הָיֹה הָיָה פלמ"חניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

במסע למדבר יהודה, שנות הארבעים
שאול ביבר (שני מימין) מגלח את יוסקה יריב; משמאל: מרדכי (מוקה) לימון מגלח את עוזי נרקיס (מקור: אוצר תמונות הפלמ"ח)

שאול ביבר (2013-1922) – 'עופר' הפלמ"חניק המיתולוגי מ'ילקוט הכזבים' ומי שכּוּנה 'אבי הלהקות הצבאיות' – הסתלק מעולמנו, לפני שלושה שבועות והוא בן תשעים ואחת שנים. לזכר דמותו הססגונית, הנה תחילה דברים שכתב דן אלמגור, ואחר כך שתי תמונות של נבחרות כדורגל והסיפור שמאחוריהן.

א. טיפוס ושמו בִּיבֶּר

מאת דן אלמגור

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, 1956, עמ' 64

את ביבר פגשתי לראשונה בהיותי כבן 13, בתש"ח.

בכל הדרך הארוכה מתל אביב לנגב היה אז ללוחמים שירדו דרומה רק בית קפה אחד – 'קפה חבקין', במרכז המושבה רחובות. שם, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים שעל המדרכה, היו עוצרים למנוחה ושיחה קצרה גם יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. לפעמים הייתה עוצרת, לשהייה קצרה בין הופעה להופעה, גם המלכה – כוכבת החישטרון (להקת גבעתי וחיילי הדרום) – יפה ירקוני. 

בגלל יפה נהגתי לחזור מבית הספר היסודי הביתה דווקא דרך רחוב הרצל, הרחוב המרכזי של המושבה; בתקווה לראות שם ולו לרגע, מרחוק, על המדרכה שלפני קפה חבקין, את הזמרת של 'בערבות הנגב', 'האמיני יום יבוא', 'שחרחורת', ו'אל נא תאמרי לי שלום' – שירים, שללחניהם המוכרים כתבתי אז, אני הקטן, מילים משלי להצגות בכיתה או בתנועת הנוער. תמיד נשאתי אתי בילקוט מחברת ובה כמה מהשירים האלה, מקווה שאזכה לראותה שם, ואז, אם אאזור אומץ, אגש לשולחנה, ואולי אראה לה כמה מן השירים שכתבתי לפי המנגינות שהיא שרה. 

יפה ירקוני (2012-1925), המלכה האם

יום חם אחד התגשם סוף-סוף חלומי. בעמדי ליד סוכת הגרעינים, מעברו השני של מה שקראנו אז 'הכביש הראשי', ראיתי את יפה ירקוני יושבת ומתלוצצת עם שני חיילים בחאקי. היסוס קטן בנוסח 'על החיים ועל המוות', ואני חוצה את הכביש וניגש לשולחנה.

באותם ימים עוד לא היה מקובל לבקש 'חתימות'. יפה העיפה מבט בילד הרחובותי הנרגש, ושלחה לעברו את אחד מחיוכיה המלבבים. אבל אני לא הייתי מסוגל להשמיע משפט שלם ולהסביר למה עצרתי ליד שולחנה. ילדים לא היו עוצרים אז ב'קפה חבקין'...

'כן, חבּיבּי?', בא לעזרתי החייל נמוך הקומה שישב לידה. לא כל כך מפני שרצה לעזור לי, אלא בעיקר משום שרצה לנפנף אותי משם כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לו יותר זמן לשוחח עם יפה.

'יש לי כאן, במחברת, שירים שכתבתי לפי המנגינות שלך', גמגמתי והוצאתי את המחברת מהילקוט.

יפה שלחה לעברי עוד חיוך, שקיוויתי כי נבע מסקרנות; אבל דווקא החייל שישב לידה גילה יותר עניין וחטף את המחברת מידי. 'בוא, נראה', אמר, והשאיר אותי פעור פה ומתוסכל.

טנדר צבאי עצר ליד הקפה כדי לקחת את יפה. היא פרשה ידיים לצדדים, כמתנצלת על שהיא נאלצת לעזוב לפני שהספיקה לקרוא את יצירות המופת שלי, עלתה לטנדר ונסעה. אבל החייל הנמוך נשאר ליד השולחן. קרא פזמון ועוד פזמון ועוד פזמון. חוצפן! מי בכלל התכוון אליו? אבל לזכותו ייאמר, שמדי פעם חייך או הנהן קצת בראשו, ואפילו ניסה לשיר כמה מהשורות שלי למנגינות המוכרות.

'שמע, זה בדיוק בקצב', אמר. אבל אז הגיע ג'יפ לקחת גם אותו. הוא החזיר לי את המחברת, אמר לנהג: 'תראה מה שצומח להם כאן ברחובות', והפליג אל האופק...

עברו כשש שנים ואני כבר חייל לובש מדים, שנושא בגאווה את תג ה'חץ וקשת' של הגדנ"ע ואת סרט הכתף הכחול 'כתב צבאי' (במחנה גדנ"ע). מדי פעם עברתי ברחוב דיזנגוף, ליד בית הקפה 'כסית' (שהבה נודה על האמת, היה הומה קצת יותר מ'קפה חבקין'). נהגתי להציץ פנימה בתקווה לראות שם את המשורר הנערץ נתן אלתרמן, שלא פעם ישב שם בחברת שלושה גברים שאותם כבר היכרתי מקפה חבקין ומצילומים ב'דבר השבוע': יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. הם היו משוחחים ומתלוצצים, וכטוב לבם ב'מדיצינל' גם שרים. והנה, באחת ההזדמנויות הללו הצלחתי לזהות את הרוח החיה בשירה הנלהבת הזאת, זה ששר בקול, נפנף בשתי ידיו ועודד את האחרים בזמר, ועל ה'באטל-דרס' שלבש היו דרגות קצין. הלא זה אותו חייל נמוך קומה שישב אז עם יפה ירקוני ב'קפה חבקין' ברחובות...

'מיהו הקצין ששר?', שאלתי את ידידי הפזמונאי אורי סלע, שהיה אז הגרפיקאי ועורך המשנה של העולם הזה ולצד זה ערך את התכנית 'דגש קל' בגלי צה"ל, לה תרמתי, לבקשתו, מדי שבוע את 'פזמון השבוע'.

'אתה לא יודע מי זה?', התפלא אורי, 'זהו שאול ביבר! "עופר" מילקוט הכזבים'. צריך להזכיר כי ה'כזבים' שליקטו וניסחו דן בן אמוץ וחיים חפר התפרסמו אז בהמשכים בעתון למרחב, וכולנו ידענו לדקלמם בעל-פה.

ילקוט הכזבים, עמ' 107

וכך נודעה לי באיחור זהותו של 'החייל שלי'. כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו במרתף 'מועדון התיאטרון' התל-אביבי (לשם הגיע ביבר כמעט מדי ערב, כדי לשיר עם דרורה חבקין, 'רוּבְקֶה' שֶׁפֶר ואריק לביא כמה מ'שירי הרחוב' הממזריים שליקטה דרורה), הזכרתי לו את פגישתנו הראשונה ב'קפה חבקין'. הצטערתי לגלות שפגישה זו לא השאירה בו חותם בל יימחה, למרות כוח הזכרון המופלא שלו...

שאול ביבר (משמאל), ראובן שפר ודרורה חבקין, מרתף מועדון התיאטרון, 1958

כשהתחלתי לכתוב פזמונים ללהקות הצבאיות ביקש ממני שאול, שהיה אז קצין החינוך של חיל השיריון, שאכתוב פזמונים ללהקה גייסות השריון וגם למקהלת גברי השריון, שאת שתיהן ייסד (המקהלה מנתה כ-400 טירוני שריון, שעליהם ניצח 'זיקו' גרציאני). כך זכיתי להכיר, בדירתה של המדריכה המוסיקלית נעמי פולני, את חברי הלהקה של אותם ימים: תרצה אתר (בתו של אלתרמן), נאוה דמארי (בתה של שושנה), שֶׁלי טימן (בנו של שחקן 'המטאטא', יעקב טימן, והיום שופט בדימוס), גבי ברלין, עדה רפפורט (היום פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולג' לונדון), שוקי פוֹרֶר (לימים ראש עיריית רחובות), המלחין רפי בן-משה, ולאחריהם גם את עזרא דגן ותיקי דיין ורבים אחרים. 

בד בבד קראתי בעיתון במחנה נח''ל את ה'עלילות' המשעשעות שכתב שאול (רובן כונסו אחר כך בספרו מעלילות אבו-ליש, 1975), ולימים עלעלתי שוב ושוב בספר הצילומים הנוסטלגי שערך לקראת שנת העשרים למדינה (20 שנות חיינו היפות ביותר: מתוך 'הסליק' הפרטי של שאול ביבר, 1968).

יחד השתתפנו בתכניות הרדיו הפופולריות 'שלושה בסירה אחת' ו'שלכם לשעה קלה', ובהכנת תכנית-הרוויו הנוסטלגית 'הקוקו והסרפן'. נפגשנו תכופות בהצגות בכורה של תיאטרונים ולהקות בידור, וגם... בביתה של יפה ירקוני. ביבר היה מידידיה הקרובים של המשפחה, ואני, שזכיתי ברבות הימים לכתוב כמה שירים ליפה, הייתי משתעשע במחשבה שאולי באיזו מושבה קטנה כותב ילד בגיל בר-מצווה את פזמוניו הראשונים לפי לחני השירים שלי...

שאול היה רווק מושבע ושובב. ואז, בתחילת 1963, הפתיע את חבריו עם הזמנות לחתונתו בבסיס שריון אי-שם. הוא נשא לאשה את בחירת לבו, נערה צעירה וחיננית ושמה אורנה. לכבוד החתונה כתבתי טור מחורז בשם 'חתונתו של גיבור הצ'יזבט'. השיר התפרסם במדורי 'דני טרדני', בשבועון מעריב לנוער, ב-12 במרס 1963, ולפני קצת יותר משנתיים, ביום הולדתו ה-88 של ביבר, קראתי אותו שוב בקול במסיבת חברים שנערכה בנוה צדק, בבית בתם הבכורה של אורנה ושאול, בנוכחות כל בנות ובני המשפחה ואורחים רבים.

  

גם בשנות חייו האחרונות לא חדל שאול להפתיע. כאיש עלייה ב' בעברו, יזם לפני כשלוש שנים את הפקת המופע הגדול בהיכל התרבות, שהוקדש לאניית המעפילים 'אקסודוס'. כשקראתי לו לבמה לא שכח שאול לשלוף מכיסו את מפוחית הפה הנצחית שלו ולנגן, לפני אלפי הצופים, את 'לי כל גל נושא מזכרת'...

שאול ביבר והמפוחית, 2008 (מקור: יד ושם)

כל יום בצהריים היה שאול מגיע לקפה 'תמר' ברחוב שנקין, ובערבים לא החמיץ מופעים מעניינים במועדון 'צוותא'. הוא נהג לדווש על אופניים, אך לאחר שנגנבו פעם אחר פעם מחדר המדרגות של ביתו ברחוב שפירא, הוא התקין במרפסת המטבח של דירתו, בקומה השלישית, מנוף קטן עם גלגלת. בעזרת המתקן הזה היה שאול מגלגל את האופניים למרפסת ונועל אותן תלויות שם, למעלה. וכשעבר לקורקינט חשמלי נהג להיכנס אתו לקפה 'תמר' או ל'צוותא', להוציא את אחד התקעים משקע החשמל שבקיר ולחבר אליו את מטען הקורקינט... בערוב ימיו החל לפתח תחביב חדש, שדורש סבלנות לא מעטה: יצירת תמונות ססגוניות באמצעות מתיחת חוטים צבעוניים בין ווים ומסגרת. תערוכה מלבבת של עבודותיו הוצגה במסדרונות 'צוותא', ומשעשע לא פחות היה לעקוב אחרי הכותרות ה'ביבריות' הקונדסיות שהעניק לעבודותיו.

שאול ביבר
(דני קרמן, ילקוט הכזבים: מהדורה מחודשת, מוערת ומצוירת, אריה ניר ודביר, 2009, עמ' 56)

על הרוח ה'ביברית' יעיד אולי סיפור אמיתי שסיפר לי לפני זמן-מה אמן האקורדיון יוסי גרושקה. יוסי, שהיה בין החיילים-המנגנים האהובים על שאול, הגיע ארצה מברית-המועצות, שם ניגן ב'באיאן' ובאקורדיון. בבחינה ללהקת השריון הדהים יוסי את שאול ואת שאר הנוכחים כשניגן בצורה וירטאווזית את כל 'מעוף הדבורה' של רימסקי-קורסקוב. מובן ששאול, שכבר היה אחראי אז לכל להקות הבידור של צה"ל, מינה אותו מיד לאקורדיוניסט הלהקה ובנוסף גם למדריך של אקורדיוניסטים צעירים ושופט בבחינות למתגייסים החדשים לצוותי ההווי השונים.

פעם – כך סיפר לי יוסי – נערך ב'בית החייל' מבחן לאקורדיוניסטים חדשים שמתגייסים לצה"ל. לתדהמתם של יוסי ושאול הופיעו למבחן כמאתיים צעירים וצעירות, כל אחד ואקורדיונו עמו. שאול התבונן בבאים ולחש ליוסי: 'עושה רושם שלא נגמור את הבחינות עד הערב'. ואז הוא עלה לבמה וביקש מיוסי לנגן את 'מעוף הדבורה'. יוסי, כדרכו, הפליא לנגן במהירות מסחררת את היצירה הלא-קלה הזאת עד סופה.

'שמעתם איזו רמת נגינה נדרשת בצה"ל?', הכריז שאול מעל הבמה לכל הנבחנים והנבחנות הצעירים. 'אז כל מי שלא יכול לנגן את 'מעוף הדבורה' כמו שניגן יוסי, יכול כבר עכשיו לצאת'...

וניפרד בשיר. שאול גם שלח ידו בהלחנה, ואחד משיריו המוכרים והאהובים ביותר הוא 'הוא פשוט שריונר', שאותו הלחין בשנת 1969 למילותיו של יורם טהרלב. הנה בנות להקת גיסות שריון. 

יהי זכרו ברוך.

ב. נבחרת הכדורגל של 'כדורי', קיץ 1938

כשערכתי את רשימתו של דן אלמגור הגעתי לבלוג של כתב הספורט הוותיק יואש אלרואי (יואש אלרואי TVblog), ושם מצאתי צילום מיוחד במינו: תמונה משנת 1938 ובה צולמה נבחרת הכדורגל של בית הספר החקלאי 'כדורי', שבו למד, בין השאר, גם יצחק רבין.

יואש אלרואי השקיע מאמצים רבים כדי לזהות את המצולמים, ולשווא, עד שהגיע לשאול ביבר...

מספר אלרואי: 

תרתי במשך השנים אחרי עשרות אנשים שונים בארץ, גם אלה ממרכזי מורשת הפלמ"ח ומורשת יצחק רבין ברמת אביב, האמורים לזהות את הנוכחים בתמונה ההיא, אולם ללא תועלת. אף אחד מהם לא הצליח לזהות ... בקיץ 2010 פניתי לסופר והמשורר הנערץ עלי, מר חיים גורי, יליד 1923, שהיה צעיר בשנה מיצחק רבין ולמד כיתה אחת מתחתיו ב'כדורי'. ביקשתי ממנו כי ינסה לזהות עבורי את הנוכחים בתמונה ... חיים גורי אפילו לא סיפר לי שהוא בעצמו מופיע בתמונה עתיקת היומין ההיא, אולם הציע הצעה טובה יותר ... 'תשמע, דבר עם שאול ביבר, גם הוא נולד כמו יצחק רבין ב-1922, והיה בן כיתתו ב"כדורי". שאול ביבר יזהה לך בקלות את כל הנוכחים בתמונה ההיא. יש לו זיכרון מצוין'. ואמנם כך עשיתי וכך הגעתי לכתובת הנכונה. שאול ביבר ניאות ברצון. נפגשנו בקפה 'תמר', ברחוב שיינקין בתל אביב. הוא היה צלול לחלוטין, בעל זיכרון מצוין וזיהה בקלות וללא שהות את כל הנוכחים ... הנה התמונה בת 75 השנים, מקיץ 1938, ומשתתפיה, כפי שזיהה אותם שאול ביבר ז"ל. זוהי תרומה צנועה שלי לזכרו, לזכר דור שהולך ונעלם.

קיץ 1938. נבחרת הכדורגל של בית הספר התיכון חקלאי 'כדורי' בגליל התחתון, לאחר שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין, אז בן 16, עומד שלישי מימין.

והנה הזיהוי המפורט:

עומדים מימין לשמאל: יוחנן גולדברג (דובז'ה לובש חולצה 'רוסית' לבנה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת, שנרצח ב-1941 על ידי פורעים ערבים בכביש בין המושבה כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם (מורה לפלחה וגידול ירקות ב'כדורי', ששימש גם כמאמן וגם שופט כדורגל), נתן פיאט (המנהל המיתולוגי של 'כדורי'). 

כורעים מימין לשמאל: עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע 'זיגי' זייגר, המשורר והסופר חיים גורי (אז גורפינקל).

שוכבים מימין לשמאל: שאול ביבר (השחקן היחיד שנעל נעלי כדורגל בקבוצה), השוער משה נצר (אז נוסוביצקי; לימים מפקד בפלמ"ח וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון) ולידו הגביע. 

תודה ליואש אלרואי

ג. נבחרת הכדורגל של 'כסית', 1952

בתגובה לנבחרת הכדורגל של 'כדורי', שלף דן אלמגור מארכיונו תמונה של נבחרת הכדורגל של בית הקפה התל-אביבי המפורסם 'כסית'. התמונה צולמה ב-1952 כנראה על ידי הצלם מקסים סלומון.

שאול ביבר כורע, שני משמאל.

עוד זיהינו את שחקן 'הבימה' רפאל קלצ'קין (עומד במרכז, עם הקרחת); מימינו, במרכז התמונה, אברהם דשא (פשנל); ומשמאלו אורי זוהר ורעייתו אז אילנה רובינא.

עוד זיהויים יתקבלו בברכה.

(התמונה מופיעה גם בספרה של בתיה כרמיאל, בתי הקפה של תל-אביב, 1980-1920, מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 248).

ילקוט הכזבים, עמ' 35

בעלי התוספות

הוסיף יהודה זיו:

שאול ביבר, נוחו עדן, ואנוכי גאוותנו הייתה תמיד על כך, ששנינו זכינו להימנות בשעתנו עם 'יהדות טבריה' (מונח שטבע שאול). לשם כך אין כלל צורך להיוולד בטבריה – שהרי שאול היה יליד קיבוץ קריית ענבים, ואילו אני באתי אליה ממוסקבה, הרחוקה מעט יותר... ואף על פי כן, זכינו בהחתמה ה'טַבַּרָאנִית' בזכות ימי ילדותנו,  שחלפו עלינו שם. אבא של שאול, מנהל 'תנובה' בטבריה וסביבותיה, קבע את מגוריו בשכונת 'קריית שמואל', במורד הרחוב הראשי – רחוב נצרת אשר בדרום השכונה (עם קום המדינה הוסב שמו ל'דרך הציונות' וטבריינים רבים ראו אז בדאגה את סמליות העובדה, כי השלט 'פני הים' המוצב בראשה גם ציין, בין היתר, כי 'הציונות' כולה 'מתחת לפני הים'... אך דאגה זו חלפה, משהוסב לימים בשלישית שם הרחוב והיום הוא 'דרך בגין'!). בעוד אבי, מנהל בית הספר 'העממי' בטבריה (כך נהגו אז עדיין לכנות את בת הספר 'היסודי'), העדיף להתגורר בצפונה של קריית שמואל, כששולי חצר ביתנו פונים אל רחוב הגליל, צפונה – וכך זכיתי, מדי בוקר, לשאת עיני אל הכינרת העטורה הרים. אני וחבריי, כמו 'חכמי טבריה' הנודעים של 'הגששים', נהגנו לדון ב'רעיונות' – ואחד מהם היה: 'אם ה"ג'רמ'ק" (שהיום שמו הר מירון) ייפול אל הכינרת – עד איפה יגיע ה'שפריץ'?'... כך היה לי מראה הכינרת ראשית דרכי בידיעת הארץ ואהבתה.

מקום ההתכנסות הקבוע שלנו בילדותנו היה בשערי 'מלון אלישבע – Elizabeth Hotel' (לימים 'מלון גינוסר'), לשם היו מגיעים נוסעי קו התעופה להודו של מטוסי הים, שעגנו בדרכם בכינרת (תחנתם השנייה), וכן תיירים דמויי 'אינדיאנה ג'ונס' בכלי רכב שונים ומשונים – שהפעילו את דמיוננו הילדותי. אך כששאול היה מגיע לשם, נהג כדרכו לעולל תעלולים שונים – כמו פיסות 'לֶדֶר' (משמש מיובש), שהיה שולף מכיס חולצתו ומחלק ביד רחבה לכל מי שטרם התנסה ב'רעיונות' שהגה ראשו של 'שאול התעלול': בתוך פיסת ה'לדר' המגולגלת הייתה טמונה... שן של שום!

אם תתבוננו ב'תמונת המחזור' של בוגרי כיתה חי"ת (כך נהגו אז לסיים את 'העממי', ולא בכיתה ו"ו כמקובל היום), שצולמה בחצר בית הספר באותם ימים רחוקים – במרכזה נראה אבי, 'המנהל', כשאחי הצעיר על ברכיו, ואילו שאול ביבר הוא הימני בשורת היושבים. לא ייאמן, איך כמעט לא נשתנה כלל עד יומו האחרון, לא במראהו ולא בהיותו 'שאול התעלול'...

לימים, בהיותנו בפלמ"ח, נפגשנו פעם בתחנת האוטובוסים של 'אגד' חיפה – בעודה בשיפולי 'המושבה הגרמנית' (היום 'הטיילת הגרמנית' בשדרות בן-גוריון)– בהמתנה בתור לשירותי הגברים, שהייתה בה עמדת השתנה אחת עם אשנב מול הפנים. מבעד לאשנב זה נשקף מבחוץ נהג אוטובוס, עם קסקט 'אגד' לראשו ותיק הכרטיסים על כתפו, כשהוא שקוע כולו במשימה אשר בידו. עיני שאול זהרו והעידו על 'רעיון' שנדלק במוחו הקודח: הוא מיהר אל החלון מבחוץ והבהיל אותו באמצע 'המדיטאציה' בטפיחה עזה של צרור מטבעות על האדן וב'זעקת קרב': 'שניים עפולה!!!'.

שאול היה עמי ב'קורס החכמים' השני, שארגן 'סִינִי' (ארנן עזריהו) בקיץ 1944 ב'בית הסילקאט' הנטוש בתל-אביב, ואף הופיע בטקס הסיום (יחד עם ירוחם 'הג'ינג'י' ו'אוֹלִי' גבעון) באופרטה היתולית, שכתבתי לרגל אותו אירוע. אך לאחרונה, משערכתי מחקר על קורס זה לטובת ארכיון בית הפלמ"ח, הכחיש שאול בכל תוקף את השתתפותו באותו קורס, שהכשיר קציני הסברה למחלקות הפלמ"ח. נראה, שהיה זה מפני שאלה נשאו בשעתם את כינוי הגנאי 'טֶלֶגְנָאטִים'  (אינטליגנטים), אך אני תמהתי מאד על ההכחשה, שהרי לימים נודע שאול בצה"ל כמקים להקת 'גברי השריון' ואף עמד בראש 'ענף הווי ובידור' במפקדת קצין חינוך ראשי. שאול אף היה אחד המדריכים בקורס מ"פים, שעברתי בשעתו, ואני מודה, כי מן היציאות אתו אל שטחי האימון זכור לי קמצוץ בלבד מ'תורת הלחימה' ולעומתה נותרו עימי בעיקר 'צ'יזבאתים' וכל מיני 'חוֹכְמעֶס', כידו הטובה...

כבר הקדים אותי דוד בשעתו, כשקונן על שאול: 'איך נפלו גבורים?'; איך, איך 'הלך' שאול וְנָדַמָּה ה'גַּרְמוֹשְׁ'קָה'...

*

אמר העורך: הסיפור של יהודה זיו, על השירותים בתחנה המרכזית של חיפה, נקלט בצורה שונה גם בילקוט הכזבים, עמ' 61: