פה ושם בארץ ישראל: כולנו אחים, משטרה, מעבר, פצ'קריי וצ'ולנט נדיר

א. כולנו אחים

במסעדת 'מקסים', השוכנת על שפת הים במבואות חיפה, נערך ביום השבת של 4 באוקטובר 2003 אחד הפיגועים המחרידים בשרשרת האסונות שנחתו על מדינת ישראל באותו עשור דמים של האינתיפאדה השנייה. זה היה פיגוע התאבדות של טרוריסטית, חברת ארגון הג'יהאד האיסלמי, ובו נרצחו 21 סועדים תמימים ומעל 50 נפצעו. מסעדת 'מקסים' היא בבעלותם של אנשי עסקים יהודים וערבים, ובפיגוע עצמו נפגעו בני שני העמים.

בשבוע שעבר, בעקבות התסיסה בערים המעורבות, נתלתה בפתח המסעדה כרזה אופטימית ושוחרת טוב, בעברית ובערבית.

צילום: איתמר לויתן

ב. הטובים למשטרה

צולם בחצר האחורית של קניון 'מוּל זכרון'. צריך פירוש?

צילום: רקפת סלע

אמרתי את זה לנכד שלי יפתח, אבל הוא לא הקשיב לי...

צילום: אהרן גרשין

ג. זהו מעבר ולא שירותים

תמונה זו צולמה במעביר המים העובר מתחת לכביש שש, סמוך לחניון החלמוניות שצמוד ללהבים. חניון זה משרת אלפי חיילים שמגיעים לניווטים בגבעות גורל. דאגה לשירותים עבורם היא מוגזמת, הרבה יותר קל לשים שלט. אלא שריח הניחוח העולה מן המעבר מעיד כי לשילוט אין ערך רב. 

לא יותר פשוט להתקין שירותים?

צילום: רקפת סלע

ד. פצ'קריי ברמת הגולן

ליד קיבוץ שניר שרמת הגולן, בשביל המוליך אל בית העלמין ואל הבניאס התחתון, נמצאת מסעדה המגישה אוכל חם למטיילים ושמה פַצְ'קֵרַיי.

צילום: יחזקאל חובב

מה שיפה כאן הוא כמובן השם, שמוכר לרבים אך משובש כאן משהו. 

פַּצְ'קֶרַיי (פ' דגושה) בלשון העם הוא הבלגן, הלכלוך וההתעסקות המלווים את תהליך הכנת האוכל.   

מקור המילה הוא ביידיש: 'פּאַטשקען', על פי המילון של אלכסנדר הרכבי, הוא פועל שפירושו 'לַכְלֵךְ' או 'טַנֵּף', ו'פּאַטשקענינע' פירושו לכלוך או מלאכה מעייפת.  

ה. צ'ולנט לאספנים

חביתת ירק וחומוס פול – זה מוכר וחביב. גם 'שקשוקה פגז!' ו'סביח אליפות' אפשר להבין. אבל מה זה 'צ'ולנט נדיר?'

את התשובה אפשר לקבל בבני ברק, ברחוב הר סיני פינת בירנבוים. 

צילום: יהושע לביא

סיבוב בתל אביב

א. איזה קטע: רחוב גנסים

הסופר האנין וידוע החולי אורי ניסן גְּנֶסין (1913-1879), חברו הטוב של יוסף חיים ברנר, היה מתהפך בקברו שבוורשה לוּ היה יודע איך מתעללים בשמו בעיר העברית הראשונה.

ב. וילה בג'ונגל

ברחוב מהר"ל 17 נמצאת הווילה היפה הזאת.

כשמתקרבים רואים את שלט הזיכרון לאחד מגיבורי תרבות יידיש: שחקן התיאטרון והקומיקאי ישראל שׁוּמָאכֶר – החצי השני של הצמד המיתולוגי 'דז'יגאן ושומאכר' – שגר כאן פעם.

ג. ביבי בצרות?

האש מלחכת את סביבתו של ראש הממשלה וברחוב ביאליק 1 בתל אביב כבר בחרו את המנהיג הבא: לא יאיר לפיד, לא אבי גבאי, סתם אחד – המשיח.

ד. אלו מציאוֹת

גם פרק בגמרא (במסכת בבא מציעא) שעוסק בדיני השבת אבידה, וגם שם נאה לסימטה בשוק בצלאל.

ה. לא נפסיק לרקוד, זה הבית שלנו

אנדרטה (לא-רשמית) שהוצבה לאחרונה לזכר הפיגוע הנורא בדולפינריום (1 ביוני 2001), שבו נרצחו עשרים ואחד נערים ונערות, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. למעלה כתובת ברוסית: 'זה הבית שלנו'.

כל הצילומים הם של איתמר לויתן.

בעלי התוספות

יוסי צור מחיפה, אב שכול שהקים לזכר בנו אסף ('בלונדי') אתר ושמו 'ארץ זוכרת יושביה', שמתעד את אנדרטות ההנצחה לחללי טרור ברחבי הארץ, תיקן אותי: האנדרטה מול הדולפינריום איננה חדשה (אני עצמי הוטעיתי ממה שכתוב בוויקיפדיה), אלא מחודשת והיא נמצאת שם לפחות משנת 2004 או 2005. החידוש הוא בכך שעתה צבעו אותה והעבירו את הכיתוב ברוסית למעלה. הנה תמונה שצילם יוסי באותן שנים ונמצאת באתר שלו, בעמוד המוקדש לפיגוע בדולפינריום.

צילום: יוסי צור

וכל אחת מהן ציפור גן עדן...

ערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל וחללי הטרור, תשע"ז

ביום חמישי, 4 בספטמבר 1997, בשעת אחר-צהריים, התרחש פיגוע התאבדות זוועתי במדרחוב בן-יהודה בירושלים. שלושה אנשי חמאס פוצצו עצמם בת אחת וגרמו למותם של חמישה אנשים חפים מפשע, לפציעתם של עשרות רבות (לבתי החולים פונו כ-180 אנשים) ולנזקי רכוש גדולים.

הנה הדיווח הראשוני שנמסר בחדשות ערוץ 2:

בין ההרוגים היו גם שלוש חברות בנות ארבע-עשרה, שהחלו את שנת הלימודים שבוע קודם לכן. סמדר אלחנן-פלד, הייתה נכדתו של האלוף וחבר הכנסת מתי פלד, מראשוני הקוראים למשא-ומתן עם הפלסטינים, ובתם של רמי ונורית, שמקדישים את חייהם לקידום השלום ולפיוס עם שכנינו. עמה יחד נרצחו חברתה הטובה סיון זרקה וחברה נוספת, יעל בטווין. הנערות הללו ביקשו לבלות אחר צהריים רגוע ותמים של קניות במדרחוב הירושלמי הומה האדם.

על מיטתה של סמדר נותר פתוח ספרו של אמיל אז'אר 'כל החיים לפניו'...

על קברה נרשם, 'נרצחה בידי אויבי השלום'.

סמדר אלחנן-פלד

סיון זרקה

דיווח בעיתון 'מעריב'. שימו לב לעמדתו של אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים...

בנוסף לשלוש הנערות, נרצחו גם שני מבוגרים: אלי מרקוביץ', בן ארבעים ואחת, ורמי קוסשוילי, שהיה אז בן עשרים.

לזכרם של חמשת ההרוגים הוקמה פינת הנצחה צנועה במדרחוב, סמוך למקום הפיגוע, ליד 'קפה עטרה' לשעבר. הנערות הצעירות שקיפחו את חייהן תוארו על גבי שלט הזיכרון במילותיה של נעמי שמר (בשיר 'לשיר זה כמו להיות ירדן' שנכתב ב-1972):

'וכל אחת מהן ציפור גן עדן...

פעם הייתה זו פינה מטופחת עם מזרקת מים, ולימים הציב מישהו (מי? מתי?) כמה פסלי ציפורים, שמתכתבים עם 'ציפור גן עדן', אך יד נעלמה השחיתה ועקרה את הציפורים. רק אחת נותרה, וגם היא – ראשה נתלש וכנפיה שמוטות.

כך זה נראה היום.

צילומים: זאב קינן

'מי אחראי לשמר ולתחזק פינות זיכרון כאלה?', שאל במרירות זאב קינן, שהביא את התמונות העגומות הללו לידיעתי. 'העירייה? משרד הביטחון? המשפחות השכולות?'

ואני מוסיף ושואל: ומי אחראי שלא תהיינה עוד סיבות לפיגועים כאלה, ומי אחראי שלא תישאלנה עוד שאלות כאלה?

*

על מצבתו של אליהו מרקוביץ' צוטט שירה של לאה גולדברג, 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ':

הִבְהֲבָה גַּם דִּמְעָתֵנוּ, 

עַד שֶׁבָּאָה רוּחַ-עֶרֶב 

וַתִּמְחֶה אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ 

וַתְּיַבֵּשׁ אַחְרִית הַטַּל.

ומתחת נוסף, 'שנרצח ואמונתו שלום'...

שיר מרגש זה – חלקו השני של השיר 'קינת אחיות' – נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, 2 ביוני 1949, עמ' 8:

הנה אריק איינשטיין שר את 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ', בלחנו של שם טוב לוי:

לזכרה של סיון זרקה הקימו בני משפחתה לפני כמה שנים מיצב צנוע בפארק המסילה שבשכונת בקעה בירושלים (רחוב הרכבת פינת רחוב גדעון). על אחת האבנים נכתבו שורות משיר אחר של לאה גולדברג, 'ימים לבנים'.

צילום: פנחס שטרן