם זה צריך לנסוע העירה; הרי לך שעה של נסיעה עד התחנה, ושעה אחת המתנה עד שיבוא המסע. ושתי שעות נסיעה ברכבת, ושעה אחת נסיעה מן הרכבת עד העיר, ומי יודע כמה זמן יעבור עד שאַת מוצאה מקום לינה. 
חזרה – שוב אותן השעות. ומי יודע מתי הרופא מקבל חוליו? אולי בבוקר, ואפשר בערב, וצריך ללון בעיר. ואיפה ללון? אישה כשֵׁרה ובאה בימים לא תלך לנוע על המְלוֹנִים [האכסניות]. תאמר: אצל צִיפָּה-דְּבוֹסִי, בת-בתהּ של אחותה.

כך יכולים לומר אתם.

ראשית כל, ציפה-דבוסי מי יודע איפה היא גרה? שנית, יש לה ברוך השם בדירתה שלה תשעה תינוקות ואין לה תשע פינות להשכיבם בלילה. ושלישית...

נמלכה הדודה פרל'ה בדעתה, וסרה אל חנות של גלנטריה ושאר מיני סדקית, ושם הוציאו והגישו לפניה את כל הסחורה שהייתה להם, והיא בעצמה ביררה וביררה זכוכיות לפי עיניה עד שמצאה את הזוג הראשון ואליו זיווגה את הזוג השני, וזה נתן לה האפשרות לראות מה נעשה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ושלא תכניס, חס וחלילה, את הכף לתוך חוטמה.

'הקוצצת' – על שום מה? 

על שום שהייתה פעם הדודה עסוקה בהכנת דגים במטבח שלה, בבוקר. בקעה את הדג על המַקְצֵב [קרש עץ לחיתוך ירקות ודגים; תחדיש של טשרניחובסקי]. זו הייתה אַבְרוֹמָה. לא! זו הייתה קוֹרַיְשָׁה. לא, לא! אברומה! כי בימות חול אין מקפידין בדגים, לשבת קונים דווקא זאב-ים או קַרְפִיפון. וזו הייתה, בזה אין כל ספק, אברומה. בוודאי! ואולי לא. הלא אחת היא סוף-סוף. הדודה בוקעת את הדג, מוציאה קרביו וזורקה אותם לוַאסְקָה חתולהּ, היושב על ספסל המטבח, קרוב קרוב למַקְצֵב. אחרי כן היא מרקידה את הקופיץ [סכין לחיתוך בשר] הכבד על הבשר. התלהב וַאסקה והכניס את קצה זנבו לתחום הקופיץ. הך-הך! והקצה נשאר בין הבתרים. בצעקה גדולה ויללה מרה קפץ וַאסקה אל החלון – ונעלם. 
הוא שב אך ביום השלישי.

לא ידעה הדודה על שום מה.

אולם ביום השני, ודודי נפתלי לועס את הדגה, והרגיש במין גֶּרֶם [עצם] בין שיניו. כִּרסם וכִרסם והוציאו להסתכל בו, והכיר בו את קצה זנבו של החתול.
התחיל מורט זְקַן-התיישים המדולדל שלו ופתח בקללות: 'תשרפו כולכם! הדגים והחתולים וזנבותם. אמן, כן יהי רצון!'

והיה שמח.

ושוליות החייטים [במקור: ושוליי-החייטים] של שמערל הקטן מצאו מקום לחבר שיר באותו עניין, והיו שרים אותו בהתלהבות גדולה: 

אוֹי לַדּוֹדָה פֶּרְלָ'ה,  

אוֹי לַחֲתוּלָהּ!  

בִּזְנָבוֹ קָצְצָה  

וּזְנָבוֹ בִּשְּׁלָה.

וכו' עד גמירא.

Common Bream הוא הדג המכונה 'אַבְרוֹמָה' (ויקיפדיה)

'הצפרדע' – על שום מה?

על שום שהדודה בישלה פעם כופתות, תבנית כדורים. ואין לך דבר יותר קל ומהיר לבישול כאותן הכופתות. אלא שצריך להיות זהיר ולהוציא אותן בזמנן. וזה לך סימן: כשהן מתחילות עולות וצפות על פני המים. הייתה הדודה מאוד עסוקה בעניין אחר, והושיבה אל התנור את פִּידוֹרְקָה בת השש, בתהּ_ּ של השכנה, שתהיה מסתכלה בסיר ולקרוא לה כשיתחילו הכדורים עולים.

ובאותה חבית, שממנה שאבה הדודה מים, ישבה לה צפרדע. לא הרגישה בה הדודה, והעלתה אותה בספל וזרקה אותו בסיר.
עד שהמים קרים, ישבה הצפרדע וחשבה מה שחשבה, אלא כשהתחילו המים שבקרקעיתו של הסיר להתחמם וגם לרתוח, והמים אומרים בעבועַ שלהם, לא מצאה בזה שום קורת רוח. עלתה-צפה, ופתאום בצבצה מן המים והתחילה מבליטה עיניה הגדולות והטפשיות בפִּידוֹרְקָה. ראתה התינוקת והתחילה צווחת: 'דודה, דודה! מהרי הנה, זְקַן הַכַּדוּרִים כבר התחיל מבליט עיניו!'

!Тимко, швыдче, бо найстаршый олух вжэ вытаращил вичи

ועל זה חיברו שוליות החייטים של שמערל הקטן את השיר הידוע: 

פֶּרְלָ'ה – אֵין בָּעִיר מָשְׁלָהּ!  

צְפַרְדֵעַ חָיָה בִּשְּׁלָה.  

הִיא בִּשְּׁלָה צְפַרְדֵעַ,  

שְׁאֵלָה בְּ'יוֹרֶה דֵעָה' [שֵׁם החלק העוסק בדיני שחיטה וטרֵפות בספר שולחן ערוך]  

שָׁאֲלוּ הָרַב –  

אוֹי, הַסִּיר נִטְרַף.

והיו עוד כמה וכמה מעשיות שסיפרו על הדודה פרל'ה, וכל השומעים היו ממש מתים מצחוק. פלא שלא על כל דבר ודבר חיברו החייטים שירים.

'האופָה' – על שום מה?

ויהי היום ואני באתי בבוקר לקחת דבר מה בשביל אמי מן הדודה.

לא הלכתי בגפי. הייתה אתי גם אחותי הצעירה ממני.
בן כמה הייתי?
בוודאי בן שש וחצי.
זה לי מניין? לך ומצא: אחי הצעיר, זה אך מספר חודשים שהתחיל ללכת על רגליו, כלומר היה בן שנה וחצי לערך. ומכאן שאחותי בת ארבע, ואני בן שש וחצי.
שתי שנים וחצי בין זה לזה!

מצאנו את הדודה במטבח על יד המערוך הגדול, והיא מכניסה כיכרות הלחם הגדולות לתנור. כבר זרתה את הקמח על החלות, והעבירה עליהן חלמון הביצה במכחול הנוצות הקטן. בכפיה המִרְדֶה הגדול, ובתנור כבר סדרה קטנה, ושתיים-שלוש חלות על המערוך. פי התנור פתוח, והֶבלו עולה.

אצלנו היו אופים לחם בבית, כל בעלת בית בפני עצמה. בתנור שלה.

מה זה תנור רוסי? זה צריך ללמוד. בקיצור, זה הוא מעין מדור, כגודל צריף קטן בכֶרֶם התימנים אשר בתל-אביב. והוא מדור בפנים מדור. במטבח של עכשיו – לא היה מוצא לו מקום כלל וכלל עם האצטבא הארוכה שלו והגב הרחב והפרוזדור המרווח, שממנו עולה ומִתמרת המעשנה דרך הגג החוצה. בשביל אפיית לחם מסיקים יפה יפה את התנור מבפנים. אחרי כן מוציאים את שְׁיָרֵי ההסקה: עץ, לבנֵי גללים או קש. מכניסים במרדֶה לתוכו את החלות, וסוגרים את פתחו לכמה שעות.

אני פותח את עיניי לרווחה ורואה כאן: חלות, תנור ומרדֶה ביד הדודה.

ותיכף ומיד אורו עיניי. הבינותי, שאפשר לרמות יפה יפה את הדודה: היא תכניסני בתנורהּ, במקום חלה...

עד שאני מדבר אליה והיא עסוקה אצל התנור, אני משחרר כל כפתורי מכנסיי, מורידם מעל רגליי. לא עבר רגע ואני עומד בלי מכנסיים ובלי תחתונים, רגע שני ואני יושב על המערוך על יד שתי חלות. 
אני כופף את גבי כלפי המערוך, פושט רגליי מלפניי ומבליט, במחילה מכבודכם, יפה יפה את אֲחורִי כלפי הדודה.

חפנתי מן הקמח, והעברתי על מערומיי.

הכניסה הדודה כיכר הלחם שהיה על המרדה ופונה אליי, בזריזות היא מכניסה אל מתחתיי את המרדה הגדול. אני מתיישב עליו יפה, תופס בכַפַּיי את שֹפותיו, מכופף גבי אל פניו ופושט רגלי מלפניי. הדודה רוצה להרימני, הפעם זה, כנראה, יותר קשה.

'אוי ואבוי לי', נאנחה היא, 'הזִקְנָה... הזִקנה. איזו חלה גדולה לָשְׁתִּי. אוי ואבוי, אלהינו אל רחום, למי שהוא סגי נהור, למי שעיניו כהו.'
'כבד, כבד הכיכר', רוטנת הדודה. 

והיא מכניסה אותי בתנור. פתאום אפפני הבלו המחניק של התנור. אינני יכול לנשום. רציתי לקרוא ואינני יכול. וברגע זה המִרְדֶה מונח על קרקעו, והדודה משמיטה המרדה מתחתיי בזריזות ואני נוגע בקרקע. בצווחה גדולה וביללה, כאותו חתול קצוץ זנב, אני קופץ על רגליי. כעבור דקה, ואני בפרוזדור התנור, ועוד דקה – ואני קופץ אל המטבח מתוך פזמון אחד ארוך ונוגה:

וַי-לִי-וַי – וַי אֲחוֹרַי! 

וַי-לִי-וַי – וַי אֲחוֹרַי!

אני מתחיל להסתובב ולקפוץ, אבל כל תנועה יתרה מרבה מכאובי, ואני גומר ביללה על עמדי. לא מיהרתי הביתה.

שמעה אחותי, פתחה בצווחה גם היא; שמעה הדודה, התחילה צווחת גם היא.

ועוד שדודתי צווחת, ועד שאני מילל, רצה אחותי והבהילה את אמא: הדודה אפתה את שאול אחיה!

לא היה הרופא בביתו, והבהילו את חובש הגונדא הזקן [חובש צבאי], וזה הבהיל את כל החלב החמוץ אשר בסביבה.

היה אחורִי סמוק-סמוק, עשה אותו החובש לבן-לבן, הציף עליו כל החלב החמוץ. אחרי כן הסיר את החלב, והציף עליו גל של דיו, עשה אותו שחור-שחור. 'רק דיו אמִתי, דיו של עֲפָצִים, לא של אַנילין!' [דיו שהוכנה מקליפות צמחים ולא מתרכובת כימית].
בא הרופא ועשה אחורִי זהבהב-צהבהב: הוא הציף עליו גל של תערובת שמן פשתים עם מי סיד.

וסוף דבר היה, שאני שכבתי מוטל במיטה שבוע וחצי, שוכב על בטני, ומה שלמעלה – למעלה, במחילה מכבודכם. שבוע וחצי, ובכל בוקר ובוקר היה בא הרופא ואומר שהכול בסדר.

ומכיוון שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר, למדתי 'דוקטורְיָה' [רפואה]. הכווייה יש לה שלוש דרגות: דרגה ראשונה, דרגה שנייה ודרגה שלישית, וכל אחת יש לה סימניה שלה.
יש הרבה מיני משחה בעולם: משחת אבץ, אונגנטום צינצי, משחת אפסרמון פרו – אונֶגאנטום באלזאמי פערוביאני וכו' וכו'.

אבל הדודה פרל'ה גם כן לא יצאה מביתה החוצה, מרוב חרפה ובושה. והיו הבריות מקנטרים אותה ושואלים: מה נשתנה מאפה בן-אחות מכל מאפה אחר? ועוד מיני שאלות טיפשיות. ושוליות החייטים של שמערל הקטן חיברו שיר חדש, וזו התחלתו: 

דוֹדָה פֶּרלָ'ה, דוֹדָה פֶּרלָ'ה!  

הָבוּ הוֹד לָהּ, הָבוּ פְּאֵר לָהּ.  

הִיא יוֹדַעַת לֶאֱפוֹת  

גַּם חַלָּה, גַּם בֶּן-אָחוֹת.

והעיר מיכאילובקה צהלה ושמחה.

דבר לילדים, יג, ה' בסיון תש"ג (8 ביוני 1943), חוברת 38-37, עמ' 303-302
(באדיבות מכון לבון, ארכיון תנועת העבודה)

ג. היסודות האוטוביוגרפיים בסיפור

בשנותיו האחרונות (1942-1941), העלה טשרניחובסקי על הכתב פרקים מחייו, כתשעים עמודים של זיכרונות. כתב יד זה, הקרוי 'מֵעין אוטוביוגרפיה', ראה אור בדפוס כיובל שנים מאוחר יותר (בֹֹּעז ערפלי [עורך], שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, ירושלים 1994, עמ' 109-17). האם ניתן למצוא בזיכרונותיו אלה מידע שיאיר את המסופר ב'אני עם כל החלות'? אין זו רק סוגיית 'אמת או בדיה', אלא האפשרות למצוא עדות אישית שתרחיב או תבאר את פרטי הרֵאליה שבסיפור, שאינם מוכּרים דיים לקורא בהווה. נתעכב על כמה מהם.

א. הדודה פרל'ה – דודה זו היא, כפי הנראה, דמות בדויה. אין היא נזכרת בזיכרונותיו של טשרניחובסקי כאחת מדודותיו. שלא כמותה, טיטְקו, הנגר האוּמן הגוי, שמופיע בסיפור 'זלמן פורים', נזכר בחיבה פעמיים באוטוביוגרפיה, כבן הכפר (ראו 'משלוח מנות מאת שאול טשרניחובסקי', בלוג עונג שבת, 10 במרץ 2017). 

לשאול טשרניחובסקי היו חמש דודות מצד אמו, יפות כמעט כאִמו. אחת מהן, רייזלה-רוזה האהובה, אחותה הצעירה של אמו, אשר לזמן-מה גרה עמם בבית טשרניחובסקי ומפיה למד עברית – הוכנסה לאידיליה 'לביבות'. רייזלה למדה בבית הספר הגבוה בפטרבורג, הצטרפה לתנועה מהפכנית, נאסרה וגורשה לסיביר, כפי שציין עידו בסוק בביוגרפיה שכתב על טשרניחובסקי וראתה אור זה לא מכבר (ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים, כרמל, 2017, עמ' 41-40).

ייתכן כי בעיצוב דמותה  של פרל'ה נשען טשרניחובסקי במידת-מה על סיפורים ששמע אודות דודה אחרת שלו, מצד אביו: 'הייתה לו לאבא עוד אחות אחת, שגרה בפלך טאבריה, ולא רחוק ממנו, אבל אנו לא הכרנו אותה, אף פעם לא ביקרה אותנו, ואנו לא ביקרנו אותה ... על הדודה הזו שמעתי מספרים כמה אנקדוטות, שלא העידו על חכמה יתרה שלה' ('מעין אוטוביוגרפיה', עמ' 65-64).

בית מידות בכפר מיכאילובקה, מול בית הקברות הישן, 2011 (כל הצילומים ממיכאילובקה הם של רוחמה אלבג)

ב. התנור הרוסי – תנור המטבח הגדול נקבע על כותל שלם בבית טשרניחובסקי בכפר מיכאילובקה, ועליו הוא כתב בהרחבה בזיכרונותיו:

'מעין אוטוביוגרפיה', עמ' 35-34

תחילה הוסק התנור בקש, ומאוחר יותר בלבנֵי הסקה עשויות גללים של בקר וסוסים המעורבים בקש, ככתוב בסיפורנו. הלבֵנים לא העלו עשן רב כפי שמעלה קש בהישרפו. לבסוף, החלו להסיק את התנור בכוּסְפּים של חמניות, שיירי החמניות שנותרו לאחר שנסחט מהן השֶׁמן. ומאז לא היה בעבודת ההסקה שום דבר שהצריך מומחיות – 'סר רוח השירה שהיה שׁורה על הסקת התנור', כתב טשרניחובסקי בזיכרונותיו.

תנור רוסי אופייני בבית כפרי. בצד ימין ניצבים כלי התנור ובהם המרדה (ויקיפדיה)

ג. תחנת הרכבת – 'הרי לךָ שעה של נסיעה עד התחנה', נכתב בסיפור. הכוונה, כמובן, לנסיעה בעגלה וסוס. תלאות הדרך ממיכאילובקה אל העיר הסמוכה אלכסנדרובסק הן שגרמו לדודה שלא לבקר אצל רופא העיניים ולאלתר משקפיים חלופיים בחנות סדקית מקומית. ב'מעין אוטוביוגרפיה' כתב טשרניחובסקי: 'באביב ובקיץ היינו הולכים ברגל מערבהּ עד התחנה הקרובה, לערך שבעה קילומטרים' (עמ' 44).

'התחנה הקרובה' – תחנת הרכבת בכפר פרישיב, הסמוך למיכאילובקה

ד. בן כמה הייתי? – בראשית האפיזודה הרביעית שבסיפור, עוצר המְספר את מהלך העלילה, חוכך בדעתו ומְחשב מה היה גילו בעת האירוע המסופר. את פסיקתו – 'בוודאי בן שש וחצי' – הוא מבסס על גילם של אחותו ואחיו הצעירים ממנו. על פי הסיפור, אחותו הייתה אז בת ארבע שנים, והאח כבן שמונה-עשר חודשים.

ב'דבר לילדים' של תש"ג הושמטו השורות הללו מן הסיפור ובכתב היד נמתח עליהן קו של מחיקה. אך לשורות אלה יש חשיבות הן מבחינת מלאכת הסיפֶּר – שכנוע הקורא כי המסופר אכן התרחש במציאות, והן כאוצרות מידע על ילדי משפחת טשרניחובסקי. ידוע, כי אחותו הבכורה של טשרניחובסקי נפטרה בינקותה. הבן שאול נולד בי"ט באב תרל"ה (20 באוגוסט 1875), והאחות שנולדה אחריו מתה מיתה חטופה בהיותה כבת שלוש. מאוחר יותר נולדו: חנה, אברהם, מרים ודב-בֶּר (ב-1890). בן הזקונים אף הוא לא הגיע לשֹיבה ונהרג במלחמת העולם הראשונה (בסוק, עמ' 36-35). אם נדבק אפוא ב'כרונולוגיה' שמוצעת בסיפור הרי שהוא מעוגן בשנים 1882-1881; האחות הנזכרת היא חנה, וגם האח אברהם הוכנס לנוסח המקורי של הסיפור (לימים, למד אברהם רוקחות וחי עם משפחתו בחרקוב), אף ששמותיהם לא נרשמו.

ב'מעין אוטוביוגרפיה' כתב טשרניחובסקי כי בהיותו בן שש נכווה קשות מִזרם של חלב רותח, שנשפך עליו מתוך קדֵרה גדולה בעת ששיחק במטבח עם בת-דודתו (עמ' 24). הייתכן כי חוויה זו היא שעומדת בתשתית סיפורנו?

רחוב בכפר מיכאילובקה

ה. שוליות החייטים העליזים – הבחורים הרווקים, עוזריו של החייט המכונה שמערל 'הקטן' (אין זאת אלא שבעיירה היה שמערל נוסף, וכך הבדילו בין השניים), מלוִוים את העלילה בשלושה שירים לגלגניים שחיברו על הדודה פרל'ה. תפקיד החבורה בסיפור כְּשל מקהלה יוונית: הודעה ופרסום ברבים, חריצת משפט ושלהוב רגשות. שיריהם (שהושרו ביידיש, כמובן) מוסיפים אמנם לוויית חן עממית לסיפור, אך גם מזכירים לנו, כי חולשתו של האחד היא לא-פעם שעשועו של האחֵר.

במיכאילובקה לא היו חייטים רבים, והמעטים שהיו – ידיהם היו עמוסות עבודה, בעיקר בהכנת מלבושי נשים לחתונות. מעדותו של טשרניחובסקי על חייטי עיירתו ניכר שהחייטים ועוזריהם הכירו היטב את לקוחותיהם, הנשים: 

'מעין אוטוביוגרפיה', עמ' 96

'על מכונת התפירה', ציור של אפרים משה ליליֶין בספר שיריו של מוריס רוזנפלד  Lieder des Ghetto, 1902

ו. הזקן לוטש עיניים! – באפיזודה השלישית, שבה מכינה הדודה פרל'ה כופתאות, מצא טשרניחובסקי לנכון להוסיף לסיפור, בכתב ידו, משפט בשפה האוקראינית. זוהי צעקתה המבוהלת של פִּידורקה בת השש, ילדת השכנים הגויים, אשר הדודה הושיבה ליד הסיר המהביל, כדי שתשגיח ותקרא לה בעת שהכופתאות יעלו ויצופו על פני המים. תרגומו של משפט זה הוא: 'טימקָה (דודה), הזדרזי, מפני שאיזה זקן אשמאי כבר לוטש עיניים!'. המשפט הזה הופיע בעברית שורה אחת קודם לכן. עורך הסיפור בדבר לילדים לא מצא טעם להותיר את המשפט באוקראינית על כנו.

הקפדתו של טשרניחובסקי לרשום את המשפט גם באוקראינית מקנה לכָּתוּב מידה של אותנטיות, כביכול מצטט המספר משפט ששמע בנעוריו בכפר. ייתכן שמשפט זה קשור לסיפורי האנקדוטות על הדודה, שלא הכיר, אחות אביו ('מעין אוטוביוגרפיה', עמ' 65-64). בדברי פּידורקה שילב טשרניחובסקי מטבע לשון המשמש (כנראה עד היום) במשלב לשון נמוך, ומובנו 'זקן אשמאי', 'מציצן', אדם שנוהג להציץ בנשים במצבים שהצנעה יפה להם (תודתי לבלשן ד"ר יורי זלטופולסקי על התרגום מאוקראינית ועל ההסבר).

ד. 'דודה כזו לא הייתה לכם'

עלילות הדודה פרל'ה (מימין, החתול קצוץ הזנב; משמאל, חבית המים והצפרדע; מאחור, המִרְדֶה)
ציור של נחום גוטמן שליווה את הסיפור ב'דבר לילדים', תש"ג (באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, נווה צדק)

טשרניחובסקי עיצב את דמותה של הדודה פרל'ה בדרך קומית. אחת התחבולות הרווחות בעיצוב דמות קומית היא ההתמקדות בהיבט אחד ויחיד: תכונת אופי, אמירה, מעשה או פרט במראה החיצוני של אדם, והבלטתו בהגזמה ובעיוות כקריקטורה לשם מטרה הומוריסטית, אירונית או סטירית. הדמות הקומית תוגדר על פי רוב כ'שטוחה', כיוון שאינה מתפתחת במהלך העלילה ואינה משתנית אלא מזוהה בתַו אחד בלבד. חזרה על מחווה אחת, פעם אחר פעם, יוצרת אפקט קומי, טען הפילוסוף הנרי ברגסון (הצחוק, ראובן מס, תשל"ה). אנו הרי מצפים לגמישות בהתנהגות האנושית; לכן נוקשות מכנית כְּשל מכונה יוצרת הֲזרה ומעוררת צחוק. עלילותיה של הדודה פרל'ה בנויות בעיקרן על תחבולה קומית זו. בדמותה מודגש תַו אחד – ליקוי הראייה שלה. בְּשל פגם גופני זה היא נלעגת ומבוישת. על עולמה הפנימי איננו יודעים כמעט דבר, ועם זאת תושייתה, חסכנותה ונמרצותה בולטות מתוך מעשיהָ.

העיון בדמותה של הדודה פרל'ה מתקשר לסוגיה רחבה יותר: כיצד הוצגו דוֹדוֹת (או דוֹדים) בספרות ילדים, והאם טשרניחובסקי נענה לתבניות עיצוב אלה? על סמך קריאה ועיון בשורה של סיפורים ושירים, חלקם – קלסיים, שבהם הדמות הראשית היא דודה או דוד, אפשר לקבוע כי דודה פרל'ה עוצבה בדרך שונה. כשקוראים על דודות ודודים ביצירותיהם של מרים ילן-שטקליס, לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, ע' הלל, נורית זרחי, דתיה בן דור, עמוס עוז או אריך קסטנר, ניתן להבחין באופן ברור בשלושה דגמים של 'דודה', ואותם הגדרתי: ה'קוסמת', ה'מושיעה' וה'משעשעת'. סיפורו זה של טשרניחובסקי אינו עומד בזיקה לדגמים אלה.

טשרניחובסקי כותב בדרכו. נאמן לחוויות ילדותו במיכאילובקה, ואף זוכרן היטב, כתב לילדים סיפורים בז'אנר האוטוביוגרפי. אין לו עניין בפנטסטי, הוא מתרחק גם מכתיבה דידקטית. לכן התווית 'דודה' אינה מקנה לפרל'ה מידות תרומיות או כוח מיוחד. היא אינה זוהרת בכישוריה ובהליכותיה, אינה מתוארת כלהוטה לעזור, אין לה כלי קסם על-טבעיים (אלא כלי המטבח בלבד). אופיה ומעשיה אינם מתמקדים בעובדה שיש לה אחיין. 

ההומור הוא התבלין המשותף לסיפור של טשרניחובסקי ולמוסכמות הכתיבה על דודות ודודים. עם זאת הדודה פרל'ה רחוקה מלהיות 'משעשעת', היא דמות טרגית-קומית. הצחוק בכפר מקורו במגוחך שאחרים רואים בה ובזקנתה. וכך היא היחידה בחבורת הדודות, המהלכות בין דפי ספריהם של היוצרים שנזכרו לעיל, אשר הסובבים אותה הנציחוה במילות שיר: 'דוֹדָה פֶּרלָ'ה, דוֹדָה פֶּרלָ'ה! / הָבוּ הוֹד לָהּ, הָבוּ פְּאֵר לָהּ'.

אגם מים בלב הכפר מיכאילובקה

__________________________________

ניצה פרילוק היא חוקרת ספרות עברית ומפתחת תכניות לימודים. מאמרה 'משלוח מנות מאת שאול טשרניחובסקי' התפרסם בבלוג עונג שבת, ב-10 במרץ 2017.
תודה למכון 'גנזים' על הרשות לפרסם את כתב היד של הסיפור.