כַּפָּרָה עליכם... על כפרות ותרנגולים

מאת רמי נוידרפר

מנהג כפרות עתיק יומין הוא, ובניגוד למה שחושבים רבים – הוא נפוץ עד היום בעיקר 'בזכות' האשכנזים ולא בני עדות המזרח. אדרבה, ר' יוסף קארו, מחבר השלחן ערוך, ראה אותו כ'מנהג של שטות' וקרא 'למנוע המנהג', ודווקא ר' משה איסרליש מקרקוב, בעל ההגהות לשלחן ערוך ('המפה'), התעקש על שימורו וקבע כי 'אין לשנות כי הוא מנהג ותיקין'.

שלחן ערוך עם הגהות הרמ"א, אורח חיים, קרקוב של"ח (1578)

ומהו מנהג הכפרות?

בערב יום הכיפורים, או כמה ימים קודם לכן, רוכשים גוברין יהודאין תרנגול (רצוי לבן), כדי לנופף בו מעל ראשיהם, ולקרוא בקול גדול כי זה התרנגול ילך למיתה (כלומר, לשחיטה), ובתמורה ילך המנופף לחיים טובים ולשלום. כדי למנוע, חלילה, את מותם של שאר בני המשפחה מנופפים גם מעליהם באותה תרנגולת. לבסוף שוחטים אותה ומכינים ממנה מטעמים.

נעסוק אפוא במנהג זה ובלשונותיו, ונתבונן בהשתקפותו הן באגרות ברכה ישנות לשנה החדשה הן בתמונות שצילמתי בירושלים בערב יום הכיפורים של השנה שחלפה (תשע"ב), ולקינוח: קצת פוליטיקה וקצת מוסיקה.

א. כפרות בארצנו

כאמור, המהדרין ישתמשו בתרנגול לבן לזכר, ובתרנגולת לבנה לנקבה. ינופפו בה שלוש פעמים סחור-סחור ויאמרו: 'זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם'.

צילום: רמי נוידרפר

לפני הנפנוף יש לומר סדרה של פסוקים מספרי תהלים ואיוב:

בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר.

משחטת מאה שערים נערכה מבעוד מועד עם 'סדר פדיון כפרות'
צילום: רמי נוידרפר

תרנגולי כפרות מחשבים את קצם

הנה שתי נערות תמות וברות הזוכות לנפנוף כפרות מעל ראשן באיגרת ברכה מפולין שנדפסה בראשית המאה העשרים.

 נשים צדקניות במיוחד אומרות את נוסח הכפרות בעצמן, שעה שהבעל או שליחו מנופף בתרנגולת מעל ראשן:

צילום: רמי נוידרפר

הילדים, ששותפים לטקס הכפרות, זוכים לריגושים מיוחדים. לא כל יום אפשר לראות את אבא או את אמא סוחבים תרנגול חי ומקרקר.

צילום: רמי נוידרפר

צילום: רמי נוידרפר

בחצר המשחטה זורם דם התרנגולים כמים, נוצות מתעופפות באוויר, המבוגרים מתפללים בכוונה, והשוחטים שוחטים. הילדים והילדות מתבוננים בהשתאות ובעיניים פקוחות לרווחה במחזה המשונה:

צילום: רמי נוידרפר

צילום: רמי נוידרפר

צילום: רמי נוידרפר

מדי פעם תופס אחד הילדים תרנגולת שנפסלה בידי השוחט. הוא מטפס על מכולה ומנופף בתרנגולת בהתלהבות לתשואות הקהל, עד שבאה אחותו הגדולה, תופסת בגרוגרתו וגוררת אותו הביתה:

צילום: רמי נוידרפר

צילום: רמי נוידרפר

יש כמובן פוסקים רבים שמתנגדים בחריפות למנהג זה ומציעים – יפי נפש שכמותם – להחליפו ב'פדיון כפרות', כלומר תרומת כסף לצדקה במקום שחיטת התרנגול. במקרים כאלה במקום 'זה התרנגול ילך למיתה', יש לומר: 'זה הכסף ילך לצדקה'.

המודעה הזו, שמקורה בחוגו של הרב חיים קנייבסקי, מציעה פתרון משולב – גם נפנוף בתרנגול וגם צדקה בכסף:

ב. לשון הכפרות

באופן מוזר זוכה המילה 'כפרה' בשפה העברית לשתי משמעויות מנוגדות. האשכנזים, חמוצים ונרגנים שכמותם, אומרים על משהו שלא שווה כלום 'שווה לכפרות', או ביידיש: 'טויגט אויף כפרות' (אִמְרוּ: כַּפּוּרֶס). ועל מישהו שנוא ונתעב, נהגו לומר 'הוא כפרתנו' (על כך בהמשך). ואילו בני עדות המזרח, טובי לב שכמותם, משתמשים באותה מילה עצמה במשמעות הפוכה ממש! המילה 'כפרה' או 'כפרה שלי', פירושה חביבי (או חביבתי), אהובי (או אהובתי), כפי שמודגם בשירו הבלתי נשכח של חמי גדסי, 'תמרה כפרה': 

כשהיינו ילדים שיחקנו בתופסת
את היית ילדה טובה
אני ממש מפלצת
התחבאת בין העצים
עומדת ורועדת
תפסתי בשערך חזק
ואז היית צועקת... אה.

איפה את תמרה?
איפה את כפרה?
איפה את אהובתי?

וכו' וכו'

וכמו כן, הביטוי הנאה 'כפרה עליך' (או 'כפרה עליו'), הוא בעגה הישראלית הנוכחית ביטוי לידידות ואהבה.

הנה מגוון הביטויים הקשורים ב'כפרות' מתוך מילון יידיש-אנגלית-עברית של אלכסנדר הרכבי. המונח האחרון ברשימה מעניין במיוחד: 'כּפָּרהניצע' – תרנגלות בלשון הגנבים...

ואלה צירופי הכפרות בעברית שהביא רוביק רוזנטל במילון הסלֶנג המקיף (כתר, 2005, עמ' 182):

ג. כפרות ופוליטיקה

מנהג הכפרות השתקף גם במנהג מסורתי אחר של משלוח אגרות ברכה מודפסות לכבוד ראש השנה ('שנות טובות' בפי העם). מנהג זה – ששורשיו קדומים מאוד – נפוץ במיוחד למן שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, עת נעשה המשלוח בדואר יעיל וזול. הוא נמשך ושגשג עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים, ואז חיסלו המחשבים האישיים והדואר האלקטרוני את כרטיסי הברכה והורידום מגדולתם...

אוספים רבים יש של 'שנות טובות' וגם קטלוגים ומחקרים רבים יצאו לאור (ראו למשל אוסף נחמד שהובא בבלוג של אלכס נקריאקוב). נתבונן אפוא בכמה דוגמאות נאות של כרטיסי ברכה שכוללים את מוטיב הכפרה ואת התרנגול המסמל אותה.

ניקולאי השני, הצאר הרוסי האחרון, היה שנוא במיוחד על בני ישראל. הוא היה שמרן קיצוני, אנטישמי וגם נחשב לטיפש.  לא ייפלא אפוא שיהודים שלחו כרטיסי ברכה שבהם מופיעה דמותו של הצאר השנוא כתרנגול כפרות (זה שאמור ללכת למיתה). הנה שתי דוגמאות לגלויות כאלה.

האיחולים באנגלית מרמזים שהגלויות לא נדפסו ברוסיה, אלא, כנראה, באמריקה. ברור שברוסיה עצמה אי אפשר היה בשום אופן לשלוח דבר כזה. הצנזורה הצארית הייתה מחרימה זאת מיד, והשולח והנמען היו מוצאים את דרכם לסיביר.

 

הנה עוד דוגמה לשנה טובה 'פוליטית'.

בימי מלחמת העולם הראשונה קיוו רבים מיהודי מזרח אירופה לנצחונן של האימפריה האוסטרו-הונגרית וגרמניה על הצאר הרוסי השנוא. אמנם הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף (הקיר"ה – הקיסר ירום הודו), ועמיתו הקייזר הגרמני וילהלם השני לא היו אוהבי ישראל גדולים, אולם יחסית לצאר הם נחשבו לרע במיעוטו. לא יפלא איפא שכרטיס הברכה הזה נפוץ ברחבי גרמניה:

וכך כתוב שם: הקיסר וילהלם עשה כפרות עם התרנגול 'ניקולאי'.

כעבור כעשרים שנה, בשנת 1933, נשלח מאי-שם במרכז אירופה כרטיס הברכה הזה. הוא מבטא את המהפך שחל ביחסם של היהודים אל גרמניה ושליטיה. תרנגול הכפרות הפעם הוא היטלר, שלכתפו סמל צלב הקרס, והקללות מכוונות אל 'אַלע אַלע היטלר-לייט', כלומר לכל אנשיו של היטלר... 

 

ד. להקת התרנגולים (כולל חידה)

הנה עוד כמה דוגמאות צבעוניות שבהן מופיע התרנגול בכרטיסי ברכה לראש השנה:

הכיפה הסרוגה שעל ראש המנפנף בתרנגול מעידה שהשנה טובה הזאת נעשתה בישראל

ואלה כבר תרנגולים מאמריקה...

אפשר להפליג עוד ועוד בענייני כפרות, שכן הספרות בעברית וביידיש, ספרות הזיכרונות והעיתונות גדושה בעניינים שונים ומשונים הקשורים לכך. אבל צריך לשמור משהו ליום כיפורים הבא.

בינתיים, הנה רעיון עסקי מיום הכיפורים תשי"ב, שנראה כאילו נגזר ישירות מהסרט 'סאלח שבתי'.

מעריב, 11 באוקטובר 1951

ולסיום, חידה לקוראים:

ביום ז' בתשרי תשט"ז , 23 בספטמבר 1957, פרסם העיתון "חירות" את הקריקטורה הזו – בה נראה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון כתרנגול כפרות המתכתש עם תרנגול אחר.

מי יודע מי התרנגול השני?

הוספה: בינתיים נפתרה החידה – זהו משה שרת. 

כתיבה וחתימה טובה!

עיצוב: קן גולדמן



רשימות המשך כאן, וגם כאן.