לא נעים לאדם חי להיות נחשב בין המתים: השמועות על מותו של אליעזר שטיינמן

אליעזר שטיינמן (צילום: בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

מאת דן הכט 

המהפכה הבולשביקית הביאה עמה גם פרעות קשות ביהודי האימפריה הרוסית. בין השנים 1917 ו-1920, בחסות האנרכיה שהשתוללה, התחוללו מאות פוגרומים בהיקפים חסרי תקדים (ההערכות הגסות, שנעות בין כ-30,000 קורבנות עד לכ-200,000, רק ממחישות את המידע הסטטיסטי החסר). כתב ההיסטוריון גור אלרואי: 

הבולשביקים, הלאומנים האוקראינים, האיכרים, הפרטיזנים וחיילי הצבא הלבן בראשות דניקין נלחמו זה בזה, ובה בעת ניצלו את הכאוס ששרר כדי לבזוז ולתקוף את היהודים ולבסוף אף לטבוח בהם. הכוחות הכובשים והנסוגים מהמחוזות ווהלין, פודוליה וקייב זרעו הרס וחורבן. היהודים היו הראשונים ששילמו את מחיר המלחמה והאנרכייה, ועיירות רבות חוו יותר מפוגרום אחד (ארץ מקלט: ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2021, עמ׳ 64). 

בחסות הכאוס, ההרג הרב, הדרכים המשובשות ואמצעי התקשורת הפרימיטיביים נפוצו שמועות על מותם בטרם עת של יהודים רבים, אפילו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (אלון תן עמי, 'קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 18 ביולי 2025). 

לגורל דומה 'זכה' גם הסופר והמסאי אליעזר שטיינמן (1970-1891), שהשמועה על הירצחו באודסה ביולי או באוגוסט 1920 נדפסה בכמה עיתונים. שטיינמן – לימים חתן פרס ישראל לספרות יפה (1963) – זכה לכבוד המפוקפק לראות את מודעת האבל עליו וגם לקרוא הספדים נרגשים ומפורטים בעיתונות העברית בת הזמן. 

ישראלים רבים יזכרו בוודאי את אחד הרגעים המביכים בתולדות בית הנבחרים הישראלי (היו לא מעט כאלה, והם הולכים ותוכפים). זה היה בשנת 1999, כשיו"ר הכנסת אז, אברהם בורג, קיבל הודעת כזב על מותו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ונשא מעל הדוכן דברים לזכרו. רובינשטיין, לשבחו, קיבל את הדברים בהומור וזכה להאריך ימים ושנים, עד שנפטר בדרך הטבע כמעט רבע מאה מאוחר יותר. שטיינמן 'הלך לעולמו' בשנת 1920 מעל דפי העיתונות העברית, אך אותו זה לא הצחיק כלל. צלקות אירוע מקאברי זה ליווהו לאורך כל שנותיו והותירו חותם של ממש על מסלולו הספרותי.  

הארץ, 13 באוגוסט 1920, עמ׳ 4

'הסופר העברי הצעיר, אליעזר שטינמן, איננו!', נכתב מתחת למסגרת השחורה המסורתית שנדפסה בעיתון הארץ. 'חדל לדפוק לב אדם צעיר, אשר בכל יצירותיו חיפש את היופי שבחיים'. בעיתונות העברית החלו סופדים לסופר שנקטף בדמי ימיו, והוא רק בן 28, וסיכמו את פועלו הספרותי. אומנם הוא רק החל מפלס לו דרך בנתיבי הספרות העברית, אך כבר הספיק לפרסם סיפורים קצרים, רשימות, תרגומים, מסות ומאמרים, ואף חצי רומן שפורסם בהמשכים.

הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 14

העיתונאי משה גליקסון (1939-1878), לימים עורך הארץ, התאבל על 'חבר חביב', שאותו הכיר מקרוב כשעבדו יחד במוסקווה במערכת העם. גליקסון עמד על תכונתו היסודית של שטיינמן, זו שאיפיינה אותו גם בשנים הבאות, לפרוץ גדר ולקבוע סדרים חדשים בספרות העברית:

הנובילות היפות שהספיק כבר לפרסם, משכו את תשומת לבם של הקוראים בעלי הטעם, ואף על פי כן עדיין עמד בו טעמו של אותו הנער המקורי, בעל ההשגות והשאיפות שאינן מצויות, האומר לכבוש לו בכחו ובעוצם ידו דרך רוח חדשה. שטיינמן לא היה מסוגל על פי עצם טבעו ללכת בדרכים כבושות ולמצוא סיפוק באמת שנגלתה לו פעם. כל ימיו היה תוהה על נפשו ועל עולמו, כל ימיו היה מתחבט ומתלבט במשעוליו ומבקש פתרון לפי דרכו לחידות חיים וחידות עולם, שבאו עליו כהמון מים רבים. ה'מקוריוּת' הייתה הקו האופיי [האופייני] בצביונו. הוא לא היה מסוגל ללמוד מאחרים, לזכות מן המוכן בתכני מחשבה ובצורות מחשבה, שכבר טרחו בהם קדמונים וכבר נעשו נכסי צאן ברזל לכל אדם מן היישוב, דוגמת שבלונה ונוסח, המוכנים ועומדים לתשמיש יד לכל מי שצריך להם. כל מה שלמד – מעצמו היה לומד, מנשמתו היה דולה אותו, בעצב ומתוך זעזועי נשמה חוללו (הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, עמ' 15).

דומני ששטיינמן עצמו היה חותם בהתלהבות על מילות ההספד המכובדות הללו. גליקסון אף סיפר בהספדו על ניסיונותיו הכושלים של שטיינמן להצטרף לאונייה המפורסמת רוּסלאן, ה'מייפלאואר' העברית, שעזבה את אודסה לארץ ישראל בשנת 1919, ועל סיפונה מי שהיו לימים שמנהּ וסולתה של היישוב העברי. 

הפועל הצעיר, שם, עמ' 16

אגב אורחא אנו לומדים מדברי גליקסון מה היה המקור לשמועה: עיתוני לודז' (הוא לא נקב בשמות העיתונים). המבקר ישראל כהן, שלדבריו נתייחס בהמשך, גרס כי השמועה הגיעה מן העיתון היהודי Der Jude שראה אור בגרמניה. לצערנו לא הצלחנו לפי שעה למצוא את הידיעה המקורית על מותו.

מכל מקום, מי שהגיעה על 'רוסלאן' הייתה סופרת היידיש, זינא רבינוביץ (1965-1895), ידידתו של שטיינמן מימיהם במוסקווה, וגם היא נשאה הספד כאוב עליו: 

הארץ, 18 באוגוסט 1920, עמ' 3

גליקסון רמז ורבינוביץ כתבה במפורש, כי הסיבה לכך ששטיינמן לא קיבל רישיון לעלות על 'רוסלאן' הייתה פוליטית: האהדה שגילה לבולשביקים.

הארץ, שם

שטיינמן הצעיר (מימין), לצדו יעקב אֶפְטֶר וברוך הורוויץ (ארכיון אליעזר שטיינמן, מכון גנזים)

לא כל ההספדים היו כאובים ומכובדים. בד בבד נתפרסמו גם הערכות שלא חלקו כבוד ל'נפטר' וליבולו הספרותי. הדברים הללו הכאיבו לשטיינמן וצרבו את נפשו. כך, למשל, המבקר והחוקר פישל לחובר (1947-1883) התחיל במילות צער וכאב ('בין הידיעות, המחרידות כל לב, הגיעה אלינו מעבר לחיץ, ידיעה אחת קטנה, לא ברורה ביותר ולא בטוחה ומרעידה בכל זאת את הלב: שטיינמן איננו), אך מהר מאוד הגיע לסיכום צונן של מפעלו הספרותי: 

שטיינמן לא היה – לא ה י ה, עד כמה מכאיב, כשאומרים זאת על אדם בן שלושים – מן הסופרים, שצורתם כבר קבועה בספרות ופרצופם שלם. איש הצורה היה, אבל צורה זו הייתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים. [...] בכלל יש לשטיינמן הנטייה לבלתי תפוס את הדברים תפיסה כראוי פעם אחת, כי אם לפרושׂ רשת להם. ברשת זו יש שנאחזים דגי אדם – וגם דגי רקק. יש פה תמיד הרבה מן היתר והמיותר, מן הקל והדל. כאן סוד האריכות היתרה שבדבריו (התקופה, ז, ורשה, ניסן-סיון תר״ף, עמ׳ 500).

שטיינמן כבר חווה ביקורת קשה קודם לכן. המבקר החשוב ראובן בריינין (1939-1862) לעג לרומן הביכורים שלו, סחור סחור (פורסם בהמשכים בגליונות התקופה, אך מעולם לא הושלם):

הסיפור 'סחור סחור' אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית [...] הוא לא סיפור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי אם ערמת מילים וסלסולי לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר, הצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת (התֹּרֶן, ה, ח׳ באלול תרע״ה, עמ׳ 3-2).

עם זאת, יש הבדל בין ביקורת על רומן, גם אם היא שלילית, לבין דברי הספד שמסכמים את כלל מפעלו של היוצר, ובפרט כאשר המבוקר כבר אינו יכול להגיב. הפגיעה שחש שטיינמן הייתה קשה, אך עוד יותר מכך פגע בו נקרולוג ארסי במיוחד שחיבר המשורר יעקב שטיינברג (1947-1887), ובו זלזל ביומרותיו האומנותיות של שטיינמן:

דרך מקרה, אגב רפרוף על פני העיתונים המעוכים הבאים ממקומות הבהלה מפולניה, קלטו עיני את הידיעה המוזרה על דבר מותו של 'אליעזר שטיינמן ז"ל'. מוזר היה לי לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה – גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו – הלך פתאום לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוונים לשֵם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה, כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת, כי הוא מְאַמֵן את עטו העסקנית יותר בכח הידוע של חיפזון יהודי מאשר בכח ההכרח של יצירה; על כן חששנו להשפעתו הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לעניין, תלינו בו עינים והנה הוא איננו (מעברות: ירחון לספרות ולעניני החברה, ב, גיליון י-יא, יפו תר״ף, עמ׳ 431).

יעקב שטיינברג (מכון גנזים, ויקימדיה)

פישל לחובר (מכון גנזים)

לא עבר זמן רב והידיעות על הירצחו של שטיינמן הוכחשו. ביומון הוורשאי הײַנט נדפסה ידיעה, על סמך מקורות אמינים, כי שטיינמן לא נרצח, הוא נמצא באודסה ומתכוון לעלות לארץ ישראל בזמן הקרוב:

'אליעזר שטיינמן חי' (הײַנט, 5 בנובמבר 1920, עמ' 2)

הדברים החריפים שנכתבו עוררו, מן הסתם, מבוכה גדולה משהתברר ששטיינמן כלל איננו 'איננו', אלא דווקא ישנו. חי וקיים בברלין. מי שנספה, וכנראה היה המקור לטעות, הוא ביינוש שטיימן (1919-1897), מחזאי יידיש צעיר, שמצא את מותו בגיל 22 בלבד בפרעות הנוראות שפקדו באותן שנים את אוקראינה. הדמיון בין שמות המשפחה והעיסוק הספרותי הם שיצרו את הבלבול. 

המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), עורך כתב העת מעברות, שנתן במה להספד הפוגעני של שטיינברג, מיהר להתנער מדבריו: 

האמן לי שבעומק לבי הצטערתי, והבעתי את צערי זה לגליקסון והוכחתיו כמה פעמים על אשר נתן מקום לדברי נבלה כאלה על חבר שמֵת. [...] בירחוני נכתבו עליך בידיעתי גם דברים טובים וגם לא טובים, ושלא בידיעתי – דברים שאני מזדעזע לזכרונם (ארכיון שטיינמן 1:717).

הסופר והמסאי ישראל כהן (1986-1905) העיד לימים עד כמה השפיעה פרשה זו על יחסיהם של שטיינמן ושטיינברג: 

שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת העולם הראשונה ב'מעברות' כשנתפשטה שמועת שוא על מותו.  

והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל'דער יודע' שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ ישראל. [...] אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבעי (פנים אל פנים, 1979, עמ׳ 172, 179; נגיש בפרויקט בן-יהודה).

עם זאת, בארכיונו של שטיינברג נמצא מכתב משטיינמן, מימיהם המשותפים בארץ ישראל, שדווקא מצביע על יחסים תקינים ביו השניים. שטיינמן פנה אל שטיינברג בברכת 'חבר יקר' והציע לו להיפגש אחר הצוהריים 'בביתך או בביתי או בבית קפה [...] במקום שנוכל לשוחח לבדנו'. מי יודע , אולי היה כאן ניסיון לישר את ההדורים.

ארכיון שטיינמן, 283:3961 (מכון גנזים)

כאמור, ההיחשפות למודעת האבל של עצמו וקריאת ההספדים על אודותיו, הותירו בשטיינמן רושם בל יימחה. עבורו, המת שניעור לחיים, התשובה למספידיו ולמלעיזיו הייתה להרבות בכתיבה. וכך כתב 'המנוח':

הנני מדבר גם על עצמי. טעמתי מעט את הטעם המר-המתוק הזה של קריאת הספד-עצמי. למה לכחד? – האדם הרואה את עצמו בתוך המסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. הגיעו נא בעצמכם: שנים אדם מנסר בלי הרף, דופק על לבבות, מזעזע מוחות. וכל זה כדי לחרות את שמו בלבבות ולהוציא לעצמו מוניטין. מבקש הוא לטבוע את המטבע שלו, כדי לבסס על ידי זה את הוויתו לקבוע במוחות שגם הוא חי בעולם בתור הוויה בעלת דעה. והנה באים בני אדם ומוחקים הוויה זו במשיכת קולמוס אחת, על עבודת פרך של שנים העבירו מחק. ואתה לך והתחל הכל מחדש, חזור ודפוק על הלבבות, הכרז והכרז על עצמך ופרסם את ישותך לתוך כל האוזניים. והטמפּו של החיים רץ. השעה דחוקה. שטח רב אין בעולם בשביל הכל. ולב האדם צר הוא מהכיל את הכל. מכיון שפינה מי[שהו] שטח שהוא הוא שמח. והמתים רודפים זה את זה. בינתים מת שני, שלישי. הידיים מלאות עבודה להספיד, בשל המתים אין פנאי לשים לב אל החיים – לא, לא נעים ביותר הוא לאדם חי להיות נחשב בין המתים.

ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעליי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל, השבחים המועטים והזלזולים המרובים, שזכיתי לשמוע אחרי מיטתי, הם ממני והלאה. עוד ידיי מלאות עבודה ואין שעתי פנויה לשמוע סך הכל – והעיקר, הנני עדיין אויב חי ('בין החיים והמתים', הצפירה, 10 ביוני 1921, עמ׳ 5).

הפגיעה בשטיינמן הייתה ספרותית וקיומית: מכאן ואילך הוא פתח בכתיבה בלתי פוסקת, ואף אובססיבית, על מתים ומוות. הנה רשימה חלקית בלבד של רומנים, סיפורים ומסות העוסקים בנושא: 'בסוד שיח עם המות', 'נשיקת המות', 'תחת כנפי המות', 'בצל המות', 'המות עלה בחלונותינו', 'המתים בדמי הלילה', 'לו המתים יחיו לפניך', 'לא המתים יהללו', 'בין חיים למתים', 'מת וחי', 'אל תאמרו אדם מת!', 'הסגולה למות', 'אל תאמין במותך', 'הסתלקות', 'דרך כל בשר', 'בר-מינן חי', 'בר-מינן דו-פרצופי', ועוד ועוד.  

אומרים כי שמועות מסוג זה הן סגולה לחיים ארוכים, ואכן שטיינמן האריך ימים עד גיל 78. אבל בניגוד לביאליק או לאמנון רובינשטיין שלקחו את השמועות הללו בהומור, את שטיינמן זה לא הצחיק. צל מותו המוקדם ליווה אותו כל חייו. 

מצבת קבורתם של אליעזר שטיינמן ורעייתו שושנה בבית הקברות קריית שאול בתל אביב (צילום: דן הכט)

____________________________

אני מודה לעובדי ארכיון מכון גנזים על עזרתם ועל הרשות להשתמש בחומרים מארכיון אליעזר שטיינמן.

ד"ר דן הכט הוא כתב בחדשות 12. עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהדרכתו של פרופ' אבנר הולצמן, עסקה ברומנים המסאיים של אליעזר שטיינמן ואושרה לאחרונה.

danny.hecht@gmail.com

יומן קריאה: עשר השנים הטובות

מאת אבנר הולצמן

ישראל כהן (ויקיפדיה)

את דבריי על ספרה החדש של פרופסור חגית הלפרין אפתח בזיכרון אישי. ב-1982, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי עוזר הוראה ומחקר של פרופסור נורית גוברין, אחותה הבכורה של חגית, היא הפגישה אותי עם אביהן, הסופר ישראל כהן (1986-1905). זכורה לי היטב הדירה הצנועה ברחוב ריינס 54 בתל אביב, ובלבה חדר העבודה עמוס הספרים, חלק מספרייתו האדירה של בעל הבית. לימים נודע לי שהחדר הכיל יותר מן הנראה לעין, משום שמאחורי כל שורת ספרים הסתתרה שורה נוספת, וישראל כהן ידע כמובן את מיקומו של כל ספר, גלוי או נסתר. ברשימת זיכרון יפה, שחיבר אורציון ברתנא על פגישותיו עם כהן, תואר חדר זה באופן קולע: 'דלת החדר סגורה וכהן יושב ככהן גדול ליד שולחן עבודה עמוס ספרים ומדבר עליהם בפנים חמורות ובאהבה' ('אין תמורה לחיים האלה: פגישות עם ישראל כהן האיש, המסאי, העורך', מעריב, 7 במארס 1986). כשפגשתי בו בפעם הראשונה היה בן שבעים ושבע, כמעט ארבע שנים לפני מותו, נתון כתמיד בתנופת יצירה ועשייה. באותן שנים פרסם בזה אחר זה ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, עיונים ותגובות, הוכן לדפוס עד השבועות האחרונים לחייו. 

פגישתי איתו, בתיווכה של בתו נורית, נועדה להטיל עליי משימה. באותם ימים טיפל ישראל כהן בעיזבונם של ידידו, השחקן דוד ורדי ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקווה, ורעייתו השחקנית חוה יואלית. השניים נפטרו חשׂוכי ילדים, ובין שלל מעשיו הטובים קיבל עליו כהן להוציא לפועל את צוואתם ולדאוג להנצחתם. שותפו למשימה היה האיש היקר שמעון לב-ארי – שחקן מחונן, חוקר ומנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הופקד ארכיונם של ורדי ויואלית. שום טרחה גדולה וקטנה לא כבדה על כתפי כהן. אני זוכר שהתלוויתי אליו פעם, כדי לסייע לו לבדוק את תכולת דירתם של בני הזוג ורדי לקראת פינויה. כהן ביקש ממני לעבור על ארכיונו האישי הגדול של דוד ורדי ולאתר בו חומרים עבור מהדורה מורחבת של ספרו האוטוביוגרפי בדרך הילוכי. כך הזדמנו לנו כמה וכמה פגישות, ויכולתי לעמוד מקרוב על המסירות והמיומנות שהשקיע בעריכת הספר, לרבות כתיבת מבוא מקיף על חייו ופועלו של ורדי. 

ואז, אחרי שהספר ראה אור כלול בהדרו (הוצאת עקד, 1982), אמר לי כהן: 'כעת הגיעה העת לארגן מסיבת הערכה' – זה היה הביטוי שהשתמש בו. והיכן היא תיערך? כמובן במִלוֹא, (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואמנים, אבל אולי גם חידוד על 'מי לא [בא]?'), שעד אז לא שמעתי את שמעו. צעדנו יחד לרחוב בילינסון 9, מרחק הליכה מדירתו, ושם פגשתי את טרי שנהוד, אם הבית ורעייתו של המשורר שלמה שנהוד, שתוארה בצבעים מלבבים בספרה של חגית הלפרין. ישראל כהן, שערך והנחה את הערב לפני קהל רב, גייס שלושה נפילי במה על מנת להעלות זיכרונות על ורדי ולדבר על ספרו: שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ושמוליק סגל. קולו הרועם של פינקל, שקרא מן הספר, עדיין מהדהד באוזניי. כהן גם ביקש ממני להכין כרזות לפרסום האירוע, ומאפס תקציב להדפסתן ציירתי אותן כמיטב יכולתי בכתב ידי ותליתי על לוחות המודעות הפנימיים של תיאטראות הבימה והקאמרי... רק כאשר קראתי עכשיו בספרה של הלפרין התברר לי, שזכיתי בלא יודעין להיות עֵד ושותף לאירוע היסטורי, משום שהערב ההוא, לכבוד ספרו של ורדי בפברואר 1983, היה האירוע האחרון שנערך במלוא, כשנה וחצי אחרי סגירתו הרשמית מקץ שלושים שנות פעילות. 

הבאתי אנקדוטה זו לא רק משום שהיא מחברת אותי באופן חי אל נושא הספר, אלא משום שיש בה כדי להמחיש כמה היבטים שהתגלו לי בדמותו ובפועלו של ישראל כהן. כהן היה מה שנהוג היום לקרוא 'סוכן תרבות', ובמילים אחרות צירוף בלתי שכיח של איש רוח מובהק שהוא גם איש ארגון ומעשה, של מסירות לחבריו אנשי הרוח והתגייסות לעשות עמם חסד של אמת, לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס. נוסף על תכונות אלה הייתה בו היכולת למצוא שפה משותפת עם צעירים ממנו בעשרות שנים, מיומנות בעריכה ובהוצאה לאור, וגם הומור יהודי גליצאי ולשון דיבור עשירת ניבים. שאר הרוח וטוב הטעם שחוויתי בשיחותינו ליווּני במשך שנים רבות. 

הרחבתי את הדיבור על ישראל כהן משום שלטעמי הוא הגיבור הראשי של הספר מצוותא עד מלוא. אומנם הספר מתעד את פעילותם של תשעה מועדוני תרבות שהתקיימו בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה העשרים, ולא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, בחיפה ובצפת, בחסותן של מפלגות הפועלים. שישה מהם – 'מלוא', 'בארי', 'יחדיו', 'בוסתן', 'המרתף' ו'מלוא צפת' – היו קשורים למפא"י. 'מדורה' הוקם מטעם מפלגת אחדות העבודה, 'אחוה' פעל מטעם מק"י, ו'צוותא' מטעם מפ"ם. תקופת הפריחה של המועדונים הללו הייתה בשנות החמישים והשישים, ואחר כך רובם דעכו. הבולטים והמתמידים ביניהם היו 'צוותא' ו'מלוא', כמודגש בכותרת הספר. יוצא דופן הוא מועדון צוותא שבשנות השבעים, אחרי מות מייסדו אברהם שלונסקי, נהפך ממועדון תרבות לאולם מופעים איכותי, וכך הוא פועל עד היום. 

מפגש של סופרים ומשוררים ערבים במועדון מלוא, 1954. המנחה הוא אליהו אגסי (ויקיפדיה)

במה זכה אפוא ישראל כהן למקומו כגיבור הראשי של הספר? משום ש'מלוא', שאותו ייסד כהן, נותר נאמן כל שנותיו לייעודו כמועדון תרבות. לאורך כל שנות קיומו שקד כהן לקיימו ולטפחו במסירות וביצירתיות מתמדת, בחלק מן הזמן, ונוכח הקשיים הרבים שנערמו בדרך, הסתייע בשותפו, הסופר והעורך יעקב הורוביץ. הדיון המפורט ב'מלוא' תופס יותר ממחצית הספר, גם משום שזה היה המועדון היחיד שהותיר אחריו ארכיון מסודר, אף זאת בזכותו של כהן שטרח לאסוף ולשמור כל מסמך המתעד את מאות האירועים שנערכו במועדון בכל שנות קיומו.

העקבות שהותירו שאר המועדונים נותרו חלקיים, מפוזרים ועלומים, וחייבו את הלפרין למלאכת בילוש וליקוט מעוררת השתאות, שאפשרה לה ליצור תמונה מקיפה. אכן, אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא עושר המקורות שבתשתיתו. כל אחת מ-561 הערות השוליים שולחת את הקורא למקור ראשוני כלשהו: ידיעות עיתונאיות, פרקי זיכרונות, פרוספקטים פרסומיים, פרוטוקולים של ישיבות, מכתבים השמורים בארכיונים הרבים שנבדקו, שפע תצלומים, וגם רַאיונות עם מי שיכלו למסור עדות אישית על מעורבותם בפעילות המועדונים (אציין במיוחד את רשימתה המאלפת של נורית גוברין, המאירה את 'מלוא' באופן מעמיק ואנקדוטלי כאחד, שחלקים ממנה שולבו בספר). מדובר בעבודת נמלים מחקרית, של צירוף פרט לפרט, של יצירת יש מאין. לפני מחקרה של הלפרין לא היה בידינו דבר, ואחריה נחשפת לפנינו תמונה עשירה של תופעה תרבותית בעלת משמעות ונוכחות. 

חגית הלפרין (ויקימדיה)

את ההישג של הלפרין יש להעריך גם לאור העובדה שלא עמד לנגד עיניה דגם קודם לתיאור היסטורי של מועדוני תרבות, לפחות לא בארץ. התקדים הרלוונטי היחיד הוא אולי מפעל 'עונג שבת' של ביאליק, אף הוא מעין מועדון תרבות תל-אביבי, שתועד בספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? (2021). לכן היה עליה ליצור לבדה את המסגרת ואת הקונצפציה של הספר מתוך חומרי הגלם הראשוניים שאספה. בכל האמור ב'מלוא' אין צורך לומר שהמחברת 'נוגעת בדבר', כמי שהייתה עדה מילדותה ונעוריה למרכזיותו של המועדון בעולמו של אביה וגם כמי שנכחה בעצמה באירועים רבים שנערכו בו. עם זאת, אהבת הבת לאביה, שהיא אולי המניע העמוק לכתיבת הספר, בפירוש לא קלקלה את השורה. הממד האישי הבלתי מוסתר מוסיף נופך מיוחד לספר מבלי לפגום בענייניות ובקפדנות המחקרית המונחות ביסודו. 

מהי אפוא התמונה העולה מן הספר מעבר למצבור הפרטים ולכרונולוגיה של האירועים? 

נראה לי שההיבט העקרוני החשוב ביותר המצטייר מתוכו נוגע למתח בין קיומם של המועדונים כמקומות מלאי תוכן תרבותי ושאר רוח לבין אופיים כמוסדות הפועלים בחסות מפלגה, וכשמדובר ב'מלוא' זו מפלגת השלטון. כל זאת קרה בתקופה שאידאולוגיות ונאמנויות מפלגתיות עדיין מילאו תפקיד ממשי במרחב הציבורי. בשנות השיא של 'מלוא' – מה שהלפרין הכתירה בשם 'עשר השנים הטובות' (1957 עד 1967) – עדיין שרר שלטון מפא"י במלוא כוחו, גם אם הסתמנה כבר שקיעתו של האב המייסד, דוד בן-גוריון, שסימנהּ הרשמי היה סילוקו מן המפלגה ב-1965 על רקע ספיחי פרשת 'העסק הביש'. 

מפא"י ידעה להיות מפלגה ברוטלית, וישראל כהן מצא עצמו בשנים ההן ניצב בצומת של מתחים. מצד אחד היה איש מפלגה נאמן ומחויב, וממשרדו בבית מרכז מפא"י ערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר, אם כי גם בו הקפיד על פלורליזם רעיוני וטיפח מדור ספרותי עשיר. מצד שני, בכל הקשור ל'מלוא', היה על ראשי המועדון להדוף את התביעה המתמדת להידוק הקשר בינו לבין המפלגה, להפיכתו למועדון מפלגתי מגויס 'על מלא', ולהפקת רווחים ממשיים ומיידיים למפלגה (אולי ברוח דבריה של השרה מירי רגב, 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'). מול הלחצים הפוליטיים ניסו ראשי המועדון לקיים שגרה של מוסד תרבות פתוח וחם ברוח ערכי תנועת העבודה, שבו יוכלו לטפח תרבות פועלים אך בלא כפייה ובלא תכתיבים מגבוה. ביטוי בולט למתח זה היה בשתי הרצאותיו המתועדות של בן-גוריון ב'מלוא', ב-1953 וב-1961. הוא לא הסתיר את הזלזול הקבוע שלו כלפי אנשי הרוח, ואת תפיסתו שתפקידיה של הספרות הם לעמוד לרשות המדינה, להתגייס למשימות לאומיות ולעזור בחינוך העם. אנשי 'מלוא' לא נשארו חייבים. בצד הכבוד העמוק שרחשו לראש הממשלה השיבו לו בדברים נמרצים, אף כי היה ברור לכולם כי לא היה בדברים כדי להזיזו מעמדתו כמלוא הנימה. 

סוג אחר של מתח נבע ממעמדו של 'מלוא' כמוסד התלוי במפא"י גם מבחינה תקציבית. הלפרין מתעדת בפירוט את מאמציהם של אנשי המועדון להבטיח את קיומו החומרי ולגייס את הסכומים הפעוטים שנדרשו לכך – פעוטים ביחס למשאבים האדירים שעמדו אז לרשות מפלגת השלטון. אין לשער את היקף מאמציו של כהן, שמתוך אמונתו בחשיבות המפעל היה נכון לקבל עליו כל טרחה וכל התבזות, לעמוד כעני בפתחם של ראשי המפלגה ואמרכליה בנסותו להבקיע את אטימות לבם. כך הסתיימו בלא כלום רוב התוכניות המפליגות שהגו ראשי המועדון - מפגשים, נסיעות, הוצאת ספרים, הענקת פרסים, קירוב צעירים ועוד כהנה וכהנה. כל היוזמות הללו נתקלו במציאות מפלגתית אדישה ואף עוינת. 

בקומה התחתונה של בית מפא"י ברחוב בילינסון 9 שכן מועדון 'מילא'

צילומים: איתמר לויתן

שאלה אחרת העולה מן הספר היא, כיצד התקיימו המועדונים הללו בתוך המרקם התרבותי התל-אביבי הרחב יותר. יש מקום להשוואה בין מועדוני התרבות לבין מוסדות משיקים להם, כגון בתי הקפה הספרותיים שהיו לשם דבר (לכך הוקדש ספרו של שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, 2024). הלא באותן עשר שנים טובות, פעל במרחק 300 מטרים או חמש דקות הליכה מ'מלוא' גם 'קפה כסית' (ברחוב דיזנגוף 117), המרכז המהולל של הבוהמה האומנותית התל-אביבית. הייתה אפילו חפיפה חלקית בין יושביהם של שני המוסדות האלה, אם כי אינני יודע אם ישראל כהן הֵסֵב אי פעם ב'כסית'. אבל ככל שהיה המרחק הפיזי זעיר, נפערה תהום בין האווירה וההווי ששררו בכל אחד מהם. בשעה שב'כסית' נשפך האלכוהול כמים, ב'מלוא' שתו בנחת תה. בשעה שב'מלוא' ניתן היה לשמוע הרצאות מרחיבות דעת וליהנות מדיונים מתוכננים בקפידה, ב'כסית' התנהל שיח ספונטני בחברותא סוערת. בשעה שב'מלוא' נשמרה בדרך כלל אווירה מהוגנת ומאופקת, אפילו במסיבות פורים הססגוניות ומלאות העליצות, ראו כתליו של 'כסית' לא פעם מחזות לא נעימים של רשעות ושל שכרות (ולמי שלא נרמז, ראו בספרו של יעקב אורלנד, נתן היה אומר, הקיבוץ המאוחד, 1985).

'כסית', 1976 (צילום: שלמה מנשה; דף פייסבוק של White City Tel Aviv)

ועוד מבט אחד אל אותן עשר שנים טובות. ממרחק הזמן מצטייר עשור זה כתקופה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי ששככה סערת העשור הראשון למדינה ולפני שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות מן היסוד. יש הרבה ביטויים של געגועים נוסטלגיים לשנים ההן, שנות 'הקו הירוק', שהצטיינו בפריחה תרבותית ובאקלים רגוע ומפויס עם המעבר מעידן בן-גוריון לתקופת אשכול.

אבל האומנם באמת כך היו פני הדברים?

והרי ניתן לתאר את העשור ההוא גם כתקופה של חיים לרגלי הר געש, שבה הדומיננטיות של שלטון מפא"י הסתירה תהליכים ומתחים שעתידים היו להתפרץ אחרי 1967. אלה היו שנות המעבר מתקופת הצנע והמעברות לעידן עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שבהן נצברו תחושות קיפוח של קבוצות שונות בחברה הישראלית כלפי הממסד ההגמוני הוותיק, שהותיר אותם הרחק מן העין ומן הלב. המרירות החברתית התפרצה לא רק בקרב מי שכונו 'בני עדות המזרח', אלא גם בחוגי הציונות הדתית. שם צמח דור שטיפח חלומות גאולה שעתידים היו להתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, כמתואר בעוצמה רבה ברומן עת הזמיר של חיים באר. 

בד בבד עם 'הסכם השילומים', שסדק בפעם הראשונה את המעטה הסוציאליסטי שביקשו ראשי המדינה להלביש בו את החברה הישראלית, גם מאות אלפי ניצולי השואה חרגו אט-אט משתיקתם והצטרפו למקהלת קולות מגוונת הרבה יותר. האוכלוסייה הערבית הייתה עדיין סגורה בעריה ובכפריה, נתונה תחת המכבש האכזרי של הממשל הצבאי, שהוסר רק ב-1966. שוביניזם גברי בוטה שרר בכול, ורק ניצנים מעטים של פמיניזם נראו אז בארץ בטרם יגיחו אל פני השטח בעשור הבא. כל הכוחות העתידים להפוך את החברה הישראלית לפסיפס של זהויות מתנגשות היו עדיין חבויים תחת אתוס שוויוני כביכול ששלט או הושלט בהשראת מפא"י. היא עצמה נבלעה ב-1968 במערך רחב יותר של מפלגות הפועלים, בבחינת אות מבשר להדחתה מן השלטון כעבור עשור. 

מה מכל אלה השתקף בפעילותם של מועדוני התרבות, ו'מלוא' במיוחד? לא הרבה. כמו מוסדות תרבות אחרים בני זמנו היה 'מלוא' תופעה תל-אביבית בעיקרה, ביטוי נאמן לעולמו של היישוב הוותיק שהלך ואיבד עם השנים את אחיזתו במארג המגוון ורב המתחים של החברה הישראלית החדשה. 'מלוא' הזדקן עם חבריו, ועד שגווע, עם פרוץ עידן הטלוויזיה והבידור הקל, נותר מעין שמורת טבע נקיית דעת ואכסניה איכותית לחבורת סופרים ואמנים שתמכו אלה באלה. הוא היה חלק אורגני מרשת ענפה של מוסדות תרבות שנדחסה בקילומטר רבוע אחד במרכז תל אביב, ובהם שישה מתשעת המועדונים שתוארו בספר שלפנינו. הם כבר אינם עימנו, אך הספר מצוותא עד מלוא יהיה מכאן ואילך אבן יקרה בפסיפס תולדותיה של התרבות הישראלית.

 _________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר מצוותא עד מלוא, שנערך בבית הסופר בתל אביב ב-29 באוקטובר 2025. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com