 |
| ברוך אגדתי (מימין) והצייר ראובן רובין, 1925 (צילום סטודיו: אברהם סוסקין, ויקימדיה) |
מאת עמי צורן
בעשור הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ראשיתו של שלטון המנדט הבריטי, הפכו מדורי המכתבים למערכת בעיתונות העברית לזירה תוססת של שיח ציבורי. העיתונים היומיים, כמו דאר היום, דבר והארץ, אפשרו לקוראים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל רחבי הארץ להביע את דעותיהם, וכך נוצר פורום ייחודי של דיון, ביקורת והצעת יוזמות חדשות.
קריאת המכתבים, ממרחק של יותר ממאה שנה, מרתקת. בחרתי להתמקד במכתביהם של אישים ידועי שם, שהעדיפו להתבטא דווקא במסגרת מדור זה. המסגור של 'מכתב למערכת' גרם לכמה מן המכתבים הללו להתכסות באבק הדורות ולהישכח, אף שיש בהם גילויים מעניינים ולא ידועים. מקצתם משקפים את המתחים, הדילמות והשאיפות של היישוב העברי ההולך ונבנה, ובהם שאלות של זהות ודת, פיתוח תרבות עברית, היחסים עם השלטון הבריטי מכאן ובני הארץ הערבים מכאן. המכתבים כתובים בדרך כלל בעברית עשירה, ולא פעם הם חתומים בשם עט או בראשי תיבות, שרק מקצתם ניתנים לפענוח. לא אחת המכתבים מאופיינים בטון אישי וברטוריקה חדה שנועדה לעורר תשומת לב ולהשפיע על דעת הקהל.
ברשימה זו נדון בשני מכתבים ששלח ברוך אגדתי (1976-1895) למערכות הארץ ודבר בשנים 1926 ו-1928. אגדתי היה לאגדה בחייו ושמו היה מוכר לרבים. הוא היה בעל נפש סוערת. איש בוהמה ומלך חיי הלילה של תל אביב, אומן יוצר, רקדן מוכשר, שהיה גם מאבות תעשיית הקולנוע בארץ (ב-1934 הפיק את הסרט התיעודי 'זאת הארץ').
שמו המקורי היה קאושנסקי. הוא נולד ב-1895 בעיר בנדרי שבבסרביה, ובהיותו בן 15 עלה לארץ בפעם הראשונה והחל ללמוד ציור בבצלאל. ב-1914 חזר לרוסיה, למד בלט באודסה והתקבל כרקדן באופרה המקומית. בסוף 1919 הצטרף לנוסעי האונייה המפורסמת 'רוסלאן', שעשתה את דרכה לארץ ועליה אישים ידועי שם רבים (על פי רשימת הנוסעים, מנו בני משפחת קאושנסקי ארבעה אנשים, שנרשמו תחת שם האב לייב).
תחילה גרו בני המשפחה ביפו, אך לאחר מאורעות 1921, ובזכות היכרותו עם מאיר דיזנגוף מימיו באודסה, קיבל ברוך צריף קטן בשכונת ברנר בתל אביב (שם התגורר עד אחרית ימיו). מיד עם עלייתו החל להופיע כרקדן אומנותי בנשפים ובאירועים מוזיקליים שונים, והתפרסם במיוחד בריקודים התימניים שיצר.
 |
| קונצרט-תערוכה לכבודו של אגדתי ובהשתתפותו (הארץ, 20 באפריל 1923) |
אומרים שאת כינויו 'אגדתי' קיבל מהמשורר יעקב פיכמן, שהציג אותו בפני ביאליק כ'ברוך האגדתי', וביאליק סמך ידו על השם. נראה שגם זו היא אגדה, כי ברוך קאושנסקי החל להשתמש בשם 'אגדתי' כשם במה כבר ב-1920, אם לא קודם (ביאליק עלה ארצה ב-1924).
 |
| האזכור הראשון של ברוך אגדתי בעיתונות העברית (הארץ, 30 בינואר 1920, עמ' 3) |
פרסומו הגיע לשיא ב'הורה אגדתי', ריקוד שאותו יצר ב-1924 על פי ניגון חסידי (ויש אומרים ניגון איכרים רומני) שזכר מבית הוריו. ב-1946, על פי בקשתה של הכוריאוגרפית גורית קדמן, הלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ את הניגון מחדש וזאב חבצלת כתב לו מילים ('השמחה בלב יוקדת'). כמחווה של כבוד נקראה ההורה החדשה על שמו של יוצרה הראשון. 'הורה אגדתי' הייתה להיט אדיר ונרקדה אין ספור פעמים בכל רחבי הארץ.
מכתביו חושפים לא רק את אופיו הנלהב, אלא גם את המארג המורכב של אינטרסים מכאן ואידיאלים מכאן, שאפיינו את חיי היישוב העברי הצעיר באותה עת.
א. נשפי פורים
 |
| 'הבֶּל הכי גדול של השנה': כרזה ל'נשף הבחירות', 1929 (הספרייה הלאומית) |
למן שנות העשרים התפרסם אגדתי גם בארגון נשפי פורים גדולים בתל אביב, במקביל לתהלוכות ה'עדלידע' שארגן המורה לציור והאומן אברהם אלדמע.
ידיעה על ההכנות ל'נשף המסכות השני' (הראשון היה מן הסתם שנה קודם לכן, ב-1920), בניהולו של אגדתי, התפרסמה בדאר היום. הנשף יכלול גם פרסים למצטיינים, ואפשר אפילו לראות אותם בחלון ראווה של חנות הכל-בו הידועה 'מוֹרוּמְס' (ביפו), 'כדי להגדיל את התיאבון'!
 |
| דאר היום, 23 במארס 1921 |
אגדתי הציע לראש העיר דיזנגוף, מודעו מימי אודסה, לממן את הנשפים הללו, אך דיזנגוף התנגד בשל חשש מבזבוז כסף. אגדתי לא הרפה ובעזרת מימון שהצליח לקבל מהקרן הקיימת לישראל ארגן נשף גדול ב'אולם התערוכה', ליד התחנה המרכזית הישנה (מול 'בית הדר' של היום).
 |
| כרזה מ-1929 על 'סידור' נשף פורים של אגדתי (באדיבות מוזיאון ארץ ישראל - מקור מדויק יותר) |
הכניסה לנשפים, שהפכו למסורת ונתמכו בהמשך גם על ידי העירייה, הותרה רק לבעלי תחפושת מלאה. כל שנה קישט אגדתי את אולם הנשף על פי נושא שנבחר על ידו. כך, למשל, בנשף פורים 1925, שנערך באולם בית המדרש למורות ולגננות, היה המקום 'מקושט בטעם מיוחד. הכל בסגנון, במידה באמנות, מהכל בלט הניסיון לאחד את הישן עם החדש [...] פסוקי מגילת אסתר, שחדרים אחדים היו מצוירים בהם, קיבלו כאן צורה מודרנית. היה אף ריח של מזרח'. החדרים קושטו בסגנון פרסי או בוכרי, המסכות והתלבושות היו ברמה גבוהה – מזיגה של אירופה ואסיה, עם תלבושות מהודו, מספרד ומאנגליה של המאה ה-18 ('פורים בתל אביב', הארץ, 11 במארס 1925, עמ' 2).
בין אירועי פורים שיזם אגדתי אפשר למנות גם את תחרויות היופי הראשונות ביישוב. בט"ו בשבט 1926, חודש לפני פורים, החל לארגן את טקס בחירת המלכה אסתר, שהיה אמור לפתוח את חגיגות העדלאידע. טקס הבחירה, שנערך בראינוע עדן, הפך נשף בפני עצמו ('נשף בחירות'), ולווה בהופעות אומנותיות. לבמה נקראו נערות צעירות שהגישו את מועמדותן ואלה עברו תחת שבט הביקורת של חבר שופטים. עיקר תפקידן של המלכות הראשונות היה להופיע בחצות הליל בנשף המסכות, מלוות בפמליה ססגונית ולבושות בבגדי מלכוּת.
ב. על מבַלי עולם ומטיפי מוסר
נשף הבחירות שארגן אגדתי ב-1926 לקראת חגיגות פורים, עורר ביקורת חריפה, ושני סופרים נכבדים: ז' דויד, הוא הפובליציסט הוותיק דוד זכאי, וי' ירחי, שם העט של יהושע חנא רבניצקי, יצאו נגדו בחריפות.
במדורו הקבוע 'קצרות', שנדפס בקביעות בעיתון דבר, נזף זכאי באגדתי ובנשף שארגן, ותהה: 'מה לאמן אצל נשף בו יבחר כל הולך בטל ומבלה זמן לריק את היפה בנשי תל אביב להיותה "אסתר המלכה" בנשף פורים'...
 |
| דבר, 1 בפברואר 1926, עמ' 3 |
 |
| דוד זכאי, 1941 (ויקימדיה) |
במאמר המשך, שפורסם לאחר חגיגות פורים, כינה זכאי את אגדתי 'מלך לחוסר טעם וסגנון [...] מלך לבזבוז נפרז' (דבר, 4 במארס 1926, עמ' 3).
ביקורתו של ירחי – שכאמור, אינו אלא י"ח רבניצקי, מזקני הסופרים שבדור, שבעצמו הגיע מאודסה – בוודאי כאבה לאגדתי יותר. רבניצקי הטיח בו דברים קשים במדור 'שיחות קלות':
 |
| הארץ, 5 בפברואר 1926, עמ' 2 |
רבניצקי, שהגדיר את האירוע כ'קללה' (לא פחות!), תיאר אותו כממנוגד לרוח הצניעות של נשות ישראל וכניסיון חיקוי פרובינציאלי של פריז – יומרנות תל-אביבית להתהדר בתואר 'פריז הקטנה'. הוא גם ביקר את הקק"ל שפרשה את חסותה על הנשף, רק כדי ליהנות ממחצית ההכנסות.
 |
| י"ח רבניצקי, 1941 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה) |
אגדתי הגיב לשניהם במכתב ששלח למערכות העיתונים, ובמהלך חודש פברואר 1926 התפרסם בשניהם, ובנוסח זהה, 'מכתב אל המערכת' בחתימתו.
 |
| הארץ, 17 בפברואר 1926, עמ' 4 (נוסח מקביל: דבר, 24 בפברואר 1926, עמ' 3) |
אגדתי חמק מעימות ענייני נרחב ('לא כאן המקום להיכנס בפולמוס ארוך עם המתלוננים'), אך ציפה מ'בעלי המוסר' שיסבירו את הטעם לפגם שמצאו במעשיו. בד בבד טען, כי מניעיו נובעים מתפיסה תרבותית רחבה, שמקורותיה הם הקרנבלים העממיים הנפוצים בכל העולם. לדבריו, מחגים עממיים 'אפשר ללמוד הרבה על תרבותו של העם ועל טעמו וחינוכו האסתטי'.
טיעונו המרכזי הוא ציוני-תרבותי: הוא מלין על 'ההשפעה הזרה' שמורגשת בחגיגות פורים בתל אביב, בעיקר בסגנון התלבושות והמסכות. הוא רואה בחגיגות שהוא מארגן הזדמנות להשיב לחג זה,
משהו מצורתו המקורית, להחיות באיזו צורה שהיא את המסורת הישנה של חג הפורים, את גיבורי המגילה וכו'.
אגדתי ראה בנשפים שארגן הצלחה חלקית בלבד ('במקצת עלה הדבר בידי') והסביר זאת בזיקה שיצר בין נשפי פורים המסורתיים עם אסתר, הגיבורה הראשית של המגילה. נשף הבחירות אינו אלא הקדמה לנשף פורים האמיתי, ואגדתי מקווה ש'מטיפי המוסר' בעיתונים לא יחרימו גם אותו.
מעניינת הדרך ההומוריסטית שבה אגדתי מציג את יחסו לקרן הקיימת לישראל ('שותפתי לדבר עבירה'). הוא אינו מסתתר מאחוריה, אלא דווקא מדגיש את עצמאותו ('את עווני אשא רק אני עצמי') ומבהיר כי הפרשת מחצית ההכנסות לקק"ל היא מנהגו הקבוע ולא ניסיון לרכוש לגיטימציה למעשה פסול.
העניין הציבורי בהכנסותיו של אגדתי, ואולי גם שמועות שהתהלכו בציבור, הביאו אותו לפרסם בפומבי את מאזן ההכנסות וההוצאות של נשפיו ('לרגל התעניינות הקהל'). כך, למשל, ב-1928 התפרסמה המודעה הזו (מן הסתם על חשבונו של אגדתי):
 |
| דבר, 26 במארס 1928, עמ' 3 |
ג. לסידור הקרנבל בפורים
ב-17 בפברואר 1928, כשנתיים לאחר פרסום המכתב הראשון למערכת, שלח אגדתי מכתב נוסף למערכת עיתון הארץ. הפעם טון הכתיבה שונה לחלוטין. הוא אינו מתגונן, אלא משיב מלחמה שערה ומגן על המשך קיומו של הקרנבל בפורים, שבו הוא רואה אירוע בר-קיימא שלא ניתן לבטלו.
 |
| הארץ, 17 בפברואר 1928, עמ' 3 |
אגדתי כתב את מכתבו בעקבות פרסומים בתקשורת ושיחות שקיים 'גם עם אנשים בעלי השקפות שונות', על כך שהקק"ל לא תשתתף בתקציב הקרנבל. הוא מכחיש זאת בתוקף ומגן על נחלתו. לדבריו, הקרנבל הפך עובדה קיימת. הוא זכה למוניטין רב ובתפוצות ישראל 'מספרים כבר אגדות' עליו (השימוש במילה 'אגדות' בוודאי אינו מקרי). יש גם המשווים את הקרנבל התל-אביבי לקרנבלים מבוססים ועתיקי יומין בוונציה ובניצה. הוא אף מוסיף ומציין, על דרך הגוזמה, כי תיירים מכוונים את מועד בואם לארץ ישראל כדי שיוכלו להשתתף בחגיגות הללו.
עיתוני התקופה אכן מעידים על התכונה והתסיסה שהיו בתל אביב באותם ימים, הנה למשל דיווח שהופיע בעיתון הארץ לקראת חגיגות פורים בשנת 1929:
 |
| הארץ, 25 במארס 1929, עמ' 4 |
הבעיה הייתה ונשארה השתתפות הקק"ל, שעד לרגע האחרון לא היה ברור אם תמשיך להשתתף בארגון הקרנבל. אגדתי כמובן ציפה להמשך שיתוף הפעולה, אך בד בבד פנה לשורה ארוכה של מוסדות נוספים, ובהם העירייה, ועדת התיירות, הוועד למען תל אביב, ו'החברה ליצירת מקומות מרפא ומרגוע בארץ ישראל'. הקרנבל, לדעתו, אינו אירוע בידורי בלבד, אלא מיזם תיירותי, כלכלי ותרבותי, שבכוחו להשליך על מעמדה של תל אביב בעולם. בד בבד הוא מציע גם פתרון מעשי פשוט לבעיית התקציב: לחייב כל משתתף בקרנבל לחבוש כובע מיוחד שמחירו שווה לכל נפש (עשרה מיל), ובכסף זה ניתן יהיה לממן את עלויות האירוע.
קרנבל פורים של אגדתי המשיך ושגשג, ואף הונצח בשירי הזמר, כמו הדואט שחיבר אלתרמן בשנת 1934 'הוא והיא על הגג', שמוכר יותר כ'חנהל'ה התבלבלה'. השיר מספר על זוג מעפולה שנקלע למהומת הקרנבל התל-אביבי, ומעל הגג הוא רואה, בין השאר, את 'אגדתי במכונת קולנוע'. סיפורו של שיר זה גולל בהרחבה במאמרו של אליהו הכהן, 'מחוה'לה לחנה'לה: גלגולי השיר 'מעפולה באנו הנה יחד'', בלוג עונג שבת, 18 במארס, 2022.
 |
| 'אגדתי במכונת קולנוע את הקרנבל מרביץ'. ברוך אגדתי, 1937 (צילום זולטן קלוגר, ויקיפדיה) |
ד. בין שני המכתבים
ההבדל בין שני המכתבים בולט. בראשון נקט אגדתי בגישה מסבירנית-מתגוננת וניסה להדוף את ההאשמות שהטיחו בו על פגיעה ברגשות דתיים ומוסריים. הוא הקטין את חשיבותו של 'נשף הבחירות' וטען שהוא בסך הכול 'הקדמה' לנשף פורים האמיתי.
במכתב השני אגדתי מדבר בלשון רבים ובשם הקהילה. הוא אינו מתנצל ובוודאי שלא מבקש סליחה, אדרבה הוא דורש מגורמי הממסד להתגייס לקימום חזונו, שכן הקרנבל אינו נכס פרטי אלא ציבורי.
משני המכתבים משתקף החזון התרבותי-ציוני של אגדתי: חשיבות יצירתה של תרבות עממית עברית מקורית, שתהיה שונה מהקרנבלים האירופיים ותתחרה בהם. אגדתי היה הרבה יותר ממארגן מסיבות. הוא היה סוכן תרבות, שבעיניו הבידור והחגיגה הם עוד כלי בעיצובה של הזהות הקולקטיבית של היישוב החדש.
הקרנבל בפורים 1935 היה האחרון. המסורת נקטעה בשל 'המאורעות' ואחר כך בשל מלחמת העולם השנייה ומצבם הקשה של יהודי אירופה. חגיגות ה'עדלאידע' בתל אביב חודשו רק בשנות החמישים.
 |
| קרנבל פורים בתל אביב, 1935 (צילום: י' גל-עזר, ארכיון הצילומים של קק"ל) |
אילן שחורי, 'הסינדרלה מכרם התימנים', בבלוג תל אביב שלי, 14 במארס 2016 (כונס בספרו תל אביב שלי: תולדות תל אביב על פני מעל 100 שנה בעין חוקרת, 2024, עמ' 324-317).
נתי גבאי, 'הכירו את אסתר המלכה: מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 25 בפברואר 2018.
אליק מישורי, העבריוּת כואבת, כרמל, 2025.
_________________________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', אם יש לכם חשבון דוא"ל בגוגל, לחצו על 'חשבון גוגל' ושמכם יעלה מיד. אם לא - לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.