גלגולו של ניגון: בין נהר פרת וּנהר חִדֶּקֶל לבין שמחת תורה

דוכיפת זהב (צילום: אילי אש)

למי שלא הסתפק ברשימה על 'הכניסיני תחת כנפך' שהופיעה אתמול, הנה עוד משהו על חיים נחמן ביאליק לציון יום פטירתו ה-78 שחל היום, כ"א בתמוז.

שירו הידוע 'בין נהר פרת ונהר חידקל' נכתב בשנת 1906 ונדפס לראשונה ב-1908 תחת הכותרת 'משירי עם'. ואכן, הוא חלק מסדרה של ארבעה 'שירי-עם' שחיבר ביאליק (האחרים הם 'יש לי גן', 'מנהג חדש' ו'תרזה יפה') וכולם גם הולחנו.

על שיר זה כתב אבנר הולצמן (חיים נחמן ביאליק: השירים, דביר תשס"ה, עמ' 336):

[זו] יצירה ביאליקאית מקורית המטמיעה בתוכה מטיבים עממיים טיפוסיים משירת יידיש (כמו הפניית המשאלה אל עוף הפלאים האגדי). זהו אחד מסדרת שירים המציגים בחיבה ובאירוניה נערה יהודייה כשרה הכמהה לזיווג מלא אושר ואהבה. הגיבורה משַווה בדמיונה את דיוקנו של בחיר לבה שחור הבלורית, ועורכת בלבה את תכסיסי הפיתוי והשידול שבעזרתם היא מקווה ללכדו. מתוך המונולוג התמים שלה נחשפים מאווייה הארוטיים הנואשים בפירוט ובתעוזה שקשה למצוא כדוגמתם בחלקיה הקאנוניים של שירת ביאליק.

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל.

וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.

צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי,

צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי,

וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ –

כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ.

אַךְ אִם-אֵין לָךְ חוּט הַשָּׁנִי

דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי;

מַה-תַּגִּידִי לוֹ? הַגִּידִי:

נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי.

אִמְרִי לוֹ: הַגָּן פּוֹרֵחַ,

נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ;

רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –

אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו.

וְעוֹד תַּגִּידִי לוֹ: מִטָּתִי

אַשְׂחֶה לַיְלָה בְּדִמְעָתִי,

וּמִתַּחַת לִבְנַת בְּשָׂרִי

נִשְׂרָף מִדֵּי לַיְלָה כָּרִי.

וְאִם יְמָאֵן – שִׁמְעִי רָזִי:

הַכֹּל מוּכָן בְּאַרְגָּזִי –

שֵׁשׁ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי

עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי.

וְנוֹצָה רַכָּה שְׁמוּרָה עִמִּי,

מְרוּטָה בְּעֶצֶם יָד שֶׁל-אִמִּי,

מֵעֵינֶיהָ שְׁנָת הִמְעִיטָה,

לַעֲשׂוֹת כַּר לְאַפִּרְיוֹן בִּתָּהּ.

וּבְמַחֲבוֹאָה, זָהָב רְקוּמָה,

כְּבָר מְחַכָּה הַהִינוּמָה;

נְדָנִי מֻשְׁלָשׁ, נְכוֹנָה אָנִי –

וְלָמָה אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי חֲתָנִי?

               *

רִיפַת דִּיפַת וּמוֹרִיפַת –

כָּכָה שָׂחָה הַדּוּכִיפַת:

לַיְלָה אָטוּס אֶל בֵּית דּוֹדֵךְ

וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת-סוֹדֵךְ.

אֶשְׁאַל לוֹ בִשְׁמֵךְ לִשְׁלוֹמוֹ,

דְּמוּתֵךְ אַרְאֶה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ;

פִּתְאֹם יִקְפֹּץ מִמִּשְׁכָּבוֹ

וְעַל מַטְאֲטֵא רָכוּב יָבֹא;

יָבֹא וְיֹאמַר לָךְ: הִנֵּנִי!

אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי;

לֹא בְּמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן –

כִּי בְאַהֲבָה בָּךְ אֶתְחַתָּן.

מַה-לִּי עָשְׁרֵךְ, מַה-לִּי רֵישֵׁךְ?

לָמָּה מִשְׁיֵךְ לִי עִם-שֵׁשֵׁךְ?

מִשְׁיִי שְׂעָרֵךְ, חֵיקֵךְ כָּרִי,

אַתְּ מַטְמוֹנִי עִם-אוֹצָרִי.

יֶשׁ-לִי מִשֶּׁלִּי רַב מֹהַר:

בְּלוֹרִית שְׁחֹרָה וְאֵשׁ הַנֹּעַר,

שְׁתֵּיהֶן לָךְ – וּבְרֶגֶל קַלָּה

לִקְרַאת דּוֹדֵךְ בֹּאִי, כַּלָּה!

אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת

עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת,

עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה

וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.

לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים,

עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן

דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?

על השורות המשונות 'ריפת דיפת ומוריפת / ככה שחה הדוכיפת', העיר הולצמן כי בנוסח הראשון כתב ביאליק: לחש נחש, כוס של ברכה / הדוכיפת ככה שחה'. ביאליק התלבט הרבה בקביעת צורתו של לחש הקסמים הזה, וצירף אותו לבסוף ממילת לחש תלמודית (מוריפת) ומשמו של אחד העמים הנידחים מבני יפת הנזכר במקרא בשתי גרסאות (ריפת ודיפת).

על לחש זה ועל 'השדים' של ביאליק כתב זאב גלילי בבלוגו.

בשנות השלושים, ובמיוחד לאחר הופעת המהדורה הקלאסית של 'שירים ופזמונות לילדים' מאת ביאליק ובה 79 משיריו (דביר, 1933) הסתערו מלחינים רבים ביישוב על שירי ביאליק. הגדיל מכולם נחום נרדי, שהלחין עשרות רבות של שירי ביאליק (כמדומני את כל שירי הילדים שלו).

המלחין נחום נרדי (1977-1901)

נרדי הוא שהלחין גם שיר זה (יש האומרים כי הלחן הוא עממי-מזרחי ונרדי רק עיבד אותו והתאימו לשיר), והראשונה ששרה אותו במנגינתו הידועה הייתה רעייתו, ברכה צפירה. אפשר לשמוע אותה כאן בהקלטה מ-1937.

והנה הוא בביצועה הקלאסי של נחמה הנדל:

וכאן שרים רוחמה רז, עוזי מאירי ועירית בולקא, בתכניתו של אליהו הכהן 'על הדשא' שהוקלטה בקיבוץ בית השיטה ב-1975. באותה תכנית הובאה גם להקה ערבית, בניצוחו של ז'וז'ו מוסא, ששרה בערבית את הלחן המקורי של השיר 'אדוק אל מיאס':



וכאן וריאציה מזרחית בפי להקת 'דבקה פנטזיה' (תודה לשמעון מהמגיבים דלמטה):



והנה, מתברר כי שיר זה חלחל גם אל הניגון החרדי ולחנו מושר בעיקר בסוכות, בחגיגות שמחת בית השואבה. בחצרות חסידויות רבות (וגם בקהילות שאינן חסידיות) שרים אותו בשמחת תורה בבוקר, בהקפה השישית, למילים 'עוזר דלים הושיעה נא, פודה ומציל הצליחה נא'.

כאן שר הרב דוד קוויאט, מזקני חסידי סלונים שהקליט ניגונים רבים של חסידות זו, את הניגון (בלי מילים):



ידידי 'אחשתרן', שהעמידני על מקבילה זו, ציין כי ההקפה השישית של שמחת תורה מתייחסת לספירה התשיעית, מידת 'יסוד', שמסמלת את הזכריות ומקושרת לאבר הרבייה הגברי. אינני יודע מהיכן נולד המנהג – הוסיף וכתב – אך מקובל אצל החסידים, שמי שמזיע בהקפה זו יכול בזיעתו לתקן את 'פגם הברית'. התוצאה המעשית היא שערב רב של זקנים וצעירים רצים בטירוף בתא שטח קטן יחסית, וכל המרבה לדחוף את זה שלפניו הרי זה משובח. העיקר שבסוף כולם יוצאים מרוצים, כולם נקיים מפגמים וצחים כשלג...