גורל יהודי: תעלומת המצבה ברחוב רבי עקיבא בחיפה

מאת יעקב וימן 

בילדותי, רחוב רבי עקיבא בחיפה היה 'סוף העולם'. כאשר נסלל, בראשית שנות השישים (של המאה הקודמת, כמובן), עוד רחוב מעליו, אנחנו – ילדי רחוב גאולה – קראנו לו 'הכביש החדש' והתעלמנו משמו הרשמי 'רחוב ליאון בלום'.

הכביש החדש קיצר את הדרך למרכז הכרמל והביא בעקבותיו פיתוח של שכונות חדשות, ובעיקר 'מִינִי-גורדי שחקים' על פי התהום. אבל לנו, הילדים, הוא סגר חלק גדול מאזורי המשחקים ומסלולי הטיולים של יום השבת. באותם ימים, כשמכונית פרטית הייתה כמעט אטרקציה בשכונה, היינו עולים ל'הר' לקטוף פרחים, תאנים או חרובים, לחפש קרפדות בבריכות סלע חבויות, לשחק בחיילים גיבורים ולפעמים סתם לשוטט. הטבע הפראי היה החצר האחורית שלנו.

באחד מטיולי השבת עם אבי, ראיתי מצבה בחצר אחד הבתים ברחוב רבי עקיבא. מה היה כתוב עליה אינני זוכר, ואולי גם לקרוא לא ידעתי עדיין. הרבה שנים חלפו מאז, וכבר שכחתי מה שאלתי ומה ענה לי אבי. אבל מראה המצבה בחצר האחורית נחרט בזיכרוני.

מאז עברו יותר מחמישים שנה אך לאחרונה נזכרתי באותה אבן יפה שבחצר האחורית. חזרתי לרחוב, עברתי בחצרות הבתים ברחוב רבי עקיבא, שאלתי את זקני השכונה ואף חיפשתי – כמנהג ימינו אלה – באינטרנט. איש לא זכר, איש לא ידע. היו גם שהוסיפו כי כל זה הוא פרי דמיוני. כמעט והשתכנעתי. 

בחודש ספטמבר 2012 נערך בבית הקברות הישן של הצבא הבריטי בחיפה טקס הזיכרון השנתי למייג'ור טקור דלפט סינג. סינג היה קצין הודי, ששירת בגדוד פרשי ג'ודפור של הצבא הבריטי, ונפל בכיבוש העיר ביום 23 בספטמבר 1918. הוא זכה באות הצטיינות על גבורתו ונקרא 'גיבור חיפה' (סיפורו התגלה ופורסם ברבים בזכותו של המספר והקרדיולוג החיפאי במקורו, יצחק קרונזון; ראו בספרו המקסים 'כי מנגד תראה', עם עובד, 2010, עמ' 345-335). מתברר כי הצבא ההודי רואה בקרב לכיבוש חיפה פרק חשוב במורשת הקרב שלו, ואנדרטה לזכרו של גיבור הקרב מוצבת במקום מרכזי ומכובד בעיר מומבאי. בכל שנה נערך בהודו טקס לזכרו, ביום נפילתו, ובשנים האחרונות, מאז פרסם קרונזון את הסיפור, נערך טקס זיכרון מקביל גם בחיפה. בטקס האחרון ישב לידי ניומה כצנלסון, מדריך ומארגן טיולים, שפגשתיו שם לראשונה. בשיחה שהתפתחה בינינו התברר כי גדל ברחוב רבי עקיבא, וחשוב מכל – גם הוא יודע על קיום המצבה. ניומה אף הוסיף וסיפר, כי שם המשפחה שחרות עליה הוא 'קרמן'. 

הבנתי שלא הכל היה בדמיוני, והחלטתי לנסות ולגלות את המצבה ולחשוף את הסיפור שמסתתר מאחוריה. 

הפרק ההיסטורי של סיפורנו מתחיל באמצע המאה ה-19 בעיירה טרוכנבורד (טְרוֹכִימְבּרוֹד; ובשמה האוקראיני: זוֹפְיֶבְקָה), שבאותה עת שכנה בפלך וולין שבתחום המושב הרוסי. חובת הגיוס לצבא הצאר חלה על כל משפחה שהיה לה יותר מבן אחד. למשפחת בליטשטיין היו שני בנים חייבי גיוס, וכדי שלא יילקחו לצבא נקט אחד מהם, הירשל-לייב (צבי אריה), שנודע בכינוי 'דער קלוגער' (החכם), בתכסיס מקובל: החלפת שם משפחה, וקרא לעצמו בשם 'קרמן'. 

בשנת 1924 עלה לארץ ישראל אחד מצאצאיו, יוסף קרמן, עם אשתו פייגה וילדיהם הקטנים חנה (בת שלוש) ויצחק (בן שנה), והתיישב ברחוב נצרת שבחיפה.

פייגה ויוסף קרמן עם הילדים יצחק וחנה 

שנה אחר כך, לאחר חג השבועות של שנת 1925, ובהיותה בהריון עם ילדם השלישי, נפטרה פייגה והיא בת 29 בלבד. על המצבה הקטנה, בבית הקברות הישן שברחוב יפו בחיפה, נכתב: 'פה נטמנה אשה צנועה, פייגע בת שמעון, אשת יוסף קערמאן. נפטרה י"ד סיון תרפ"ה. ת.נ.צ.ב.ה. [תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים]'. על לוח האבן שבראש המצבה נוספו עוד פרטים: 'נולדה בכפר חאפניוו תרנ"ו, נפטרה בחיפה י"ד סיון תרפ"ה'. חופניב (Khopniv) היא עיירה בפלך וולין שבאוקראינה.

מצבתה של פייגה קרמן (1925-1896)

באותה עת, בעיר זמושץ שבדרום-מזרח פולין, התגוררו מנוחה (לבית פלוג) וחיים גבירצמן ובשנת 1919 נולדה בתם שרה. נישואיהם לא עלו יפה ובני הזוג התגרשו. שרה נשלחה לגור עם הורי אביה, בכפר ליד זמושץ, ואילו אמה, מנוחה, עלתה בשנת 1925 לארץ-ישראל והתיישבה בחיפה. לימים הכירה את האלמן יוסף קרמן, נישאה לו וגידלה עמו את שני ילדיו, חנה ויצחק. 

בשנת 1929 נולד למנוחה ויוסף בן משותף, שנקרא מרדכי, על שם אביה של מנוחה. יוסף קרמן היה חבר פעיל ב'הגנה' , ועם פרוץ המאורעות בחיפה והתגברות המתח בין יהודים לערבים החל לארגן את פעילות הארגון בשכונת 'ארד אל-יאהוד' (אזור רחובות יהודה הלוי–השומר). לאחר מכן עזבו בני הזוג את רחוב נצרת, עברו לרחוב הרצל, ולאחר מספר שנים בנו את ביתם – צריף עץ, כמו רוב הבתים בשכונה – ברחוב רבי עקיבא. רחוב זה נבנה על ידי פעילי 'ההגנה', ותושביו, שיצאו בבוקר לעבודתם, שמרו בלילות מפני הערבים שהתגוררו במעלה ואדי אל-קזק (כיום, רחוב הפועל). יוסף היה אחד ממקימי השכונה ופעל גם בעסקי בית הכנסת שנוסד ברחוב.

שרה גבירצמן, שנשארה בפולין עם אביה, עברה בשנת 1932 להתגורר בעיר קוֹבֶל (Kowel) שבאוקראינה ושם היא מסיימת את הגימנסיה 'קלרה ארליך'. עתה היא שולחת מכתב לאמה, מנוחה קרמן, ובו ביקשה ממנה להשיג עבורה סרטיפיקט, כדי שתוכל לעלות לארץ וללמוד בטכניון בחיפה. מנוחה המליצה לה להישאר בפולין – אולי בגלל המאורעות שפרצו אז בארץ, ואולי בשל הקושי להשיג סרטיפיקטים – ושרה נרשמה ללימודים באוניברסיטה של לבוב. כמה חודשים לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה (מבצע ברברוסה, יוני 1941) חזרה שרה לקובל ושם חוותה את תלאות המלחמה ומוראות השואה עם שאר יהודי העיר. כ-18,000 מיהודי קובל נספו בשואה. חיים גבירצמן, אביה של שרה, ובני משפחה נוספים נרצחו כבר באקציה הראשונה ב-21 במאי 1942. שרה מצאה מקלט אצל משפחה נוצרית שהחביאה אותה בבור בשדה, וסיפקה לה, למרות הסיכון העצום שנטלו, בגדים ואוכל במשך שנה וחצי. על מעשה זה, ועל עזרה לנרדפים יהודים נוספים, זכתה משפחת קמיטה מפולין בתואר 'חסידת אומות העולם'. בשואה נרצחו גם כל יהודי טרוכנברוד, העיירה שממנה עלו בני משפחת קרמן לארץ. העיירה נמחקה מהמפה, והד לכך יש בספרו היפה של ג'ונתן ספרן-פוייר, 'הכל מואר', שיצא לחפש את שרידיה של העיירה, המכוּנה בספרו בשם הבדוי 'תרחימברוד'.

יהודי קובל, שנכלאו בבית הכנסת הגדול קודם שנרצחו על ידי הנאצים, חרטו על הקירות כתובות ובהן קריאה לנקמה (מקור: ויקפדיה)

לאחר המלחמה חידשה שרה את קשרי המכתבים עם משפחתה בחיפה. באחד המכתבים לאחיה מרדכי, שאותו מעולם לא פגשה, כתבה:

המכתב מיום 20 בפברואר 1948

אכן אני אינה גלמודה בתבל. אף על פי שאתם במובן הגיאוגרפי רחוקים מאיתי, לי נדמה ממרחקים מגיע אל אזני קול צלצול דפיקות לבותיכם החמות. ואותו הקשר הבלתי מנותק אתכם, נותן לי רוח של חיים חדשות בעצמות היבשות. אני מחזיקה למיותר לחזור לך מה שעבר עלי ובכלל מה שקרה עם העם הישראלי באירופה. זה הכל ידוע לך. אלא רק מהעבר השחור צריך ללמוד על העתיד.

שרה (סופיה) גבירצמן-ברונשטיין (1982-1919)

ומה קרה לילדי משפחת קרמן בארץ ישראל? 

חנה, הבת הבכורה, סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד בבית חרושת 'שמן', שם עבד גם אביה, יוסף. היא הצטרפה ל'נוער העובד והלומד' ויצאה להכשרת קיבוץ שדות-ים (בקיבוץ אשדות יעקב). לאחר מכן נישאה חנה לבצלאל בוז'ין. הם גרו בקרית חיים ונולדו להם שתי בנות: בלהה ודליה. בשנת 1947 נפטר בצלאל ולאחר זמן עברה חנה, בעקבות חבריה לגרעין, לשדות-ים, שם נישאה לגרשון אפרתי וילדה את ארנון.

יצחק, שגם הוא גדל בחיפה, סיים את לימודיו בבית הספר העממי 'ביאליק' ובבית הספר התיכון 'יבנה'. אחר כך התגייס למשטרת המנדט הבריטי והיה חלק מכוח ה'גפירים', שהוקם בשיתוף 'ההגנה' כדי לשמור על היישובים העבריים ועל דרכי התחבורה. בשירותו ליד חדרה חלה במלריה ולאחר זמן החלמה ארוך, ותקופה של אבטלה מאונס, החל לעבוד כמסגר וחשמלאי בבית המלאכה 'טיפר-קנופ'. בשנת 1947 התחתן עם חברתו כרמלה גרודמן, אך זמן קצר לאחר מכן, ב-12 באוגוסט 1947, התחשמל כאשר עבד ליד המשחזת ונפטר, והוא בן 24 שנים בלבד. בעיתונות נכתב כי היה 'קרבן העבודה', ובלווייתו השתתפו מאות מחבריו ומכריו ורבים מעובדי בית החרושת 'שמן', אשר אביו היה מוותיקי עובדיו. ליד הקבר נפרד האב השכול במילים מזעזעות מבנו שנקטף באיבו (דבר, 15 באוגוסט 1947, עמ' 10).

יצחק קרמן (1947-1923)

כרמלה גרודמן-קרמן (2011-1926)

מצבתו, בצורת עץ שנגדע, ניצבת בבית העלמין בחוף הכרמל ועליה נכתב: 'פ.נ. [פה נטמן] יצחק בן יוסף הלוי קרמן. נולד בזופיובקה פולניה, עלה ארצה בשנת תרפ"ד. נקטף בדמי ימיו ביום כ"ז מ[נחם] אב תש"ז, בשנת כ"ד לחייו. ת.נ.צ.ב.ה.'

המצבה של יצחק קרמן

מרדכי (מוטקה), בנם המשותף של מנוחה ויוסף, למד בבית ספר העממי 'יבנה' והמשיך לבית הספר המקצועי בסמ"ת במגמת חרטות. הוא היה חבר בתנועת 'בני עקיבא' וכבר בגיל חמש-עשרה נהג להיעלם מהבית לשעות רבות, בתירוץ של 'שיעורי תנ"ך'. למעשה הצטרף מוטקה לשורות 'ההגנה' ובאותן שעות בילה באימוני נשק, בשמירות ובפעולות ברחבי העיר בשליחות הארגון. עם הקמת חטיבת כרמלי גויס מרדכי לגדוד 22 והפך לחובש. הוא השתתף עם הגדוד בקרבות עין ראז'ל, מצובה ורמת יוחנן.

בקרב על רמת יוחנן (16 באפריל 1948), שבו נפלו 22 לוחמים, טיפל מוטקה בנפגעים רבים וכשנגמרו חומרי החבישה קרע מעליו את חולצתו וחבש בה את הפצועים. כשביקר את חבריו הפצועים בבית החולים בחיפה הוא זכה לשבחים מהרופא, על שבזכות פעולתו הזריזה והיעילה ניצלו חיי לוחמים רבים. כמה ימים אחר כך נפתח הקרב לשחרור חיפה. במהלך הקרב, בי"ג בניסן תש"ח (22 באפריל 1948), כאשר רץ מוטקה לטפל בחבר פצוע ברחוב סטנטון (כיום רחוב שיבת ציון), נפל ונהרג, והוא רק בן תשע-עשרה שנה.

מוטקה עם הוריו מנוחה ויוסף קרמן

ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל הונח, מול בית העירייה, היסוד למצבת זיכרון לנופלים בקרבות לשחרור חיפה. אולם בשנת 1952, ארבע שנים לאחר תום המלחמה, עדיין לא הוקמה האנדרטה. אמנם, שלט המכריז כי זהו 'מקום קדוש, יד לבנים', הונח שם, אבל המקום עצמו משמש מגרש חניה ובמה להפגנות. ברשימתו 'שתי מצבות לגיבורי חיפה', שהתפרסמה במעריב ב-9 באפריל 1952 (עמ' 5), סיפר ראובן בן-צבי: 

ונמצאה משפחה בעיר, שלא יכלה לשאת את העלבון והקימה באופן 'פרטי' מצבה לשני בניה שנפלו בקרב. מצבת-שיש זו מוצבה באחת מרחובותיה של העיר ויד אוהבת מטפלת בה ובחלקת הדשא שמסביבה. שתי מצבות, זו לעומת זו – אחת תעיד על אהבתו של הפרט הממאן להתנחם, והשניה – על זכרונו הקצר של הכלל.

מנוחה קרמן מניחה זר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בחיפה

מנוחה קרמן הייתה אשה אדוקה. היא ראתה בהשתלשלות האירועים – הצלת בתה שרה בשואה מכאן, ומות שני בניה מכאן – אצבע אלוהים. באותן שנים ננעלו שערי ברית-המועצות בפני יהודים שביקשו לעלות לארץ, אך מנוחה שיגרה מכתבים אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון וגם אל מנהיגי ברית-המועצות, שיתירו לשרה ומשפחתה לצאת ולעלות לישראל.

במכתב קורע לב לבן-גוריון כתבה מנוחה:

לראש הממשלה, עם הטרגדיה שלי בני הביאו את הגאולה לעם ישראל, אני מבקשת מראש הממשלה גאולה בשבילי לעזור לי. רוצה אני להתראות עם בתי. אני מבקשת תשובה.

על החתום: 'אם שכולה, מנוחה קרמן'...

מבוקשה של מנוחה ניתן לה בדרך בלתי צפויה. בשנים 1960-1956 התירו שלטונות פולין ליהודים לעלות למדינת ישראל. עלייה זו, שמהלכה יצאו מפולין כ-35,000 יהודים, זכתה לכינוי 'עליית גוֹמוּלְקָה' (על שם נשיא פולין באותה עת, ולדיסלב גומולקה). במסגרת עליית גומולקה הצליחו לצאת גם כמה אלפי יהודים מברית-המועצות, אשר היו בעבר אזרחים פולנים. ב-1957 עלו לארץ גם שרה ברונשטיין, בתה של מנוחה, עם בעלה מרדכי וילדיהם חיה (לנה) ומשה. 

כאמור בפתח הרשימה, סיפר לי ניומה כצנלסון כי מדובר במצבה לשני אחים מבית קרמן, ואחד מהם נפל במלחמת השחרור. בעזרת אתר ההנצחה לזכר חללי מערכות ישראל איתרתי את שמו ומקום קבורתו של מרדכי, וכדי למצוא את בני משפחתו נסעתי לבית הקברות הצבאי בחיפה והנחתי על קברו קופסה אטומה ובה מכתב. קיוויתי שכאשר מישהו מביניהם יפקוד את קברו הוא יקרא את בקשתי וייצור עמי קשר. כך אכן היה וביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל התקשרה אתי חיה ברונשטיין, בתה של שרה ונכדתה של מנוחה קרמן.

המצבה של מוטקה קרמן בבית הקברות הצבאי בחיפה (יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2013).
בקופסה האטומה שבתוך השיחים טמנתי את בקשתי.

ומה קרה במרוצת הזמן למקצת האנשים המוזכרים בסיפורנו? 

בפגישתי הראשונה עם ניומה הוא סיפר לי כי המחותנת שלו קשורה אף היא לסיפור, אולם כיוון שמעולם לא הסכימה לדבר על כך הוא לא ידע להוסיף. לאחר ששב ובדק במשפחתו המורחבת חזר ניומה עם תמונות ועם תשובה. המחותנת שלו הייתה כרמלה, אלמנתו של יצחק קרמן, אשר נישאה, מספר שנים לאחר מותו, ליעקב שושני. לבנה הבכור כרמלה קראה 'יצחק', כשם בעלה הראשון, אך הגורל הטרגי המשיך לפקוד את משפחתה. ב-4 ביוני 1969, במהלך טירונות חיל השריון ובשל משמעת המים שהייתה נהוגה בצה"ל באותם ימים, התייבש יצחק ונפטר.

טוראי יצחק שושני (1969-1951)

כרמלה שושני עם בעלה השני יעקב, ועם אחיה מאיר

בפגישה שקיימתי עם חיה ברונשטיין קיבלתי ממנה פרטים נוספים על המשפחה, וכך הגעתי לקיבוץ שדות-ים ופגשתי את חנה אפרתי, בתם הבכורה של פייגה ויוסף קרמן. חנה סיפרה לי על המשפחה ותולדותיה וממנה גם שמעתי לראשונה על פעלו של אביה בהקמת בית כנסת ברחוב סירקין, שנשא את השם המיוחד 'יד לגבורי ישראל'. 

ברישומים של המועצה הדתית בחיפה לא קיים בית כנסת זה, וגם בארגון 'יד לבנים' לא ידעו על קיומו, אף על פי שבמסמכים צוין בפירוש כי העמותה להקמת בית הכנסת, שהוקמה בשנת 1970, פעלה בחסות הארגון. יצאתי אפוא ל'שטח'. רחוב סירקין נמצא באזור שוק תלפיות, ובעזרת סוחרים שעובדים שם כבר עשרות שנים איתרתי לבסוף את המקום, בבנין מוזנח ברחוב סירקין 22 (פינת סמטת גוש חלב). 

מתברר כי יוסף קרמן, שהיה דמות ידועה בקרב תושבי רחוב רבי עקיבא, פעל גם בארגון התמיכה למשפחות חללי הקרבות בחיפה. יחד עם עוד הורים שכולים הם יזמו הקמת בית כנסת לזכר הנופלים בני חיפה, ולשם כך נמסרה להם הקומה הראשונה בבנין שבו פעל 'מושב זקנים' בין השנים 1956-1932 (לאחר מכן עבר המוסד לשכונת אחוזה). המקום היה הרוס בחלקו והיוזמים השקיעו מזמנם וממונם כדי לשפצו ולהתאימו לצרכי בית הכנסת. ביום שבת, ה' בניסן תשל"ג (7 באפריל 1973), לקה יוסף בליבו ונפטר. כמה שעות לפניו נפטרה גם רעייתו – מנוחה. בני הזוג, שנפטרו באותו יום, נקברו למחרת בהלוויה גדולה.

לוח זיכרון למנוחה ויוסף קרמן בבית הכנסת 'יד לגבורי ישראל'

השינויים הרבים שעברו על חיפה בכלל, ועל אזור הדר הכרמל וסביבת שוק תלפיות בפרט, לא חלפו גם על רחוב סירקין. בית הכנסת עומד כיום עזוב ומוזנח ומשמש מחסן של סופר סת"ם ושמו מרדכי ליבוביץ. רק כתובת זיכרון נשארה חקוקה על הקיר.

ועוד לוח זיכרון יש שם, ועליו תפילת יזכור לחללי צה"ל ולנופלים על תקומת ישראל, ועליו נחקק שמו של מרדכי (מוטקה) קרמן, ושאר קרוביהם של מתפללי בית הכנסת. 



במקום זה, שרידי בית הכנסת 'יד לגבורי ישראל', סגרתי מעגל. 

ואז חזרתי שוב לשכונה שלי, שגם היא כבר שינתה את פניה. במקום צריפים עומדים בנייני קומות. במקום פועלים דתיים, מסורתיים וחילוניים, שחיו בהרמוניה אלה לצד אלה, השכונה מאוכלסת עתה בחרדים. הבניין שבו שכנה תנועת 'המחנות העולים' הפך ל'כולל אברכים', וסניף 'הנוער העובד' ברחוב הקטן והצדדי הפך גם הוא לבית כנסת. רק המצבה הכפולה עדיין עומדת מבוישת בחצר האחורית של בית מספר 27 ברחוב רבי עקיבא, במקום שבו עמד פעם הצריף של משפחת קרמן. 

בניינים, עצים, וגם פסולת בנייה, מסתירים את המצבה מן העוברים והשבים, ובוודאי מילדי השכונה שכבר אינם מטיילים סתם כך על פסגת 'ההר' ביום שבת עם אבא. 

משפחת קרמן איננה המשפחה שלי, אך במובנים רבים חשתי כי סיפורה הוא סיפורו של עם וסיפורה של מדינה. ובעצם, הסיפור של כולנו. 

למבקשים לבקר במקום: השכנים בבניין מבקשים להימנע מביקורים בשבתות ובחגים.

תודות על המידע, התמונות והזכות לפרסם את סיפור המשפחה:

• אתר האינטרנט לזכרם של יהודי טרוכנברוד ולוזישט.
• חנה אפרתי, בתם של פייגה ויוסף קרמן, קיבוץ שדות-ים.
• חיה ברונשטיין, בתה של שרה ברונשטיין ונכדתה של מנוחה קרמן, חיפה. 
• ניומה כצנלסון, חתנה של כרמלה שושני, חיפה.
• גדליה מנור (מינצברג) מחיפה, שסיפר לי על ראשית ימיו של רחוב רבי עקיבא.
• סוחרי רחוב סירקין ומרדכי ליבוביץ, שעזרו באיתור ובצילום בית הכנסת 'יד לגיבורי ישראל'.