הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא

מיכאל אנג'לו, יחזקאל (פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא, 1510)

ברשימה קודמת עסקתי בלחם יחזקאל, וכמובן שאי אפשר להתעלם ממקומו של נביא זה בתרבות הישראלית.

יחזקאל בן בוזי, שהיה בכלל בבלי ומעולם לא הגיע לארץ ישראל (אבל לשמיים הוא הגיע די בקלות), התנבא באובססיביות על כל מה שזז, ומרחב הדימויים הארוטיים שלו הזין את עולמם של ילדי ישראל הרכים במשך שנות דור. בבית הספר ידעו כל התלמידים שמי שרוצה לדעת משהו על ערוה, על ניאוף ועל זנונים – יחזקאל הוא הספר שלו, ובמיוחד פרק טז העוסק ב'תועבות ירושלים'. זה היה חומר קריאה משובח בשיעורי תנ"ך משעממים... אגב, במשפחות דתיות רבות נבוכים עד היום בליל הסדר, כשמישהו צריך לקרוא מתוך ההגדה בקול רם, ובנוכחות ילדים קטנים, את הפסוק הנורא מיחזקאל, טז 7: 'רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה'...

השיר המפורסם ביותר על נביא זה הוא 'יחזקאל', שנכתב בראשית שנת 1967 בידי חיים חפר עבור שלישיית 'החלונות הגבוהים' (אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס). השיר הולחן בידי שמוליק קראוס.



אלה המילים שכתב חפר:

אנו בעד הנביא יחזקאל,
נלך אחריו עם תרמיל ומקל,
אל כל מקום שאותנו יביא,
הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא.

אל אל אל יחזקאל,
אל אל אל יחזקאל.

אח, איזה גבר, אח, איזה איש,
שתי העיניים כאבן תרשיש.
עם מלאכים הוא אכל ושתה,
הוא ואלוהים כמו אני ואתה!


איך הוא דיבר על מיני תועבות,
איך הוא הרביץ נאומים ברחובות,
איזה מילים ואיזה ביטויים,
אך העם צחק לו ורץ לבילויים!

הוא אז חלם שהוא טס על גלגל,
בין עננים בוערים כחשמל,
שני מלאכים הוא חיבק וליטף,
הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!

לילה אחד כשעיניו עצומות,
בא אל בקעה מלאה עצמות,
עצם אל עצם חיבר ואסף,
אלף חתיכות אז הלכו אחריו!

כששודר השיר לראשונה, בימים ההם, לפני יותר מארבעים שנה, עלו טענות קשות כלפי חיים חפר מצד גורמים רבים –  דתיים וסתם שמרנים – היאך הוא מעז ללגלג על קודשי ישראל! ויצחק שמעוני, שהיה אז 'סגן מנהל התכניות' ברשות השידור, החליט להגביל את השמעתו. עיקר התרעומת יצאה על השורה 'הוא ואלוהים כמו אני ואתה', שאותה הסכים שמוליק קראוס לשנות ל'הוא וגבריאל כמו אני ואתה'...

דיווח על כך א' יהל בעיתון מעריב (14 באפריל 1967):

הנה כמה דוגמאות מהעיתונות דאז, שראתה בשיר ביטוי לכל השלילי שיש ב'דור הדיסקוטקים' (ההערכה הזאת השתנתה כמה חודשים לאחר מכן כשפרצה מלחמת ששת הימים)...

כתב העיתונאי הוותיק דוד לאזר (מעריב, 21 באפריל 1967):

גם המלחין מנשה רבינא לא התפעל מן הרוח הים תיכונית שחדרה לתל אביב (דבר, 7 באפריל 1967):

בכל זאת אפשר להגיד שהתקדמנו קצת מאז...

והנה סרטון נדיר ביותר ובו שרים חברי 'החלונות הגבוהים' את 'הנביא יחזקאל' בהופעה במועדון 'אולימפיה' באוקטובר 1967. זה היה כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, וישראל מעולם לא הייתה כל כך פופולרית וצודקת. חברי השלישייה – הלב נשבר כמה שהם צעירים ויפים – שרו בצרפתית והכניסו שינוי קטן: במקום 'אל-אל יחזקאל', הם שרו 'אל-אל ישראל'. היו ימים...



וכאן בקטע מסרטו של אבי נשר 'פעם הייתי' (2010) ובו שולבו 'החלונות הגבוהים':



בעלי התוספות

תודה ל'מוישה' שהזכיר את שירה של נעמי שמר 'אקטואליה'. הנה נעמי שמר שרה בליווי דודו אלהרר, רמי הראל ורונית רולנד (מתוך הדיסק 'יש לי יום יום חג', שבתוך 'האוסף השלם'):

זיכרון בספר: שלוש הקדשות למיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865)

ההקדשות המעניינות שמובאות במדורנו הפעם פורסמו לראשונה על ידי פרופסור אבנר הולצמן תחת הכותרת 'צרור הקדשות', בכתב העת הלא ממש נפוץ 'גנזי מיכה ויוסף' (חולון תשמ"ו, עמ' 64-57). הספרים עצמם שמורים בארכיונו של ברדיצ'בסקי שבחולון. על חייו ויצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי אפשר לקרוא בספרו היפה של הולצמן שיצא זה לא מכבר בסדרת 'גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי' בהוצאת מרכז זלמן שזר (2011).

א. שניים אוחזין בהקדשה: י"ל פרץ ויעקב דינזון

הקדשה זו היא מיוחדת במינה. אפשר לכנותה 'הקדשה מתפתחת', משום שהיא מתעדת שלושה שלבים של התדיינות על ההקדשה בין שני אנשים קרובים - י"ל פרץ ועוזרו הנאמן יעקב דינזון (1919-1858). תחילה כתב פרץ את ההקדשה המקורית, אך אז הוסיף דינזון הערה בשמו, ועליה הגיב פרץ.

ההקדשה המשולשת נרשמה על דף השער של מהדורת היובל של כתבי י"ל פרץ ביידיש (ורשה תרס"א/1901).

למר ד"ר בערדיטשעווסקי.

יוכל היות, כי לא נפגוש איש את אחיו אף בנקודה

אחת בעולמותינו, אך יכולים אנחנו להרגיש איש את

רעהו ולהשפיע זה על זה, האף אין זאת?

י.ל. פרץ

אמר י' דינעזאהן: ישנה נקודה אחת אשר בה יפגוש

תמיד היוצר את היוצר והיא – השירה!

י' דינעזאהן

הנני מודה על האמת.

י.ל. פרץ

מימין לשמאל: ש. אנ-סקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון

מוסיף אבנר הולצמן:

דברי פרץ בהקדשה משקפים את האמביוולנטיות הקבועה ביחסו לברדיצ'בסקי בין זרוּת לקרבה, שיש לה ביטויים במכתבים ששלח לו מ-1894 ואילך (על סיפורי יידיש של ברדיצ'בסקי התבטא פרץ בשלילה ואף פרסם עליהם ביקורת חריפה ביותר ב-1902). נראה לי שדינזון הפייסן והפשרן, שחשש פן ייפגע ברדיצ'בסקי מן ההקדשה הצוננת, ביקש ליישר מראש את ההדורים ולהבליט דווקא את הקִרבה המהותית האמורה לשרור בין שני משוררי אמת מעבר למחלוקות כאלה או אחרות – ופרץ נעתר והסכים לנוסחת פשרה זו.

עוד פרטים מצויים במאמרי 'תעודה לתולדותיו של י"ל פרץ מאת יעקב דינזון', שפורסם בכתב העת חוליות, 1 (1993), עמ' 92-79, וכונס גם בספרי 'הכרת פנים' (1993).

ברדיצ'בסקי ופרץ נפגשו יותר מפעם אחת כאשר שהה הראשון בוורשה אצל הורי אשתו רחל, בקיץ 1901 ובקיץ 1902, כמתועד ביומנו. קרוב לוודאי שהספר הוענק לו באחת הפגישות האלה.

ב.  ח"נ ביאליק: 'לנזיר אֶחָיו'

ההקדשה של ביאליק לברדיצ'בסקי נרשמה על גבי ספרו 'שירים', שנדפס באודסה תרע"ד/1914, בהוצאת 'חובבי השירה העברית' (שם פיקטיבי שמאחוריו עמדה הוצאת 'מוריה', שביאליק עצמו הקים בשותפות עם ח' רבניצקי וש' בן-ציון).

לנזיר אֶחָיו
מאת
ח.נ. ביאליק

הקדשה קצרה זו, מציין הולצמן, היא עדות על החוש הלשוני המופלא של ביאליק.

באמצעות הרמז לברכת יעקב ליוסף ('תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו' - בראשית, מט 26; 'וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו' - דברים, לג 16) היטיב ביאליק לתפוס בשתי מילים את מעמדו של ברדיצ'בסקי בקרב בני זמנו, כמי שמתבדל ומתרחק מהם אבל – במובן מסוים – גם מתנשא כנזר לקדקדם.

יש כאן כמובן גם רמיזה לשמו הפרטי הראשי של ברדיצ'בסקי, וכן (אם כי ביאליק לא היה מודע לכך) ליחסו המיוחד לפרשת יוסף ואחיו. ברדיצ'בסקי חש קרבה מיוחדת לדמותו של יוסף ולמסורות המדרשיות הקשורות בו, משום שכמוהו ראה את עצמו כמי שנעקר באופן מכאיב מבית אביו. גם הוא היה אחוז געגועים ואשמה כלפי אביו, עלה לגדולה בנכר וחיפש את הדרך לשוב ולהתוודע אל אחיו...

פגישתם (היחידה) של ביאליק וברדיצ'בסקי היתה בברלין בתחילת אוקטובר 1921, לאחר שעמדו בקשרי מכתבים מאז שנת 1896. את הפגישה השנייה ביניהם, שתוכננה להתקיים כחודש לאחר מכן, החמיץ ביאליק, וכאשר סר לביתו של ברדיצ'בסקי, ב-18 בנובמבר, נודע לו מפי בנו של ברדיצ'בסקי שאביו נפטר לפני שעה קלה...

חיים נחמן ביאליק, 1923 (צילם: זולטן קלוגר)

ג.  ש"י עגנון: 'באהבה וכבוד'

לאדוני למיכה יוסף ברדיצבסקי
באהבה וכבוד. מנאי המחבר.

ההקדשה של עגנון, בשער ספרו 'והיה העקוב למישור' (הוצאת יוסף חיים ברנר, יפו תרע"ב/1912), מעניינת בגלל הסיפור שמאחוריה, שראשיתו ב'אהבה וכבוד', שעל גבול ההערצה, ואחריתו – כעס ותיעוב, בחינת 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'.

מוסיף אבנר הולצמן:

עגנון שלח לברדיצ'בסקי, בדחילו ורחימו, את אחד העותקים הראשונים של ספרו הראשון, אחרי שנועץ על כך עם י"ח ברנר. מן הסתם ציפה במתיחות לתגובתו של הסופר הנערץ עליו, אבל ספג ממנו עלבון אחרי עלבון. כעבור חודשים אחדים סירב ברדיצ'בסקי לראות את פניו בברלין, אף על פי שעגנון הציע לסייע לו בהתנדבות בעבודתו. כעבור שנים אחדות פרסם ברדיצ'בסקי רשימת ביקורת קטלנית (ושגויה, כמובן) על ספר זה, שבו דימה לראות חיקוי נחות של לשון החסידים ותו לא.  

עגנון לא שכח ולא סלח, ומאז ואילך הרבה להשמיץ את ברדיצ'בסקי, להקל בערכו ולטפול עליו דיבות שונות. שנאתו עברה גם אל הדור השני. שמעתי מפי דב סדן, שעגנון נהג לכנות את עמנואל בן-גריון, בנו של מי"ב, 'השרץ של ברדיצ'בסקי'... 

על יחסיהם החמוצים והמוחמצים של השניים ראו גם: 'ברדיצ'בסקי ועגנון – פנים אחרות', בספרו של הולצמן שנזכר לעיל 'הכרת פנים'.

משמאל לימין: עגנון, אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), יוסף חיים ברנר, דוד שמעוני

ספיחי יום העצמאות ופסח

א. 'מדינה של גיהנום'

מי שייפתח את לוח השנה יגלה כי יום העצמאות האמיתי – ה' באייר– חל היום, יום שישי, ורק בשל קדושת השבת הוקדם החג ועם ישראל זכה ליהנות מ'יום גשר' ומחופשה ארוכה במיוחד.

אבל עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה שם מקפידים לשמר את ה' באייר כהלכתו, בבחינת 'בו ביום'. בקהילת קנאי סאטמאר בניו יורק יהיו תמיד 'מעוררים', שיזכירו לציבור הקדוש שה' באייר הוא יום אֵבֶל לכל דבר ועניין, וממש לא חשוב שהכופרים הציונים חגים את חגם בכלל במועד אחר. מה זאת אומרת? שהם – או[י]בי ומשנאי ה' – ילמדו אותנו מתי לא לחגוג את ה' באייר?

כרוז אימים נוסף, שנתלה השבוע באחד מבתי המדרש הסאטמאריים שבניו יורק, מציע ספירה מעודכנת של שנות קיום המדינה. אליבא דסאטמאר, 'די מדינה של גיהנום'– כלומר מדינת ישראל– מציינת בסך הכל 61 שנים. אפוא הן שלוש השנים האבודות הללו?

לעומתם, להקה נודדת של ארבעה 'רבנים אותנטיים' מנטורי קרתא הפגינה השבוע בזמן שנערך טקס חגיגי לכבוד יום העצמאות בכיכר שליד בניין עיריית אוטווה שבקנדה. הם הגיעו כנראה ממונטריאול, מצוידים בשלטים נגד ישראל ובדגלים פלסטיניים, וידעו בדיוק כמה שנים קיימת מדינת 'ישראל':

(תודה לזאב גלילי)

ומי שרוצה להתעצבן במיוחד מוזמן לצפות בנאומו של ישראל הירש (בנו של 'שר החוץ' המיתולוגי משה הירש זצוקלל"ה) לכבוד חזרתו לארץ של השייח אוהב ישראל רא'אד סלאח:



ב. חמץ שעבר עליו הפסח

כידוע 'חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה', אבל אנו כאן, בעונ"ש, חוטאים בחטאים גדולים יותר. אז אפילו שפסח כבר חלף עבר, בכל זאת מותר לנו ליהנות מספיחיו. וחוץ מזה אפשר כבר להתחיל להתכונן לפסח הבא ולחומרות החדשות שיביא עמו.

טקס הפקת ביעור חמץ

את המודעה המשונה הזו, שהודבקה על תחנת אוטובוס בצומת ראם (מסמיה), צילם ושלח חנוך מרמרי.



מחבר המודעה, שהחליט לנצל כל מילימיטר פנוי שהועמד לרשותו במודעה, עושה זאת בחן משלו ובאסתטיקה מרהיבה, תוך נטייה בולטת לחרוז סמיכויות (השקת... הפקת... הגרלת... הנחית) ולעשות שימוש בקודים המובנים רק למי שצריך להבין ('18+', 'חמישי של חיילים', 'מחירי קיבוץ').  

אבל זה הרי לא העיקר. העיקר הוא שאצלנו הכל אמור להיות 'הפקה חגיגית', וכך כל אירוע הוא בעצם סוג של 'ריאליטי', מאמץ נוגע ללב להפוך את החיים המשעממים לחגיגיים ול'גדולים מהחיים'. ואם כך אז למה לא 'להפיק' גם 'ביעור חמץ חגיגי'?

יהיה DJ, תהיה אחלה מוסיקה, יהיה שדרן רדיו, תהיה 'הגרלת פלזמה', יהיה בר 'במחירי קיבוץ' (???), מי יודע אולי תהיינה אפילו פיתות לנגב קצת חומוס.

ועל הצד המוסיקלי ינצח, 'בהופעה חיה', מתן כהן, שבאנגלית הוא בכלל מתן אוחנה.

פיתה אסלי כשר לפסח

אור, בתה חדת העין של רוני באר-מרקס, הפנתה את תשומת לבה של אמהּ לשקית הפיתות עם הכתובת המשונה שמכרו בסופרמרקט שלהם בשבוע שעבר:

בלי מילים

גאווה ישראלית: שירת 'התקווה' בסרטים 'אקסודוס' ו'הטל צל ענק'

 לכבוד יום העצמאות השישים וארבעה ולתפארת מדינת ישראל

עונ"שו של דן


מאת דן אלמגור ודוד אסף

משהו על תולדות 'התקווה', ההמנון הלאומי הנהדר שלנו, כבר הובא בעונ"ש קודם ועתה נשוב לשתי 'התקוות' פחות מפורסמות. שתיהן מככבות בסרטים הוליוודיים, ובשתיהן הצליח דן אלמגור להשתתף ולזייף (אם כי לשיא של אביגדור ליברמן לא הגיע).

א. אקסודוס (Exodus)

'אקסודוס' היה סרט ענק. שחקנים, תסריט, מוסיקה - הכל היה גדול מהחיים. אומרים שתרומתו להסברה הישראלית לא תסולא בפז, ומה הפלא אם פול ניומן היה זה שייצג את הצבר האולטימטיבי 'ארי בן כנען'? מאז איש לא הצליח להיכנס לנעליו הגדולות. על מיתוס אקסודוס ועל השפעתו העצומה של הסרט אפשר לקרוא ברשימתו המחכימה של אלי אשד.

כידוע, חלקים גדולים של הסרט צולמו בארץ, ובמיוחד זכורה הסצינה ההמונית שצולמה במגרש הרוסים, שם כביכול האזינו ההמונים לתוצאות ההצבעה בחבר הלאומים על 'תכנית החלוקה', ב-29 בנובמבר 1947.

ברק בן כנען ('אבא' של פול ניומן) מבשר לאומה על תכנית החלוקה שהתקבלה
(ניתן לזהות בקלות את דן אלמגור עומד בצד שמאל)

אפשר לצפות באירוע המרגש בסרטון שלמטה, בתזמון 07:12 – 10:42. השחקן שמדבר אל קהל האלפים הוא לי ג'יי קוב (בתפקיד ברק בן כנען), ולצדו נדחף שחקן שאמור לייצג את דוד בן גוריון. ולבסוף, נשמעת שירת 'התקווה' שמרטיטה את הלבבות.

על הסיפור שמאחורי צילומי קטע זה כבר כתבו, אך הנה סיפורו של דן אלמגור, בבחינת 'עדות מהשטח':

בשנת 1960, בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, עברה לפתע השמועה בעיר שבמאי הקולנוע הנודע אוטו פרמינגר < אגב, הידעתם שפרמינגר נולד בעיירה החסידית ויז'ניץ?> הגיע לירושלים כדי לצלם בה את אחת התמונות המשמעותיות ביותר בסרט 'אקסודוס' (על פי ספרו של ליאון יוריס משנת 1958): השמחה שגאתה בקרב היישוב העברי עם אישורה של תכנית החלוקה ב'חבר הלאומים', שהתכנס בלייק-סאקסס במה שכונה מאז 'כ"ט בנובמבר' 1947. התכנית דיברה כידוע על חלוקת פלשתינה-א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית.  

התסריטאי והבמאי מהוליווד רצו תמונת לילה המונית בכיכר בירושלים, ואם כך צריך להביא לשם את ההמונים! בהוליווד עומדים לרשות המפיקים אלפי ניצבים, המוכנים בכל עת לבצע כל מה שיתבקש מהם תמורת תשלום קטן. אבל בירושלים של 1960? איפה יימצאו אלפי ניצבים כאלה?  

אנשי משרד ראש הממשלה אז, שהיו מעוניינים מאד בצילום סרט תעמולתי זה, הכירו גם את המפיקים והבמאי וגם את נפש הקהל הירושלמי הפרובינציאלי. הרי אם היו מודיעים לקהל הרחב לבוא סתם כך לכיכר ולעמוד שם בקור במשך כמה שעות, לא יגיעו המונים. במקום זה צץ במוחם של טדי קולק ומאיר וייסגל רעיון נהדר: הם יודיעו שבין כל אלה שיגיעו לכיכר ויצטלמו לסרט תיערך הגרלה מיוחדת של מפעל הפייס, ומי שיקנה כרטיס יוכל לזכות בפרס יקר ערך – כרטיס טיסה לארה"ב! הירושלמים של אותם ימים היו מוכנים להתנדב ולעמוד חינם במשך שעות ובלבד שיופיעו לכמה שברירי שניות בסרט הוליוודי, אבל כשמגרילים פרס כזה – כרטיס טיסה אחד לניו יורק – מי יעצור בעדם?  

אני קצת מתבייש להודות, אבל גם אני, הסטודנט, הגעתי באותו ערב לרחוב יפו, אמנם באיצטלה של כתב עיתון הסטודנטים 'פי האתון'. הייתי סקרן לראות איך מצלמים סרט הוליוודי גדול, אך בסתר לבי קיוויתי שאולי גם אגריל את הכרטיס הנכסף. נדחקתי בחשיכה בין האלפים הרבים, רכשתי כרטיס פייס ומילאתי את הפרטים. ציפינו שפול ניומן, החתיך ההורס, יופיע לפנינו, וגם אהובתו ה'שיקסה' איב מארי סיינט היפה <שאגב, עדיין מופיעה בסרטים, ובשנת 2006 שיחקה בתפקיד אמו המאמצת של סופרמן>. אבל הכוכבים הגדולים לא היו שם. רק שחקן יהודי קשיש ואלמוני, בעל רעמת שיער לבנה, שהזכיר קצת את מזכיר מועצת הפועלים ברחובות, ותפקידו היה לגלם את דמותו של דוד בן גוריון.

אוטו פרמינגר מביים את איב מארי סיינט, ישראל 1960

אם אינני טועה, איש לא טרח לספק ללי ג'יי קוב רמקול שבעזרתו ישא את קולו להמונים. הרי ממילא את פס הקול תכננו להקליט מאוחר יותר, באולפנים המקצועיים של הוליווד. אבל ברק בן כנען עמד שם, על המרפסת, ודיבר ללא קול אל קהל האלפים העומדים למטה. בעינינו הוא נדמה למשה רבנו הנושא את דברו אל העם שלמרגלות ההר.  

הניצבים הירושלמים הבלתי מנוסים לא היו ממושמעים. תהליך הצילום של התמונה הקצרה הזאת נמשך שעות ובנוסף היה קור אימים! לא ציפינו שהופעתנו – תמורת הסיכוי של אחד מעשרת אלפי המשתתפים לזכות בכרטיס טיסה בודד – תימשך זמן ארוך כל כך. לא הצטיידנו במעילים חמים ורק הצפיפות חיממה אותנו. עוד 'טייק', ועוד 'טייק', ועוד שירת 'התקווה', עד שבשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר הודיעו לנו שאנחנו יכולים להתפזר.

אלפי הניצבים מצטופפים במגרש הרוסים

כעבור ימים אחדים הודיע משרד ראש הממשלה, לא פחות, את שמו של הזוכה בכרטיס הבודד, וכולנו קינאנו בו נורא. 

אבל בכל זאת, מאותו לילה קר יצאתי קצת מורווח. אמנם לא זכיתי בכרטיס הטיסה, וגם תשלום עבור השתתפותי כניצב לא קיבלתי. אבל למחרת כתבתי ל'פי האתון' פזמון פרודי-סטירי בסגנון תנ"כי, שאותו גם שיבצתי בתכנית 'סיפורי המקרא' שכתבתי אז לרביעיית מועדון התיאטרון בתל אביב. רוב הקהל התל-אביבי לא כל כך הבין על מה מדובר בפזמון, אבל לפחות טדי קולק ומאיר וייסגל, שנהגו להגיע למועדון לעתים קרובות, הבינו וצחקו.

פרנק פלג (מימין) ודן אלמגור הסטודנט כותבים ומלטשים בבית קפה מול 'מועדון התיאטרון'

וזה היה הפזמון שנולד בעקבות הופעת הבכורה שלי ושל חבריי בסרט הוליוודי. הלחן הוא של פרנק פלג. למרבית הצער לא שרדה הקלטה של המנגינה:

חג מתן טיסה

ויהי בבוא אקסודוס לבירה
ויקרא אוטו פרמינג'ר בקול נורא:
'חלקו לעם כמה פרסים.
ייאספו ויבואו למגרש הרוסים.

והיה כי יילכון – לא ילכו חינם,
כי קנה-יקנו גם כרטיס כניסה.
והיה אם ישמע בקולי העם –
והיה להם "חג מתן טיסה".'

והעם למגרש בהמון עלה
(בשיתוף עם משרד ראש הממשלה).
כשלושים אלף איש וגם ערב רב,
וכמו צאן ובקר נאספו יחדיו.

ולי ג'יי קוב עלה על האכסדרה
ויחרד כל העם למשמע קולו.
ותורת ליאון יוריס להם הורה,
ומגרש הרוסים עשן כולו.

ותאחז אוו-מריה סנט בתוף
ועמה גם פול ניומן, ולנדאו דב.
וירעם הבמאי והעם ניעור
ויאמרו לפניו שירה לאמור:

'נשירה לאוטו כי גאה-גאה
סרט ברמה של סוס ורוכבו.
מרכבות וייסגל וטדי קולק
ומבחר שלישיו כרכרו סביבו'.

אמר העם: ארדוף, אשיג,
אחלק שלל. מה יש להפסיד?
נשפת ברוחך כרטיס בודד -
ומיד ניצבו הפוזלים כמו נד.

אז מה נבהלו אלופי מטכ"ל
ויושבי כסית אמרו: let's go
וכך בפרוטות עם-זו קנה
איש מצלמה ואוטו שמו.

ויאמרו כל העם את השירה,
כי ממלון 'ציון' תצא תורה.
ומקץ שלושה חודשי חמסין -
ויסעו ישראל לקפריסין.

רביעיית מועדון התיאטרון (מימין לשמאל: ראובן שפר, שמעון בר, גדעון זינגר, יענקלה בן-סירא)
איור: זאב

ב. הטל צל ענק (Cast a Giant Shadow)

ממשיך דן אלמגור:

כשבע שנים אחר כך, בשנת 1966, ואני לומד באוניברסיטה של לוס אנג'לס, נתבקשתי, להפתעתי, להשתתף בעוד טקס הוליוודי של הכרזת המדינה. סוכנת סרטים יהודיה, ייקית קשישה וחביבה, שהכירה אותי, שאלה אם אוכל לכתוב שיר בעברית לסרט חדש על נושא ישראלי שמצלמים בהוליווד; והפעם לא עם פול ניומן ואיב מארי סיינט, אלא עם קירק דאגלס וסנטה ברגר, וגם עם ג'ון וויין, יול ברינר ופרנק סינטרה, אנג'י דיקינסון ועוד שאר אגדות הוליוודיות.

במקום סיינט קיבלנו סנטה... סנטה ברגר נלחמת בצד של הטובים

זה היה הסרט 'הטל צל ענק', שביים מלוויל שוולזון (Melville Shavelson), על חייו של קולונל דוד מרקוס (שכונה מיקי סטון). מרקוס הגיע לירושלים כמתנדב בימי מלחמת השחרור ובשל טעות טרגית מצא את מותו, כנראה מאש כוחותינו. בישראל נקרא הסרט בטעות: 'צלו של ענק'.  

המלחין אלמר ברנשטיין (Elmer Bernstein), שכתב את המוסיקה לסרט, החליט ששיר הנושא חייב להיות בעברית. מישהו סיפר לאנשי צוות ההפקה שבעיר לומד פזמונאי ישראלי, והם פנו אלי שאכתוב בעברית שיר שגם דוברי אנגלית יוכלו לשיר אותו בקלות. והפעם, לא חינם או תמורת זכות מפוקפקת להשתתף בהגרלה של כרטיס טיסה, אלא תמורת 500 דולרים טבין ותקילין (שמהם נגסה כמובן גם הסוכנת את חלקה), וחתימה על הסכם ויתור לצמיתות על כל התמלוגים מהשמעת השיר בסרט.  

זה היה הרבה לפני ה'אירוֹויזיון', אבל כבר אז תפסתי את הפטנט: רצוי לכתוב שיר עם הרבה אותיות 'רכות', כמו למ"ד, ומעט אותיות 'קשות', כמו חי"ת ורי"ש. אז כתבתי, ללחן של ברנשטיין, את השיר 'לילה ליל' ('Lila Lel'), שהמלים 'לילה' ו'ליל' חוזרות בו הרבה פעמים. המלחין היה שבע רצון, וכל מה שנותר היה להביא לאולפן הצילומים ההוליוודי הגדול כמאה ישראלים, כדי שישירו את השיר ללא טעויות. ההפקה התחייבה לשלם מאה דולר לאיש. סכום נאה לסטודנטים ישראלים 'תפרנים'. פניתי לחבריי בהסתדרות הסטודנטים הישראלים בעיר, וכיוון שהיה מדובר ביום שישי אחרי הצהריים – השעה שבה הכריז דוד בן גוריון האמיתי על הקמת המדינה – הגיעו כמאה סטודנטים ישראלים לאולפן ההקלטות. גם מתוך סקרנות וגם בגלל חמישים הדולר המובטחים. 

חילקתי להם את הדפים המשוכפלים, קראתי בפניהם את השיר ואז התיישב המלחין ליד הפסנתר והשמיע את השיר פעם ופעמיים. הפעם לא נתבקשנו להצטלם אלא רק לתרום את קולנו הישראלי האותנטי. אחרי שהביצוע השלישי השביע את רצונו של המלחין, צץ במוחו רעיון: 'האם תוכלו להישאר כאן עוד קצת', שאל, 'כדי שנוכל להקליט אתכם שרים גם את "התקווה"?' כמה סטודנטים תאבי בצע שאלו בלחישה אם נקבל עבור שירת ההמנון חמישים דולרים נוספים, אבל האחרים היסו אותם מיד. 'האמריקנים לא יבינו את זה', אמרו. 'חוץ מזה, מה רע אם ישמעו אותנו בסרט שרים את "התקווה" מיד אחרי שבן גוריון יסיים את קריאת מגילת העצמאות?' 

אז שרנו. פעם, ופעמיים. אפילו די בסדר. אבל אלמר ברנשטיין לא היה מרוצה. 

'אתם נשמעים כמו חבורה של צעירים', אמר. 'ובתמונה בסרט עומדים ליד השולחן חברי הממשלה החדשה, שכמעט כולם הרבה יותר מבוגרים מכם. זה לא יישמע משכנע'. הוא התבונן בי, 'קבלן הקולות', וחיפש תושייה. 

מה עושים? איפה משיגים ביום שישי בערב מאה דוברי עברית קשישים בגילם של הרב מימון, בן גוריון, קפלן, ציזלינג ושאר החותמים על מגילת העצמאות? 

ואז צץ בי לפתע רעיון: 'חבר'ה', אמרתי בעברית, 'כולנו הלא נהגנו לחקות בתנועת הנוער ובמסיבות את העסקנים המפא"יניקים הקשישים ואת אופן דיבורם המתנגן. אז בואו נשיר את ההמנון כאילו ששרים אותו הקשישים האלה, שעמדו שם על יד השולחן'. החברים הבינו את הרמז, וגם רצו כבר לחזור הביתה. החלפנו מבטים. ברנשטיין הרים את ידיו, ואנחנו – ויעידו על כך גם היום רבים מאלה שהשתתפו אתי אז באותו אירוע – פרצנו בשירה עולצת ובקולות רועדים מעט. כמו שחיקו 'ברקו', אורי זוהר, אריק איינשטיין ושמעון ישראלי במערכוני להקת הנח"ל ו'בצל ירוק' את בן גוריון וחבריו. עם הרבה 'וּבְכֵיין', ובכל הכיף.  

'נפלא!', צעק המלחין בתום שירתנו, 'זה בדיוק מה שחיפשתי'.

המלחין האמריקני אלמר ברנשטיין (2004-1922)

עמדנו בשורה ליד השולחן שבפתח האולפנים הגדולים של 'פוקס', וכל אחד קיבל את הדולרים שלו. כעבור כמה חודשים הלכנו לראות את הצגת הבכורה של הסרט, בנוכחות קירק דאגלס בכבודו ובעצמו, והיינו גאים על השתתפותנו בסרט הוליוודי הזה שהרים את קרן ישראל בעמים.

והנה התוצאה, בסרטון שלפנינו (בתזמון 02:43) קורא 'בן גוריון' (השחקן לותר אדלר, שבסרט כונה 'יעקב ציון') את הכרזת המדינה באנגלית, והקהל – כולל יול ברינר ופרנק סינטרה – פורץ בשירת התקווה:

על החוויה המיוחדת הזאת כתב דן רשימה שהתפרסמה במדורו 'שיחת חוץ' (מעריב, 28 בינואר 1966), תחת הכותרת 'המכנסיים הקצרים של יהודית' (לסרט 'יהודית', בכיכובה של סופיה לורן, נקדיש אולי פינה נפרדת). הנה קטעים מתוכו:

רופאת השיניים מחיפה, שדיברה ערבית שוטפת והרגיעה (ואחר כך הדליקה) את הצועקים, היתה לא אחרת מאשר החותנת שלי, ד"ר פורטונה עזריאל-אפלרוט, אמהּ של רעייתי אלה. היא היתה ס"ט, דור שביעי בירושלים, דוברת ערבית כילידה והאשה הראשונה שסיימה את לימודי רפואת השיניים באוניברסיטה האמריקנית בביירות. היא טיפלה גם בשיניהם של פציינטים ערבים רבים מחיפה, שהיו בני בית אצלה, ואפילו בשיניו של הבישוף חכים שהיה מגיע מלבנון... 

על עלילותיה אספר בפינה אחרת.

'הטייס' פרנק סינטרה מטיל בקבוקי סודה על טור שריון מצרי

שלטים מקומיים / פרויקט עצמאות

צילם וכתב איתמר וכסלר

עצמאות בשטח. אפריל 2012. שדרות העצמאות 70, בת ים.

אין דבר מקובל יותר בעיתונים שלנו מאשר ליזום פרויקטים מיוחדים לכבוד החגים. לרגל יום העצמאות יזם גם המדור 'שלטים מקומיים' פרויקט מיוחד משלו במטרה לבחון כיצד משתקפות מילותיו של ההמנון הלאומי בערינו וברחובותינו. נפתלי הרץ אימבר הגדיר יפה מהי עצמאות במילים 'להיות עם חופשי בארצנו', וכדי שלא יהיה ספק לאיזו ארץ הכוונה, מסתיימת השורה במילים 'ארץ ציון וירושלים'. השאלה היא כמובן האם הצלחנו לצקת במילים היפות הללו גם תוכן של ממש.

בעיני, צירוף המילה 'עצמאות' לרחוב או לשדרה, לכיכר או לגן ציבורי הוא מהלך טבעי ומתבקש בכל מדינה ריבונית. עצמאותה של מדינה היא ערך חיובי שאינו מובן מאליו בשום מקום, ושמות אתרים ורחובות משקפים את סולם הערכים, האמונות והדעות של פרנסי הערים לדורותיהם. על יסוד ההנחה הזאת החלטתי לבדוק עד כמה מושרש רעיון העצמאות ברחובות ישראל, מדן ועד אילת.

לאחר מחקר קטן התברר לי שמתוך 76 הערים בישראל רק ב-19 הונצחה עצמאותנו בדרך כלשהי. אם מביאים בחשבון ששמונה מתוכן הן ערים ערביות ועוד אחת דרוזית, עולה שיותר מ-70 אחוזים מן הערים העבריות מתעלמות לגמרי מן העצמאות! החלטתי להתקשר לדובריהן של כמה מהן ולשאול כיצד ייתכן שבמקומות כמו קרית שמונה, חדרה, חולון, דימונה או אילת, אין לעצמאות כל זכר.

'רחוב העצמאות? בשביל מה רחוב? מי צריך את זה?', שאלו הדוברים בחזרה. 'אבל בחיפה ובבאר שבע דווקא יש רחובות עצמאות', התעקשתי, 'ובירושלים ובתל אביב יש גני עצמאות'. 'אז מה?', הם אמרו, 'קודם כל אנחנו לא ירושלים, וחוץ מזה, יום העצמאות יש? יש; במות בידור יש? יש; שמחה יש? יש. אז מה הבעייה שלך?'.

'פרויקט מיוחד', מלמלתי. 'להיות עם חופשי...', ניסיתי להסביר ללא הצלחה. הרמתי ידיים לאחר שכמה מן הדוברים רמזו על משהו הנוגע למצבי הנפשי, בעוד שהיותר מנומסים הציעו לי להעלות על הכתב את הצעותיי, והן תועברנה, כך הבטיחו, לגורמים המתאימים.

מניתוח הממצאים המפתיעים עולים כמה הסברים אפשריים לתופעה. ייתכן שהסיבה היא חוסר ביטחון בעצמאותנו. ייתכן גם שמדובר בחוסר עניין, כי לפוליטיקאים יש תמיד נושאים הרבה יותר דחופים הדורשים הנצחה. וייתכן שלגבי ערים שנבנו לאחר קום המדינה, כמו ערד, מודיעין, או מעלה אדומים, הסיבה אחרת לגמרי. אולי כאשר באו לתת שמות לרחובות ולכיכרות, העצמאות פשוט לא עלתה בדעתו של איש. אבל נדמה לי שהסיבה האמיתית היא שלעצמאות אין לובי מספיק חזק כדי להנציח אותה דרך קבע. לכן, כדי לצאת ידי חובה, המציאו את במות הבידור, כדי שאף אחד לא יוכל להציק לראשי עיריית קריית גת או קריית חיים, שלא עשו די. 

ואולם, ישנן ערים אחרות בישראל שבהן העצמאות אינה דבר המובן מאליו. בת ים למשל. הרחוב הראשי, שמתחיל בים ומסתיים בואכה יפו, נקרא 'שדרות העצמאות'. במסגרת החלק המעשי של הפרויקט, נסעתי שם השבוע ממערב למזרח, מהרהר בשאלה הבלתי נמנעת איך היה מחבר 'התקווה' מגיב לדיון הזה. קרוב לסוף השדרה, בבית מספר 70, מצאתי תשובה אפשרית במה שנראה כמטפורה מושלמת ליחס שבין הערך לבין המציאות.

אפשר היה להעלות על הדעת שדלת הפח הירוקה, שמפרידה בין המדרכה לחצר, ניצבת במקומה מאז הכרזת העצמאות. וגם אם אין זה בדיוק כך, היא עדיין ישנה מספיק כדי לייצג באופן פיסי את הבלאי המצטבר של שישים וארבע שנות המדינה. על כך העיר אחד מחבריי שאוהב להשתעשע במספרים, כי הדלת הזאת דווקא מקדימה את זמנה. כשמסתכלים עליה רואים כבר עכשיו איך ניראה בעוד שש שנים, כשימלאו למדינה שלנו שבעים.

תשורה קטנה ליום העצמאות: דוד בן-גוריון בשידור חי

שער המגזין 'טיים' (16 באוגוסט 1948)

לכבוד יום העצמאות, שהפעם אחגוג אותו בגולה הלא דוויה, הנה מעט ממה שמצאתי במרחבי המרשתת על ראש ממשלתנו הראשון והדגול דוד בן-גוריון. אמרו חז"ל: 'אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים' (שבת קיב ע"ב), והמבין יבין ואין כאן מה להוסיף.

היהלום שבכתר הוא כמובן טקס הכרזת המדינה, יום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948). כאן סרטון קצר ומרגש (כשתי דקות) מהטקס:




וכאן בן-גוריון קורא בקולו את מגילת העצמאות בשלמותה:

הרבה דברים יפים שנכתבו במגילה לא מומשו והרבה הבטחות לא קויימו. אחד הדברים הבולטים ביותר היא התקווה הנאיבית של מייסדי המדינה לקבוע לה חוקה בתוך ארבעה וחצי חודשים...

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.

אשרי מי שהאמין. אשרי מי שמאמין.

מישהו יכול לתאר לעצמו את לוחמי הסיירת אהוד ברק או בנימין נתניהו עושים את זה

במאי 1951 הגיע בן-גוריון לארה"ב ונסע לאוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי כדי לפגוש את אלברט איינשטיין. הנה שני היהודים הגדולים של המאה ה-20:



וכאן, הפתעה של ממש (לפחות אותי זה הפתיע לחלוטין!). בינואר 1956 יצא עיתונאי אמריקני (לא מצאתי פרטים עליו) למזרח התיכון וריאיין את מנהיגי האזור – המלך חוסיין הצעיר והמפוחד (מה הפלא, הרי רצחו את הסבא שלו שלוש שנים קודם), נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר וראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון – על סיכויי השלום. כל מנהיג מציג את תנאיו לשלום, וכולם, ככל הנראה, גם אומרים אמת וגם משקרים בו בזמן ובלי להניד עפעף. בראשית הסרטון צילומים נדירים של מזרח ירושלים והעיר העתיקה בשנות החמישים.





וכאן עוד פנינה נדירה. בן-גוריון וראש ממשלת בורמה או-נו משוחחים (באנגלית) על יהדות ובודהיזם, בתכנית Small World בהנחיית העיתונאי האמריקני המפורסם אד מורו. השיחה התקיימה כנראה בראשית שנות השישים. אני מתקשה לתאר לעצמי שיחה נינוחה כזאת בין ראש הממשלה הנוכחי לבין פילוסוף או איש רוח. למה מה, כמה מצביעים יש לו לקשקשן הזה?



בסרטון הפרטי והנדיר הזה צולם בן-גוריון – בצבע! – בטקס הפיכת היאחזות עין יהב ליישוב אזרחי (1962). בין המצולמים: הרמטכ"ל משה דיין ואביו שמואל דיין שהיה אז ראש המרכז החקלאי, אל"מ שמואל אייל שהיה אז מפקד הנח"ל, עוזי פיינרמן שהיה מזכיר תנועת המושבים (המידע מפי אמנון נבון, הארכיונאי של עין יהב, באדיבות יצחק נוי). כדי לראות צריך ללחוץ על האותיות הכחולות.

הלאה.

בשנת 1970 התראיין בן-גוריון לתכנית הטלוויזיה 'מוקד' (המראיינים היו העיתונאי שלום רוזנפלד, לימים עורך 'מעריב', והמשפטן פרופסור אביגדור לבונטין ). הוא התייחס לשאלת הערבים, לסיכויי השלום ולמה אסור לוותר על רמת הגולן ועל ירושלים (למרות שכדבריו, 'זה לא ייהרג ולא יעבור').







וכאן סרט (בצבעים) משנת 1972 על בן-גוריון בקיבוץ שדה בוקר. אורכו המקורי של הסרט הוא כשעה וחצי  ודבר קיומו נחשף לפני פחות משנה בערוץ 10 בתכנית 'צינור לילה' של גיא לרר. הסרט כולל כמה קטעים יפים מאוד: 'הזקן' משוחח עם צעירים וילדים (ששואלים אותו בחוצפה ישראלית מתי הלבינו שיערותיו), מצטלם על רקע השקיעה בנחל צין וקורא פסוקים נבחרים מתוך נבואות ישעיהו ועמוס ומתוך ספר ויקרא:



ולסיום עוד קטע מסרטון זה ובו מבקר בן-גוריון בכותל המערבי יחד עם טדי קולק, עורך תצפית מהר הזיתים יחד עם יגאל ידין, נואם בוועידת רפ"י, משתתף בלוויתה של פולה אישתו, מקבל פני עולים חדשים מרוסיה ועוד:

כרזת בחירות (1961)

ברוך הבא: הר הרצל, אייר תשע"ב

כתב וצילם ברוך גיאן

השבוע, כשבהר הרצל נערכו לקראת הטקסים המסורתיים לקראת יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ויום העצמאות, שוטטתי בין ערוגות הפרחים והשיחים המעטרים את המצבות בבית הקברות הצבאי.

א. החלל הצעיר ביותר

בהר הרצל יש מצבה לזכר חללי הרובע היהודי ב-1948, וביניהם נסים גיני, יליד 1938, שנהרג ב-28 במאי 1948 בהיותו בן 10 וחויל לאחר מותו. נסים הוא הצעיר בחללי צה"ל. הוא היה תצפיתן וקשר ונע בין העמדות ברובע היהודי עד שנפגע מכדור בראשו. הוא נקבר בידי ערבי מקומי בקבר אחים במתחם 'בתי מחסה' ורק אחרי מלחמת ששת הימים הועברו גופות החללים לקבורה בהר הזיתים. גופתו הייתה היחידה שזוהתה בוודאות בשל שיני החלב שנותרו בפיו...

נסים גיני - חלל צה"ל הצעיר ביותר

ב. 'אסונם לא הרתיע': מעפילי סלבדור

ספינת המעפילים 'סלבדור' טבעה בי"ב כסלו תש"א (12 בדצמבר 1940). זו הייתה ספינת מפרש קטנה שיצאה מנמל ורנה שבבולגריה ועל סיפונה 352 מעפילים בדרכם לארץ ישראל. הספינה לא הייתה קשורה לאף ארגון ביישוב אלא יוזמה פרטית של ד"ר ברוך קונפינו, רופא עיניים ופעיל ציוני מסופיה. בשל סופת שלג קשה התנפצה הספינה לסלעים על אחד מחופי ים השיש (ים מרמרה) ו-238 מנוסעיה נספו. עצמותיהם הועלו לקבורה בשנת 1964. על המצבה כתוב: 'ספינתם נטרפה בדרכם למולדת אך אסונם לא הרתיע - אחריהם עלו ההמונים'. המצבות חלקות וללא כיתוב ושמות הנספים נחקקו על קיר סמוך.

על הספינה וסיפורה ראו באתר 'כולנו בולגרים'.

  

 ג. 'בשליחות העם לארץ האויב': קברי הצנחנים

זהו קברו של רפאל רייס, יליד בודפשט, שעלה לארץ כמעפיל ב-1939. הוא היה חבר בקבוצת המתנדבים הארץ ישראלים שנשלחו לצנוח באירופה הנאצית, 'בשליחות העם לארץ האויב', כדי לנסות ולסייע לארגון הגנה יהודית עצמית. רייס צנח בסלובקיה הכבושה. הוא נשבה יחד עם חבריו צבי בן-יעקב וחביבה רייק. רייס ורייק הוצאו להורג בידי הנאצים בנובמבר 1944. בסוף המלחמה זוהו גופותיהם על פי דיסקיות הזיהוי והם נקברו בבית קברות צבאי בריטי בפראג. בשנת 1952 הועלו עצמותיהם ארצה ונטמנו ביד צנחני היישוב שבהר הרצל. הנקברת הראשונה בחלקה זו הייתה חנה סנש (1952). ארבעה קברים נוספים נכרו במקום לזכרם של צנחנים אחרים שנספו ומקום קבורתם לא נודע: צבי בן יעקב, אבא ברדיצ'ב, פרץ גולדשטיין ואנצו סירני.

הצנחנים שנפלו זכו להנצחה כבר בשנת 1946 על גבי בולי מנהלת העם שהנפיקה הקרן הקיימת לישראל

ד. 'אשיב ממצולות ים'': האונייה אֶרינפּוּרָה

140 בני היישוב שהתנדבו לצבא הבריטי ושירתו בפלוגת התובלה 462 היו על האונייה הבריטית 'ארינפורה' (Erinpura), שהסיעה חיילים בריטים וציוד צבאי בדרכה מאלכסנדריה למלטה. האנייה הופצצה בידי הגרמנים ב-1 במאי 1943 ובתוך דקות טבעה. אנדרטת האונייה ארינפורה, שנחנכה ב-1985, מעוצבת כאונייה על שפת בריכת מים רדודים וסביבה, שקועים במים, 140 לוחות זיכרון לנופלים. על הספינה נחקק הפסוק 'אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' (תהלים סח, 23).

SS Erinpura

ה. האבנים של צוות נגב וצוות גלבוע

המנהג היהודי העתיק של הנחת אבנים על המצבה קיבל כאן משמעות חדשה. חיילי יחידות צה"ליות שונות, שפקדו את בית הקברות הצבאי, הניחו אבנים ועליהן רשמו את שמות היחידות ותאריך הביקור.

האבנים הונחו על לוחות ההנצחה של אנדרטת נצר אחרון, שעיצב מיכה אולמן לזכרם של ניצולי שואה שעלו לארץ, גוייסו לצה"ל ונפלו במלחמת העצמאות בלי שהותירו אחריהם אף לא שאר משפחה אחד. האנדרטה נחנכה בשנת 2004 ועל לוחותיה נחקקו שמות של 147 חללים שהוכרזו כ'נצר אחרון'.

בעלי התוספות

יוסי צור, קורא ותיק של עונ"ש ואביו של אסף, שנהרג בפיגוע התאבדות פלסטיני באוטובוס מס' 37 בחיפה ב-5 במארס 2003, קרא את הדברים שכתבתי על האבנים שמניחים צוותי צה"ל על המצבות וסיפר לי על מפעל ההנצחה הייחודי שיזם לזכר בנו, ובמסגרתו שולחים אבנים לאסף מכל קצווי עולם. אסף צור קבור בבית העלמין בחיפה.