על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני

במלאת 65 שנה לקרב על לטרון,
בליל 30-29 במאי 1948

מאת יהודה זיו

לגיליון יום העצמאות תשס"ב של 'ידיעות אחרונות' צורף בשעתו גם 'מגזין עצמאות' ובו כתבה שכותרתה הייתה 'היום בו ראיתי את המוות מול העיניים'. זה היה ריאיון עם הסופר רם אורן, שבאותה עת ראה אור ספרו 'לטרון' (קשת, 2002). כמו כל ספריו של אורן גם ספר זה נמכר היטב וזכה בביקורות נלהבות. באותה שנה אף הוענק למחברו 'ציון מיוחד' על ידי ועדת השופטים של הפרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה. כיוון שבמלחמת העצמאות נטלתי חלק, בשלהי מאי 1948, במערכת לטרון ואף חוויתי שם חוויה דומה לכותרתה הצעקנית של אותה כתבה, קראתי בה בעניין רב; ובעקבות התמיהות שעוררה בי מיהרתי גם לרכוש את הספר עצמו. או אז החריפה תמיהה זו פי כמה... 

גולת הכותרת של אותה כתבה היה מעשה אודות מי שיוכר לימים כמחזאי המבריק נסים אלוני (1998-1926), ואילו באותם ימים עדיין נקרא נסים לוי, שהיה סמל מחלקה בגדוד 52 של גבעתי. המעשה הובא בכתבה כלשונו מתוך הספר החדש והפך לשיחה בפי כל: 


רם אורן, לטרון, עמ' 157

בהמשך סיפר אורן על נועם לַאוּנֶר, מפקד פלוגה בגדוד 52, שארגן את אנשיו בעמדות הגנה בראש 'רכס התותחים' שמעל הכפרים יָאלוּ ובֵּית-נוּבָּא. באותה שעה נפתחה לעבר הפלוגה שלו במפתיע אש רובים ומקלעים, ולפנות בוקר קיבל לאונר את פקודת הנסיגה:

רם אורן, לטרון, עמ' 293-292

אכן, סיפור מתח מעשה מחשבת!

נסים אלוני (מקור: לע"מ)

כאיש ה'רֶזֶרְבָה' (כינוי מחתרת ליחידת המילואים) הירושלמית של הפלמ"ח, נמניתי באותה עת עם פלוגת ה'פוּרְמָנִים' – 'שם הקוד' של מלווי השיירות מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' (חטיבה 10). עם הקמת 'החטיבה החדשה' (כינויה הראשון של חטיבה 7), שנועדה לפרוץ את הדרך לעבר ירושלים, צורפנו אל גדוד חֶמֶ"ש [חיל משורינים] א' – הגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, שנשא לימים את המספר 'גדוד 73'. דוד בן-גוריון החליט אז למנוע את הפיקוד על גדוד זה ממפקד הגדוד השישי עצמו, הפלמ"ח'ניק צביקה זמיר, והעדיף עליו את חיים לסקוב, אך בראש פלוגת ה'פורמאנים' הוסיף לעמוד מפקדה לשעבר, יַקִי (יעקב) וֶג, ואילו אני נמניתי עם יחידת הסיור החטיבתית, בפיקודו של דוד בן-חוּר (לימים ממקימיה של סיירת 'שקד').

לא קל היה לפלמ"ח'ניקים שכמותנו לתת את צווארינו בעולו של 'פיקוד בריטי'. סגל המפקדים בחטיבה 'שבע' (כך כתבו אז את שמה, וכינויה היה 'החטיבה החדשה'), ובראשם המח"ט שלמה רבינוביץ – שבהוראת בן-גוריון עִבְרֵת את שם משפחתו ובחר בשם שמיר (ראשי תיבות שמותיהם של בני המשפחה: שלמה, מינה ויעל רבינוביץ), אך הכל המשיכו לכנותו 'הפיסטוק' – היו כולם משוחררי צבא בריטניה. לאחר ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון (בליל 30-29 במאי 1948), בימי 'ההפוגה הראשונה', ישב גדוד חמ"ש א' במחנה עין שמר, ואנו ניצלנו את ההזדמנות וערקנו אל מחנה 80 הסמוך, שם הקים צביקה זמיר מחדש את 'כור מחצבתנו', הגדוד השישי של הפלמ"ח.

על המשמר, 1 ביוני 1948

כתום התארגנות הגדוד חזרנו ללחום בהרי ירושלים, כשאנו חונים ב'משאבות העליונות' – תחנת הדחיסה השלישית במעלה צינור המים מימי המנדט הבריטי, שהוליך מראש העין לעבר ירושלים – ליד הכפר סָארִיס לשעבר. תחנה זו חידשה אז את פעילותה, משהושלם 'קו השילוח' – צינור המים, שהונח בחשאי בצד 'דרך בורמה' והושיע את ירושלים כבימי חזקיהו – ומכאן כינויו ואף שמו של מושב שׁוֹאֵבָה, שקם לימים בצד המשאבות העליונות (על 'קו השילוח' ועל 'דרך בורמה' כתבתי ברשימה הראשונה פרי עטי שהתפרסמה במדור 'על דעת המקום').

בליל 16 ביולי 1948 תקפו לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' את מוצבי הלגיון הערבי על 'רכס התותחים'. בשובם הביאו עמם תרמיל צד שמצאו בשטח, ובו מחברת עבה, כתובה בצפיפות, הכוללת יומן אישי וסיפורי בוסר. היום כבר אינני זוכר בדיוק, על מה ולמה הופקד תרמיל זה דווקא בידי, אולי מפני שבהיותי 'בן המנהל' של בית הספר ברעננה נחשבתי בעיני חברי 'טֶלֶגְנָאט' (נוסח הפלמ"ח ל'אינטליגנט') האמור להבין גם בענייני סִפְרוּת; ואולי, פשוט, מפני שבאותה עת הייתי סַמָּל רכב, ו'משרד התחבורה' של הגדוד, ששכן בצד הכביש הראשי, שימש מקום מפגש לכל היוצאים לקרב ולשבים ממנו. אם כך ואם כך, משנמסר לי התרמיל ראיתי לעצמי חובה לשמור על המחברת ולאתר את בעליה.

כדי לברר את זהותו של בעל המחברת נאלצתי תחילה, באין בְּרֵרָה, לעבור על 'חרם דרבנו גרשום'. דפדפתי במחברת ומתוכן היומן אשר בה למדתי כי הכותב הוא איש גדוד 52 בשם ניסים לוי. מטעמי צנעת הפרט לא סיפרתי אז לאיש את אשר קראתי ביומן: על עוגמת הנפש, שגרם לו צירוף 'מזרחי' כפול ומכופל זה שבשמו – גם 'נסים' וגם 'לוי'; על המרירות, בה ציין ביומנו כי 'השם הפרענקי [הספרדי] שלו' הוא אשר גרם לכך שנערת חלומותיו ניערה את חוצנה ממנו... גם משנסתבר לי, כי בעל המחברת נמנה עם לוחמי גבעתי, שנטלו חלק בניסיון קודם לכבוש את 'רכס התותחים', עדיין לא יכולתי לדעת אם נפל בקרב או נותר בחיים ורק איבד שם את תרמילו. בעבור ימים אחדים נמצאה הדרך להעביר את התרמיל, על כל אשר בו, אל יחידתו של 'נסים לוי', באמצעות משרד השלישות הגדודי שלנו. כך שָׁבה מחברת הסיפורים לידי בעליה עוד בשלהי אותו חודש (יולי 1948).

אגב: באותם ימים ממש נתגלגלה לידי מחברת נוספת של יצירות בוסר: מיד עם שובנו אל 'המשאבות העליונות' בסאריס – מקומו הנוכחי של מושב שואבה – מיהרתי אל קיבוץ קריית ענבים, ששימש לנו עד אז בסיס האימונים והמגורים. ביקשתי לבדוק מה עלה בגורלה של חבילת הכביסה שלי, שהותרתי מאחרי, וכמובן שלא הופתעתי לגלות כי חברינו, שנשארו שם בתקופת העדרותנו, השתמשו גם בבגדינו. בין הבגדים הפזורים התגלגלה גם מחברת ובה יצירות הבוסר הראשונות של אוריאל פּוֹפיק (לימים סופר הילדים והחוקר אוריאל אופק), שהיה אף הוא איש הגדוד השישי, ממחלקת הפלמ"ח הסדירה בקריית ענבים, שנשבה בגוש עציון. בהיותי מאנשי 'הרזרבה' הוותיקים, לא שמעתי מעודי את שמו, אך לכשהצצתי באותה מחברת וראיתי מה היא מכילה, שמרתי גם אותה אצלי עד שובו של אורי ממחנה השבויים מַפְרַק שבעבר הירדן, ואז הבאתי לו אותה במפתיע. אורי, שאחזה בו התרגשות גדולה, סיפר לי כי בימי השבי לא האמין שעוד ישוב לראות את מחברתו... 

אוריאל אופק (1987-1926). בשנים 1976-1951 היה אופק מעורכי 'דבר לילדים' (מקור: חנות הספרים של איתמר)

נחזור למחברת של נסים אלוני ונשאל: מניין צץ אותו צִ'יזְבָּאט רומנטי ומרתק על חייל הלגיון, ששמר במשך שנים על סיפוריו הראשונים של נסים לוי-אלוני, עד אשר נמצאו בביתו בכפר קַטַנֶה (זה שמו – בהטעמת ההברה הראשונה! – ולא 'קַטָאנֶה', ככתוב בספרו של אורן), שנכבש במלחמת ששת הימים? ובעיקר, באיזו דרך נתגלגל סיפור דמיוני זה אל הספר 'לטרון'?

על תמיהתי זו השיב לי רם אורן: 'בכתיבת סְפָרַי אני נוהג להסתייע בתחקירנים, וזה מה שהביאה לי אחת מהם!' לטענתו, בשנות השמונים רשם האלוף (מיל') שלמה שמיר את הסיפור, מפי נסים אלוני עצמו, שעה שערך תחקיר כהכנה לכתיבת ספרו שלו על קרבות לטרון, '... בכל מחיר – לירושלים: המערכה בלטרון – הכרעה בדרך 7' (מערכות, 1994). ואכן, באותה עת טרח שמיר ובא גם אל ביתי, כדי לתחקר אף אותי באשר לדרך בה התייחסו בשעתם אנשי הפלמ"ח לכך שהפיקוד בחטיבה 7 נמסר ליוצאי הצבא הבריטי. 

אלוף שלמה שמיר (2009-1915) (מקור: יד לשריון)

ומניין שאב שלמה שמיר את הסיפור הדמיוני על המחברת? הרי לא ייתכן שאלוני לא יָדָע את האמת. לא הייתי צריך להרחיק לכת כדי לבדוק את העניין, ועל נקלה מצאתי בספרו של שמיר (בעמ' 372) את שני הסיפורים האישיים הבאים: 

מוטקה להב [מ"מ בפלוגה ב' של גדוד 52]: התברר שחסר מישהו. התחלתי לברר מי חסר, והתברר שנסים אלוני חסר ... ולבסוף מצאנו אותו הולך לבד. הסמלים, כמו אלוני, היו אז די חדשים בפלוגה, שאלתי אותו: 'נסים, מה קרה?' אז הוא אומר: 'לא מצאתי  את התרמיל  שלי, חיפשתי אותו'. 'מה  היה  בתרמיל, שאתה כל כך חיפשת?'. הוא אמר: 'מחברת הסיפורים'. כמובן, שבלילה אתה לא מתחיל לברר מה היה כתוב בהם. אחר כך שאלתי אותו: 'מה, אתה לא יכול לכתוב את הסיפורים האלה מהתחלה?'. 'לא. מה שכתוב, זהו זה!' אחר כך, עד כמה שידוע לי, אחרי ששת הימים, מצאו את המחברת המפורסמת. זה היה באחד הכפרים, בקַטַנֶה.

ומוסיף נסים אלוני:  ... אני זוכר יפה מאוד את הפקודות לסגת, מפני שצעקו; מישהו צעק. הייתי נבוך מאוד מפני שחשבתי על היומן שלי, ולא ידעתי מה אני עושה.

את מוטקה להב (באותה עת: לנדסמן), לשעבר מפקד מחלקתו של נסים אלוני, איתרתי בביתו ברחובות. לדבריו, הוא אכן זה שמסר לשלמה שמיר את הסיפור בדבר מציאת היומן בקטנה. אך הוא עצמו הודה בספק הגדול, המלווה את הסיפור אשר היה בפיו: אומנם פגש את נסים פעמים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, אך לא מפיו שמע את המעשה! וכיון שעניין זה הוסיף להטרידו גם לאחר הריאיון עם שלמה שמיר, ביקש בשעתו מבנו של חבר – המתגורר היום ביישוב הקהילתי נָטָף, שם העסיקו פועלים רבים בני הכפר הסמוך, קַטַנֶה – לבדוק ולחקור בעניין זה את פועליו; אך לא נמצא בהם איש אשר יוכל לאשר את המעשה, שככל שהוא מרתק ומוסיף נופך של מתח לספרו של אורן יש לו חסרון 'קטן' אחד – לא היה ולא נברא!

לבד מצ'יזבאת זה מכיל ספרו של רם אורן עוד חטאים לאמת בתיאורי אותה התקפה כושלת ורבת חללים על משטרת לטרון (מבצע בן-נון א' ו-ב'), ואולי עוד אמצא הזדמנות לעסוק בהם. 

מבט ממשלט 26 אל עבר לטרון, 1948 (מקור: ארכיון הפלמ"ח)