בכל שנה, זמן מה לאחר חג המולד, חוגגים מאמיני הנצרות את האֶפִיפַנִי (Epiphany), 'חג ההתגלות'. חג זה מציין את התגלותו של האל באמצעות ישוע התינוק בפני שלושת המכשפים (האמגושים), חכמי ארצות המזרח, שהגיעו לבית לחם כדי לסגוד למשיח שזה עתה נולד. בארץ ישראל נהגו המאמינים האורתודוקסים לחגוג את האפיפני בנהר הירדן, במקום שבו על פי המסורת הנוצרית הוטבל ישוע על ידי יוחנן המטביל.
את התמונות שמובאות כאן צילמתי בינואר 2012; בשבוע הבא, כמו בכל שנה, יחזור הטקס על עצמו במועדים השונים שקבעו לעצמן העדות הנוצריות השונות (ראו בהמשך). הטקס פתוח למבקרים וזו חוויה בלתי רגילה המומלצת לקוראינו. מרחק של ארבעים וחמש דקות נסיעה בלבד מירושלים, ממש מתחת לאף, ואתם כבר בעולם אחר...
אתר קאסר אל-יהוּד (ארמון היהודים) שעל גדות הירדן הוא אחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות, למעשה השלישי בחשיבותו (אחרי כנסיית המולד שבבית לחם וכנסיית הקבר שבירושלים), אך רוב הישראלים כלל אינם יודעים זאת.
בשעות הבוקר של חודש ינואר המדבר יפה במיוחד. אוהלי הבדואים שממזרח למעלה אדוּמים מעלים עשן של מדורות ועדרי הכבשים כבר יצאו למרעה. א
ב'ארמון היהודים' נקשרו לא רק מסורות נוצריות אלא גם יהודיות. היו שגרסו כי זהו המקום בו חצו בני ישראל את הירדן בדרכם לכיבוש כנען, ויש שטענו כי כאן נפרד אליהו מתלמידו אלישע ומכאן עלה ברכב אש השמיימה.
השנים הארוכות שבהן היה המקום שטח צבאי מגודר ומסוכן לא היטיבו עמו. אני זוכר את המקום עוד משנות התשעים של המאה הקודמת – מוזנח, מתפורר וכמעט ריק מאדם. שלטי אזהרה ממוקשים, שנותרו פה ושם, מזכירים את הימים ההם.
בעקבות הסכם השלום עם ירדן הפך המקום לבטוח יותר. מטיילים החלו לפקוד את המקום ובד בבד גם גדל מספר הצליינים המשתתפים בטקסי החג. מדינת ישראל ראתה כי טוב ולאחר שיפוצים נחנך בשנת 2011 האתר הנוכחי ונפתח לציבור. בעבר עמד שם מבנה בודד ובו ערכו עולי הרגל את תפילתם קודם שטבלו בנהר. היום נוספו משני צדי הגבול – בעיקר בצד הירדני – מנזרים ואכסניות לשימושן של העדות הנוצריות השונות, יוונים, רוסים, ארמנים ועוד.
השנים הארוכות שבהן היה המקום שטח צבאי מגודר ומסוכן לא היטיבו עמו. אני זוכר את המקום עוד משנות התשעים של המאה הקודמת – מוזנח, מתפורר וכמעט ריק מאדם. שלטי אזהרה ממוקשים, שנותרו פה ושם, מזכירים את הימים ההם.
בעקבות הסכם השלום עם ירדן הפך המקום לבטוח יותר. מטיילים החלו לפקוד את המקום ובד בבד גם גדל מספר הצליינים המשתתפים בטקסי החג. מדינת ישראל ראתה כי טוב ולאחר שיפוצים נחנך בשנת 2011 האתר הנוכחי ונפתח לציבור. בעבר עמד שם מבנה בודד ובו ערכו עולי הרגל את תפילתם קודם שטבלו בנהר. היום נוספו משני צדי הגבול – בעיקר בצד הירדני – מנזרים ואכסניות לשימושן של העדות הנוצריות השונות, יוונים, רוסים, ארמנים ועוד.
המקום
צר מלהכיל את כל העדות הנוצריות ביום אחד, אך למרבית המזל כל עדה מציינת את החג בתאריך אחר: הקתולים ב-12 בינואר; היוונים האורתודוקסים ב-18 בינואר; ועדות קטנות, כמו
הסיריאנים (מאמיני הכנסייה הסורית האורתודוקסית), ב-19 בינואר. האתיופים והקופטים
יחגגו השנה עם היוונים. לכל עדה יש טקסים המיוחדים לה, וכך למשל היוונים נוהגים להפריח יונים צחורות, סמל לטוהר ולרוח הקודש.
הלכתי לראות
את הסיריאנים ביום חגם. האירוע החל במצעד בני הנוער של העדה, חברי תנועת 'הצופים', כולל תופים וחמת חלילים.
לאורך הטקס ניצבתי ליד הפטריארך הסיריאני ותיעדתי את תפילתו, את שירתו ואת מלוויו הססגוניים. המיוחד בטקס היה שהוא התנהל משני צדי הגבול, ורק נהר הירדן באמצע..
בצד הירדני ניהל ראש הכנסייה את הטקס. בשלב מסוים הושלך מן הצד הירדני צלב פרחים למים ונמשה בחבל שנקשר אליו.
גם בצד הישראלי הושלך צלב יפה ופורח למים ואחר כך היזה הפטריארך את המים שנספגו בצלב על בני העדה.
קריאות של שלום ושמחה בין קרובים ובני משפחה אפשר היה לשמוע ולראות משני צדי הגבול. אין זה קשה כל כך, המרחק בין שתי הגדות הוא כמעט סמלי...
בצד הירדני אבטח חייל בודד את הטקס. הוא נראה לחוץ מכובד המשימה וכל העת הביט בדאגה על הנעשה.
לעומתו, בצד הישראלי היו לא מעט חיילים שחשו בנוח, הם הבינו כי נקלעו ליום חגיגי וכיפי וצילמו את המבקרים והטובלים.
בשעת הצהריים הגיע תורם של האתיופים והאריתראים. הם יצאו מהכנסייה האתיופית שמדרום לאתר הטבילה וצעדו בתהלוכה מזמרת.
בד בבד הגיעו עשרות אוטובוסים ובהם אריתריאים רבים, שגם הם באו לחגוג על גדות הירדן. מכנסי ג'ינס לצד גלימות מבד בוהק בגווני תכלת וצהוב, מוטות טקסיים, תופי ענק וכתרים על הראש.
לאורך הטקס ניצבתי ליד הפטריארך הסיריאני ותיעדתי את תפילתו, את שירתו ואת מלוויו הססגוניים. המיוחד בטקס היה שהוא התנהל משני צדי הגבול, ורק נהר הירדן באמצע..
בצד הירדני ניהל ראש הכנסייה את הטקס. בשלב מסוים הושלך מן הצד הירדני צלב פרחים למים ונמשה בחבל שנקשר אליו.
גם בצד הישראלי הושלך צלב יפה ופורח למים ואחר כך היזה הפטריארך את המים שנספגו בצלב על בני העדה.
קריאות של שלום ושמחה בין קרובים ובני משפחה אפשר היה לשמוע ולראות משני צדי הגבול. אין זה קשה כל כך, המרחק בין שתי הגדות הוא כמעט סמלי...
בצד הירדני אבטח חייל בודד את הטקס. הוא נראה לחוץ מכובד המשימה וכל העת הביט בדאגה על הנעשה.
לעומתו, בצד הישראלי היו לא מעט חיילים שחשו בנוח, הם הבינו כי נקלעו ליום חגיגי וכיפי וצילמו את המבקרים והטובלים.
תם הטקס. הפטריארך הסיריאני החליף תלבושת ויצא עם פמלייתו חזרה לירושלים. בינתיים נכנסו לטבול קבוצות צליינים מרוסיה ונזירים יוונים שלא הצליחו להגיע יום קודם. מתחם הטבילה מסומן היטב – בתוך הנהר נקבעו עמודים וחבל נמתח ביניהם כדי לסמן את הגבול עבור הטובלים.
המים קרים ביותר, ודומה היה כי הצליינים מרוסיה התמודדו עם הקור ביתר קלות. הטובלים עצמם היו נרגשים מאוד.
בשעת הצהריים הגיע תורם של האתיופים והאריתראים. הם יצאו מהכנסייה האתיופית שמדרום לאתר הטבילה וצעדו בתהלוכה מזמרת.
בד בבד הגיעו עשרות אוטובוסים ובהם אריתריאים רבים, שגם הם באו לחגוג על גדות הירדן. מכנסי ג'ינס לצד גלימות מבד בוהק בגווני תכלת וצהוב, מוטות טקסיים, תופי ענק וכתרים על הראש.
האריתראים הנוצרים האלו עלו ארצה כיהודים וקיבלו סל קליטה שמן ונדיב בתור יהודים.
השבמחקאין שום קשר!
מחקהאריתראים הנוצרים (וגם אריתראים מוסלמים) הגיעו לארץ כמבקשי עבודה וכפליטי רצח עם ולא כיהודים. הם לא קבלו שום סל קליטה. הם נכלאים ומגורשים בין אם הסתננו כמבקשי עבודה ובין אם הם באמת פליטי חרב.
חלק גדול מהצליינים בטקסים אלו הינם תיירים
מחקעולם אחר ממש. אם אני אסע לשם בשבת ו/או בראשון זה הימור? או הטקס יתקיים ללא ספק?
השבמחק