ברוך הבא: מעל פסגת הר הזיתים

כתב וצילם ברוך גיאן

מדי שנה, עם בוא חג הפסחא, המוני צליינים עשו את דרכם להר הזיתים ופקדו את הכנסיות המרשימות שבפסגתו ובמורדותיו. הם פוסעים בעקבות משיחם, שעל פי דברי תלמידיו ניבא משם על חורבנה של ירושלים. זה קרה, כך מאמינים הנוצרים, בכנסיית 'דומינוס פלוויט' (האדון בכה), שצורתה כצורת דמעה. לצד המוני הצליינים השתרכו חמור לבן, ללא משיח, ובעליו הערבי שמתפרנס מצילומי תיירים ליד חמורו. פרנסות של ערבים...

גם ליהודים יש מסורות רבות על הר הזיתים, עוד מימי הנביא זכריה, שחזה רעידת אדמה אפוקליפטית שתחצה את הר הזיתים ותזיז אותו ממקומו. כשיגיע המשיח, כך מאמינים היהודים, יהיו הקבורים על ההר הראשונים לקום בתחיית המתים. המתים נטמנים אפוא כשרגליהם לכיוון מערב, מוכנים ומזומנים לצעידה הקצרה. רק תקראו לנו, ומיד נבוא!

בית הקברות היהודי העתיק שעל הר הזיתים ידע ימים קשים בתקופת השלטון הירדני. הירדנים סללו כביש בשטח בית הקברות ולא היססו לעשות שימוש גם באבני המצבות. מאז 1967, ובמשך שנים ארוכות, עברו המצבות שיפוץ, שחזור ושימור. עד לפני שנים לא רבות עוד אפשר היה לראות ערמות של שברי מצבות, אך היום כבר הכל מונח על משכבו בשלום.

ככל הנראה, יהודים החלו להיקבר על ההר בסוף המאה ה-15, בתקופה הממלוכית, וזאת בשל האיסור לקבור יהודים בחלקה שממזרח להר הבית, במורד 'שער הרחמים'. בית קברות זה הפך מאז למוסלמי והיהודים, שנדדו להר שבמזרח, סיפרו זה לזה כי המשיח ממילא לא יוכל לבוא דרך שער הרחמים – לא רק בגלל שבמאה ה-16 ציווה הסולטן סולימן הראשון לסתום אותו, אלא גם מכיוון שיש שם בית קברות (אמנם, המשיח אינו כהן ובית קברות נכרי בכל מקרה אינו מטמא, אבל לא מתווכחים עם דברי אגדה).

שער הרחמים והעמק המפריד בין הר הבית להר הזיתים

מבט מעל פסגת הר הזיתים אל חומת הר הבית

הסיור בין המצבות הוא סיור בנתיבי ההיסטוריה היהודית המודרנית. בית הקברות הוא עצום בשטחו, וצריך לדעת בדיוק לאן ללכת, לאחרונה עלו במרשתת אתרים מעולים על הר הזיתים שיכולים לכוון את המטיילים למחוז חפצם.

תחילה הלכתי אצל חלקת משפחתו של אליעזר בן-יהודה (לשעבר פרלמן). שער ברזל ועליו באותיות של עברית קדומה 'למחייה לשוננו אליעזר בן יהודה'.

על מותו של אב"י קראתי בספרו המרתק בן שני הכרכים של יוסף לנג 'דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה' (יד יצחק בן צבי, 2008). בשעותיו האחרונות הבינה רעייתו חמדה את מצבו החמור והביאה בלוני חמצן מבית החולים רוטשילד, ששכן ליד ביתם שברחוב החבשים (היום רחוב אתיופיה). ד"ר ניימן ניסה להחיותו ולשווא. ד"ר מזיא סגר את עפעפיו ופרץ בבכי... הוא נפטר ביום 16 בדצמבר 1922 וחמדה הרהרה באפשרות להוריד את גופתו מצרימה ושם לשרוף אותה, אך לבסוף חזרה בה. הפסל בוריס שץ, מייסד 'בצלאל' ושכנו של בן-יהודה, הוזמן כדי ליצוק על פניו יציקת גבס ('מסכת מוות') שממנה נוצר דיוקנו האחרון של מחיה הלשון העברית. דיוקן זה אמור היה להיקבע על המצבה אך לבסוף שונתה התכנית והמצבה שהכין ש"ץ מוצגת היום בביתו שברחוב בצלאל בירושלים.

איתמר בן אב"י סיפר, שאביו ביקש שלא יחקקו על מצבתו לא את מקום הולדתו שברוסיה הלבנה ולא את שם משפחתו המקורי, ואת התאריך יציינו על פי מניין השנים להצהרת בלפור. על קברו נכתב 'אליעזר בן יהודה מחיה הלשון העברית ומחבר המלון הגדול. נפטר בירושלם בשנת הששים וחמש לימי חייו, כו כסליו, ו להצהרת בלפור'. משני צדדיו נקברו לימים אשתו חמדה ובנו איתמר.

סיפור בפני עצמו הוא קברה של לאה אבושדיד, 'היפה בבנות' ואהבת חייו של איתמר בן אב"י, שנפטרה בשנת 1982. הסיפור המרגש של אהבתם – לה התנגדה אמה של לאה מסיבות עדתיות (משפחת אבושדיד הייתה משפחה אמידה ממוצא מרוקני) – נודע בציבור כאשר איתמר, שפרסם שירי אהבה ללאה בעיתונו 'האור', איים להתאבד באקדחו אם לא יאפשרו לו להינשא לאהובתו. לבסוף נישאו השניים ונולדו להם שלוש בנות. 

בסביבות קברו של בן-יהודה נקברו משכילי ירושלים, אנשי רוח, מורים, רופאים ואמנים, שמקצתם ליוו את אב"י בחייו. וכך ניתן למצוא כאן את מצבותיהם של בוריס שץ, הרופא והבלשן ד"ר אהרן מאיר מזי"א, המורה חיים אריה זוטא ורבים אחרים.

פה נטמנו עצמות הפסל העברי בוריס ש"ץ

בוריס ש"ץ נפטר ב-1932 בקולורדו שבארה"ב ושבעה חודשים לאחר מכן הועלו עצמותיו לקבורה בארץ

חזית מצבתו של 'רבנו פרופיסור בוריס שץ'

קברו של המורה חיים אריה זוטא (1939-1868)

קברו של אהרן מאיר מזיא (1930-1858), 'זקן הרופאים' ו'מחיה ויוצר הלשון העברית המדעית'

אליהו רוניא, בנו של הד"ר מזיא, היה 'שתלא מוסמך', כלומר אגרונום. הוא נפטר בשנת 1919, בחיי אביו, 'אחרי מחלה ממושכת שתקפתו בשביה בעת המלחמה [העולמית הראשונה]'. אליהו היה חבר במחתרת ניל"י, נשבה על ידי הטורקים ונכלא בדמשק. הוא נמלט משם אך חלה בגופו וכל המאמצים לרפאו עלו בתוהו. סיפורו המעניין נרשם על ידי עודד ישראלי באתר סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות.

לא הרחק משם נח בשלום על משכבו הבוטנאי פרופסור אלכסנדר איג (1938-1894), 'יוצר מדע הצומח בארץ'. כל חייו עסק איג בצמחי ארץ ישראל ובשמירת הטבע, אך על קברו לא מצל עץ ולא מלבלב אף פרח.



ליד איג נטמן המורה והסופר שלמה שילר (1925-1863), מנהלה הראשון של גימנסיה 'רחביה' (שמו המקורי היה בלאנקשטיין, ואת השם שילר אימץ מתוך הערצתו למשורר פרידריך שילר!).



וגם האדריכל והצייר אלכסנדר ברוולד (1930-1877), ממייסדי סגנון 'האדריכלות הציונית' ומי שתכנן את בניין הטכניון הישן, בית הספר הריאלי בחיפה ובית חולים 'העמק' בעפולה.

שמה של הרופאה סופיה גֶצוֹבָה (1946-1872), ארוסתו הראשונה של חיים וייצמן, כבר כמעט שאינו מוכר. היא עלתה לארץ ישראל ב-1925 התיישבה בירושלים והייתה בין הרופאים הפתולוגים הראשונים. היא הייתה האישה הראשונה ששימשה בתפקיד זה בארץ, ולימים גם הייתה האישה הראשונה שקיבלה תואר פרופסור באוניברסיטה העברית.

מטרים ספורים מקבריהם של יקירי ירושלים אלה נטמנו גופותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, אנשי האצ"ל ולח"י, שהתאבדו בצינוק שבכלא בירושלים בטרם יוצאו להורג בתלייה. בצוואתו ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, להיטמן לצדם ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. מנחם בגין (1992-1913) ורעייתו עליזה (1982-1920) טמונים בחלקה פשוטה ומכסות עליהם מצבות שעליהן נחקקו רק שמות הוריהם ותאריכי לידתם ופטירתם.

קבריהם של עליזה ומנחם בגין. בשורה מתחתיהם קבורים מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.