לכבוד חג סוכות שיחול הערב הנה סיפור יפה וקצת נשכח של שלום עליכם, שנכתב בשנת 1903. הסיפור תורגם לראשונה על ידי י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם, תחת הכותרת 'לא קם כמשה'. לימים תורגם הסיפור גם על ידי אריה אהרוני תחת הכותרת 'סוכה כבר אחת ולתמיד!' (יום טוב שהופרה שמחתו, ספרית פועלים תשמ"ח, עמ' 287-277).
אני שומר חיבה לתרגומו הקלאסי של ברקוביץ, והצילום המובא בהמשך נלקח מהקובץ סיפורי מעשיות לילדי ישראל (דביר, 1956, עמ' קצט-ריב).
זהו סיפור קצר על יהודי רב תושיה, נלהב, שמח בחלקו וטוב לבב ושמו משה. הוא חי בעיירה הטיפולוגית 'כתריאליבקה' ומכוּנה בשם 'לא קם כמשה', שכן איש מוכשר וזריז כמותו עוד לא קם. כל דבר ידע לעשות טוב יותר מאחרים, או לפחות כך טען. ידו בכל – הוא בונה בתים, מפרק שעונים ומתקן מנעולים. כולם מבקשים את עזרתו, אף שלמען האמת תיקוניו אף פעם אינם עולים יפה, ובכל זאת הוא נהנה מיוקרה והערכה בקרב בני עירו.
משה אהב לעזור ולהטות שכם, ובמיוחד לשכניו. לקראת סוכות מחפשים אביו של המספר, בעל הבית שלהם ושכנם 'לא קם כמשה' מקום לבנות בו במשותף את הסוכה. המקום המתאים נמצא ועליו מוקמת הסוכה. לא סתם סוכה אלא ארמון רב תפארת. שלוש המשפחות יושבות לסעודת החג בסוכה היפה שאין כמותה, על השלחן – סעודת מלכים שניחוחה מגרה את התיאבון. עד שלפתע פתאום...
לא רק ראש ממשלתנו מתפרנס יפה מן האיום הגרעיני של איראן (לדבריו, בנאומו באו"ם, כבר יותר מחמש עשרה שנה!). גם אנשים מן השורה, יהודים כמוני וכמוכם, יודעים לאתר הזדמנויות עסקיות ולמנפן.
בשבוע שעבר צילמתי ברחוב נפתלי, ליד ביתי שבירושלים, את הטרנזיט הגדול של 'הכור-די הגרעיני', שססמתו, המדברת ללבו של כל חובב זרעונים של חמניות: 'בפיצוחים לא לוקחים סיכונים'...
מעצמה גרעינית ידועה אחרת, פרט לאיראן, היא עפולה.
שמוליק רוזנבלט צילם לפני שבועיים את התמונה הזאת, במרכז המסחרי שברחוב עצמון בנצרת עילית.
ניסים מהפיצוחים, כך מספר לי שמוליק, עדיין לא החליט אם הרשת של 'גרעיני עפולה' היא הזולה ביותר במדינה, או שמא החנות שלו היא הזולה במדינה...
אכן, את השלט של ניסים אפשר לקרוא בשתי צורות, אבל כך או כך – הוא הכי זול במדינה.
פראג כדרכן של ערים יפות רבות, היא עיר עתיקה מאוד. כמו בערים
עתיקות אחרות, גם כאן קשה למצוא שירותים ציבוריים. בבית המלון אמרו לי שמישהו
כבר עשה סטטיסטיקה שמראה את היחס המצער בין מספר התיירים לבין מספר בתי השימוש העומדים לרשותם. למרות הנתונים האלה, בפועל לא עושים פרנסי אותן ערים מאומה כדי להקל על מצוקת התיירים וזאת למרות
שהקשר בין אסתטיקה ונוחיות הוא בל ינתק.
היה לי פעם מרצה לאסתטיקה שלימד אותנו כלל חשוב מאוד: כדי
ליהנות מיצירת אמנות עליך להיות במצב אופטימלי: לא עייף, לא צמא, לא רעב, ורצוי
מאוד גם אחרי ביקור בשירותים. לדבריו, החוויה האסתטית היא דבר יחסי וכדי למצות אותה יש לשמור בקפדנות על כלל זה. הדברים נכונים בין אם מדובר במוזיאון או בכנסייה ובין
אם מדובר, כמו במקרה שלנו, בעיר שלמה. אין ויכוח על כך שפראג, כמכלול, היא יצירת אמנות בפני
עצמה. מה אם כך יעשו תיירים שוחרי תרבות, שנתקעים באמצע הרחוב וצריכים ללכת בדחיפות
לשירותים שאינם? כאן בדיוק נחלץ לעזרתנו יזם מקומי - שלא אופתע כלל אם יתברר לי שגם הוא נמנה על תלמידיו של
אותו מרצה - והציע לנו עסקה של 'הכל כלול': שירותים (!!!), קפה (!!), מוזיאון (לא חשוב מה מציגים אצלנו – חוויה אסתטית מובטחת לכם, באחריות!).
אכן, פראג באמת יפה מאוד, וכמו כל הישראלים התאהבנו בה גם אנו, אם כי לרגע לא שכחנו שגם לנו יש ערים יפות וציוריות,
ושתיירים, אם הם כבר מגיעים לכאן, אוהבים להסתובב בין סמטאותיהן. וגם אצלנו, כמו
בפראג, קיימת בדיוק אותה בעיה של שירותים ציבוריים. אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל
הוא, כמובן, בגישה.
לא מזמן אירחתי זוג קרובים רחוקים מלוס אנג'לס, עיר שאחד
מידידי כינה פעם 'עיר שהיא אלף עפולות' (ובמילים אחרות, ההפך המוחלט מעיר שבה
אפשר להגיע ברגל ממקום למקום). הם שמחו מאוד להסתובב בסמטאות
ערינו, ובין המקומות שבהם השתוקקו לסייר היה גם שוק הפשפשים של
יפו. ביום קיץ חם אספתי אותם מבית המלון ושמנו לשם את פעמינו. כאן יש לציין
שבכל הנוגע להזדקקות לשירותים, רוב הנשים שפגשתי ניחנו בשליטה עצמית גבוהה, הרבה יותר מאשר הגברים שעמם. ככל שמדובר
בנבירה בחנויות בגדים או נעלים הן אינן מאפשרות לשום דבר לקלקל להן את
חווית הקנייה. בשונה מהן, התברר שקרובתי, שמחמת החום שתתה הרבה מים, לא עמדה בפרץ והיינו מוכרחים למצוא עבורה שירותים תיכף ומיד.
בעיה? לתיירים – כן. למי שמכירים, כמוני, את רזי השוק, לא! אחת
המסעדות, שיש לה תואר דוקטור במדעי השקשוקה, פיזרה את שולחנותיה וכסאותיה על פני מעבר
מפולש בין שני רחובות מקבילים. מצדו האחד של המעבר נמצאים המטבח והמסעדה, ומצדו השני – השירותים, שאפשר להגיע אליהם, בלי טובות של אף אחד, ישר מן הרחוב (בתנאי שמנצלים
את הרגע שבו בדיוק נכנס המלצר למטבח).
לדלת השירותים הצמידו שלט שעליו כתבו 'כאן לא שרותים ציבוריים',
ולתועלת מי שלא מבין עברית, או משים את עצמו כאילו אינו מבין, הוסיפו גם תמרורון 'אין כניסה'. כל זאת במטרה למנוע ניצול לרעה של השירותים, כך שלא כל ארחי-פרחי יחשוב שהוא יכול לטנף את האסלה על חשבונו של בעל הבית. אלא שאליה וקוץ
בה: הרי בדרך כלל אף אחד אינו מצהיר בפנינו מה הוא לא (גם אם לא תמיד יאמר את כל האמת
בנוגע למה שהוא כן). העובר ושב התמים, המבקש להגיע מרחוב אחד למשנהו ורואה
שלט שכזה, לא באמת מבין מה רוצים מחייו. מה אם כך – הוא שואל את עצמו –כן נמצא מאחורי הדלת הציורית הזאת, ואלו דברים נוספים
אין שם, באין כניסה הזאת?
שירותים עם מסעדה. יפו, 2012
אני מקווה שהשלט
הזה לא יהפוך מודל לחיקוי. חשבו רק כמה יכול להיות כאן עוד הרבה יותר גרוע, אם
נהיה מוקפים בהודעות מסוג של 'כאן לא חנות בגדים' או 'כאן לא חנות נעליים'. נדמה לי שהשלט הלגיטימי היחיד שבו אנחנו מסכימים איכשהו לסבול דרך ניסוח כזו הוא
'כאן לא מודיעין', הודעה שמשמעותה היא 'אל תחשוב אפילו להתקרב אלי'. לעומת זאת, השלט של המסעדנים הוא הוכחה שנסיונות ליישם את הפורמט הזה בתחום המסעדנות (כמו גם בתחומים אחרים) עשויים להשפיע על חיינו כאן באופן בלתי נסבל. ועדיין, כל זה טוב
ויפה בעבורנו, שזו היא לנו דרך חיים, אבל ברור שלא ככה מסבירים פניך לתייר שבסך הכל
מחפש בית שימוש נקי. בעוד
אני שקוע בהרהורים נוגים וקרובתי עומדת להתפוצץ, זיהה המלצר הזדמנות עסקית. הוא
חסם באלגנטיות את הדלת, תוך שהוא מפנה אותנו בידו האחת לשולחן שבפינה ובידו השנייה
מושיט את התפריט. רק אחרי שווידא שאכן התיישבנו במקומותינו הוא פינה את הדרך
וקרובתי נורתה מכיסאה במהירות שיא אל הדלת עם השלט 'כאן לא', שהזכות לפתוח אותה
נרכשה זה עתה כדת וכדין. בזמן שהייתה שם, הזמנתי את האוכל, שילמתי מראש ואמרתי
למלצר שנחזור יותר מאוחר. כעבור שעתיים שוב התיישבנו שם עמוסי חבילות וחוויות.
השקשוקה, דרך אגב, הייתה מצוינת. לא דוקטור, פרופסור!
לכבוד יום הכיפורים הממשמש ובא הנה רשימה יפה שחיבר, והיא עדיין אקטואלית כביום הינתנה.
הרשימה פורסמה לראשונה בידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1974, וכונסה שוב בספרו בדרכי היהודי הנצחי: הגיונות ועיונים ביהדות (ספרית פועלים, תשמ"ה), שערכה בתו שולה אברמסקי, עמ' 6-5.
כתבה לי שולה:
לכאורה, זהו 'על חטא' חילוני, אך רב בו הקודש על החול, וכפי שאמר לאבי אחד מידידיו כשנדפס 'על חטא' שלו לראשונה: 'אילו היה "על חטא" הזה נכתב בתקופה המתאימה, היה נכנס למחזור התפילות'...
*
ולעת פרדה, טרם צללי ערב יִנָטוּ, הנה ביצוע מרגש ביותר של 'ונתנה תוקף', שהלחין יאיר רוזנבלום (חבל ששמו של המלחין לא נרשם בהסברים לקליפ), בפי שי אברמסון, החזן הראשי של צה"ל, מלווה בתזמורת סימפונט של רעננה.
המודעה הזו צולמה בשבוע שעבר בבית כנסת שכונתי בבית שמש, ובשל האקטואליות שלה אני ממהר לפרסמה לתועלת הכלל. ההזדמנות האחרונה תהיה מחר בין 12:00-09:00.
קשים חייו של פדיקוריסט עברי ממין זכר. לא די בכך שאין שום תהילה במקצוע זה אלא רק פטריות, אקזמות, ציפורניים חודרניות, יבלות ושאר מרעין בישין, הנה בדרך כלל הוא מזוהה עם נשים.
ישעי (מן הסתם ישעיה) הוא פדיקוריסט 'מוסמך ומורשה' (להבדיל, כמובן, מאלה המתחזים), שפועל במגזר החרדי. במגזר זה , שמלכתחילה אינו מעריץ גדול של קוסמטיקה וטיפוח גוף, לא יעלה על הדעת שגבר יקבל טיפול פדיקור מידיה של אשה. ולכן, כשאין בררה וכשצריך, נזקקים לשירותיו של גבר.
אבל יום אחד בשנה הפדיקוריסטים החרדים זוקפים את קומתם – ערב יום כיפור. ביום זה נחפזים אל המקווה חסידים ואנשי מעשה (כולל 'ליטאים', שזו הפעם היחידה בשנה שהם טובלים), רוחם טובה עליהם והם מקפידים על קלה כחמורה.
אך הלא גם הטבילה במקווה עשויה להיות מכשול ומקור לחטאים ושגגות! 'חציצה', למשל, היא עניין גדול בהלכות טבילה. אסור שמאומה יחצוץ בין הגוף הטובל לבין מי המקווה המטהרים, ולכן יש לחפוף היטב את השיער, לטול ציפורניים, לצחצח שיניים, ובאופן כללי לנקות טוב-טוב את הגוף.
הסירו דאגה מלבכם. ישעיה הטוב יעשה זאת עבורכם. הוא ינקה, יקצץ וישייף לעומק וללא כאבים את כל הפטריות והיבלות. כן, גם אתם שבכל ימות השנה מזלזלים בטבילה – הפעם עשו זאת כמו שצריך!
אבל גם ישעיה לא ייקח אחריות עד הסוף. נכון שהוא חודר לעומק, אבל מי כמוהו יודע שלהלכות חציצה אין שיעור וגבול, ולכן ליתר בטחון הוא מסתייג ('ואולי גם מניעת חציצה').
ובמילים אחרות: אני עושה מה שאני יכול, אבל אם אחד ה'גדויילים' יחליט שכדי למנוע חציצה לא מספיק לקצץ ולשייף את הפטריה, אלא צריך לקצץ את האצבע כולה – אני לא אחראי.
בזמנו הציע לי דודו אלהרר לכנות את מדור פיגועי לשון בעונ"ש בראשי התבות פיגו"ל. במקרה שלפנינו זה ממש מתאים, אפילו מתבקש...
שלשום, במוצאי שבת (22 בספטמבר) התרחשה תאונה מחרידה באחד מכבישי השומרון, כאשר שני חזירי בר קפצו לכביש. הנהג, שכנראה נבהל, סטה מן הנתיב והתנגש ברכב שבא מולו. בתאונה נהרגו שני נוסעים, וכמובן גם שני החזירים.
'סופר המודיע', שדיווח אתמול על התאונה, התחבט כיצד לתארה ('סופר' הוא, כידוע, שם קוד למי שרוצה להסתיר את זהותו לבל יסתבך).
חזיר? ס'פּאַסט נישט. איך אפשר להזכיר את שם הבהמה הטמאה והמאוסה הזו בעיתון הקדוש שלנו?
ומה תגיד 'הוועדה הרוחנית'? ומה יגידו ה'גדויילים'?
נמנו וגמרו חכמי 'המודיע' ומצאו באיוולתם שם חדש: 'דבר-אחר בר' (נשמע כמו 'תמי בר' של מים קרים).
אכן מידה יפה שלא להזכיר חיות טמאות. בתורה, דרך אגב, נזכר החזיר במפורש פעמיים, וגם בספר ישעיהו, בתהלים ובמשלי נזכר שמו, אללי. מעניין מה היה קורה לתנ"ך לו היה נופל בידיהם של צדיקים אלה...
בשל מכתב שקיבלתי מתמר ועמוס רודנר החלטתי לחלץ את התרנגול בן-גבר, שנלכד בסוף פוסט הכפרות של רמי נוידרפר, ולתת לו מקום משלו. כזכור, הבאתי שם את שירם של נעמי שמר ויוחנן זראי 'סמוך על התרנגול', שמוכר יותר בשם 'תרנגול בן גבר'.
דן אלמגור הזכיר לי כי השיר נכתב במקורו עבור להקת פיקוד מרכז ותכניתה 'פשיטה בכפר'. זה היה מחזה מוסיקלי, שחיבר אהרן מגד, והוא עוסק בקבוצת חיילים המגיעה למושב בשרון (שיר נוסף שזכור מאותה תכנית, וגם אותו כתבו שמר וזראי, היה 'רב האור והתכלת').
נעמי שמר – אז עדיין צעירה חסרת בטחון בת 26 – השתמשה בשמה הספרותי ש' כרמל. למה בחרה שמר להסוות את זהותה דווקא בשם זה? יהודה בלכר הפנה את תשומת לבי לכך שאין זו בחירה סתמית ונעמי שמר בגימטרייה (590) הוא ש' כרמל (590).
תכניית 'פשיטה בכפר' – נעמי שמר מסתתרת מאחורי הכינוי 'ש. כרמל' (שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז, עמ' 137)
התכנית הועלתה בפברואר 1956 – אגב, חודש חשוב בהיסטוריה הפרטית שלי, שכן בו נולדתי – וזכתה להצלחה גדולה. מאוחר יותר באותה שנה הפכה התכנית למחזמר של ממש והוצגה בתיאטרון 'אהל' תחת השם 'חמש-חמש'. בשנת 1980 נעשה סרט מוסיקלי בשם 'חמש חמש', בבימויו של שמואל אימברמן, אך כל הפזמונים המקוריים הושמטו ובמקומם נכתבו שירים חדשים.
במילות השיר שהבאתי בפוסט הקודם, כפי שמצאתי אותן באינטרנט (למשל באתר 'שירונט'), היה שינוי אחד קטן בבית החמישי, שם נכתב שהפרגית יושבת ב'ביטול'.
וכעת הפרגית היא גברת, אך עודנה יושבת בביטול. אם כעת הפרגית היא גברת איך עודנה יושבת בביטול?
לכאורה מה הגיוני יותר?
כתבו תמר ועמוס:
כל מי שהכיר את צחקנותה הממזרית של נעמי שמר יודע – אף בלי לראות את הטקסט – שנעמי כתבה 'אַךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל'. אך כיוון שבכל הפמפלטים, השירונטים וחוברות
מארזי התקליטים כתוב 'אך עודנה יושבת בביטול',
וכיוון שנעמי לא פירסמה בדפוס שירים שלא כתבה להם את המנגינות, פנינו לללי שמר
בִּתה, שענתה: 'הביתול נכון ביותר, ושגוי בכלהגרסאות האחרות', ובעיקר שלחה לנו את השיר בכתב ידה
של נעמי.
מדובר בשיר מאוד משמעותי ביצירתה של נעמי
שמר, כי הוא אולי התעודה היחידה, בה משתקפים זכרונות לא נעימים
מקבוצת כינרת, שבה נולדה.
כל שיריה ודבריה של נעמי בתקשורת הכתובה
והאלקטרונית מכים בתופי געגועים גדולים לכינרת. אבל, 'יש תור, יש וֶתק,אהה אהה / תחכה
הקטנטונת לתורה'הוא כנראההצירוף היחיד המזכיר שלנעמי היו גם זיכרונות פחות
נעימים משם, בעיקר מיחס 'ציבור החברים' לסגנון חיי הפסנתר,
שקבעה אמא רבקה, ביישוב העמלני והשוויוני (ובקצוות – קטנוני).
הצרוף 'למה
נוֹמי?! למה נוֹמי?!', רדף אחריה מגיל שש. ליציאתה לאקדמיה למוזיקה
הייתה התנגדות קשה ומקיפה בשתי אסיפות כלליות בקיבוץ. בסופו
סוכם הדבר בחיוב רק בהתערבותה של שרה מאירוב – ששכלה זמן
קצר קודם לכן את בנה גוּר, בקרבות תש"ח בעמק הירדן. שרה קראה לעבר החברים:
'אתם לא מבינים שזה הייעוד שלה?'
כשחזרה נעמי לכינרת מהאקדמיה לא זכתה להיות מורה למוזיקה בבית
החינוך המשותף בדגניה (במקום כבר היה יקותיאל שוּר) ולימדה ריתמיקה את ילדי הגן.
להם כתבה את ה'שירים מכינרת'.
ומשהו א-פרופו יוחנן זראי (2016-1929), מלחין השיר. נעמי שמר העידה שאף כי היתה בוגרת (בהצטיינות) של האקדמיה
למוזיקה, זראי קידם בהרבה את יכולת ההלחנה שלה כשיעץ לה (במילעיל): 'ביד
שמאל תתני את האטמוספירה, ואז ביד ימין תציירי יפה את המלודיה'.
המלחין יוחנן זראי (ארכיון התמונות של תיאטרון הקאמרי)
הנה שוב שני הביצועים של השיר, כל אחד מקסים יותר מזולתו.
כאן נחמה הנדל ורן אלירן (הזכורים כצמד רן ונמה) מתאחדים שוב בתכנית האירוח של רבקה מיכאלי 'סיבה למסיבה'. השנה היא 1986:
וכאן מחדשת אחינועם ניני את השיר בביצוע מ-ד-ה-י-ם עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (2011): אריה בלול התרנגולות:
שלמה ניסן הפנה את תשומת הלב לסיפור-בדיחה של ש"י עגנון 'התרנגול ותפילת בני אדם', שהתפרסם בספרו תכריך של סיפורים (שוקן, תשמ"ה, עמ' 216-215):
איתמר וכסלר שלח את הציור הזה של מרק שאגאל, ששמור באוספי מוזיאון חיפה.
'כפרות' (1956-1950). גואש על קרטון
ב. כפרות בתמונות
מיכה עמית שלח את התמונה היפה הזאת, שלצערי איננה מתוארכת:
ארמילוס שלח לי שני צילומים מגולת אמריקה, וגם הוסיף את הבדיחה הזו:
מעשה ביהודי שהיה בדרכו למנהג הכפרות כשבידו תרנגול (ביידיש: כַּפָּרֶה) וספר סליחות (ביידיש: סליחה), תוך כדי הילוכו הוא מעד ונפל בחוזקה על עכוזו בו בזמן שהתרנגול בורח על נפשו וספר הסליחות שבידו נופל לתוך שלולית בוץ דביקה.
אחרי שההתאושש קרא במר נפשו, ביידיש פולנית עסיסית: 'רבונו של עולם! וואָס האָסט די געטיעהן צו מיר? איך האָב נישט קיין סליחה, נישט קיין מחילה (ביידיש מְחילֶה – ישבן), און נישט קיין כפרה!'
הולך על בטוח...
הנשים הצדקניות של אמריקה מקבלות את הכפרה בהכנעה גמורה
נ"א שלח גם הוא תמונה חביבה:
שניים נאחזין
ג. כפרות ואנטישמיות
מידע מפתיע שלח גלעד גבריהו, שמצא את גלגולה של אחת ה'שנות טובות' שלנו – זו ששולחת את הצאר הרוסי ניקולאי השני ל'כפרות' – במהדורה השישית של החיבור האנטישמי המפורסם, שמקורו ברוסיה הצארית, 'הפרוטוקולים של זקני ציון' (1920, עמ' 57-56)...
פרטים על מהדורה זו – הראשונה שיצאה מחוץ לרוסיה – ועל המו"ל האנטישמי שלה, לודוויג מילר פון האוזן (Ludwig Müller von Hausen), שהסתתר מאחורי הפסבדונים Gottfried zur Beek –ראו כאן.
ד. תרנגולי כפרות – באומר ובצליל
הרומן של אלי עמיר 'תרנגול כפרות' ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 1983
שולה אברמסקי שלחה לי את השיר הקצרצר והפחות מוכר, שפתח את התכנית הראשונה של 'להקת התרנגולים' (1961), והוא 'שיר התרנגול', שחיבר חיים חפר, הלחין סשה ארגוב ועיבד משה וילנסקי. לא כפרות, אבל בהחלט תרנגולים...
רמי נוידרפר נזכר בשירו היפה והאחרון של יוסי בנאי, שהוקלט זמן קצר לפני מותו במאי 2006.
השיר נקרא 'תרנגול כפרות'. יוסי בנאי כתב את המילים ומיכה שטרית הלחין.
אלה המילים:
בסתיו תמיד בסתיו בשקט ודממה
יוצאים זיכרונותי על גב ענן קטן
והם שטים להם מעל האדמה
כדי להתבשם מכל נופי הזמן
וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער
מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו
ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער
ממתין בסקרנות לחורף שיבוא
אני זוכר תרנגול כפרות
ציפור קטנה על גג
מלאכים מטיילים על קירות
מפה לבנה בכל חג
בסתיו תמיד בסתיו חוזרים אלי קולות
שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם
והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות
והם נושאים איתם עולם שנעלם
אבל עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת
אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר
רומנסות רחוקות שאריות מסורת
וערמונים של אש בטעם חורף קר
אני זוכר תרנגול כפרות...
בסתיו תמיד בסתיו אבי חוזר בשקט
מארץ הדממה כולו מאיר פנים
והוא מביט אלי ונשמתו שותקת
ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים
ענן כחול הלב ורוח בו נושבת
מכל עלה צמא קוראים אלי רוחות
אני רואה אחים ומשפחה אוהבת
ועיר ילדות קטנה כולה שק אנחות
אני זוכר תרנגול כפרות...
ה. כפרות למהדרין
רמי נוידרפר מצא מודעה על כפרות 'עבור המהדרין מן המהדרין', מטעם 'בית השחיטה העצמאית' (נשמע כמו 'החינוך העצמאי'), שמבטיחים שהכל מתנהל ללא צער בעלי חיים...
ו. 'כתרנגול בבני אדם'
רמי נוידרפר טרח ונסע לירושלים גם ערב יום כיפורים השתא, וממסעו הביא את התמונה היפה הזו ואת התובנה בעקבותיה:
שכונת בית ישראל, ירושלים. תשרי תשע"ג (צילום: רמי נוידרפר)
כתב רמי:
'ומה היתה תחילתו של אותו הבחור? בא לו לבית המדרש ונטל לו גמרא וישב לו כמו שפקד עליו רבי ישראל שלמה. הביט בגמרא כתרנגול בבני אדם ולא הבין כלום'(שמואל יוסף עגנון, הכנסת כלה, תשכ"ד, עמ' קלב).
ביטוי נאה זה– 'כתרנגול בבני אדם' – פירושו כאן להסתכל במשהו,לבהות בלי להבין כלום.
אברהם הולץ, במהדורה המוערת של 'הכנסת כלה' (מראות ומקורות, 1995, עמ' 115), ציין כי מקור הביטוי הוא ביידיש 'קוקן ווי אַ האָן אין בני אדם', ומשמעותו היא 'כמו שהתרנגול הנלקח לכפרות מביט בתיבות "בני-אדם" [שבתחילת סדר הכפרות – 'בני אדם יושבי חשך וצלמות'] ואינו מבינן, כן לא הבין זה'.
הביטוי הזה היה חביב על עגנון, והוא השתמש בו גם בסיפור שהובא למעלה, 'התרנגול ותפילת בני האדם'.
כשביקרתי השבוע בשכונת 'בית ישראל' בירושלים הבטתי במנופפי התרנגולים כתרנגול בבני אדם...
